התחייה המזויפת והתו

המהדי הוּשַׁב על הכס. הברית של שבע השנים נחתמה. במשך שלוש שנים וחצי קרא לו העולם איש שלום. הסוס הלבן רכב בלי חיצים בקשתו. הסדר הכלכלי התייצב. העולם המוסלמי התאחד. העולם המערבי סבל את האג'נדה הדתית למען הסדר שהיא השיבה על כנו.

אך תוכניתו של התנין מעולם לא הייתה משיח פוליטי בלבד. התוכנית הייתה מראשיתה זיוף דתי, מבוצע בצמידות לזה הפוליטי. ולשם כך הכין הפורץ דמות שנייה.

החיה העולה מן הארץ

"וָאֵרֶא חַיָּה אַחֶרֶת עֹלָה מִן הָאָרֶץ וְלָהּ שְׁתֵּי קְרָנַיִם כְּקַרְנֵי הַשֶּׂה וְהִיא מְדַבֶּרֶת כְּתַנִּין." (התגלות יג׳:11).

חיה שנייה. יש לה שתי קרניים כקרני השה — מראהו של המשיח האמיתי, שהוא שה האלוהים. אך כשהיא מדברת, הקול הוא קול התנין. היא דומה לשה. היא מדברת את תאולוגיית הפורץ. זיהויו של יוחנן אינו ניתן לטעות, אך הפרופיל הנבואי מתחדד עוד יותר כשהוא נקרא דרך עדשת האסכטולוגיה האסלאמית.

המסורת האסלאמית מצפה לשובו של עיסא אל־מסיח — ישוע, בן מרים — בקץ העידן. החדית' רושמים, במספר מסורות מאומתות, שעיסא ישוב, ישבור את הצלב (כפשוטו — הוא ינפץ את סמל הנצרות הצלובה), יהרוג את החזירים, יבטל את הג'יזיה (המס ששילמו הלא־מוסלמים כדי לחיות תחת שלטון מוסלמי, ועתה הוחלף בחלוקה הדו־ערכית של התאסלמות או מוות), ולצד המהדי ימלוך כדי לכונן שליטה אסלאמית עולמית. אוספי הסַחִיח של בּוּחַ'ארי ומוסלם, אוספי החדית' המוסמכים ביותר באסלאם הסוני, רושמים את שובו של עיסא כאמירות מאושרות של מוחמד (בין השאר בּוּחַ'ארי 3448). המהדי אינו מופיע בשמו בשני האוספים הללו; הוא מופיע באוספים של אבו דאוד, אבן מאג'ה ואל־תרמד'י.

קרא את התוכנית הזו אל מול התגלות יג׳:11. שתי קרניים כקרני השה — הוא טוען שהוא ישוע, בדיוק הדמות שלה ייחל כל העולם הנוצרי. מדבר כתנין — הוא מכחיש את הצלב (שובר אותו), מכחיש את הבנוּת האלוהית, ותובע סגידה למהדי כאימאם הסופי. הוא ההיפוך התאולוגי המושלם של המשיח האמיתי. עבור הנוצרים שנותרו ולא הבינו את כתבי הקודש שלהם עצמם, נדמה שהוא מאשר את התקווה הנוצרית. עבור העולם המוסלמי הוא מאשר את סמכות המהדי. עבור העולם החילוני הוא מחולל נסים שאף מדען אינו יכול להסביר. ההטעיה כוונה לכל קהל שעל הפורץ ללכוד.

תפקידיו מתוארים ביג׳:12-15. הוא מפעיל את סמכות צורר המשיח. הוא גורם לארץ לסגוד לחיה הראשונה. הוא מחולל אותות גדולים — "עושה שתרד אש מן השמים ארצה לעיני בני האדם" — פרודיה מכוונת על נס אליהו בהר הכרמל, בדיוק הנס שעליו נאמר לישראל לצַפות כאות הנביא האמיתי שיבשר את המשיח. הוא מצווה את העולם לעשות צלם לחיה. והוא נותן רוח לאותו צלם, כך שידבר ויצווה להמית כל מי שיסרב לסגוד.

נביא השקר פעיל. המהדי הוּשַׁב על הכס. הברית עומדת להישבר.

הפצע אנוש

הערה מקדימה. כתבי הקודש נותנים את נקודות האירוע של שלב האמצע של השבוע ה־70 בהתגלות יג׳:3, יז׳:8, ובדניאל יב׳:11 — הפצע, המוות והקימה של החיה, הצבת השיקוץ. מה שאינם נותנים הוא דין־וחשבון צעד אחר צעד של מה שמתרחש בין נקודות האירוע הללו. השחזור בפרק זה — ירידת נפשו של המהדי הנרצח, המפגש עם התנין, ההיתוך עם אבדון — מעוגן ברמזים הטקסטואליים ההם, הנקראים יחד עם מה שכתבי הקודש מספרים על התהום (התגלות ט׳:11), באר התהום, והמלך העולה ממנה (יז׳:8). זוהי קריאה, לא תמליל. צורת המתרחש נראית לעין; המרקם הפנימי מוסק.

לאחר שנאמר זאת, הנה מה שהרמזים הטקסטואליים נושאים.

שלוש שנים וחצי לתוך השבוע ה־70, כשהמהדי בשיא סמכותו העולמית, מגיעה השארית האורתודוקסית והציונית בירושלים למסקנה שאליה שאר העולם לא הגיע. המהדי אינו גואל הנבואה. הוא השיקוץ שעליו הזהירו דניאל וגואלנו שניהם. הם ראו את החתימה התאולוגית. הם יודעים שהכתובת של כיפת הסלע הוּפעלה בבשר אנושי. והם מגיבים בייאוש של עם שראה את הפרופיל הזה קודם לכן — המן, אנטיוכוס אפיפנס, היטלר — ושיודע שחלון ההתנגדות היחיד נסגר ברגע שהדמות זוכה לְבַסס את מחציתה השנייה.

מתנקשים פוגעים בראש הסדר העולמי החדש.

התגלות יג׳:3 רושמת זאת ללא ריכוך פיוטי: "וָאֵרֶא אֶחָד מֵרָאשֶׁיהָ כְּפָצוּעַ עַד מָוֶת וּמַכַּת מָוֶת אֲשֶׁר לוֹ נִרְפָּאָה." הניסוח היווני מדויק. ספאזו — נשחט, הומת באלימות. פלגֵה טוּ תנאטוּ — מכת המוות, הפצע האנוש. אין זה תיאטרון פוליטי. זהו מוות.

לבו של המהדי נעצר. פעילותו המוחית נשטחת. הבונקרים הרפואיים ורשתות החדשות העולמיות משדרים את העובדה בזמן אמת. האיש שאיחד את העולם המוסלמי והשיב סדר אל המערב שלאחר הקריסה, הוא גופה. הברית השברירית רועדת. נביא השקר משמר את שלוות ההמונים. התנין מכין את מהלך הנגד שלו. העולם מושעה בשעות ובימים שבאים, צופה במנהיגו השרוע על אלונקה.

מה שמתרחש בימים ההם הוא בלתי נראה לעיני בשר, אך נראה בדין־וחשבון הרוחני שניתן ליוחנן.

שלושה ימים בתהום

נפשו של המהדי המומת יורדת. היא אינה הולכת אל חיק אברהם — אותו משכן הוא לצדיקי הבריתות הקודמות ואינו נגיש עוד לכל מי שמחוץ לגאולה של גואלנו. נפשו של המהדי נופלת ישר אל התהום — באר התהום, כלא המלאכים הנפולים שהופיע בשופר החמישי, שנפתח אז על ידי הכוכב הנופל עם המפתח. התהום פתוחה כעת באופן ממשי. נפשו של המהדי יורדת אליה.

מה שהוא פוגש שם הוא המציאות הרוחנית המצמררת ביותר שאליה רומז הברית החדשה. התנין פוגש אותו. אין ייסורים במפגש. יש קבלת פנים. השטן מקבל אותו כשם שאב מקבל בן השב הביתה. ובזמן חסר־הממד של אותה פגישה מראה התנין למהדי את ההיפוך התאולוגי המלא של היקום — השקר ש‏יהוה הוא הרודן ולוציפר הוא המשחרר, שהצלב היה תבוסה והתחייה תרמית, שהמין האנושי שועבד בידי בוראו ועתה צריך להשתחרר בידי מביא האור. המהדי, ספוג כבר בתאולוגיה האנטי־משיחית של אחרית הימים האסלאמית, מסכים. הוא נותן את הסכמתו, בידיעה מלאה ורצון מלא, להיות כלי התנין. וברגע הסכמתו מתחולל ההיתוך הסופי.

אבדון — המשחית, מלך המלאכים של התהום ששחרורו בשופר החמישי כבר תואר — מתאחה עם נפשו חסרת הגוף של המהדי. האיש והמלך השֵׁדִי הופכים ישות אחת. מה שעולה מן התהום אינו המהדי שירד. זהו דבר־מה תאולוגי חדש בתולדות האדם: הרכב דמוי נפילים של תודעה אנושית ונסיכות שדית, מלך שמיני מן השבעה, גוף ש‏היה ואיננו ועומד לעלות מבאר התהום (התגלות יז׳:8).

שידור התחייה

לאחר שלושה ימים — עדיין בימים שלפני פורים, בפרודיה מכוונת על תחיית המשיח ביום השלישי — עומד נביא השקר לצד גופתו של המהדי המומת. המצלמות פועלות. מיליארדים צופים. עיסא מרים את קולו וקורא. צג הלב בחדר הרפואי קופץ. פעילות המוח שבה ברמות בלתי אפשריות. הפצע שעל הראש נסגר באופן נראה לעין, ומשאיר צלקת קבועה כחתימה התיעודית של מה שאירע. המהדי פוקח את עיניו.

אך האיש שמת אינו האיש שקם.

"וַתִּשְׁתּוֹמֵם כָּל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַחַיָּה. וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַתַּנִּין אֲשֶׁר נָתַן מֶמְשָׁלָה לַחַיָּה. וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַחַיָּה וַיֹּאמְרוּ מִי כַחַיָּה הַזֹּאת וּמִי יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתָּהּ." (התגלות יג׳:3-4).

גל ההלם מוחלט. המתים אינם קמים. זה היה החוק האוניברסלי מאז עדן, למעט יוצא מן הכלל אחד קודם שהעולם בילה 2,000 שנה בהכחשתו. היוצא מן הכלל היה ישוע. הפורץ הוליד כעת, לעיני כל מצלמה עלי אדמות, את מה שהוא טוען שהוא יוצא מן הכלל שני. עבור העולם החילוני המהדי הוא האלוהים־אדם המפותח — ראיה אמפירית שהמסגרת הדתית של העבר מיושנת. עבור העולם המוסלמי, הגבול שאמש היה בלתי נתפס — שִׁרְכּ, סגידה לאדם כאל אלוהים — נחצה לפתע בהיסטריה המונית, מאושר בתחייה שעליה התאולוגיה שלהם עצמם לא הכינה אותם ושאת ביטולה אינם יכולים בכל זאת. עבור הנוצרים שנותרו ולא הבינו את כתבי הקודש שלהם עצמם, נדמה שהתחייה מאשרת את הסמכות הדתית של עיסא, העומד לצד המהדי ככהן הגדול לכאורה של הסדר העולמי החדש.

השיקוץ מוצב

הדמות היוצאת מן החדר הרפואי אינה עוד, בשום מובן בעל משמעות, מנהיג מוסלמי. הדת שהביאה אותו לשלטון היא כעת כלי ריק. הוא משמר את הצורה עוד 30 יום — חלון הזמן שבין פורים לפסח, די זמן לְבַסס את הסגידה של ההמונים הרואים בו עדיין את המהדי — אך התוכן התאולוגי השתנה לחלוטין. הוא אינו תובע עוד כניעה לאללה. הוא תובע כניעה לעצמו.

בפורים — יום 0, ימים אחדים אחרי התחייה המזויפת — מוצב שיקוץ השומם שדניאל, המשיח ופאולוס ניבאו כולם. הסדר מדויק, וראוי להחזיק בו: הפצע, שלושת הימים וקימת החיה נופלים בימים שלפני יום 0; מה שנופל ביום 0 עצמו הוא השיקוץ. התמיד, הזבח והמנחה הנערכים עדיין בצורה מתפשרת כלשהי בידי השארית האורתודוקסית מופסקים בצו (דניאל ט׳:27; יב׳:11) והצלם מוצב. באותו יום נכנס צורר המשיח אל המקום הקדוש עצמו ותופס את מושבו: "הַמִּתְקוֹמֵם וְהַמִּתְנַשֵּׂא עַל כָּל הַנִּקְרָא אֵל אוֹ מְעֻבָּד כֵּאלֹהִים עַד כִּי יֵשֵׁב בְּהֵיכַל הָאֱלֹהִים כֵּאלֹהִים וּמַרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כֵּאלֹהִים." (אל התסלוניקים ב׳ ב׳:4). מנקודה זו נמנית ה־1,290 של דניאל יב׳:11. מי שרואה את השיקוץ עליו לנוס — "אָז הַיּוֹשְׁבִים בִּיהוּדָה יָנוּסוּ אֶל הֶהָרִים" (מתי כד׳:15-16) — ובחלון 30 הימים שבא אחריו נסוגה שארית יהודה.

אז, בפסח — יום 30, המרכז הפיזי — מתחילה סמכותה המלאה של החיה: צורר המשיח מולך מן המושב שתפס ביום 0 במקום הקדוש, במקום שאליו ישוב גואלנו לשים את רגליו. מאותו יום תו החיה תקף ברחבי העולם, ומתחילים לרוץ 1,260 ימי בריחת האישה.

כאן יש להסיר אי־הבנה הרובצת על קטע זה זה מאות שנים, שכן היא נוגעת בכל קו הזמן של ספר זה. כאשר פאולוס כותב ש"היום ההוא" לא יבוא "עד אם תבוא בראשונה הכפירה ונגלה איש החטא בן האבדון" (אל התסלוניקים ב׳ ב׳:3), קוראים לעיתים קרובות את אותה התגלוּת כשווה לרגע הזה — הישיבה בהיכל של פסוק 4, השיקוץ — ומסיקים שחטיפת הכלה יכולה ליפול רק אחרי השיקוץ. אך אותה השוואה אינה כתובה; היא מונחת כמובן מאליו. קרא את פסוקים 3 ו־4 לצד דניאל ט, ואיש החטא מתגלה כבעל קריירה בשני זמנים. בראשית השבוע הוא מחזק ברית לרבים בעוצמה מכרעת (דניאל ט׳:27א); באמצע הוא משבית את הזבח ומציב את השיקוץ (דניאל ט׳:27ב; י״א:31). בדיוק את שתי הפאזות הללו מונה פאולוס: נגלה בראשית — כאשר הוא עולה כנסיך הברית על במת העולם — ויושב בהיכל האלוהים ומראה את עצמו כאלוהים באמצע. פסוק 4, אם כן, אינו מחתים את רגע ההתגלות; הוא פסוקית מזהה המצביעה על איש החטא בשיאו, ולא בהופעתו. ההתגלות של פסוק 3 היא הופעתו בברית; ההתגלות המלאה בהיכל באה רק כאשר המעכב פסע הצדה לגמרי (ב׳:7-8). המעכב הזה נסוג בשלושה צעדים: צעד ראשון בראשית (התגלות ו׳:2), ה"מן התווך" אחרי הלקיחה, במלחמה בשמים (התגלות י״ב:7-9), והפסיעה הצדה המלאה מירושלים בעת השיקוץ (דניאל י״ב:1; התגלות י״א:2; י״ב:14). רוב הפרשנים קוראים ב־ב׳:3 וב־ב׳:8 התגלות אחת; ספר זה קורא בהם שתי חשיפות של קריירה אחת, עם דניאל לצדו, ונושא קריאה זו כשנויה במחלוקת (יוֹם יְהוָה, פרק 29).

שני קווים הופכים זאת לסביר. הראשון הוא השם. בן האבדון מכונים בכל כתבי הקודש שני בני אדם בלבד — יהודה (יוחנן יז׳:12) ואיש החטא (אל התסלוניקים ב׳ ב׳:3). ויהודה היה בן האבדון כבר בטרם בא בו השטן (יוחנן יג׳:27): מסומן בראשית, אחוז כליל בסוף. כן גם זה: גלוי כנסיך הברית בראשית, שטני במלואו בשיקוץ; ההתגלות קודמת לאחיזה המלאה. הקו השני הוא העוצר. דבר־מה — הוֹ קַטֵכוֹן, העוצֵר (אל התסלוניקים ב׳ ב׳:6-7) — מעכב את ההתגלוּת עד עִתו (פסוק 6): רק כאשר הוא מוסר מן התווך, "ייגלה הרשע" (פסוק 8), להישחת בהופעת האדון. מי שקורא את פסוק 3 כברית, נותן אפוא לעוצר לעשות צעד ראשון בראשית (התגלות ו׳:2) ולהיעלם מן התווך רק לפני השיקוץ; "במלואו" אינו כתוב בטקסט, הוא נובע מאותה קריאה. יש אפוא שתי חשיפות של דמות אחת מתמשכת: הופעתו כנסיך הברית (פסוק 3, לפני היום), והאלהת־עצמו המלאה (פסוק 8, אחרי נסיגת העוצר). חטיפת הכלה בחותם השישי נופלת בין השתיים. פאולוס משתמש כאן שלוש פעמים באותו פועל (ב׳:3, 6, 8); שההתגלות הראשונה היא הברית, קורא ספר זה מתוך דניאל ט׳:27, לא מתוך אל התסלוניקים ב׳.

כך מתירה אל התסלוניקים ב׳ ב׳ את סדר ספר זה — ובלי לשמוט את "בּוֹא אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְהֵאָסְפֵנוּ אֵלָיו" (ב׳:1) מן היום. הכפירה וההתגלות־כברית קודמות, בראשית; אז נפתח יום האדון בחותם השישי, ונופלת החטיפה; אז, באמצע, השיקוץ הנראה כאן; אז, בסתיו 2034, השיא המשחית את הרשע. ב׳:1 וב׳:8 מדברים על ביאה אחת. ספר זה קורא אותה כזמן בעל ראשית (ההיאספות) ושיא (ההופעה); זו בחירה של המודל, לא נתון של אל התסלוניקים ב׳ ב׳. והכפירה אינה בכך הפשטה: היא הכפירה הממשית של מתוודים באחרית הימים, ההולכת וגוברת לקראת הקץ ומוצאת את מוקדה בברית הזו עצמה — הרבים הנקהלים תחת הנסיך הכוזב מגלים בכך את כפירתם מן המשיח האמיתי. כפירה והתגלות הן שני צדדים של אירוע אחד בראשית, שניהם לפני החותם השישי. (בכנות: קריאה זו רואה את ההתגלות של פסוק 3 כברית, ולא ככיסא־ההיכל — קריאת מיעוט אל מול מי שמזהה אותה עם האלהת־העצמי. כוחה בכך שהיא נכנסת בלא תפר לקריירה הדו־פאזית של דניאל, ובכך שהיא מותירה את ההיאספות אל האדון ביום על כנה במקום לשמוט אותה.)

באותו מחווה קורסת כל הפיגום התאולוגי של מחצית השבוע ה־70 הראשונה. המהדי אינו עוד המהדי. הח'ליפות אינה עוד אסלאמית בשום מובן קלסי. הראש השביעי עשה את מלאכתו — הוא נשא את סמכות הפורץ דרך 13 מאות שנים של הכנה והביאו עד רגע ההכרזה — וכעת המלך השמיני משליך את הכלי הדתי שהביא אותו. מן השעה הזו החלוקה מוחלטת. סגוד לחיה, או מוּת. אין ג'יזיה מתווכת. אין הסתגלות לשום דת קודמת, אף לא האסלאם שהוליד אותו. התנין השתמש בצורה די זמן כדי להרכיב את ברית הכוחות שלו. כעת הוא משליך אותה למען הסגידה האוניברסלית שרצה מיום גירושו מן השמים.

הברית נשברה. התו נפרש.

הצלם והתו

נביא השקר מפעיל את האֵיקוֹן — צלם החיה — ונותן לו פּנֵוּמה, רוח, בלשון שכה במכוון מחללת את הקודש עד שהטקסט היווני מהדהד את בראשית ב׳:7, שם נפח אלוהים חיים באדם. הצלם אינו אליל סטטי. הוא רשת עולמית, אינטראקטיבית של בינה כללית מלאכותית, מזווגת להחייאה תורת־הנסתר — מערכת ש‏מדברת, ש‏שופטת, שמצווה את הוצאתו להורג של כל מי שמסרב לסגוד. הבריאה המזויפת של הפורץ פעילה. הצלם מדבר. הוא מדבר את קול התנין דרך גוף דיגיטלי המשגיח על כל אזרח של כל אומה בו־זמנית.

אז בא החאראגמה — התו. המילה היוונית פירושה חריטה או צריבה, כפי שתלמי הרביעי ציווה לסמן את היהודים שהשיב למעמד של עבדים "באש על הגוף" בעלה הקיסוס של דיוניסוס (מקבים ג׳ ב׳:28-29; χαράσσεσθαι). הטקסט מציין את המיקום: יד ימין או המצח (יג׳:16). יד ימין היא יד העבודה, של העסקאות, של החוזים השולטים בחיים הכלכליים. המצח הוא מושב הזהות והסגידה. הפורץ צורב את עבדיו על יד ימין או על המצח. בלי התו — אין קנייה, אין מכירה, אין השתתפות בכלכלה המוקצבת שהיא מקור המזון היחיד שנותר בעולם שבו השופרות החריבו את היסוד החקלאי.

מספר התו הוא 666. הטקסט מזמין להתבוננות במספר. "בָּזֹאת הַחָכְמָה: מִי אֲשֶׁר בִּינָה לוֹ יְחַשֵּׁב אֶת מִסְפַּר הַחַיָּה כִּי מִסְפַּר אָדָם הוּא וּמִסְפָּרוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ." (יג׳:18). למספר יש הד אל מול רגע אחד קודם בתולדות המקרא. המלך שלמה קיבל, במלכים א׳ י׳:14, בדיוק שש מאות שישים ושש כיכרי זהב בשנה אחת — ההכנסה שסימנה את שיא מלכותו ואת ראשית התדרדרותו אל עבודת אלילים, ריבוי נשים וגאווה צבאית. הממלכה המזויפת של הפורץ, מסומנת באותו מספר, היא ההיפוך של זו של שלמה: כלכלה שלמונית בלי אלוהי שלמה, ממלכה של עלייה אנושית אל אלוהות שמסתיימת בדיוק היכן שזו של שלמה הסתיימה, בקריסה רוחנית קטסטרופלית.

שלוש ההטעיות

התו נפרש בשלוש שכבות, כל אחת מכוונת לקהל אחר.

עבור המוסלמי הרדיקלי לשעבר נראה התו כהגשמת התפיסה האסלאמית המחמירה: הצלב שבור, הג'יזיה מבוטלת, החלוקה מובהרת להתאסלמות או מוות. החדית' נראים מאושרים. אך שים לב למה שהתו דורש שאף מוסלמי נאמן אינו יכול לתת בפועל: סגידה לחיה כאל אלוהים. המאמין הרדיקלי ההולך אחר מורהו עד הסוף — הנוטל את התו וכורע — עבר אל שִׁרְכּ, החטא האחד שהאסלאם הקלסי הכריז בלתי נסלח. ההטעיה מוחלטת. הוא חושב שהוא מגשים את דתו. הוא למעשה שימש לפרק אותה. התגלות כ׳:4 רושמת את ההוצאות להורג בצד האחר: "נַפְשׁוֹת הַנֶּהֱרָגִים עַל עֵדוּת יֵשׁוּעַ וְעַל דְּבַר הָאֱלֹהִים וַאֲשֶׁר לֹא הִשְׁתַּחֲווּ לַחַיָּה וּלְצַלְמָהּ." אמצעי ההוצאה להורג נקרא בשמו.

עבור העולם המתון והמוסלמי החילוני והמערבי התו הוא הנתיב ליציבות כלכלית. תוהו הבוהו של החותמות והשופרות ניפץ את שרשראות האספקה העולמיות. מערכת החיה, המנכסת לעצמה את השרידים המוקצבים, הופכת את התו לדרך היחידה להאכיל משפחה. ההטעיה כאן אינה תאולוגית אלא מעשית. בני אדם נוטלים את התו לא משום שהם מאמינים, אלא משום שעליהם לאכול.

עבור הנוצרי שנותר ולא קרא מעולם את כתבי הקודש שלו, התו מאושר בידי עיסא — הדמות הדומה לישוע, שחוללה את הנסים, שקראה אש מן השמים, ששבה כפי שניבאו הנביאים. ההטעיה היא הנוראה מן השלוש, משום שהיא מציעה את מה שנראה כאישור נוצרי לתוכנית הפורץ. רק הקדוש היודע ש‏"אֵין לְקַבֵּל בְּשׂוֹרָה אַחֶרֶת מִשּׁוּם מַלְאָךְ אַחֵר מִן הַשָּׁמַיִם" (אל הגלטים א׳:8) רואה דרכה.

החלוקה השחור־לבן שגואלנו דחה 2,000 שנה תקפה כעת. אין עוד מוסלמים ונוצרים ויהודים וחילונים על פני כדור הארץ. יש רק אלה הנושאים את התו ואלה שאינם נושאים אותו. הראש השביעי נשמט כזהות דתית. המלך השמיני מקבל נאמנות אחת בלבד. התנין השיג סוף סוף את מה שרצה מאז בבל: עיר אחת, מגדל אחד, שם אחד, סגידה אחת — הזיוף האוניברסלי מורכב ופעיל.

שלוש הקרניים מוכנעות

פרט אחרון אחד חותם את הארכיטקטורה. דניאל ז׳:8 תיאר קרן 11 העולה בין ה־10, "וְהִנֵּה שָׁלוֹשׁ מִן הַקְּרָנַיִם הָרִאשֹׁנוֹת נֶעֶקְרוּ מִפָּנֶיהָ." שלושה מן 10 המלכים המקוריים מתנגדים לביסוס צורר המשיח. הם אינם מושמדים. הפועל הארמי שְׁפֵל פירושו להשפיל, להנמיך, להכניע. הם נשברים אל ציות. התגלות יז׳:13 מאשרת את התוצאה: "לְאֵלֶּה עֵצָה אַחַת וְהֵם יִמְסְרוּ אֶת כֹּחָם וּמֶמְשַׁלְתָּם לַחַיָּה." 10 המלכים, ובכללם השלושה הסרבנים, מוסרים את מלוא כוחם למלך השמיני. הפדרציה הושלמה. הפורץ איחד את ברית עשר־אצבעותיו תחת המהדי־אבדון, מאושרת בידי נביא השקר, מסומנת בחאראגמה, נצפית בידי הצלם המדבר, ומהופכת תאולוגית בכל חזית.

הממלכה המזויפת פעילה. הכלה המסרבת לתו היא נמלטת. הכלה שבמדבר נסתרת. הכלה שבשמים, נאספת כביכורי החיטה, צופה. וגואלנו, על הכס, עדיין לא נתן להישמע את שֵׁערות ההוצאה להורג המעובות של השופר השביעי.

אך שגריריו כבר הגיעו אל בירת הפורץ.

בדרך אל העדים

במשך שלוש שנים וחצי, במחצית השנייה של השבוע ה־70, מולכת הממלכה המזויפת של הפורץ מירושלים. המהדי־אבדון יושב היכן שעמד ההיכל. נביא השקר מאשר מצדו. הצלם מדבר. התו נאכף. שחיטת המסרבים מתנהלת במהירות תעשייתית. העולם מאמין שראה את הצורה הסופית של הציוויליזציה האנושית.

לא ראה. במקום זאת הוא ראה את המלכודת המשוכללת ביותר שהפורץ הרכיב מעולם — וגואלנו עומד לחשוף אותה מבפנים.

הפרק הבא נכנס אל רחובות הבירה הכבושה. שני אנשים בלבוש שׂער מופיעים בשערי ההיכל. הם מתחילים להתנבא. אש יוצאת מפיהם. הגשם נעצר. המים הופכים לדם. 1,260 יום הם מדברים — וצורר המשיח אינו יכול לגעת בהם.

השה שלח את שגריריו אל חדר האורחים של הפורץ.