השופרות: המרדף הארוך

הדממה של חצי שעה מסתיימת.

"וָאֵרֶא אֶת שִׁבְעַת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר עָמְדוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּנָּתְנוּ לָהֶם שִׁבְעָה שׁוֹפָרוֹת." (התגלות ח׳:2).

שבעה מלאכים — הדרגה הגבוהה ביותר בסדר השמימי, מלאכי הפנים העומדים ישירות לפני הכיסא. לכל אחד מהם ניתן שופר. ואז ניגש מלאך אחר ובידו מחתת קטורת זהב, לוקח גחלים מן המזבח, מערב אותן עם תפילות הקדושים, ומשליך את התערובת ארצה. "וַיִּהְיוּ קוֹלוֹת וּרְעָמִים וּבְרָקִים וְרַעַשׁ אֲדָמָה." (ח׳:5). תפילות הקדושים נעשות מקור ההצתה. המזבח שבחותם החמישי הכיל את זעקת הקדושים המעונים, הוא עתה נקודת השיגור של השלב הבא במסע המלחמה של הנוקם. הזעקה מתחת למזבח נעשתה אש על הארץ.

ואז מקרבים שבעת המלאכים את שופרותיהם אל שפתיהם.

מה משתנה כאשר השופרות מתחילים

כדי להבין את ארכיטקטורת השופרות, יש לראות במה הם נבדלים מן החותמות — ומן הקערות שיבואו אחר כך. גואלנו מסלים בשלבים, ולכל שלב אופי משלו.

החותמות היו קצרים וחדים. הם פגעו ברבע מן הארץ ונמדדו בלשון של אסון גיאופוליטי — מלחמה, רעב, דֶּבֶר, ההשלכות הפוליטיות והכלכליות של מערכת הפורץ המתערטלת ממסווהּ. החותמות נמשכו עונה תחומה בראשית השבוע ה־70. הרוכב הראשון יצא, השני בא אחריו, ובתוך שנים מעטות הייתה רביעית הארץ נתונה תחת ידם.

השופרות שונים. הם פוגעים בשליש ממערכות בריאה שונות, והם נמשכים על פני תקופה ארוכה יותר. בעוד שהחותמות הפילו את מסווה הפוליטיקה של הפורץ בחודשים ובשנים, מפרקים השופרות את תשתית הפורץ. ששת הראשונים נשמעים לפני השיקוץ; האוי של השישי נמשך עד עליית העדים השמימה; רק אז נשמע השביעי.

והקערות, כאשר תבואנה בקץ, תפגענה בכול. בלי שברים. בלי ריסון. הקערות יידחסו לחלון אחרון של 45 ימים של זעם מבצע מוחלט. פרק 14 עוסק בהן.

צורת מסע המלחמה של הנוקם היא אפוא העצמה מכוונת: רבע, ואז שליש, ואז הכול; חודשים עד שנים לחותמות, שנים לשופרות, ימים לקערות. הפורץ מקבל בכל שלב פחות ופחות מרחב, ופחות ופחות זמן לפעול בו. עד שתיפולנה הקערות, אין לממלכתו לאן לסגת ואין זמן להתארגן מחדש.

השופרות הם החלק האמצעי הארוך שבו הפורץ חש את יד הנוקם בעקביות הרבה ביותר. הם המרדף.

דבר אחד יש לומר כאן בבירור, כי קורא המכיר את פאולוס ישאל זאת. שבעת השופרות הללו הם כלי משפט — מכות פוגעות־ארץ של חֵמה על ממלכת הפורץ. אין הם שופר הקיבוץ של הכלה. כאשר פאולוס כותב שהמתים יקומו והחיים ישתנו "בשופר האחרון" (קורינתים א׳ ט״ו:52), השופר שהוא מזכיר הוא, במודל זה, "שופר האלוהים" של תסלוניקים א׳ ד׳:16 — שופר הקריאה המלווה את ההילקחות, אשר במודל זה כבר נשמע בתוך החותם השישי, לפני החותם השביעי ולפני שבעת שופרות המשפט הללו. "השופר האחרון" של ההילקחות ושבעת השופרות של ההתגלות שייכים לשתי סדרות שונות; הנספח על הכלה מפתח את ההבחנה במלואה. אם "השופר האחרון" הוא כינוי לשופר של יום חג מסוים, פאולוס יכול לכוון בו אל ההילקחות; השופר האחרון באמת נשמע אחר כך, בשובו של המלך: השופר הגדול (מתי 24:31; ישעיהו 27:13).

ארבעת השופרות הראשונים

ארבעת השופרות הראשונים נופלים ברצף מהיר, כל אחד פוגע בעמוד תווך יסודי אחר של החיים על הארץ.

"וְהַמַּלְאָךְ הָרִאשׁוֹן תָּקַע בַּשּׁוֹפָר וַיְהִי בָּרָד וָאֵשׁ מְעֹרָבִים בְּדָם וַיֻּשְׁלְכוּ אַרְצָה וַתִּשָּׂרֵף שְׁלִישִׁית הָאָרֶץ וַתִּשָּׂרֵף שְׁלִישִׁית הָעֵצִים וְכָל יֶרֶק עֵשֶׂב נִשְׂרָף." (ח׳:7).

ברד ואש, מעורבים בדם. השילוב בלתי אפשרי בפיזיקה הרגילה של מזג האוויר. אש אינה מתערבת בברד; הברד מכבה אש. הערבוב מבהיר שאין אלה תופעות טבע. זוהי חתימת אותה יד שהכתה את מצרים במכה השביעית — "בָּרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד." (שמות ט׳:24). הנוקם חוזר, בקנה מידה עולמי, על משפט שעשה קודם לכן בקנה מידה לאומי. הכלה המכירה את כתבי הקודש העבריים שלה מזהה את כתב היד.

שליש העצים נשרף. כל העשב נשרף. תנו לזה לחלחל. יערות העולם פחתו בשליש. כרי הדשא נעלמו. יסוד החקלאות המזין את האנושות שׂרדה נפגע ברמה הבסיסית ביותר — ברמת הרקמה הצמחית הירוקה. הרעב, שאותו הציג החותם השלישי, נעשה מבני בשופר הראשון. החקלאות התעשייתית של הפורץ, שרשרות האספקה העולמיות שלו, שדותיו המושקים — הכול פועל עתה עם שני שלישים מכיסוי היערות שלו ובלי דבר מעשבו.

"וְהַמַּלְאָךְ הַשֵּׁנִי תָּקַע בַּשּׁוֹפָר וְכִדְמוּת הַר גָּדוֹל בּוֹעֵר בָּאֵשׁ הֻשְׁלַךְ אֶל הַיָּם וַתְּהִי שְׁלִישִׁית הַיָּם לְדָם. וַתָּמָת שְׁלִישִׁית כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר בַּיָּם וּשְׁלִישִׁית הָאֳנִיּוֹת נִשְׁחָתָה." (ח׳:8-9).

דבר־מה כדמות הר גדול בוער. יוחנן אוחז בהשוואה; הוא רואה עצם שאותו ביכולתו לתאר רק בקירוב. אסטרואיד, מטאור, רסיס של גרם שמיים — תהא פיזיקתו אשר תהא, התוצאה היא מה שהטקסט מדגיש. שליש הים נעשה דם. שליש חיי הים מתים. שליש ספנות העולם מושמד.

ההשלכות הכלכליות בלבד היו משביתות את רוב המסחר של העולם המודרני. הובלת מכולות, דיג, לוגיסטיקה ימית — השופר השני שם להן קץ על פני שליש מן האוקיינוס. הכלכלה הגלובלית של הפורץ, הבנויה על ההנחה של נתיבי ים פתוחים, נפגעת בעורק.

"וְהַמַּלְאָךְ הַשְּׁלִישִׁי תָּקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִּפֹּל מִן הַשָּׁמַיִם כּוֹכָב גָּדוֹל בֹּעֵר כְּלַפִּיד וַיִּפֹּל עַל שְׁלִישִׁית הַנְּהָרוֹת וְעַל מַעְיְנוֹת הַמָּיִם. וְשֵׁם הַכּוֹכָב נִקְרָא לַעֲנָה וַתְּהִי שְׁלִישִׁית הַמַּיִם לְלַעֲנָה וַאֲנָשִׁים רַבִּים מֵתוּ מִן הַמַּיִם כִּי מָרִים הָיוּ." (ח׳:10-11).

כוכב גדול — גרם שמיים, ושמו לענה, אפסינתוס ביוונית, La'anah בעברית. הוא בוער "כלפיד" (λαμπάς): אותה מילה כמו הלפיד של בראשית 15:17 בתרגום היווני, וכמו שבעת לפידי האש לפני הכיסא (4:5). הוא פוגע במערכות המים המתוקים. שליש הנהרות והמעיינות נעשה מר. אנשים מתים משתיית המים. השופר השלישי תוקף את אשר שום כלכלה אינה יכולה להחליף: מי שתייה. בתוך שעות מעטות לאחר השופר השלישי, שליש מי השתייה בעולם מורעלים. תעשיית מי הבקבוקים של הפורץ, מתקני ההתפלה שלו, אספקתו העירונית — כל תשתית משק המים — מוצפת.

"וְהַמַּלְאָךְ הָרְבִיעִי תָּקַע בַּשּׁוֹפָר וַתֻּכֶּה שְׁלִישִׁית הַשֶּׁמֶשׁ וּשְׁלִישִׁית הַיָּרֵחַ וּשְׁלִישִׁית הַכּוֹכָבִים לְמַעַן תֶּחְשַׁךְ שְׁלִישִׁיתָם וְלֹא יָאִיר הַיּוֹם שְׁלִישִׁיתוֹ וְכֵן גַּם הַלָּיְלָה." (ח׳:12).

השופר הרביעי פוגע באור השמיים עצמו. לא בכיבויו, אלא בהפחתתו. שליש עוצמת השמש איננו. שליש מזו של הירח. שליש הכוכבים דועך. היום קוצר בהארתו. הלילה אפל יותר. יבולים הזקוקים לשמש מלאה אינם מבשילים באותו האופן. מקצבי העונות נעים. כל הביוספרה, שכבר נפצעה משלושת השופרות הראשונים, פועלת עתה תחת אור מופחת.

קח את ארבעת השופרות יחד. יערות פחתו בשליש. עשב נעלם. ים הורעל בשליש. ספנות שותקה. מים מתוקים הורעלו בשליש. אור השמש פחת. ממלכת הפורץ — שבנתה את הציוויליזציה העולמית שלה על ההנחה שארבעת עמודי התווך הללו יחזיקו מעמד — מוצאת את כולם נפגעים בעת ובעונה אחת. אין תשתית שנותרה ליפול עליה לאחור. אין אומה שלא נגעו בה. אין רזרבה עמוקה דיה לבלום את האובדן.

זהו הנוקם המסיר בשיטתיות את התמיכות שהחזיקו את ממלכת הפורץ זקופה.

המלאך המעופף

בין השופר הרביעי לחמישי יש הפוגה ואזהרה. "וָאֵרֶא וָאֶשְׁמַע מַלְאָךְ אֶחָד מְעוֹפֵף בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְקוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל: אוֹי אוֹי אוֹי לְיֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִשְּׁאָר קוֹלוֹת שׁוֹפַר שְׁלֹשֶׁת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר עוֹד יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר." (ח׳:13). (הנוסח המסור קורא ἀγγέλου, "מלאך"; הנוסח הביקורתי ἀετοῦ, "נשר".)

שלושה אויים. שלושת השופרות הנותרים מסווגים עתה רשמית כאויים — ouai, זעקת האבל, קריאת הכרוז המבשרת רמת אסון השונה ממה שבא לפניה. ארבעת השופרות הראשונים פגעו בבריאה. שלושת השופרות הבאים יפגעו ביושבי הארץ ישירות.

התמורה מכרעת. עד נקודה זו בשבוע ה־70 פגע הנוקם במערכת של הפורץ. החל מן השופר החמישי הוא פוגע באנשי הפורץ.

השופר החמישי — התהום נפתחת

"וְהַמַּלְאָךְ הַחֲמִישִׁי תָּקַע בַּשּׁוֹפָר וָאֵרֶא כּוֹכָב נֹפֵל מִן הַשָּׁמַיִם אַרְצָה וַיִּנָּתֵן לוֹ מַפְתֵּחַ בְּאֵר הַתְּהוֹם." (ט׳:1).

כוכב אשר נפל. המילה היוונית בנויה בזמן עבר מושלם — peptōkota — אשר נפל. יוחנן אינו רואה את הכוכב נופל עתה; הוא רואה כוכב אשר כבר נפל. אין זה מטאור מסוג השופר השלישי. זוהי ישות אישית אשר נפילתה אירעה קודם לכן ואשר עתה ניתנת לה סמכות מסוימת. הוא מקבל את מפתח באר התהום — ho phrear tēs abyssou, פיר הבאר של התהום.

התהום בכתבי הקודש אינה גיהינום במובן העממי. היא בית הכלא של המלאכים הנפולים — מתקן המשמורת שבו כבולות הרוחות המורדות המסוכנות ביותר מאז פשען הראשון. יהודה 6 מתאר אותם: "וְאֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר לֹא שָׁמְרוּ אֶת מַעֲמָדָם הָרִאשׁוֹן כִּי אִם עָזְבוּ אֶת מְעוֹנָם שָׁמַר בְּמוֹסְרוֹת עוֹלָם בַּאֲפֵלָה לְמִשְׁפַּט הַיּוֹם הַגָּדוֹל." פטרוס ב׳ ב׳:4 אומר אותו דבר: "כִּי אִם הָאֱלֹהִים לֹא חָס עַל הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר חָטְאוּ כִּי אִם הִשְׁלִיכָם אֶל הַשְּׁאוֹל וַיִּמְסְרֵם לְמוֹסְרוֹת הָאֲפֵלָה לִשְׁמֹר אוֹתָם לַמִּשְׁפָּט." השדים שפגש ישוע באיש הגדרי התחננו אליו שלא ישלחם אל התהום (לוקס ח׳:31) — הם ידעו שאותו מקום קיים והם לא רצו לשם.

אותה דלת הייתה נעולה אלפי שנים. השופר החמישי פותח אותה.

"וַיִּפְתַּח אֶת בְּאֵר הַתְּהוֹם וְעָשָׁן עָלָה מִן הַבְּאֵר כְּעֶשֶׁן כִּבְשָׁן גָּדוֹל וַתֶּחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאֲוִיר מֵעֲשַׁן הַבְּאֵר. וּמִן הֶעָשָׁן יָצְאוּ אַרְבֶּה עַל הָאָרֶץ וַיִּנָּתֵן לָהֶם כֹּחַ כַּאֲשֶׁר יֵשׁ כֹּחַ לְעַקְרַבֵּי הָאָרֶץ." (ט׳:2-3). ("הכבשן הגדול", κάμινος, בא משמות 19:18, ההר שעלה עשנו "כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן"; לבראשית 15:17 יש ביוונית מילה אחרת, κλίβανος.)

אין אלה ארבה כפשוטו. הטקסט מדויק: יש להם כוח כמו עקרבים, הם מתוארים כבעלי פני אדם, שיער של נשים, שיניים כשל אריות, שריונות חזה כברזל, כנפיים הנשמעות כמרכבות במלחמה. אלה ישויות שֵׁדיות, שהתממשו לצורה שעין האדם יכולה לראות. ולהם — במפורש — מצֻווה לבלתי הזיק לעשב הארץ ולא לכל ירק ולא לכל עץ כי אם לבני האדם אשר אין להם חותם האלוהים על מצחותם (ט׳:4).

ה־144,000 בני ישראל החתומים מפרק 7, החתומים על מצחותם, עוברים בשלום דרך השופר החמישי. ארבה השדים אינו יכול להגיע אליהם. החותם פועל.

אבל כל אחד אחר — מרבית אוכלוסיית העולם — מעונה במשך חמישה חודשים. לא נהרג. מעונה. הטקסט מפרט: "וּבַיָּמִים הָהֵם יְבַקְשׁוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמָּוֶת וְלֹא יִמְצָאֻהוּ וְיִתְאַוּוּ לָמוּת וְהַמָּוֶת יִבְרַח מֵהֶם." (ט׳:6). ממלכת הפורץ, שהבטיחה לנתיניה התעלות טכנולוגית וניצחון על המוות, מתגלה כבלתי מסוגלת לחמוק אל תוך המוות. עינוי השדים מכוּונן בדיוק כך שיחזיק את קורבנותיו בחיים בייסוריהם.

מנהיג הארבה הזה נזכר בסוף הקטע. "וּמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם מַלְאַךְ הַתְּהוֹם שְׁמוֹ בְעִבְרִית אֲבַדּוֹן וּבִיוָנִית נִקְרָא שְׁמוֹ אַפּוֹלִיּוֹן." (ט׳:11). אפוליון פירושו המשחית. אבדון פירושו כליה. הוא אינו השטן. השטן כבר היה משוחרר בעולם. אפוליון הוא ישות נפרדת, גבוהה יותר במעמדה, אשר הייתה כלואה בתהום עד לרגע זה. עתה הוא משוחרר, ולגיונות השדים שלו תחתיו, להביא את האוי הראשון.

זוהי הפעם הראשונה בשבוע ה־70 שבה העל־טבעי עומד נראה לעין בשדה. החותמות היו פוליטיים. ארבעת השופרות הראשונים היו אקולוגיים. השופר החמישי הוא שֵׁדי בגלוי. ממלכת הפורץ — שבילתה מאות שנים בשכנוע השכל המודרני שהממלכה הרוחנית היא מיתוס — צופה עתה כיצד אותה ממלכה יוצאת בלגיונות מן הצללים.

במודל של ספר זה נשמע השופר החמישי במחצית השנייה של מאי 2030. ב-1 ביוני של אותה שנה עובר ליקוי חמה טבעתי מעל יוון וצפון-מערב טורקיה — אתונה, בויאוטיה, איסטנבול, בורסה, איזניק. מתוך 56 מקדשי אפולו הידועים במזרח הים התיכון, 22 עד 23 מונחים בתוך הטבעת: השמש מוחשכת מעל ארץ האל שצלילו מהדהד באפוליון. ליקוי מעל אזור כלשהו הוא דבר רגיל. טבעת מעל לב האזור הזה, בתוך אותה שנה אחת שבה כבר ציפה מודל זה לשופר החמישי, איננה דבר רגיל: בין 1000 ל-3000 נופל ליקוי מרכזי כזה (טבעתי או מלא) שם בממוצע אחת ל-140 שנה, והסיכוי שייפול בשנה שנבחרה באקראי נמוך מאחוז אחד. כאן חייב ספר זה להיות ישר באשר למה שהמספר הזה אומר ואינו אומר. הוא מודד צירוף של מקום וזמן; אין הוא אומר שהטבעת שייכת לשופר החמישי. הכתוב מזכיר עשן המחשיך את השמש (ט׳:2), אך גם השופר הרביעי מחשיך את השמש (ח׳:12). הצירוף מחושב; הקישור הוא קריאה.

וחמשת החודשים מלאים לפני שהמלאך השישי תוקע. "הָאוֹי הָאֶחָד עָבַר; הִנֵּה בָּאִים עוֹד שְׁנֵי אוֹיִים אַחֲרֵי כֵן." (ט׳:12). אין זה משפט מעבר של המספר אלא ציון זמן: יוחנן משתמש ב"אחרי" זה, אצל פועלי התרחשות, תמיד למה שבא אחר כך בזמן (א׳:19; ד׳:1; כ׳:3).

השופר השישי — פרשי המזרח

במודל של ספר זה חל השופר השישי בחג הסוכות של 2030, כ׳ בתשרי, יום חמישי 17 באוקטובר — חמישה חודשים (150 יום) לאחר תחילת החמישי.

"וְהַמַּלְאָךְ הַשִּׁשִּׁי תָּקַע בַּשּׁוֹפָר וָאֶשְׁמַע קוֹל אֶחָד יוֹצֵא מֵאַרְבַּע קַרְנוֹת מִזְבַּח הַזָּהָב אֲשֶׁר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֶל הַמַּלְאָךְ הַשִּׁשִּׁי אֲשֶׁר הַשּׁוֹפָר בְּיָדוֹ: הַתֵּר אֶת אַרְבַּעַת הַמַּלְאָכִים הָאֲסוּרִים עַל הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת." (ט׳:13-14).

ארבעה מלאכים, אסורים על הפרת. מלאכים קדושים אינם אסורים; רק מלאכים נפולים אסורים. ארבעת אלה הוחזקו במשמורת על הנהר אשר, בעדות המקראית, סימן את הגבול המזרחי של הארץ המובטחת — נהר בבל העתיקה, ערש המרד המאורגן הראשון של הפורץ בבבל. הם המתינו ל"הַשָּׁעָה וְהַיּוֹם וְהַחֹדֶשׁ וְהַשָּׁנָה" (ט׳:15) — עת הקבועה עד לשנייה בלוח השנה של הנוקם.

כאשר הם משוחררים, הם מגייסים צבא.

"וּמִסְפַּר חֵיל הַפָּרָשִׁים שְׁתֵּי רִבּוֹא רְבָבוֹת וָאֶשְׁמַע אֶת מִסְפָּרָם. וְכֹה רָאִיתִי בֶחָזוֹן אֶת הַסּוּסִים וְאֶת הַיֹּשְׁבִים עֲלֵיהֶם: שִׁרְיוֹנֵיהֶם כְּאֵשׁ וּכְתֵכֵלֶת וּכְגָפְרִית וְרָאשֵׁי הַסּוּסִים כְּרָאשֵׁי אֲרָיוֹת וּמִפִּיהֶם יוֹצֵא אֵשׁ וְעָשָׁן וְגָפְרִית." (ט׳:16-17).

200 מיליון פרשים. המספר כה גדול עד שקוראים אחדים ניסו לעשות ממנו את צבא מעצמה מזרחית מודרנית. אך התיאור הבא אינו מנגנון צבאי מודרני. לסוסים ראשי אריות. הם נושפים אש, עשן וגופרית. זנבותיהם כנחשים בעלי ראשים הנושכים. זוהי פרשׁות שֵׁדית, על־טבעית באופייה, אולי מתבטאת דרך כל תשתית צבאית או טכנולוגית זמינה — אך הכוח שביסודה הוא גיהינומי, לא אנושי.

שׂים לב לצבעי שריוני החזה. אדום־אש, תכלת היקינתון, צהוב הגופרית. שלושה צבעים. אם קוראים אותם כנס, אלה הם הצבעים אדום, כחול וצהוב — וצבע אחד נעדר באופן בולט. לבן. רוכב החותם הראשון בא על סוס לבן, צבע המשיח המזויף של הפורץ; הרוכב של התגלות י״ט, המשיח האמיתי, יבוא אף הוא על סוס לבן. לבן הוא הצבע השמור בספר זה למלוכה ולניצחון. פרשׁות השופר השישי אינה לובשת לבן. הרוכבים הללו הם משהו אחר — כוח הפועל תחת מבנה הסמכות של הפורץ, אך אינו נושא את צבעי הפורץ עצמו. הצירוף של אדום, כחול וצהוב מהדהד עם הצבעים שהונפו לאורך המאות המודרניות מעל המערכות הלוחמות שעלו מן הארצות ממזרח לפרת — הכיבושים האסלאמיים שיצאו שוב ושוב מאותם אזורים. זיהוי זה אינו נדחק מעבר למה שהטקסט תומך בו, אך נקודת העיגון הגיאוגרפית על הפרת והיעדר הלבן של הפורץ עצמו מרמזים יחד שפרשׁות זו פועלת דרך המערכות הדתיות המיליטריסטיות של אותן ארצות, ולא ישירות דרך המכונה הפוליטית המערבית של הפורץ.

מה שהם עושים מהמם. "עַל יְדֵי הַשְּׁלֹשָׁה הָאֵלֶּה נֶהֶרְגָה שְׁלִישִׁית בְּנֵי הָאָדָם עַל יְדֵי הָאֵשׁ וְהֶעָשָׁן וְהַגָּפְרִית הַיּוֹצְאִים מִפִּיהֶם." (ט׳:18). שליש מן האוכלוסייה שׂרדה.

השופר השישי הורג שליש מן החיים עדיין (ט׳:18): מספר ההרוגים הראשון שהכתוב נותן. ארבעת רוכבי החותמות קיבלו סמכות על רביעית הארץ (ו׳:8), אך כמה מתו תחתם, אין הכתוב אומר. בקריאה יחסית: תחילה רביעית, ואז שליש מן הנותרים — יחד מחצית. העולם היוצא מן השופר השישי מוכֵּה־הלם, צופה כיצד העל־טבעי הולך ברחובותיו, ומזונו, מימיו, אור שמשו וספנותו כולם משותקים.

ובשלב זה זהו מה שהטקסט אומר — ופסוק זה הוא המפתח לכל נוף השופרות.

"וּשְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר לֹא נֶהֶרְגוּ בַּמַּגֵּפוֹת הָאֵלֶּה לֹא שָׁבוּ מִמַּעֲשֵׂי יְדֵיהֶם וַיּוֹסִיפוּ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַשֵּׁדִים וְלַעֲצַבֵּי הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְהַנְּחֹשֶׁת וְהָאֶבֶן וְהָעֵץ אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לִרְאוֹת וְלִשְׁמֹעַ וְלָלֶכֶת. וְגַם לֹא שָׁבוּ מֵרְצִיחוֹתֵיהֶם וְלֹא מִכִּשְׁפֵיהֶם וְלֹא מִזְּנוּתָם וְלֹא מִגְּנֵבוֹתֵיהֶם." (ט׳:20-21).

קרא את הפסוקים הללו בקפידה. הם לא שבו. אך שׂים לב למה שמתואר: עבודת השדים והעצבים, מנהגי הכישוף, הזנות, הגניבה. אלה הם עבודות האלילים הסטנדרטיות של עובדי האלילים. עדיין אין זו עבודת החיה. תו החיה עדיין לא נכפה בנקודה זו בכרונולוגיה. המערכת העולמית של עבודת החיה הכפויה עוד תבוא, בלוח המרכזי של הספר שאותו בוחן הפרק הבא. משפטי השופרות מתפתחים לפני שעבודת החיה הוקמה, ותגובת האנושות שלא שבה היא עדיין עבודת אלילים קלאסית — לא עבודת־החיה הספציפית שתבוא אחר כך.

זה מכריע לכרונולוגיה. השופרות דוחפים את האנושות אל עבר החיה, אך הם עדיין אינם מתרחשים תחת שלטון החיה. הפורץ עדיין פועל דרך התשתית הפוליטית־כלכלית שבנה מאז רכבו ארבעת הרוכבים. אנטיכריסט החותם הראשון עדיין מגבש כוח דרך דיפלומטיה ושליטה חלקית. פלישות השדים של השופר החמישי והשישי פגעו באוכלוסייה שעדיין לא הוטבעה ב־666, עדיין לא ננעלה בעבודת החיה — אך אשר נדחפת אליה בעצם האימה ממה שהיא חווה.

כך מגייס הפורץ. הוא מייצר את הסבל, ואז מציע את מוצא ההצלה היחיד ממנו. השופר החמישי והשישי הם מסע הגיוס של הפורץ בקנה מידה כלל־פלנטרי.

גואלנו יודע זאת. יד הנוקם נותנת לפורץ לחשוף את גיוסו כפי שהוא — נותנת לעולם לראות בזמן אמת שאותה מערכת שמבטיחה הצלה היא המערכת המולידה את השדים, את הרוכבים ואת הדֶּבֶר. הטיעון למשפט מושלם בזמן אמת. כל אדם אשר, לאחר שראה את עשן התהום ואת הפרשׁות אריית־הראשים, עדיין פונה אל הצעת הפורץ להימלט — כל אדם כזה בחר בפורץ בידיעה מלאה של מי הוא. תו החיה, כאשר יבוא, יהיה החתימה הנראית על בחירה שכבר נעשתה בפנים.

בדרך אל עין הסערה

השופר השישי נשמע. שני מיליארד מתו. התהום נפתחה. אפוליון הלך. פרשׁות המזרח הרעימה דרך היבשות. והשׂרידים לא שבו. הם הוקשו.

בין השופר השישי לשביעי עובר האוי מצבא הפרשים אל העדים. מה שממלא את הזמן הזה הוא ההתגלות אשר המתינה מאז ראשית הספר בלב ההתגלות. שני העדים מופיעים בירושלים. מגילת הספר הקטנה נמסרת. ההיכל נמדד. סמכות הפורץ נרשמת בקטלוג מבפנים. ואז בא הלוח המרכזי של הספר, עין הסערה בפרקים 12 עד 14, שם מוצגת — סוף סוף — האנטומיה הרוחנית של כל הסכסוך. התנין. האישה שהיא ישראל והכלה שהיא הקהילה. החיה מן הים והחיה מן הארץ. ה־144,000 על הר ציון. תו ה־666.

כאשר אותה התגלות נחתמת, נשמע השופר השביעי. ומה שהשופר השביעי מכיל הוא האוי השלישי והאחרון — קערות החֵמה, דחוסות אל השבועות האחרונים שלפני יום 1,335.

הנוקם לא סיים לרדוף. הוא רק מתאסף לצעד האחרון.

מרדף החתן נמשך, אל לב הסערה פנימה.