בצרה, הר מגידו ואגם האש

מלכי הארץ נאספו במגידו. שתי החיות של המנפץ עודן בשדה. התנין על הארץ, משתולל. שבע הקערות נשפכו, וממלכת המנפץ שוכבת בהריסות מאופק עד אופק, אך המנפץ עצמו לא הוסר. הארץ ריקה עוצרת נשימה ברגע שלפני שמתרחש הדבר הבא.

אך מאז יום 1,290 מתחולל דבר אחר שעדיין לא נבחן, ואי אפשר לעקוב אחר גואלנו אל מחוץ לשמים בטרם יוצג. ביום 1,290, ימים אחדים לפני השופר השביעי, ירד המגן העל-טבעי אשר הגן על האישה במדבר 42 חודשים — אי-שם בחודש אלול, בשלהי קיץ 2034. הקערות נופלות אחרי כן. ומאותו יום ואילך נותרה שארית היהודים האורתודוקסים בבצרה — האישה של התגלות 12 בצורתה הפיזית, הבשרית — לבדה בין הסלעים, כשצבאות המנפץ האחרונים מתקדמים לעברם.

זהו המקום שאליו הולך גואלנו ראשונה.

המגן נופל באלול

כתבי הקודש העבריים נתנו לדניאל שתי ספירות-ימים מסוימות המעגנות את החלון הסוגר של השבוע ה־70. "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים. אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה." (דניאל יב, יא-יב). 1,290 יום משעת השיקוץ בפורים 2031 נוחתים בימים הראשונים של החודש העברי אלול בשנת 2034. 1,335 נוחתים 45 יום לאחר מכן, בהושענא רבה (כ״א בתשרי), בתחילת נובמבר.

מה שמתרחש באלול, ביום 1,290, הוא הסרת המגן העל-טבעי מעל בצרה.

הכלה — הקהילה של יהודי וגוי, שנאספה כביכורי החיטה אצל החותם השישי — נמצאת מאז 2028-2029 בקירוב באולם הכס. ה-144,000, שארית ישראל החתומה, עברו בארץ כעדים, חתומים מפני החרון אך לא מפני החיה, ועומדים לצד השה על הר ציון (יד, א). אך שארית היהודים הרחבה יותר — האורתודוקסים והציונים שברחו בעת השיקוץ, שראו את המהדי כפי שהיה, שביצעו את הפיגוע בפורים 2031, שברחו לבצרה עם פסח 2031 כשפרץ הרדף — אותה שארית שכנה בין הסלעים. נסתרת. מכלכלת. נתמכת. הם האישה של התגלות 12, יד, אשר לה "נִתְּנוּ שְׁתֵּי כַּנְפֵי הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל לָעוּף הַמִּדְבָּרָה אֶל מְקוֹמָהּ אֲשֶׁר תְּכֻלְכַּל שָׁם מוֹעֵד וּמוֹעֲדִים וַחֲצִי מוֹעֵד מִפְּנֵי הַנָּחָשׁ." 1,260 יום, מפסח 2031, היו מחוץ להישג ידו של המנפץ.

אך אין הם עדיין עם משיחי. הם קהילת הברית האורתודוקסית אשר זיהתה את האנטיכריסט כשיקוץ — אך עודה מחכה למשיח אחר, זה שמסורתם הבטיחה להם, לא זה אשר צלבו לפני 2,000 שנה. אין הם יֶתֶר זַרְעָהּ של האישה מהתגלות 12, יז — הפסוק ההוא מבקש במפורש שני דברים, לִשְׁמֹר מִצְוֹת אֱלֹהִים וְגַם לְהַחֲזִיק בְּעֵדוּת יֵשׁוּעַ, והשני עדיין חסר כאן. הם האישה עצמה: העם הנשמר במדבר, שזיהה את השיקוץ ונס, ועודנו מחכה. מי שמכניס אותם תחת 12:17 מבלבל בין נשמר־דרך ובין ניצל־דרך־המוות — שתי הצלות שונות, לשתי חבורות שונות. נאמנותם ליהוה הספיקה כדי להצילם מתו החיה. היא לא הספיקה, כשלעצמה, להביאם הביתה אל גואלנו.

לכן מניח האב למגן ליפול.

ביום 1,290 — אי-שם בתחילת אלול 2034 — מסתלקת ההגנה העל-טבעית שאפפה את בצרה 1,260 יום. רשתות המודיעין של המנפץ רושמות את השינוי מיד. התנין חיכה לרגע זה בסבלנותו של יצור היודע את הלוח. הוא לא היה מסוגל להגיע אל האישה 42 חודשים. כעת השדה פתוח.

הצבאות האחרונים של האנטיכריסט עדיין הפועלים — הלגיונות המערביים שעדיין פועלים, והברית המזרחית המצטרפת אליהם מאוחר יותר, דרך הפרת שיבש — פונים מנקודת הכינוס שלהם דרומה. הם צועדים על בצרה. התוכנית היא השמדה. המנפץ איבד את ממלכתו; עדיין הוא יכול לקחת עמו את שארית היהודים אל אגם האש אם יוכל למחותם בטרם יגיע המלך.

40 ימי התשובה

לוח השנה היהודי-אורתודוקסי כולל, באלול, את התקופה הקדושה ביותר בשנה. 40 הימים מראש חודש אלול עד יום הכיפורים הם הימים הנוראים בשלב ההכנה שלהם — הימים הנוראים, עונת התשובה, השיבה. 3,000 שנה השתמשו יהודים יראים בימים אלה כדי לבחון את עצמם, לשוב מחטאיהם, ולהתכונן לעמוד לפני האדון ביום הכיפורים הגדול.

גואלנו מתאים את הסרת המגן לתקופה זו: היא נופלת ביום 1,290, חמישה ימים אחרי ש־40 הימים החלו בראש חודש אלול (יום 1,285).

הוא נותן להם את לוחם שלהם. הוא נותן להם את 40 ימי התשובה, הנמשכים כבר כאשר נופלת ההגנה. בעוד צבאות המנפץ צועדים על בצרה, עושה השארית שבין הסלעים — אחוזת אימת מוות, מוקפת, נטושה מהגנתה העל-טבעית — את אשר המסורת העברית לימדה אותם לעשות במשך 30 מאות שנה.

הם זועקים.

"וְצָעֲקוּ אֶל יְהוָה מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם." (ישעיהו יט, כ). הפסוק ניתן על מצרים, אך התבנית אוניברסלית בנביאים. ישועת האדון מגיעה כשפורצת הזעקה. "וַיָּקֶם לָנוּ קֶרֶן יְשׁוּעָה בְּבֵית דָּוִד עַבְדּוֹ [...] לָתֵת לָנוּ אֲשֶׁר נִנָּצֵל מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶנּוּ בְּלִי פָחַד." (לוקס א, סט-עד). המילה שזכריה משתמש בה ממש לפני כן ל"גאולה" (א, סח, lutrōsis) היא בתרגום היווני מילתו של ישעיהו סג, ד בבצרה, "וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה"; לפני כן היא עומדת בגאולת היובל (ויקרא כה, כט, מח). נבואת זכריה בלוקס ניתנת על הביאה הראשונה של גואלנו — על בנו שלו יוחנן אשר יבשר את ישוע — אך מבנה הישועה הוא בדיוק מה שמתרחש כעת בבצרה. הזעקה עולה. הגואל בא.

האורתודוקסים של בצרה עדיין אינם קוראים בשם ישוע. אין הם יכולים. 2,000 שנה לימדו אותם שהיה רמאי, משיח שקר, נגר גלילי שתלמידיו גנבו את גופתו. הם קוראים אל יהוה. הם קוראים אל משיח בן דוד — המשיח, בן דוד, מלך התקווה היהודית. הם מאמינים שהם קוראים אל מי שמעולם לא ראו. הם קוראים, למעשה, אל זה אשר צלבו.

יחידות הצבא שברחו עמם — אנשי צבא, עם נשק שעדיין לא כשל — מחזיקים בהיקף. הם עומדים בנקיקים. הם נלחמים, איש מול איש, נגד מספרים שאינם יכולים להביסם. הזעקה מתוך הסלעים עולה. אחדים מן הזועקים עודם תלמודיסטים נוקשים. אחדים חופשיים. אחדים ישראלים חילונים שברחו עם בני דודיהם האורתודוקסים ושבים בין הסלעים לגלות את תפילות סבותיהם. הזעקה אינה אחידה, שבורה, חצי-נאמרת. אך זוהי זעקה.

גואלנו ממתין. הוא ממתין עד שהזעקה תהיה זעקת עם מיואש. לא בקשתה המנומסת של בית כנסת אורתודוקסי, אלא יבבתה השבורה של שארית הניצבת מול ההשמדה.

אז נקרעים השמים.

האיחוד המשנה הכול

"וָאֵרֶא אֶת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים וְהִנֵּה סוּס לָבָן וְהַיֹּשֵׁב עָלָיו נִקְרָא נֶאֱמָן וְאֲמִתִּי וּבְצֶדֶק הוּא שֹׁפֵט וְלֹחֵם." (התגלות יט, יא).

השמים אינם נבקעים במנומסות. היוונית היא ēneōgmenon — נפתחים, נפתחים בעוצמה מבפנים, המחיצה הממדית שבין שמים וארץ נקרעת לאחור כיריעה. ומבעד לקרע יוצא סוס, ועל הסוס רוכב מי שלמענו הכין עצמו השבוע ה־70. נאמן ואמיתי. החתן אשר קיים כל הבטחה. גואלנו אשר בא בשביל אשר שלו.

"וְעֵינָיו כְּלַבַּת אֵשׁ וַעֲטָרוֹת הַרְבֵּה עַל רֹאשׁוֹ וְלוֹ שֵׁם כָּתוּב אֲשֶׁר לֹא יָדַע אִישׁ כִּי אִם הוּא לְבַדּוֹ. וְהוּא לָבוּשׁ בְּגָדִים מְאָדָּמִים בְּדָם וּשְׁמוֹ נִקְרָא דְּבַר הָאֱלֹהִים." (יט, יב-יג).

העיניים הלוהטות מפרק 1 של ספר זה. הבגד — וכאן נדרשת התבוננות מדויקת. הבגד טבול בדם. הפועל היווני הוא bebammenon, זמן שלם, טבול. הדם על הבגד בטרם מגיע המלך אל מגידו. אין הוא מכתים את בגדו בקרב העתיד עוד לבוא.

הנביא ישעיהו ראה את אותה תמונה 700 שנה קודם, וישעיהו נוקב במקום ההכתמה. "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ?" (ישעיהו סג, א). הדמות הולכת אל ישעיהו מן הדרום, מאדום — מבצרה. "פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי." (סג, ג).

גואלנו לא הלך ישירות מן השמים אל מגידו. גואלנו הלך ראשונה אל בצרה, שם מת עם בריתו תחת צבאות המנפץ האחרונים. הוא ירד על הלגיונות שצרו על הסלעים. הדם על הבגד בהתגלות 19 הוא דם צבא המנפץ שהשמיד את בצרה ברגע שבו הגיע.

ומאחוריו על סוסים לבנים באים הצבאות בבד לבן, צח וטהור (יט, יד). זוהי הכלה. הכלה שמאז 2028-2029 בקירוב הייתה לצדו באולם הכס. היא רוכבת עמו, לבושה לחתונה. הכלה באה עם החתן אל השדה שעומד לטהר; לא היה צורך לאסוף אותה. היא כבר שלו.

מה שהוא עושה בבצרה אינו איסוף כלתו. מה שהוא עושה בבצרה הוא הצלת עם בריתו — האישה של התגלות 12, השארית האורתודוקסית שברחה לכאן בעת הפרת הברית, צאצאי אברהם לפי הבשר אשר משיחם היה תמיד, גם כשלא ידעו זאת.

וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ

גואלנו מגיע אל בצרה, רוכב על סוס לבן, הבגד מוכתם מן הלגיונות שזה עתה רמס, הכלה וצבאות המלאכים מאחוריו. כוחות המנפץ ששרדו את הירידה מומסים למנוסה. המצור נשבר. השארית יוצאת מן הסלעים לקראת גואלהּ.

הם מצפים למשיח בן דוד, המלך-הלוחם של התקווה היהודית. הם מצפים לדמות שמעולם לא ראו.

מה שהם רואים הוא איש עם צלקות בכפות ידיו.

"וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר." (זכריה יב, י).

האב שופך ברגע זה את הרוח. המסווה אשר היה מונח 2,000 שנה על ישראל — המסווה שתיאר פאולוס בקורינתים השנייה ג, יד-טז — מסתלק בשעה אחת. השארית מביטה. והם רואים.

הפצעים שהמהדי כיסה לפני שלוש שנים וחצי בנס ריפוי — אין אלה הפצעים שעם בצרה רואה. האיש ההולך לעברם נושא את פצעי גולגותא, בני 2,000 שנה, שמורים בגוף התחייה כחריתה שהבטיח ישעיהו: "הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ." (ישעיהו מט, טז). הם רואים את הידיים. הם רואים את הצד. הם רואים את זה אשר עליו קראו בברית החדשה שסבותיהם לימדום לבזות. הם רואים את ישוע.

המספד הבא מתואר בידי זכריה בלשון שכמעט אינה נסבלת. "בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַד רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן. וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד [...] " (זכריה יב, יא-יב). משפחה אחר משפחה. איש ואישה הסופדים לבד, כי האבל אישי מכדי שיישא יחדיו.

מה שהם מתחרטים עליו אינו ישועתם. הם סופדים על אלפיים שנות הטעות. 40 דורות של רבנים. 40 דורות שלימדו את ילדיהם שהגלילי היה רמאי. 40 דורות של יום כיפור בלי הדם שהיה מביא כפרה. הקריסה החיה של אומה המבינה, בשעה אחת, שזה אשר דחו הוא זה שבא זה עתה להצילם.

זוהי תבנית סטפנוס, פרושה על אומה שלמה בקץ העידן. סטפנוס התחקה, בדרשתו האחרונה לפני שהסנהדרין סקלוהו, אחר התבנית לאורך הסיפור היהודי. יוסף נדחה בידי אחיו והוכר רק במפגשם השני, במעמקי הרעב. משה נדחה בידי עמו והתקבל רק בהופעתו השנייה, אחר 40 שנה במדבר, כשהעבדות נעשתה בלתי נסבלת. "הוּא מֹשֶׁה אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בוֹ לֵאמֹר מִי שָׂמְךָ לְשַׂר וְשֹׁפֵט אֹתוֹ שָׁלַח הָאֱלֹהִים לְשַׂר וְגֹאֵל בְּיַד הַמַּלְאָךְ הַנִּרְאֶה אֵלָיו בַּסְּנֶה." (מעשי השליחים ז, לה). ישראל לעולם אינה מכירה את גואלה בפעם הראשונה. היא מכירה אותו תמיד בפעם השנייה, במעמקי צרתה.

סטפנוס דרש זאת לסנהדרין כשישוע לנגד עיניו. הסנהדרין סקלוהו על כך. 2,000 שנה לאחר מכן משלימה התבנית את עצמה. השארית בבצרה, מוקפת בלגיונות המנפץ האחרונים, זועקת — וזה אשר צלבו מגיע להצילם. ההכרה היא אותה הכרה שהייתה לאחי יוסף. "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם." (בראשית מה, ד-ה). יוסף סלח לאחיו באותה נשימה שבה התוודע אליהם. גואלנו סולח לבצרה באותה נשימה שבה הוא מראה להם את הפצעים.

רוח החן והתחנונים עושה את שניהם בעת ובעונה אחת. הם מכירים. הם סופדים. הם מתקבלים. השארית האורתודוקסית של ישראל — אשר נכנסה לבצרה לפני שלוש שנים וחצי כיהודי ברית שדחו את ישוע — עוזבת את בצרה כשארית הגאולה של ישראל אשר קיבלה סוף-סוף את גואלהּ.

הצעידה אל מגידו

גואלנו אינו נשאר בבצרה. צבאות המנפץ העיקריים — מלכי הארץ, שנאספו בהר מגידו בידי רוחות הצפרדע השדיות אצל הקערה השישית — עדיין בשדה אצל מגידו, והשדה חייב להיטהר בטרם ייערך משתה החתונה. גואלנו פונה צפונה. הוא רוכב אל מגידו כשהכלה מאחוריו, צבאות המלאכים מאחוריו, וכעת גם — שנאספה מסלעי בצרה — שארית הגאולה של ישראל אשר זה עתה הביא הביתה.

המסלול מבצרה אל מגידו חוצה את ממלכת אדום ואת האזור ממזרח לירדן, ופונה אז מערבה דרך בקעת יזרעאל. ישעיהו 34 ו-63 מתחקים אחר הדרך. גואלנו אינו צועד לבדו. הכלה רוכבת עמו. שארית בצרה הולכת אחריו, מכירה בזמן אמת שהאיש שאחריו הם הולכים הוא זה אשר עליו שרו משורריהם, זה אשר אליו הצביעו הנביאים, זה אשר למענו דרשו תלמידי ישוע 2,000 שנה כנגד התנגדות אבותיהם.

עד שהוא מגיע אל מישור מגידו, בגדו של גואלנו מוכתם מקרב אחד וערוך לאחר.

הקרב המסתיים במילה

"וְצִבְאוֹת הַשָּׁמַיִם יֹצְאִים אַחֲרָיו עַל סוּסִים לְבָנִים מְלֻבָּשִׁים בּוּץ לָבָן וְטָהוֹר." (יט, יד). הכלה רוכבת. המלאכים רוכבים. שארית בצרה הולכת ברגל, עדים לאשר עומד להתרחש.

מלכי הארץ רואים את הצבא בא. "וָאֵרֶא אֶת הַחַיָּה וּמַלְכֵי הָאָרֶץ וְצִבְאוֹתֵיהֶם נִקְבָּצִים לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם הַיֹּשֵׁב עַל הַסּוּס וְעִם צְבָאוֹ." (יט, יט). המהדי-אפוליון בשדה. נביא השקר בשדה. 10 מלכי ברית הברזל-והחומר בשדה עם אמצעיהם הצבאיים הנותרים. הם באו להילחם נגד איש על סוס והחיילים שמאחוריו.

מה שבא לאחר מכן תופס פסוק אחד לתאר.

"וַתִּתָּפֵשׂ הַחַיָּה וְעִמָּהּ נְבִיא הַשֶּׁקֶר אֲשֶׁר עָשָׂה הָאוֹתוֹת לְפָנֶיהָ אֲשֶׁר הִתְעָה בָּהֶם אֵת נֹשְׂאֵי תָו הַחַיָּה וְאֵת הַמִּשְׁתַּחֲוִים לְצַלְמָהּ וְהֻשְׁלְכוּ שְׁנֵיהֶם חַיִּים בַּאֲגַם הָאֵשׁ הַבֹּעֵר בְּגָפְרִית." (יט, כ).

קרב הר מגידו תם במשפט השני. אין מפגש צבאי ממושך. אין מאבק. שתי החיות — הראש הפוליטי והמלווה הדתי, שתי הדמויות שיחד ניהלו את ממלכת המנפץ המזויפת 42 חודשים — נתפסות. הפועל הוא piazō, הפועל המשמש למעצר עבריין. אין הן נהרגות. אין הן מושמדות. הן נתפסות. ואז, באותו משפט, מושלכות חיות אל אגם האש.

חיות. היוונית היא zōntes — בינוני הווה, עודן חיות, עודן בהכרה, עודן מודעות לחלוטין. שני היצורים הראשונים שאי-פעם הושמו באגם האש מושמים בו ללא רחמי המוות. אין הם עוברים תחילה דרך המיתה. הם נחטפים מן השדה ובהכרה מלאה מושלכים אל אש המוכנה במיוחד למנפץ ולמלאכיו.

הצבאות הנותרים מטופלים בשורה אחת. "וְהַנִּשְׁאָרִים נֶהֶרְגוּ בַּחֶרֶב הַיֹּצֵאת מִפִּי הַיֹּשֵׁב עַל הַסּוּס וְכָל הָעוֹף שָׂבְעוּ מִבְּשָׂרָם." (יט, כא). הדבר אשר אמר את היקום אל הוויה בבראשית 1, אומר כעת את צבא המנפץ אל מחוץ להוויה. המלכים מתים. הצבאות נופלים. מישור מגידו מכוסה בגופות, והעופות אשר נקראו ביט, יז בידי המלאך העומד בשמש, מגיעים להיזון מן הפגרים.

כל קרב הר מגידו הושלם בידי דיבור.

התנין נעצר

שתי החיות באגם האש. המלכים וצבאותיהם מתים בשדה. אך התנין — המנפץ אשר מאז גירושו מן השמים בהתגלות 12 משתולל בזעם על הארץ — עדיין משוחרר.

הנוקם מטפל בו כבא בתור.

"וָאֵרֶא מַלְאָךְ יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם וּבְיָדוֹ מַפְתֵּחַ הַתְּהוֹם וְכֶבֶל גָּדוֹל. וַיִּתְפֹּשׂ אֶת הַתַּנִּין אֶת הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי הוּא הַמַּלְשִׁין וְהַשָּׂטָן וַיַּאַסְרֵהוּ אֶלֶף שָׁנִים. וַיַּשְׁלִיכֵהוּ בַּתְּהוֹם וַיִּסְגֹּר עָלָיו וַיַּחְתֹּם מִמַּעַל לוֹ לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יַתְעֶה עוֹד אֶת הַגּוֹיִם עַד כְּלוֹת אֶלֶף הַשָּׁנִים." (התגלות כ, א-ג).

מלאך יחיד. מלאך אחד עושה זאת. לא מיכאל עם צבא השמים — אך מלאך עם מפתח וכבל. התנין, אשר בנפילתו בהתגלות 12 היה נחש אש עצום בעל שבעה ראשים ו־10 קרניים, נתפס כאן בידי מלאך אחד ונאסר. חוסר הפרופורציה מכוון. בכלכלת הגואל היה התנין תמיד קטן מכפי שהעמיד פנים. עם הדין שהוכרז וצעד הביצוע שהושלם, הוא מושב לממדו האמיתי.

התנין מושלך אל התהום — אותה באר שממנה יצא אפוליון אצל החצוצרה החמישית, אותה באר שאליה ירד המהדי בין מותו לתחייתו השדית. המלאך חותם מעל לו — חתימה אלוהית המוודאת שאין לשבור את החותם מבפנים. 1,000 שנה מוסר המנפץ מן הארץ. התעיית הגויים פוסקת ברגע שמוטל החותם.

הארץ, בפעם הראשונה מאז עדן, חופשית ממנו.

מה אגם האש באמת

יש להביט ישירות אל אגם האש, כי כלכלת הנוקם דורשת זאת. שתי החיות שם, חיות. התנין יצטרף אליהן לאחר 1,000 השנים. בסופו של דבר יושלכו לתוכו המוות ושאול עצמם. אגם האש הוא היעד הסופי לכל אשר התקומם נגד הגואל, ואת אשר מספר הכתוב עליו אין ממתנים כאן.

אגם האש מתואר בשמו בהתגלות 19, כ; 20, י; 20, יד-טו; ו-21, ח. מוצלב עם מתי 25, מא, שם נוקב המשיח במקורו: "לְכוּ מֵעָלַי אֲרוּרִים אֶל הָאֵשׁ הָעוֹלָמִית הַמּוּכָנָה לַמַּלְשִׁין וּלְמַלְאָכָיו." אגם האש הוכן למלשין ולמלאכיו, ולא, כמו המלכות ב־25, לד, "לָכֶם" ו"מִן הִוָּסֵד תֵּבֵל". אין זו אש המוכנה לבני אדם. בני אדם מגיעים לשם רק משום שהתחברו אל המנפץ וחלקו את גורלו, כנגד רצונו המוכן של האב.

התגלות 14, י-יא נותנת את תיאור החוויה. "גַּם הוּא יִשְׁתֶּה מִיֵּין חֲמַת הָאֱלֹהִים [...] וְעֻנָּה בְּאֵשׁ וְגָפְרִית לִפְנֵי הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים וְלִפְנֵי הַשֶּׂה. וַעֲשַׁן עִנּוּיָם יַעֲלֶה לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְאֵין מְנוּחָה לָהֶם יוֹמָם וָלַיְלָה."

קראו מילים אלו לאט.

מעונה באש וגופרית. האש אמיתית. גופרית היא החומר שירד על סדום ועמורה. האש אינה מטפורית. הכאב חושי, מתמשך, מגולם — אף ליצורים לא-גופניים אשר צורתם נשמרת דווקא כדי שניתן יהיה לחוות את העינוי.

לפני המלאכים הקדושים ולפני השה. העינוי אינו בתא סגור של היקום שבו יכולים הגאולים לשכוח אותו. הוא בנוכחותו. השה רואה אותו. המלאכים רואים אותו. הנידונים אינם יכולים לברוח אל אלמוניות.

ועשן עינויים יעלה לעולמי עולמים. משך הזמן הוא eis aiōnas aiōnōn — לעולמי עולמים, הביטוי החזק ביותר של נצח הזמין ביוונית. אין הגבלת זמן. אין סיום סופי. העשן ממשיך לעלות.

אין מנוחה להם יומם ולילה. הביטוי הוא ההיפוך המכוון של התגלות 4, ח, שם ארבעת הכרובים סביב הכס אין מנוחה להם יומם ולילה לאמר קדוש קדוש קדוש. לגאולים אין מנוחה בעבודתם — שירה נצחית. לנידונים אין מנוחה בעינויָם — סבל נצחי. מבנה היקום בקצו כולל שתי סימפוניות בלתי פוסקות הרצות במקביל: העבודה אשר לעולם אינה פוסקת והעינוי אשר לעולם אינו פוסק.

זהו המוות השני (כ, יד). המוות הראשון הוא חדילת החיים הגופניים. המוות השני הוא הפרדה מודעת ונצחית ממקור כל חיים ושמחה. הם יעונו יומם ולילה לעולמי עולמים (כ, י), אומר הכתוב במפורש על התנין וחיותיו. עודם שם בקץ 1,000 השנים. עודם שם כאשר נחשפים השמים החדשים והארץ החדשה. עודם שם כאשר הגאולים יושבים בירושלים החדשה, מביטים אל פני השה. הם יהיו שם תמיד.

אין מייפים זאת כאן. אין ממתנים זאת. המקרא אינו ממתן זאת, וגם פרשנות אינה צריכה. המנפץ ומשרתיו וכל אדם שלקח את תו החיה וסירב לשוב, עומדת לפניהם נצחיות של עינוי מודע. גואל הדם פסק את הדין. הביצוע מתחיל בהר מגידו ונמשך ללא קץ.

זהו אשר עליו שילם הצלב את המחיר כדי לחסוך אותו מאיתנו. זהו אשר ממנו ירד החתן אל השאול כדי לגאול את כלתו. זוהי החלופה אשר העולם מסרב לה זה 2,000 שנה.

בדרך אל החתונה

השדה טוהר. שתי החיות באגם האש. התנין חתום בתהום ל־1,000 שנה. מלכי הארץ וצבאותיהם מתים אצל מגידו. ממלכת המנפץ המזויפת היא עבר מושלם.

החתן עומד על השדה המטוהר. הדם על בגדו יבש. הכלה לצדו, לבושה בבד לבן, צח וטהור. שארית הגאולה של ישראל — שנאספה מבצרה, עודה סופדת אך סוף-סוף בבית — עומדת מאחוריהם. הארץ, בפעם הראשונה זה 6,000 שנה, חפה מקול המנפץ בכל פינה ממנה.

מה שמתרחש לאחר מכן הוא אשר אליו הצביע כל פרק בספר זה. תפקידו הראשון של הגואל — הפודה — ותפקידו השלישי — גואל הדם — שניהם בוצעו. הנותר הוא התפקיד השני, המתוק מבין השלושה, אותו אשר אליו שאף המקרא כולו מאז בראשית 2, כשנִתנה לאדם אישה.

החתונה.

החתן פונה מן השדה המטוהר, נוטל את יד הכלה אשר לצדה זה עתה צעד דרך הקרב הגדול של שיבתו, ואומר את המילים אשר לשמען המתין היקום מאז שרו כוכבי הבוקר יחד בראשונה.

בואי.

משתה חתונת השה עומד להתחיל.