רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ

I. המַטֶּה יוצא מציון

לאחר הקרב נשתררה דממה, אך לא נשתררה ריקנות.

המלכים רוצצו, החיה נלכדה, העופות שָׂבְעוּ — ובכל זאת המזמור הנושא את העידן הזה מדבר על אויבים כאילו הם עודם יושבים שם כדרכם. הפסוק השני של השיר אשר נתן לספר הזה את שמו הוא פקודת מסע, והיא ניתנת מהר אשר לו שם:

"מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח יהוה מִצִּיּוֹן — רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ."1

בְּקֶרֶב. לא אחרי אויביך, לא בלעדֵי אויביך: בקרבם. המטה יוצא כשם שיוצאת פקודה — ובמקום שאליו הוא מגיע יושבים עמים ששרדו את הקרב, ושם כורעים בלב שלם ובלא לב. שָׁם נעשית המלוכה. הממלכה אינה מצב אלא תהליך, ממשלה המתגשמת מטר אחר מטר, ו־1,000 השנים הם מידתה.

II. פועל היום השישי

הפקודה עצמה היא מילה אחת, ואותה מילה עתיקה.

רְדֵה — מְלוֹךְ. מי שקורא אותה בקול חוזר על היום השישי. שכן זהו פועל המילים הראשונות שנאמרו אי־פעם אל אדם, כאשר בירך אלוהים את העפר שזה עתה הקים: פְּרוּ, מִלְאוּ את הארץ, וּרְדוּ — "וּרְדוּ" — בדגת הים ובעוף השמים.2 אין זו מילה נדירה; המקרא נוקט אותה 27 פעמים, לגבי נוגשים ומלכים. אך בתוך ארבעת מזמורי המלוכה היא עומדת במקום אחד בלבד, וזהו המקום.2 הצו שנמסר בגן אל העפר ונותר מונח מחוץ לגן — לא נלקח בחזרה, אך גם לא נתבע — מתחדש כאן, באותו פועל עצמו, כפקודה אל איש אחד. רק השטח השתנה. בגן נאמר: רדה בדגה ובעוף ובכל הרומש. כאן נאמר: רדה בקרב אויביך. בין שני המשפטים הללו מונחת כל תולדות העולם, והפועל שרד אותה.

ובדרכו היה גם במקום אחר. בלב התורה, בפרק שבו שוכן הגואל, עומד אותו פועל עצמו שלוש פעמים, ובכל שלוש עם איסור לפניו: לא תרדה בו בפרך.3 מילת הממשלה נכבלת בפרק של הקִרבה. מי ששולט במי שקרוב לו שולט אחרת; התורה ידעה זאת בטרם היה מלך להוכיח אותה. והמלך המקבל את הפקודה הזאת הוא הגואל עצמו — נעשה בשר ודם כדי שיוכל לגאול אחים. המטה היוצא מציון מונח באותה יד.

נביא בבבל ראה את העידן הזה מן העבר האחר: אחד כבר אנוש, בא עם ענני שמיא, וניתן לו שׁלטן ויקר ומלכות, למען יעבדוהו כל העמים.4 אין גשר מילים מן המזמור אל החזון ההוא — אך זהו אותו הבוקר עצמו: ממשלת היום השישי, מונחת על בן האדם.

מי הוא האיש אשר לו ניתנת פקודה זו? המזמור אומר זאת שני פסוקים הלאה, בשבועה, בשם שכבר בן 1,000 שנים אז. כדי להבינו על הספר לשוב אחורה, מעבר לתורה, מעבר לסיני — אל לילה שבו זקן עם 318 עבדים השיג צבא.

III. האיש הבא משום מקום

ארבעה מלכים מן המזרח באו. הם היכו את חמשת מלכי הבִּקעה, בזזו את סדום ואת עמורה, ופנו צפונה עם כל אשר יכלו לשאת — ועם לוט, אשר הלך לגור שם משום שהארץ מצאה חן בעיניו. כאשר הגיעה השמועה אל אברם, לא ספר ולא נמלך. לקח את אשר היה לו: אנשים ילידי ביתו, 318, ורדף עד דן.

שם המתין עד רדת החשכה. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד־חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק.5

דן כבר מאחוריו, ודמשק אף היא. רועה השיג צבא בעל־ברית לאורך מאות קילומטרים, תקף בחשכה עם עבדי בית, ושב עם הכול: השלל, האנשים, הנשים, ואחיינו. הקרב הראשון הנוצח במקרא נוצח בידי מי שאינו איש צבא.

ואז, בדרך חזרה, מתרחש הדבר עצמו.

שני מלכים יוצאים לקראתו. הראשון צפוי. מלך סדום יוצא לקראת אברם, בעמק המלך. הוא בא לקחת את אשר היה שלו, ובידו הצעה.

השני עומד שם בלא הודעה מוקדמת, בלא הקדמה, בלי מילה אחת על מוצאו:

"וּמַלְכִּי־צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן — וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן."6

הוא מברך את האיש הבא זה עתה מקרב, והברכה נחלקת לשני חצאים. הראשון פונה אל אברם: ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. השני פונה למעלה, ושם עומד משפט שיהיה לימים למזמור:

"וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן, **אֲשֶׁר־מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ.**"

שֵׁב לִימִינִי עַד־אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ. 1,000 שנים לאחר מכן, אותו העניין עצמו — וכאן הוא כבר עומד, בפי כהן־מלך היוצא לקראת המנצח בלחם וביין. הצרים מסורים; האויבים ביד. בימת המזמור ההוא הוקמה כבר פעם אחת קודם לכן — ועיר המלך הזה נקראת שָׁלֵם, העיר שהכתוב יקרא לה לימים ציון: ההר שממנו יוצא המטה הוא העיר שממנה בא הלחם.6

ואברם נותן לו מ־10 מכול.

זה מפליא יותר משנדמה, שכן אין תורה המצווה זאת, אין מקדש הגובה זאת, ואין ברית המסדירה זאת. יש רק איש הבא מלילה של דם ומרדף, ואשר מול הדמות הזאת אין לו כנראה אלא דבר אחד לעשות: להפריש.

מה שקורה אחר כך מחדד זאת. מלך סדום מציע את הצעתו — תן לי את הנפש והרכוש קח לך — ואברם דוחה אותה בשבועה ובחמה הנשמעת:

"הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל־יהוה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם־מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ־נַעַל אִם־אֶקַּח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָךְ, וְלֹא תֹאמַר: אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת־אַבְרָם."7

שני מלכים יוצאים לקראתו באותו יום. לאחד הוא נותן 10 אחוזים. מן האחר אינו נוטל שרוך נעל.

IV. השתיקה והשבועה

ואז זה נגמר. מלכי־צדק נעלם כשם שבא: בלי פרידה, בלי המשך, בלי אזכור שני. בכל התנ״ך עומד שמו עוד פעם אחת בלבד, בשורה הרביעית של מזמור — ומעבר לזה בשום מקום.

וזה אינו הדבר היחיד החסר. בספר המנהל רשומות יוחסין בדייקנות המשעממת את הקורא בן זמננו — מי הוליד את מי, בן כמה, כמה זמן לאחר מכן — אין כאן אב, אין אם, אין שבט, אין לידה ואין מוות. מאדם עד אברהם סופר בראשית את הדורות כשעון. אצל האיש הזה השעון שותק.

האיגרת אל העברים עושה מזה טיעון, והוא אחד הנועזים שבברית החדשה: בלי אב, בלי אם, בלי יחס, לא ראשית ימים לו ולא קץ חיים, כי אם מדֻמֶּה לבן האלוהים — הוא נשאר כהן לתמיד.8

לא נאמר שלא היו לו הורים. נאמר שהטקסט אינו מזכיר אותם, ושאותו טקסט נכתב כך שנותרת דמות בלא ראשית ובלא קץ. השתיקה היא הדיוקן.

עד כמה בלתי אפשרית הייתה דמות זו בישראל — מלך וכהן כאחד, באיש אחד — למד מלך אחד על בשרו.

עֻזִּיָּהוּ היה מלך טוב. 52 שנה, וכל עוד דרש את יהוה, הצליחו אלוהים. אך נלווה משפט העובר כמסננת בכל חייו: וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד־לְהַשְׁחִית. הוא בא אל היכל יהוה להקטיר על מזבח הקטורת.

עֲזַרְיָהוּ הכהן בא אחריו ועמו 80 איש, בני חיל, ויעמדו לפני המלך: לֹא־לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַיהוה כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי־אַהֲרֹן — צֵא מִן־הַמִּקְדָּשׁ.

עֻזִּיָּהוּ זעם, והמחתה בידו. ובעודו עומד ומשׂתער על הכהנים, פרחה הצרעת במצחו — לעיניהם, בבית יהוה, על יד מזבח הקטורת. הם הבהילו אותו החוצה, וגם הוא עצמו נחפז לצאת, כי נגעו יהוה. הוא ישב עד יום מותו בבית החופשית.9

הכתר והמזבח נותרו בישראל נפרדים, והגבול נשמר בבשר ובעור. ראש אחד לא יכול היה לשאת את שניהם.

ואז נשבע אלוהים שבועה.

"נִשְׁבַּע יהוה וְלֹא יִנָּחֵם: אַתָּה־כֹהֵן לְעוֹלָם עַל־דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶדֶק."10

אלוהים מחייב את עצמו בנוסחה שאינו נוקט בשום שבועה אחרת — וְלֹא יִנָּחֵם — ומה שהוא מחייב את עצמו בו הוא בדיוק מה שהוא עצמו אסר. לא חריג לתורה: סֵדֶר עתיק מן התורה, אשר התורה מעולם לא ביטלה משום שמעולם לא הכירה אותו.

האיגרת אל העברים היא היחידה בברית החדשה שפיתחה שבועה זו. ורגע לפני שהיא מתחילה בכך, היא פותחת — אשר לנו עליו הרבה לומר — ואז עוצרת. באמצע. ומפנה את עצמה אל קוראיה במשפט שאינך מצפה לו בטיעון תיאולוגי:

"[...] וְקָשֶׁה לְבָאֵר, יַעַן כִּי כְּבֵדֵי אֹזֶן נִהְיֵיתֶם."11

זו חדות האיגרת הזאת, ואין זו סטייה מן העניין. היא אומרת: את העמוק שיש לי לומר לכם איני יכול להוציא, משום שאוזניכם כבדו.

אתה יכול לקרוא לאורך זמן על בראשית י״ד ועל מזמור ועל שבועה, ולמצוא הכול מעניין, ולא לחוות דבר מכל זה. כותב אל העברים הכיר את הסכנה הזאת אצל קוראיו וקרא לה בשמה. אם אתה שם לב שאתה קורא זאת כפי שקוראים מאמר — כמידע, מסודר, מרחוק — אין זה מחסור בביאור. זהו מה שהוא מתכוון אליו. מדובר כאן על אישיות חיה, ואפשר לשמוע זאת בלי לפגוש אותו.

הוא ממשיך רק לאחר שאמר זאת. ואז בא הדבר.

V. אשר מֵעִיד עליו הכתוב כי הוא חי

הטיעון של אל העברים ז׳ הוא גֵנֵאלוגי והוא חסר רחמים. לוי, אבי כל הכהונה של ישראל, טרם נולד כאשר נתן אברהם מעשרות — אך היה בחלצי אביו. ומכאן: שבט הכהנים, באברהם, שילם מעשרות למלכי־צדק. הפחוּת מקבל את הברכה מן הגָּדוֹל. כהונה זו עתיקה יותר, וגבוהה יותר, ואין היא צריכה את התורה כדי להתקיים.

ואז נופל המשפט שאל תוכו נשפך כל זה. על הכהנים הלוויים נאמר שהם בני אדם בני תמותה המקבלים מעשרות. ועל זה:

"[...] אֲבָל שָׁם, אֶחָד אֲשֶׁר מֵעִיד עָלָיו הַכָּתוּב כִּי הוּא חַי."12

זהו מה שהכתוב אומר עליו בכך ששותק עליו. אין הודעת פטירה, אין קבר, אין יורש. ועל זה אשר אליו הוא מצביע כבר לא נאמר כשתיקה אלא כעובדה: יש לו חיים בלתי כלים, ולכן הוא יכול להושיע לחלוטין את הבאים אל אלוהים על ידו, כי הוא חי תמיד להליץ בעדם.13

כהנים של בשר ודם עבדו במשמרות, שכן היו בני מוות. זה אינו. אין חילופי משמר. ברגע זה, בעוד אתה קורא זאת, יש מי שמליץ בעדך — מי שאינו עייף ואינו מחליף ואינו מת.

ויש דבר אחד מן הסיפור הזה הבא לידינו שלנו.

הכהן־המלך של שָׁלֵם הוציא לחם ויין ונתן אותם לאיש הבא משדה הקרב. מאות שנים לאחר מכן יושב מי בשולחן, בערב שלפני שהכול פורץ. הוא לוקח לחם והוא לוקח כוס, והוא מחלק — ומה שהוא מחלק הוא את עצמו.14

המלך משרת. מה שמונח על השולחן ההוא אינו הכנסת האורחים שלו אלא גופו, ואין הוא נתבע אלא ניתן.

לחם ויין, מוּצאים אל אנשים הבאים זה עתה מן הלילה.

VI. הכהן על כסאו

את אשר מבטיחה שבועת המזמור, הקדים נביא אחד וגילם בכסף ובזהב.

ירושלים, לאחר הגלות. חופן שבים בונה מקדש שאינו נחשב למאומה לצד קודמו; זקנים שראו עוד את הראשון בוכים כאשר מונח היסוד. יש פחה, זרובבל, ויש כהן גדול, יהושע — ובחזון קודם עמד אותו יהושע בבגדים צואים לפני מלאך יהוה, והשׂטן על ימינו לשׂטנו. אין מילת הגנה; הבגדים אמרו די. אז נשמע הצו: הסירו הבגדים הצואים מעליו — ראה, העברתי מעליך עוונך.15

עתה בא הצו השני, והוא זר מן הראשון. מבבל הגיעו אנשים ובידם כסף וזהב מן הגולה. קח, אומר הדבר, ועשה עטרות — לשון רבים — ושׂים אותן על ראש יהושע הכהן הגדול.15

עטרות על ראש כהן. כל התורה עומדת מנגד; מצחו של עֻזִּיָּהוּ ערֵב לכך. ובעוד הזהב מונח על אותו ראש, נשמע הדבר:

"הִנֵּה־אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ [...] וְהוּא יִבְנֶה אֶת־הֵיכַל יהוה. וְהוּא יִשָּׂא הוֹד, וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל־כִּסְאוֹ; וְהָיָה כֹהֵן עַל־כִּסְאוֹ, וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם."16

כהן על כסאו — זה תהילים 110:1 ותהילים 110:4 במשפט אחד, מפי נביא שוודאי הכיר את המזמור. והמילה להוד היא הוֹד: אותה מילה עצמה אשר בשיר הפתיחה של הספר הזה עמדה מֵעל השמים (8:2), ואשר זוהרה ירד ארבעה פסוקים אחר כך, עם הָדָר, על ראש האדם.16 את הזוהר היורד מאז דרך המקרא מציב הנביא כאן על שכם הצמח. המשׂרה שבישראל הייתה תמיד חלוקה על שני ראשים מתאחדת על ראש אחד, והשלום בין הכתר למזבח כבר אינו הסכם אלא אדם: עצת השלום היא בין שניהם.

יהושע לא שמר את העטרות. הן הונחו בהיכל יהוה לזיכרון15 — זהב של גולים, מותך לעטרה שאיש לא נשא, ממתין במקדש לראש אשר למענו נעשתה. שכבה בבית אלוהים עטרה מוכנה במשך מאות שנים.

VII. התורה היוצאת מציון

כיצד מולך כהן? לא כשם שמולך כובש. הנביאים שמרו מן העידן הזה תמונה אחת האומרת הכול, ואין היא שדה קרב אלא דרך עולה.

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית־יהוה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים [...] וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל־הַר יהוה אֶל־בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב — וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר־יהוה מִירוּשָׁלָ͏ִם."17

יִנְהֲרוּ, אומר הנביא — פועל הנהר, אך הנהר הזה זורם במעלה ההר. ומה שהעמים קוראים זה לזה היא נוסחת ההתכנסות העתיקה של אולם המועצה: לכו ונַעֲשֶׂה. לכו ונלבנה לבנים; לכו ונְנַתְּקָה את מוסרותימו — כך צלצל המשפט הזה בכל הדורות, ועתה הוא מצלצל עוד פעם אחת, ביעד חדש: לכו ונעלה.17 אותו הָמון עצמו, לצד האחר. לראשונה בהיסטוריה באים העמים מרצונם לשמוע, והמורה הוא המלך. המטה והתורה יוצאים מאותו הר, מאותה יד: מי שמגיע למעלה אינו פוגש בית דין אלא בית מדרש.

מה שקורה אז לכלי המלחמה מתאר הנביא כמלאכת אומן: חרבות מוּתָּכות לְאִתִּים, חניתות למזמרות. ברזל שהושחז לפתוח את החי מושחז מחדש לפתוח את המזין; המפוח ממשיך לבעור, רק ההזמנה השתנתה. "לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."17 לא ילמדו עוד — זה כתוב כמקצוע לימוד היוצא ממערכת השעות. יבוא דור שכבר אינו יכול, משום שאיש לא הראה לו זאת.

ולמזמור יש למען אותו יום מילה משלו: ביום חילו עַמְּךָ כולו נדבה — לא גיוס חובה, אלא טל מרחם השחר: אין־ספור, צעיר, ואיש לא שמע אותו בא.18

שכן "עַד" של הפסוק הראשון לא תם עם הקרב. שליח כתב זאת בפשטות של פקיד הקורא חוזה שריר וקיים: "כי עליו למלוך עד אשר ישית את כל האויבים תחת רגליו." ואז המשפט הנותן לכל 1,000 השנים את רצינותן: "האויב האחרון המבוטל הוא המוות."19 האחרון. יש אפוא סֵדֶר — טור אויבים העוברים אחד־אחד תחת הרגליים, ובקצה הרחוק ביותר עומד המוות וממתין לתורו. הדורות ליד הימין היו המתנה; 1,000 השנים הם עבודה. זו אותה פסיק עצמה, אך עתה היא נעה.

ושלוש שורות הלאה מצטט השליח את שיר הרועה הלילי: "כֹּל שַׁתָּ תַחַת רַגְלָיו."19 תהילים ח׳ שב הביתה. השאלה שעמדה פתוחה מאז הגן — עתה טרם נראה שהכול הושׂם תחתיו — מקבלת בעידן הזה את תשובתה, לא כרעם אלא כהתגשמות: פרט־פרט, אויב אחר אויב, עַד.

VIII. קֹדֶשׁ ליהוה, על מצילות הסוסים

עד היכן מגיעה אותה ממלכה, שמר זכריה בשורה אחת.

במדבר ציווה אלוהים לחרות ציץ זהב טהור כחותם: קֹדֶשׁ לַיהוָה — קֹדֶשׁ לַיהוָה. הוא נקשר בפתיל תכלת אל מול מצח הכהן הגדול, ושם היה עליו להיות תמיד בעומדו לפני אלוהים.20 שתי מילים, נשואות בידי איש אחד, ועם אותו מצח נכנס פעם בשנה מבעד לפרוכת. הקדושה הייתה בישראל הצַר שבדברים: פס זהב חרות ברוחב טפח, בין עיני היחיד שמותר לו לקרוב.

ואז כותב זכריה על היום שבו יהיה יהוה מלך על כל הארץ:

"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל־מְצִלּוֹת הַסּוּס: קֹדֶשׁ לַיהוָה."21

על מצילות הסוסים. על הרתמה המצלצלת של בהמת עמל — הצליל היומיומי ביותר של עיר, צליל המשא והשוק והבוץ. מה שאיש אחד נשׂא פעם בשנה אל תוך המקדש תלוי אז בחוץ, על הרתמה, ומצלצל ברחובות. והנביא ממשיך כאילו עוד לא די: הסירות בבית יהוה יהיו כמזרקים לפני המזבח, וכל סיר בירושלים וביהודה יהיה קֹדֶשׁ ליהוה צבאות — סירי בישול, כלי מטבח, חפצי ימי שלישי רגילים.21 הקדושה לא בוטלה; היא פרצה — המקדש נעשׂה רחב כרוחב הממלכה. שתי המילים שהיו הכתובת הבלעדית ביותר של התורה נעשו הכתובת של הכול.

כך מולך הכהן־המלך בקרב מה שהיו פעם אויביו: לא בכך שהוא מפַנֶּה את העולם, אלא בכך שהוא מקדש אותו — רחוב אחר רחוב, סיר אחר סיר, עד למצילות הסוסים. המטה שיצא מציון הגיע אל המטבחים.

המצילות מצלצלות עד הערב, ואיש אינו סופר את השנים.

הערות שוליים על טקסט המקור. כל התרגומים הם תרגומי עבודה עצמיים וקונקורדנטיים; במהדורה המודפסת מופיעות ההערות בתחתית העמוד.