אלוהים מדבר

א. הקול מתוך הסערה

איש יושב על תל אפר מחוץ לעיר, ומגרד את בשרו בחרס.

הוא קבר 10 ילדים, כולם ביום אחד. עדריו נגזלו, נעריו מוטלים מתים בשדה, עורו מכף רגל ועד קודקוד מכה אחת, ואשתו יעצה לו את הדבר היחיד שעוד ידעה: ברך אלוהים ומות. שלושה רעים באו וישבו איתו על הארץ שבעה ימים ושבעה לילות בדממה — עד שאחד פתח, והדיבור לא פסק עוד. 35 פרקים גועשת הטענה הלוך ושוב מעל תל האפר, אשמה וגמול, טענה ומענה, ומבעד לכל אלה מבקש איוב דבר אחר מנחמה. הוא מבקש משפט. יעֶנֵנִי שדי; יכתוב יריב-ריבו את כתב שטנתו — הייתי נושא אותה על שכמי, עונד אותה לי כעטרת.1 ואז תמו כולם מלדבר, גם הצעיר שבהם, שהאריך יותר מכולם. משתררת דממה על תל האפר, דממה כזו המשתררת רק במקום שבו נאמר הכול ודבר לא הועיל.

אז קמה רוח.

העפר מתחיל לנוע, החרס נופל. ומן הסערה — סְעָרָה, המילה שתישא עוד מעט את המרכבה המעלה את אליהו השמימה, ואת הענן ההולם את יחזקאל אל הארץ — עונה יהוה לאיש אשר שאל משפט.2 על המשפט לא נופלת מילה. הוא פותח באתר הבנייה של העולם: איפה היית בְּיָסְדִי אֶרֶץ? מי שם מידותיה — כי תדע? מי נטה עליה קו, על מה אדניה הוטבעו, מי ירה אבן פינתה?3

ארבעה פרקים נמשכת הסערה. גשם על ארץ לא-איש בה. אוצרות מלאים שלג וברד, שמורים ליום קרב ומלחמה. הפרא הלועג להמון קריה, הסוס האומר לשופר "הֶאָח", המפלצת שבקנה שאיש לא יאסרנה בחבל. והאיש שביקש לענוד את כתב השטנה כעטרה מניח את ידו על פיו: "הן קלותי — מה אשיבך?" כאשר שככה הסערה, נותר לו מכל טענתו משפט אחד: "לשמע אוזן שמעתיך — ועתה עיני ראתך."4

אף לא אחת משאלותיו נענתה. דובר אליו, וזה היה די.

ב. ההר אשר עשן

מאות שנים לאחר מכן עומד עם סביב מרגלות הר, וההר בוער.

זה היום השלישי. יומיים כיבסו את שמלותיהם; סביב ההר הותווה גבול — הנוגע בו ימות, אדם או בהמה. בבוקר היום השלישי: קולות וברקים וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאוד — וכל העם אשר במחנה חרד. משה מוציא אותם מן המחנה לקראת האלוהים, והם מתייצבים בתחתית ההר. כל סיני עשן, כי ירד עליו יהוה באש; העשן עולה כעשן הכבשן, כל ההר חרד מאוד, וקול השופר הולך וחזק מאוד.5

ומעל לכל זה: דברים. 10, מתוך האש, לאוזני עם שלם בבת אחת.

אין הם עומדים בכך. הם נסוגים אחור, עומדים מרחוק ואומרים אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה — ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות. 40 שנה לאחר מכן מעלה משה את אותו בוקר כאילו הפלא עדיין טרי: הנהיה כדבר הגדול הזה — השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה, ויחי?6 כך עומד העם שם, בתחתית ההר: חי, וחרד על שהוא חי.

על אותו הר עצמו מתייצב מאות שנים אחר כך איש אחד. הוא ברח אל המדבר מפני מלכה המבקשת את ראשו, ביקש תחת שיח רותם את המוות, ובכוח שתי סעודות הלך 40 יום, עד חורב הר האלוהים. צא, נשמע במערה, ועמדת בהר לפני יהוה — הנה יהוה עובר. רוח גדולה וחזקה מפרקת הרים ומשברת סלעים לפניו: "לא ברוח יהוה". אחר הרוח רעש: "לא ברעש יהוה". אחר הרעש אש: "לא באש יהוה". ואחר האש: קול דממה דקה.7

אליהו מלט את פניו באדרתו ויעמוד בפתח המערה.

לפני הסערה לא היה עליו לכסות את פניו. לפני הדממה — כן.

והדיבור הולך הלאה, עד המקום שבו אין עומד עוד הר. אל תעלת מים בבבל, בין הגולים, רואה כהן שמעולם לא הורשה לשרת רוח סערה באה מן הצפון — אותה מילה שוב — ענן גדול, אש מתלקחת על עצמה; ארבע חיות בתוכה, אופנים מלאי עיניים ההולכים ואינם נסבים, מעל ראשיהם רקיע כעין הקרח הנורא, ומעל הרקיע דמות כמראה אבן ספיר ככיסא. "כן מראה דמות כבוד יהוה. ואראה ואפול על פני — ואשמע קול מדבר."8

כך זה נמשך, מאה אחר מאה: במקום שבו נשמע הקול הזה, אין אדם נשאר עומד.

ג. בבן

איגרת אחת מרכזת את כל המאות ההן במשפט הפתיחה שלה, מבלי להשיב אחור אף לא להבה אחת:

"אחרי אשר דיבר אלוהים לפנים אל האבות בנביאים פעמים רבות ובדרכים רבות, דיבר אלינו באחרית הימים האלה בבן."9

פעמים רבות: הסערה מעל תל האפר, ההר המעשן, הדממה הדקה, כיסא הספיר מעל התעלה. בדרכים רבות: ברעם, בלחש, בחזיונות ההולמים אדם אל הארץ.

ומתחת לכל הדיבור הזה נותר דבר סגור. לכתובים יש לכך מילה משלהם: הסוד, זה שהוסתר דורות ועולמים10 — כל סערה וכל דממה דלת פתוחה כמלוא הסדק, אל אולם שטרם נפתח.

אותה איגרת עצמה מציבה בסופה את שני ההרים זה מול זה: "כי לא באתם אל הר נמשש ובוער באש, ואל ערפל וחושך וסערה, ואל תרועת שופר וקול דברים אשר שומעיהם התחננו שלא יוסיף לדבר אליהם עוד [...] כי אם באתם אל הר ציון, אל עיר אלוהים חיים, ירושלים של מעלה, אל רבבות מלאכים, אל עצרת חג [...] ואל ישוע מתווך הברית החדשה."11

ומשפט הסיום של אותו פרק: "כי אלוהינו אש אוכלה הוא."

כאן מתהפך הסיפור. הדיבור האחרון לא בא מסערה ולא מהר — הוא בא מגרון אנושי.

קול שנאלץ לדבר מתוך סירה משום שההמון על החוף דחק אותו אל המים. קול שישן על כר, בירכתי אותה סירה, בעוד הגלים ממלאים את הספינה — ואשר, בהיעורו, אמר אל המים שתי מילים: הס, דום. קול שבכה על קבר וקרא את המת בשמו החוצה. קול שבשעה התשיעית, בחושך אשר על הארץ, זעק שורת תהילים. הרים לא נמסו ממנו; פרוכת נקרעה, מלמעלה למטה, והארץ רעדה גם רעדה.

מה עשה אותו קול לשיריהם של ישראל — זה נושאו של הספר הזה. ארבעה מהם נושאים אותו. שלושה מכתירים מלך — בן המוכרז ליורש, מלך המשיא, מלך היושב לימין אלוהים. הרביעי אינו מכתיר איש בעל שם: הוא עוסק בבן-תמותה, ונפתח במקום שבו קיבל איוב את מענהו — ביסוד הארץ.

הערות לטקסט המקור. כל התרגומים הם תרגומי-עבודה עצמיים וקונקורדנטיים; במהדורה המעוצבת ההערות עומדות בתחתית העמוד.