פרק 8
הגת
תהילים 110:5-7 — יום החרון
25 דק׳ קריאה
במבט אחד
חרון אלוהים אינו נמסר לקבלן.
החרב, השבט והגת
1התגלות 19:11-13
השמים נפתחים
הבגד "טבול בדם", ו"אין בסצנה הזאת עדיין קרב"
"הכתם על הבגד הוא שלהם": המענה מישעיהו 63:3
2התגלות 19:15
החרב מן הפה
"שלושה מקראות במשפט אחד."
ישעיהו 11:4, תהילים 2:9 וישעיהו 63:1-6
3התגלות 19:17-19
שתי אספות
"שתי אספות בשני פסוקים, פועל אחד — והאחת היא סעודת האחרת."
"ה'בואו' האחרון של ההיסטוריה הזאת נאמר בפי מלאך, והוא מכוון אל הציפורים."
4
לקורא זאת בימים ההם
"את הגת דורך אחד, לבדו; החוסה אינו עומד בגת."
"נשקו בר [...] אשרי כל חוסי בו"
המלך יושב לימין אלוהים
תהילים 110:1: "כל אורך ה'עד' היה הכיסא הדימוי"
אלוהים עומד לימין המלך
תהילים 110:5: "אדני על ימינך — מחץ ביום אפו מלכים"
"הצד הימני, צד החרב, מקום הנלחם עמך"
- מתועד היטב שלושת המקורות של התגלות 19:15; צורות συνάγω; 14 המופעים של מָחַץ, נספרו עד תום.
- שקול שתי האספות כדמות אחת; צלילות הירך (התגלות 19:16); צירופם של במדבר 24 וחבקוק 3 אל הסצנה הזאת; קו ה־gōʾēl של הספר הזה אצל שורש הגואל בישעיהו 63:4, "מוכר כאן, לא מבוסס".
- פסק פתוח מי מרים את הראש בתהילים 110:7, המלך או אדני: "הספר הזה מותיר אותו פתוח כפי שהוא" (D2 בנספח D).
- משוער בן דוד אצל הגיחון (מלכים א 1:33-40) כמרחק אצל הנחל בדרך: "אין גשר לקסיקלי".
I. השמים נפתחים
השמים בחזון הזה כבר נפתחו קודם, אך תמיד כדי סדק. דלת, פתוחה בשמים, וקול כשופר: עלה הנה — חוזה אחד זכה להביט פנימה. עתה כותב אותו חוזה: "וארא את השמים נפתחים" — כל השמים הפעם. ואיש אינו נכנס פנימה. מישהו יוצא החוצה.
סוס לבן. היושב עליו נקרא נאמן ואמיתי, "ובצדק הוא שופט ולוחם". מאז מלחמת העולם הראשונה לא נלחמה מלחמה שהמשפט ההוא היה אמיתי עליה; זו תהיה הראשונה. עיניו להב אש — אותן עיניים שלפניהן נפל יוחנן בפטמוס כמת, ביום האדון, בטרם הונחה עליו יד ימין. על ראשו כתרים רבים. הדרקון נשא שבעה, החיה 10; כאן אין עוד מספר — רבים, כאילו המונה מוותר. וביניהם שם, כתוב, "אשר איש אינו יודע מבלעדי הוא עצמו".
אז הבגד: טבול בדם. אין בסצנה הזאת עדיין קרב; אין נשק שלוף, אין אויב בתמונה — והגלימה כבר ספוגה. הכתם רוכב בלא הסבר.
ואז השם כן מוכרז: "ושמו נקרא: דבר האלוהים."
אלוהים דיבר פעמים רבות ובדרכים רבות, ובאחרונה בבן. כאן רוכב אותו דיבור אחרון על סוס. כל מה שיש לאלוהים עוד לומר, יוצא מן השמים על סוס לבן — ונושא עקבות דם.
צבאות השמים הולכים אחריו, על סוסים לבנים, לבושים שש דק, לבן וטהור. המפקד את השיירה על נשק, מפקד לשווא: השש אינו נושא חגורת חרב, הידיים אינן אוחזות רומח. יש בכל הצבא הזה נשק אחד, והוא אינו באגרוף.
האיגרת סיכמה את כל תקופת הביניים בתנוחה אחת: הוא ישב, ומעתה מצפה. מאה אחר מאה החזיקה אותה המתנה את ההיסטוריה פתוחה — הפסיק. אצל היפתח השמים קמה ההמתנה. ומי שמבין מה משמעו שהוא נשאר כל אותן מאות יושב, מבין מה משמעו שהוא רוכב עתה.
II. החרב מן הפה
הנשק בפיו.
"ומפיו יוצאת חרב חדה, להכות בה את הגויים." שיר אולם המועצה בישר זאת כדרך שמבשרים סופה מתקרבת: תחילה הצחוק, ואז — "אז ידבר אלימו באפו". בכל הכתוב היה דיבור אלוהים מעשהו: יהי אור, ויהי אור. עתה גם למשפט אין צורך בכלי שני. הוא מנצח את העולם במה שהוא אומר.
והמשפט שבו נשלפת אותה חרב, מרוקע בעצמו משתי נבואות, מאות שנים זו מזו. "ומפיו יוצאת חרב חדה להכות בה את הגויים" — זה ישעיהו: החוטר מגזע ישי, שרוח נחה עליו, שאינו שופט למראה עיניו; "והכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע". "והוא ירעה אותם בשבט ברזל" — זה המזמור, שכר הבן, בפעם השלישית והאחרונה, על הציר האחרון. שני מקראות-שבט, מופרדים במאות שנים, והחזון מניחם בנשימה אחת יחד: שבט הפה ושבט הברזל, משפט אחד, רוכב אחד. הרוצה, שומע במרחק עוד להב שלישי מצלצל עמם — החרב שמזמור הכלולות חוגר לגיבור על ירך — אך זו צלילות, לא ציטוט: החרב הזאת היא חרב ישעיהו, ואינה תלויה על ירך.
והמשפט עוד אינו גמור. בא איבר שלישי מאחור, והוא מצביע מטה, אל רגליו: "והוא דורך את פורת יין חמת אף האלוהים, השדי."
שלושה מקראות במשפט אחד. הפה שדיבר את העולם מדבר את מרדו למוות; השבט שתלה כיעד מעל ערש יולדת, נישא סוף סוף; והרגליים — הרגליים שלמענן יושתו האויבים להדום — מתחילות לדרוך.
מומחההפסוק הארוג
התגלות 19:15 מורכב משלושה איברים, ולכל איבר מקורו. (1) ἐκ τοῦ στόματος αὐτοῦ ἐκπορεύεται ῥομφαία ὀξεῖα, ἵνα ἐν αὐτῇ πατάξῃ τὰ ἔθνη — ההכאה בפה היא ישעיהו 11:4, שם קורא נוסח המסורה שֵׁבֶט פִּיו, "שבט פיו", ותרגום השבעים τῷ λόγῳ τοῦ στόματος αὐτοῦ, "דבר פיו", עם אותו פועל πατάσσω שנוקטת ההתגלות כאן. (2) καὶ αὐτὸς ποιμανεῖ αὐτοὺς ἐν ῥάβδῳ σιδηρᾷ — תהילים 2:9 בקריאת הרועה, גוף שלישי; התפר בין "לרוצץ" ל"לרעות" עובר דרך השורש, לא דרך הצורה, והאפראט של זה בנספח B. (3) καὶ αὐτὸς πατεῖ τὴν ληνόν — הגת של ישעיהו 63:1-6. חרב תהילים 45:4 (חֲגוֹר־חַרְבְּךָ עַל־יָרֵךְ גִּבּוֹר, "חגור חרבך על ירך, גיבור") אינה דוברת בפסוק זה: אותה חרב תלויה על ירך וזו יוצאת מן הפה; הקרבה נושאית. אך פסוק 16 רושם את השם "מלך המלכים ואדון האדונים" כתוב על הבגד "ועל ירכו" (ἐπὶ τὸν μηρόν) — המקום שבו נושא גיבור את חרבו; זו צלילות, לא ציטוט. *סימון: שלושת המקורות מתועד היטב; צלילות הירך שקול. כרטיס ההתקבלות בנספח C.*
III. שתי אספות
אז מסובב החזון מן הרוכב אל מה שממתין לו.
"וארא את החיה ואת מלכי הארץ ואת צבאותיהם, נאספים לעשות מלחמה עם היושב על הסוס ועם צבאו."
מלכי הארץ, נאספים. זהו, עד לפועל עצמו, אולם השיר השני כפי שקראוהו המתרגמים היווניים: "מלכי הארץ יתייצבו, והרוזנים נאספו — על יהוה ועל משיחו." כך נפתחה האספה פעם, וכך לא נסגרה מעולם; היא בלתה אלף כתובות ושמרה סעיף יומן אחד. פעם אחת לפני כן נחת פועל זה בהיסטוריה — "כי נאספו באמת בעיר הזאת", התפללה קהילת-בית אחר גולגותא, בדלתות סגורות — ועתה הוא נוחת לתמיד. אין משלחת הפעם, אין נציב ובידיו ידיים רחוצות: האולם עצמו יצא, במלואו, אל השדה הפתוח. ומה שרצתה האספה כל המאות, היא מקבלת כאן: היושב בהישג יד. נעשית מלחמה "עם היושב על הסוס" — והם ניצבים ערוכים כאילו הגיע בכך יומם.
אך שני פסוקים קודם כבר כתבה השמים אספה אחרת.
מלאך, עומד בשמש, קורא בקול גדול לכל הציפורים העפות בחצי השמים: "בואו, היאספו אל הסעודה הגדולה של אלוהים — לאכול בשר מלכים, ובשר שרים, ובשר גיבורים, ובשר סוסים ורוכביהם." היאספו. אותו פועל. שתי אספות בשני פסוקים, פועל אחד — והאחת היא סעודת האחרת. רשימת האורחים של עופות הטרף גמורה בעוד המלכים חושבים שהם המזמנים; זימונם היה תפריט.
מאות שנים היה "בואו" מילת הפתיחה של האולם — הבה נלבנה לבנים; הבה נתחכמה לו; הבה ננתקה את מוסרותימו. ה"בואו" האחרון של ההיסטוריה הזאת נאמר בפי מלאך, והוא מכוון אל הציפורים.
מן הקרב עצמו רושם החזון כמעט דבר. אין הסתערות, אין קווים, אין שעות. החיה נתפסת, עם נביא השקר; הנותרים נהרגים בחרב מן הפה; "וכל הציפורים שבעו מבשרם". בין "נאספים" ל"נהרגים" אין קרב. המלחמה שאליה התאספו כל אספות כל המאות, אורכת בטקסט אפס פסוקים. האספה פוזרה, והפרוטוקול נחתם בקול כנפיים.
מסהשתי אספות, פועל אחד
הפועל הוא συνάγω, "לאסוף", והוא נושא בשדה זה ארבע צורות האוחזות זו בזו. תהילים 2:2 היווני מציב את המרד ב-συνήχθησαν: παρέστησαν οἱ βασιλεῖς τῆς γῆς, καὶ οἱ ἄρχοντες συνήχθησαν — "מלכי הארץ יתייצבו, והרוזנים נאספו". מעשי השליחים 4:26-27 מצטט את הצורה ומניח אותה לנחות בגולגותא: συνήχθησαν γὰρ ἐπ᾽ ἀληθείας, "כי נאספו באמת בעיר הזאת". בהתגלות 16:14 יוצאות שלוש הרוחות הטמאות אל מלכי כל תבל, συναγαγεῖν αὐτούς — "לאספם" למלחמת היום הגדול. בהתגלות 19:17 קורא המלאך בשמש לציפורים: δεῦτε συνάχθητε, "בואו, היאספו", אל הסעודה הגדולה של אלוהים. ובהתגלות 19:19 ניצבים מלכי הארץ וצבאותיהם: συνηγμένα, "נאספים" — הבינוני בזמן שלם, שני פסוקים אחר הקריאה לציפורים. שדים אוספים את המלכים; מלאך אוסף את הציפורים; ושהאספה האחת נערכה כסעודת האחרת, אין אף פסוק אומר במפורש — הצורות אומרות זאת יחד. *סימון: כל הצורות אומתו במכונה ומתועד היטב; הזיקה כדמות שקול. כרטיס ההתקבלות המלא בנספח C.*
IV. הדורך בגת
הרוצה להבין את דריכת הגת, עליו לשוב מאות שנים לאחור, אל משמרת בגבול הדרומי, שם רואה נביא מישהו בא.
"מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה — זה, הדור בלבושו, צועה ברוב כוחו?" והמענה בא מעבר למרחק: "אני, מדבר בצדקה, רב להושיע."
אז השאלה השנייה, השאלה שאתה מעדיף שלא לשאול: "מדוע אדום ללבושך — ובגדיך כדורך בגת?"
ענבים נדרכים ברגליים יחפות. העומד בגת מקבל את המיץ אל השוליים, אדום כהה, בכתמים ובניתזים; מבגדיו ניתן לקרוא מה עשה באותו יום. כך נראה הבא הזה. ומענהו:
"פורה דרכתי לבדי, ומעמים אין איש אתי. ואדרכם באפי, וארמסם בחמתי — ויז נצחם על בגדיי, וכל מלבושיי אגאלתי."
הכתם על הבגד הוא שלהם. זה המענה לשאלה שרכבה בלא הסבר מאז הסוס הלבן. ובאמצע התיאור-העצמי הקודר ביותר שאלוהים נותן מעצמו בנביאים, עומדות שתי שורות החושפות את לבו. הראשונה: "כי יום נקם בלבי — ושנת גאולַי באה." בפנימיות הנקם עומדת מילת הגואל; לחרון יש מדוע, והמדוע הוא קרבה: יש שהם שלו, ויש דמם. השנייה: "ואביט — ואין עוזר; ואשתומם — ואין סומך. ותושע לי זרועי." לבד. מעמים אין איש.
אז החזון, וההפרש. אחר הרוכב באים צבאות — סוסים לבנים, שש לבן — ובכל זאת נאמר, בהדגשה על המילה האחת ההיא: "והוא דורך את פורת יין חמת אף האלוהים, השדי." אצל ישעיהו דרך את הגת לבדו, ובחזון הוא דורך אותה לבדו. הצבאות הולכים אחריו, ושִשם נשאר לבן. יש מלאכה שהוא חולק — השבט הובטח למנצחים — ויש מלאכה שאיש אינו רשאי לגעת בה: אין רגל לצד רגלו בגת, אין גלימה שנייה הנושאת את הכתם. חרון אלוהים אינו נמסר לקבלן.
מי שמוצא זאת כבד מנשוא לקרוא, קורא היטב. הכתוב עצמו כבד לו בכך, והוא מציב את משפטו הכבד ביותר לא אצל הגויים אלא אצל מי שהכיר את דם הברית ורמס אותו: "נורא לנפול בידי אלוהים חיים." יש יין הנמזג ויש יין הנדרך, ואין טועם את שניהם.
V. אל הימין
סוף המזמור שנתן לספר הזה את שמו, המתין ליום הזה.
כל אורך ה"עד" היה הכיסא הדימוי: המלך לימין האלוהים, יושב. עתה, משהגיע היום, הופך המזמור את הדימוי: "אדני על ימינך — מחץ ביום אפו מלכים." בפסוק הראשון יושב המלך לימין אלוהים; בחמישי עומד אלוהים לימין המלך. מי שנתן לבן כל אותן מאות את מקום הכבוד, יוצא ביום עצמו לצידו אל השדה — הצד הימני, צד החרב, מקום הנלחם עמך. המזמור שמר יום, "יום אפו", ובצחוק שמעל אולם המועצה היה תמיד כבר תאריך. זהו התאריך.
"ידין בגויים — מלא גוויות; מחץ ראש על ארץ רבה." תחילה הדין, ואז אותו צמד מילים שאין תרגום מרכך: מלא גוויות. זו מילת התבוסה, המילה למה שנותר משדה קרב, והשיר מציב אותה בלא פועל, כנוף. ציפורי הסעודה הגדולה כבר היו כאן, או זה עתה מגיעות.
ואז: ראש אחד. "מחץ ראש על ארץ רבה" — יחיד, מעל כל אותם אלפים. הפועל הוא מָחַץ, ובכל הקאנון סימן עקבה המתלכדת בשורה הזאת. חבקוק ראה אותה, בתפילה שהרעידה אותו עצמו: "יצאת לישע עמך, לישע את משיחך; מחצת ראש מבית רשע." המשיח, המחיצה, הראש — פסוק אחד, ומכל שמור הכתוב הוא הקרוב ביותר לשורה הזאת. ורחוק יותר לאחור, על רכס הר מעל ערבות מואב, עמד שכיר ששולם לקלל ולא יכול: "דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל — ומחץ פאתי מואב." שבט ומחיצה, בנבואה אחת, מפי אויב שכור. שבט השיר השני ופועל הסוף הזה — כל אחד משני המזמורים נושא אחד, והנבואה העתיקה ביותר על הבא נשאה כבר את שניהם.
תיקמָחַץ, 14 פעם
הפועל מָחַץ, "למחוץ", עומד בתנ״ך 14 פעם, והתפוצה מציירת את הפרופיל. במדבר 24:17 הוא הפסוק היחיד המחבר את מָחַץ עם שֵׁבֶט — "וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב" — בדיוק שתי המילים שתהילים 2:9 ותהילים 110:5-6 נושאים כל אחד לחוד. שמואל ב׳ 22:39 עם מקבילתו תהילים 18:39 מניחים את הנמחצים "תחת רגליי". תהילים 68:22: "אלוהים ימחץ ראש אויביו". חבקוק 3:13 הוא הפסוק היחיד שבו מָשִׁיחַ, מָחַץ ו-רֹאשׁ עומדים יחד — המשיח, המחיצה, הראש — ובכך המקבילה הקאנונית הקרובה ביותר לתהילים 110:6. ותהילים 110 עצמו נושא את הפועל פעמיים בשני פסוקים: מלכים (פס׳ 5) וראש (פס׳ 6). יתר המופעים — במדבר, בדברים, בשופטים, באיוב ובתהילים — מראים את מוטת המילה, עד לעדות-העצמית של אלוהים: "מחצתי ואני ארפא" (דברים 32:39). *סימון: המופעים מתועד היטב, נספרו עד תום; צירוף במדבר 24 וחבקוק 3 אל הסצנה הזאת נושאי ושקול. האפראט המלא בנספח A.*
VI. הנחל בדרך
ואז, אחר המלכים והגוויות והארץ הרבה, נשארה לשיר עוד שורה אחת, והיא שורת הסיום המוזרה ביותר בספר תהילים:
"מנחל בדרך ישתה; על כן ירים ראש."
הקערה נטרקת. זה עתה ארץ מלאה מתים, ראש נמחץ על ארץ רבה — ואז נחל בדרך, ואיש הגוחן. אין עליית כיסא כסיומת, אין המנון ניצחון. זה האחרון שהמזמור מראה מן המלך הזה: הוא כורע אצל מים זורמים ושותה, כדרך שכל בא מדרך ארוכה שותה. מזמור המלחמה מסתיים בגובה העיניים של העשב.
ומאותה כריעה בא ההחלטה: על כן ירים ראש. פסוק אחד קודם נמחץ ראש; כאן מורם ראש — אותה מילה, שתי שורות זו מזו, הראש המוכה מול הזקוף. אך מי מרים אותו? כאן נדם המשפט. הפועל עומד בלא נושא, והלשון מתירה שתי קריאות המבקשות שתיהן להיות אמיתיות: המלך אשר, מורווה, מרים את ראשו שלו — המנצח היכול להמשיך; ואדני, שהיה שני פסוקים הנושא הפועֵל ומרים עתה את ראש מלכו — כדרך שאתה מרים ראש של מי שאתה אוהב ושהרכין. המזמור לא איבד את הנושא ההוא; הוא הותיר אותו פתוח, והספר הזה מותיר אותו פתוח כפי שהוא. בשתי הקריאות שותים, ובשתי הקריאות עולה הראש.
אצל הנחל ההוא מצלצל, רחוק מאוד ובמפורש כמרחק, עוד תמונה מתולדות בית דוד: פעם אחת לפני כן נעשה בן דוד מלך אצל מים זורמים, מטה אל הגיחון, בתרועה שבקעה את האדמה. אם חשב המשורר על אותו בוקר, אין לומר ואין נטען כאן: המזמור אומר נחל ומלכים אומר מעיין, ובין שתי המילים אין גשר — רק אותה תמונה אחת מרחוק, של בן דוד, גחון אצל המים, וראש העולה אחר כך מוכתר. מה שהמזמור עצמו אומר, די בו. התנועה האחרונה של השיר היא כריעה — ומן הכריעה עולה הראש.
לבהשם שאיש אינו יודע
הוא נושא בדפים אלה יותר שמות מכל מחזה אחר בכתוב הנותן לו בנשימה אחת. נאמן ואמיתי. דבר האלוהים. מלך המלכים ואדון האדונים, כתוב על בגד וירך. וביניהם, שקט מכול: שם כתוב שאיש אינו יודע מבלעדיו. האדם הנודע ביותר בהיסטוריה — מרובה בשירים מכל, מרובה בקריאה, מרובה בתיאור — שומר שם שאין יצור יכול לקוראו. כל מה שנגלה ממנו אמת; ואין זה הקרקעית. יש בו יותר מכל התגלות שנתנה, יותר מכל מאות של השתחוויה ששרו; הכתרים על ראשו רבים, כי אין כתר אחד מכסה את מה שהוא. המכיר אותו מכיר אותו באמת — ואינו מגיע לסופו. לכן באה ההשתחוויה כאן אל גבול, וטוב לעמוד אצל הגבול הזה: את העמוק ביותר שיש לומר עליו, הוא אומר לעצמו בלבד. מה שנותר הוא שאלת המשמר, והיא די תפילה לחיי אדם: "מי זה — הדור בלבושו, צועה ברוב כוחו?"
מסהלקורא זאת בימים ההם
המשפטים העוברים עליך אינם דממת אלוהים. הם לשונו האחרונה — "כאשר משפטיך לארץ, צדק למדו יושבי תבל" — וכל עוד ניתן ללמוד, אין השיעור תם. אך הוא כמעט תם. הרעש שאתה חש הוא המבושר: "עוד אחת אני מרעיש — לא רק את הארץ, גם את השמים", ומנוער כל מה שניתן לזעזוע, עד שנותר רק הבל-הזעזוע; "כי אלוהינו אש אוכלה." עוברת בימים ההם קריאה האוספת מלכים אל הגת. ועומדת עוד קריאה עתיקה יותר פתוחה, שלושה פסוקים אחר השבט, באותו שיר: "נשקו בר [...] אשרי כל חוסי בו." את הגת דורך אחד, לבדו; החוסה אינו עומד בגת. שתי אספות, שתי סעודות, ואין מקום שלישי לעמוד בו. "היום, אם בקולו תשמעו — אל תקשו לבבכם."
הארץ הרבה שוכבת דום. בדרך זורמים מים.
הערות טקסט-המקור. כל התרגומים הם תרגומי עבודה קונקורדנטיים משלנו; במהדורה המעוצבת עומדות ההערות בתחתית העמוד.