עדי הנוסח

האפראט הביקורתי המלא ל"שֵׁב לימיני". כל מקום שבו גוף הטקסט או מסגרת מפנים אל נספח זה, מובא כאן במלואו: העדים, הגרסאות, מה שנובע מהן ומה שלא.

עדים שנעשה בהם שימוש. לעברית קודקס לנינגרד (WLC/OSHB, מקודד מורפולוגית; כל המניינים במכונה וממצים). ליוונית של הברית הישנה תרגום השבעים במהדורת Swete ונוסח Rahlfs במקום שהוא נבדל. לברית החדשה שמונה מהדורות: Nestle 1904, Westcott-Hort, גרסאות NA27/UBS4, נוסח הרוב הביזנטי RP, נוסח הכנסייה היוונית, Tischendorf 8, ושתי מהדורות ה־Textus Receptus של Scrivener ושל Stephanus.

תאריך הבקרה האחרונה: 8 באוגוסט 2026.

B0. כלל הספר הזה

בכל המקומות להלן חל דבר אחד, והוא הכלל הטקסטואלי הנובע מפרק 5:

**כותב האיגרת אל העברים לעולם אינו בודה. הוא בוחר.**

כל גרסה שהוא מצטט מעידה עליה עדות איפשהו — בכתב יד, בתרגום, או בעיצורים עצמם. במקום אחד כן נוסף דבר (B7b), ושם נאמר הדבר במפורש.

I. ארבעת מזמורי המלוכה

B1. תהלים 2:6 — פעיל או סביל, ומי הדובר

העניין. העיצורים נסכתי נושאים את שתי הקריאות. המסורה מנקדת בפעיל (קל, אלוהים מדבר); המתרגמים היווניים קראו סביל, ובכך שמו את הפסוק בפי המלך. ביוונית עומד אפוא כל הקטע מכאן בקול אחד: המלך מודיע על הקמתו וקורא אחר כך את החוק.

מה שמעניק לכך משקל נוסף. הקריאה היוונית מניחה בדיוק את הצורה העומדת במשלי 8:23, ששם המסורה עצמה מנקדת בסביל: נִסַּכְתִּי, "הוקמתי". אלה שני המקומות היחידים במקרא שבהם משמעות שורש זה היא "להקים, לכונן" (למה 5258 b, נספר ממצה).

מה שהספר הזה עושה. הוא הולך אחר נוסח המסורה בגוף הטקסט ומטפל ביווני כקול שני, בפרק 3. סימון: המניינים מתועדים היטב; הקשר בין שני המקומות שקול.

B2. תהלים 2:7 — העוֹלֶה־וְיוֹרֵד כנגד הסמיכות

העניין. היווני קורא צירוף סמיכות: חוקו של יהוה. הטעמה המסורתית שוללת קריאה זו. במקום זה עומד העוֹלֶה־וְיוֹרֵד, המפריד הכבד ביותר של מערכת הטעמים הפואטית של שלושת הספרים (תהלים, איוב, משלי), עם העוֹלֶה על אֶל והיוֹרֵד על חֹק. צירוף סמיכות אינו נחצה לעולם בידי טעם זה.

מה שנובע מכך. שתי המסורות מחלקות את הפסוק אחרת, וזו אחת הדוגמאות הצרופות ביותר במקרא למה שטעם מכריע. היווני עדיין לא הכיר את מערכת הטעמים.

סימון: מתועד היטב. תפר זה הוא גם גבול הבלוק של רשת המילים בנספח A.

B3. תהלים 2:9 — השורש, לא הצורה

העניין. מה שנותר מן הגזע הן האותיות ר ו־ע, עם הכינוי "אותם". שני גזעים נכתבים כך: רעע (לשבור) ו־רעה (לרעות). ההבחנה מצויה אך ורק בניקוד, שנכתב מאות שנים אחר כך.

ההבהרה הקובעת. ההתגלות הולכת שלוש פעמים אחר שורש הרעייה, אך אינה מאמצת את הצורה היוונית: המזמור היווני נוקב ποιμανεῖς (גוף שני), משום ששם מדובר אל המלך; ההתגלות מדברת על אודותיו. התפר עובר אפוא דרך השורש, לא דרך הצורה. הכותב שההתגלות "מצטטת את תרגום השבעים" אומר זאת בדיוק בלא הדיוק הנדרש.

מעמד המהדורות. בהתגלות 2:27 מסכימות כל שמונה המהדורות הנבדקות; הגרסה היחידה מצויה בפועל השני (συντρίβεται / συντριβήσεται). התגלות 12:5 ו־19:15 נבדקו כנגד Nestle 1904.

וההתגלות אינה בוחרת בין שתי המשמעויות. ב־2:27 הן עומדות זו לצד זו: καὶ ποιμανεῖ αὐτοὺς ἐν ῥάβδῳ σιδηρᾷ ὡς τὰ σκεύη τὰ κεραμικὰ συντρίβεται — "ירעם בשבט ברזל, ככלי חרס יְנֻפָּצוּ".

סימון: מתועד היטב.

B4. תהלים 2:12 — בַּר, ומה שעשו ממנה המתרגמים העתיקים

הנוסח העברי. נַשְּׁקוּ־בַר — "נשקו בַּר". המילה עומדת במשמעות "בן" ארבע פעמים בכל המקרא: כאן, ושלוש פעמים במשלי 31:2 (נספר ממצה, למה 1248). החלקים הארמיים של עזרא ודניאל משתמשים באותה מילה תדיר; זו ארמית ואינה נספרת כאן.

הנוסח היווני קורא דבר אחר. δράξασθε παιδείας — "אחזו במוסר". אין בן, אין נשיקה. המתרגם קורא את חתימת המזמור בעקביות כבית מדרש: הוא משתמש באותו גזע כמו בפסוק 10, παιδεύθητε.

תיקוני הנוסח המוצעים. קיימת מסורת אמנדציה ארוכה. ההצעות הנזכרות ביותר:

מה שהטקסט עצמו נותן, ומה שהספר הזה עושה. המילה הנדירה אינה בלתי ידועה, ומקומה השני אינו מקרי: משלי 31:2 הוא המקום היחיד במקרא שבו פונים אל מלך במילה זו — בפי מי שמורה אותו, באותו פועל (יסר) שבו פונה תהלים 2:10 אל מלכי הארץ. הספר הולך אחר הנוסח העברי ומוסיף שהעניין אינו מוכרע.

סימון: שנוי במחלוקת. — רשימה מלאה של כל האמנדציות המוצעות עם ספרותן לא נעשתה; הארבע שלמעלה הן הנזכרות ביותר. פער זה מונח בנספח D כפריט פתוח.

B5. תהלים 8:5-6 — אֱלֹהִים והמלאכים

זו אינה התערבות אלא מנהג תרגום קבוע. אֱלֹהִים משמעו בעברית גם היצורים השמימיים סביב אלוהים: "השתחוו לו כל אֱלֹהִים" (תהלים 97:7) · "ויבואו בני אֱלֹהִים להתייצב על יהוה" (איוב 1:6; 2:1) · "בָּרָן־יַחַד כל בני אֱלֹהִים" (איוב 38:7); השווה תהלים 29:1 ו־89:7 עם בְּנֵי אֵלִים. בכל אותם מקומות נותן הנוסח היווני ἄγγελοι או ἄγγελοι τοῦ θεοῦ.

הסוגיה השנייה: βραχύ τι. הביטוי ניתן לקריאה הדרגתית ("מעט נמוך יותר") או זמנית ("לזמן מה"). העברים 2:9 מתיר את שתיהן, והבחירה קובעת אם הפסוק עוסק בדרגה או במשך של ההשפלה.

מה שהספר הזה עושה. הוא מותיר את שתיהן פתוחות ב"מעט נמוך יותר", ואומר בהערה שהטקסט אינו מכריע. סימון: מנהג התרגום מתועד היטב; βραχύ τι שנוי במחלוקת.

B6. תהלים 8:7 ותהלים 110:1 — שתי מילות יחס, שני מזמורים

העניין. שני ציטוטים העומדים סמוכים זה לזה ושניהם עוסקים ברגליים, בשתי מילות יחס שונות. הכותב הולך אחר מקורו לכל מזמור ואינו משווה ביניהם.

מעמד המהדורות. להעברים 1:13 נבדקו שמונה מהדורות והן אחידות. להעברים 2:8 אושר הנוסח ὑποκάτω ב־Nestle 1904; ההשוואה המלאה של המהדורות במקום זה עדיין פתוחה.

להשוואה: במקום שבו פאולוס מצטט את אותו פסוק ממזמור 8 (אפסים 1:22), הוא מפרפרז ובוחר מילת יחס אחרת. העברים מצטט; פאולוס מסכם.

סימון: מתועד היטב ל־1:13; ל־2:8 חלקית — ראה נספח D.

B7. תהלים 102 — התשובה והקריאה

#### B7a. פסוק 24 — שורת עיצורים אחת, שני פעלים

שלושת העיצורים ע־נ־ה נושאים את שני הפעלים; ההבחנה מצויה בתנועות. ביוונית נוצר בכך דובר שני, ומה שבא אחר כך אינו עוד קינת הגוֹסֵס אלא התשובה שהוא מקבל. העברים 1:10-12 מצטט בדיוק את אותה תשובה.

אותו פסוק נושא יתר על כן כתיב/קרי: כתוב כֹּחוֹ ("כוחו"), קרי כֹּחִי ("כוחי"). המסורת התנודדה כאן אפוא עוד בטרם תורגם הטקסט. זו אחת מ־1268 הערות כאלה בקודקס לנינגרד (נספר במכונה; המספר המדויק נבדל מעט לפי מהדורה ודרך מניין).

#### B7b. פסוק 26 — התוספת היחידה בכל הסדרה

לקריאה Κύριε אין ולו יסוד אחד בעיצורים העבריים. זו אינה בחירה בין שתי גרסאות אלא תוספת, והספר קורא לה כך. היא יתר על כן נושאת: בלא אותה פנייה הפסוק הוא הודעה על אלוהים; עמה הוא פנייה אל מישהו — והעברים 1:10 מציב אותה ממש אחר פניית ὁ θεός ממזמור 45.

סימון: מתועד היטב. זהו המקום החלש ביותר בכל פרק 5 והוא מוצג שם ככזה.

B8. תהלים 104:4 — כיוון הקריאה

עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט

הפועל עשה עם מושא כפול מתיר את שני הסדרים; העברית אינה מסמנת מי משני שמות העצם הוא התוצאה.

- "העושה מלאכיו רוחות" — כיוון הנוסח היווני והעברים 1:7 - "העושה מן הרוחות את מלאכיו" — נכון דקדוקית לא פחות

מה שמדבר בעד הראשון: רוּחַ משמעו בפסוק הקודם בבירור "רוח". מה שאין הוא מכריע: מבנה המשפט עצמו. רק הכיוון הראשון נושא את ניגוד ה־μέν-δέ של העברים 1:7-8 — מלאכים כדבר שאלוהים עושה מרגע לרגע, כנגד בן בעל כיסא לעד.

סימון: אין זו שאלת כתב יד אלא בחירת תרגום; שקול.

B9. תהלים 45:5 — עַנְוָה

עַל־דְּבַר־אֱמֶת וְעַנְוָה־צֶדֶק. הצורה חריגה והקולון זורם בקושי; "ענווה" לצד חרב וחיצים היא תואר בולט. המילה עומדת פעמיים בקאנון (נספר במכונה).

סימון: שנוי במחלוקת. מה שעושים כאן התרגומים העתיקים והמתקנים עדיין לא נבדק — ראה נספח D.

B10. תהלים 45:7-8 — "כסאך אלוהים"

זה אינו תפר MT/LXX. היווני משקף את העברית ומותיר את הדו־משמעות ללא נגיעה; מה שנתון כאן במחלוקת הוא דקדוק, לא כתב יד.

היווני ὁ θεός הוא בצורתו נומינטיב ויכול לתפקד כפנייה; תרגום השבעים משעתק אפוא את המתח במקום לפתור אותו.

יש כן גרסה ממשית בציטוט עצמו, אך היא מצויה בברית החדשה:

לצד זה שאלת סדר מילים ב־ῥάβδος εὐθύτητος (LXX ו־TR) כנגד ἡ ῥάβδος τῆς εὐθύτητος (מהדורות ביקורתיות).

סימון: הסוגיה הדקדוקית שנויה במחלוקת; הגרסה הברית־חדשתית מתועדת היטב. הספר הולך אחר קריאת הפנייה, משום שהעברים 1:8 עושה כן, ואומר את הקריאות האחרות לצדה.

B11. תהלים 110:1 — הניקוד לַאדֹנִי / אֲדֹנָי

על הבחנת ניקוד זו נשענת השאלה שישוע עצמו שואל במתי 22:41-46. הנוסח היווני אינו יכול לשקפה: שם עומד פעמיים κύριος.

סימון: ההבחנה במסורת המסורה מתועדת היטב; בת כמה היא ומה עושים בה שאר התרגומים העתיקים — עדיין לחקירה, ראה נספח D.

B12. תהלים 110:3 — היכן שהיווני דווקא עומד לבדו

הנוסח העברי והיווני מתרחקים כאן זה מזה כל כך עד שהם בקושי עוד אותו פסוק.

וזה המקום שבו נהפכת נקודת האיזון של הספר הזה. תיאודוטיון, עקילס, סומכוס וה"קווינטה" כביכול הולכים כל ארבעתם אחר הקריאה העברית; תרגום השבעים הוא כאן החריג. יתר על כן, אין ולו ציטוט אחד בברית החדשה המצטט פסוק זה.

מה שנובע מכך. מה שנאמר בפרק 5 על דברים 32 ותהלים 102 — שהיווני יכול לשמר קריאה עברית קדומה יותר — חל לא ככלל אלא לפי מקום. כאן עומד היווני לבדו, וכך נאמר.

סימון: מתועד היטב.

II. שאר הציטוטים של העברים 1

B13. דברים 32:43 — הדוגמה למופת

הנוסח היווני המלא: εὐφράνθητε, οὐρανοί, ἅμα αὐτῷ, καὶ προσκυνησάτωσαν αὐτῷ πάντες ἄγγελοι θεοῦ· εὐφράνθητε, ἔθνη μετὰ τοῦ λαοῦ αὐτοῦ, καὶ ἐνισχυσάτωσαν αὐτῷ πάντες υἱοὶ θεοῦ· ὅτι τὸ αἷμα τῶν υἱῶν αὐτοῦ ἐκδικᾶται, καὶ ἐκδικήσει καὶ ἀνταποδώσει δίκην τοῖς ἐχθροῖς καὶ τοῖς μισοῦσιν ἀνταποδώσει, καὶ ἐκκαθαριεῖ κύριος τὴν γῆν τοῦ λαοῦ αὐτοῦ.

ארבעת הקולונים של הנוסח העברי הם השלישי, החמישי, השישי והשמיני. הארבעה שהעברית חסרה הם: הקריאה אל השמים, הקריאה אל המלאכים, הקריאה אל בני האלוהים, ו"ולשונאיו ישלם". שלושה מארבעה אלה עוסקים ביצורים שמימיים.

המגילה ממערה 4. ‏4QDeutq פותחת את הפסוק ב־הרנינו שמים עמו ("הרנינו, שמים") במקום שבו נוסח המסורה נוקב גוים ("עמים"); היא קוראת בניו ("בניו") במקום שבו ה־MT נוקב עבדיו ("עבדיו"), ויש בה גם הקולון על השונאים. בשתי הנקודות היא מסכימה עם היווני. הקריאה נשענת על המהדורה שפורסמה כפי שהיא מוצגת בספרות; הלוח עצמו לא נבדק — ראה נספח D.

ההסתעפות בתוך היווני. בענף האחד עומד "כל מלאכי אלוהים" בשורה השנייה ו"כל בני אלוהים" ברביעית; בשני להפך. העברים 1:6 מתאים מילה במילה לראשון. במהדורה הביקורתית המקובלת עומד באותו מקום "בנים", ולכן קוראים בספרות שנוסח העברים 1:6 אינו מופיע בשום כתב יד; זה נאמר בחוזקה מדי.

בצד הברית־חדשתי אין גרסה. העברים 1:6 קורא πάντες ἄγγελοι θεοῦ בכל שמונה המהדורות הנבדקות. ההסתעפות מצויה אפוא כולה בצד תרגום השבעים.

שלושה הסברים להבדל בעברית — פסק פתוח:

1. שתי צורות עבריות זו לצד זו. האחת פתחה ב"שמים", השנייה ב"עמים"; היווני קלט את שתיהן. אינו דורש אובדן ומסביר 8 כנגד 6 כנגד 4. 2. דילוג עין. שתי שורות הפתיחה מתחילות ב־הַרְנִינוּ ומסתיימות ב־עַמּוֹ; הקופץ מן עַמּוֹ האחד אל השני מאבד בדיוק את שביניהם. 3. השמטה מכוונת, משום ש"כל האלוהיים" צרם. החלש ביותר: מניח מניע שאיש לא כתבו.

(1) ו־(2) אינם שוללים זה את זה. סימון: שקיים נוסח עברי ארוך יותר — מתועד היטב; איזה הסבר נכון — שקול, פסק פתוח.

אגב, ולא בלא חשיבות: שיר זה הופץ גם בנפרד מדברים, כאודה בסוף ספרי התהלים היווניים, כדי שיושר. הכותב הכיר אפוא שורה זו אולי כשיר ולא כפסוק.

B14. שמואל ב 7:14 — הפסוקית הקטומה

העברים 1:5 מצטט: "אני אהיה לו לאב, והוא יהיה לי לבן."

בשמואל ב אין המשפט נעצר. בא אחריו: אֲשֶׁר בְּהַעֲוֺתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם — "אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם".

שהאיגרת קוטעת שם — עומד. המניע אינו עומד. הקטיעה היא ביחס לשמואל ב׳ 7:14; המקבילה בדברי הימים א׳ 17:13 אין בה את התנייה עצמה. הקריאה שההשמטה מכוונת ומשרתת את הטיעון — הבן הזה אינו כמלכים שבאו אחר דוד — חזקה מבחינת התוכן, אך במסורת הפירוש (Attridge, Koester, Ellingworth) עוד לא נבדקה.

סימון: הנתון הטקסטואלי מתועד היטב; המניע שקול — ראה נספח D.

B15. מעשי השליחים 13:33 — "במזמור הראשון"

עקבה של מניין שבו נחשבו מזמור 1 ומזמור 2 כמזמור אחד. לספר העובד עם מזמור 2 וגם משתמש בהוו אל מזמור 1, זה סוגר מעגל.

סימון: הגרסה מתועדת היטב; אם מזמור 1 ו־2 אכן היו אי־פעם מזמור אחד — שנוי במחלוקת.

III. הברית החדשה

B16. בראשית 37:20 כנגד מרקוס 12:7

שלוש מילים, זהות. אצל מרקוס הן עומדות יתר על כן זהות בכל שמונה המהדורות; השונות היחידה מצויה בסדר המילים של "אמרו זה אל זה" סביבן. הקשר בין יוסף לבין הכורמים הוא אפוא מילוני, לא תמטי.

והוא עובר על הירושה: הכורמים מוסיפים מדוע — ותהי לנו הירושה (ἡ κληρονομία) — וזו המילה שבה העברים 1:2 קורא לבן יורש הכול ושבה תהלים יווני 2:8 מבטיח לו את העמים.

סימון: מתועד היטב.

B17. ἀμνός ו־ἀρνίον — מילת הקורבן ומילת ההקטנה

היושב על הכיסא ולוקח את המגילה נושא בספר האחרון של המקרא לא מילת קורבן אלא מילת הקטנה. בהתגלות 13:11 היא עומדת יתר על כן בראי: החיה מן הארץ בעלת "שתי קרניים, דומה לשֶׂה קטן".

סימון: מתועד היטב (נתוני הקונקורדנציה נבדקו).

B18. מקומות ההתגלות של מזמור 2 — הצורות היווניות

שתי תצפיות מאותה בדיקה.

התגלות 19 יודעת שתי אסֵפות עם אותו פועל. בפסוק 17 קורא מלאך אל העופות: δεῦτε συνάχθητε εἰς τὸ δεῖπνον τὸ μέγα τοῦ Θεοῦ. בפסוק 19 עומדים מלכי הארץ συνηγμένα. שני כינוסים בשני פסוקים, פועל אחד.

ושתי נפילותיו של יוחנן ניתנות להבחנה מילונית. התגלות 1:17: ἔπεσα πρὸς τοὺς πόδας αὐτοῦ ὡς νεκρός — ויד ימין מונחת עליו. התגלות 19:10: ἔπεσα ἔμπροσθεν τῶν ποδῶν αὐτοῦ προσκυνῆσαι αὐτῷ — והוא נעצר: ὅρα μή. אותה תנועה, אל אותן רגליים; פעם אחת מוקם, פעם אחת מתוקן.

סימון: הצורות מתועדות היטב (Nestle 1904; 2:27 כנגד שמונה מהדורות); ייחוס 11:18 למזמור 2 שקול; הזיקה בין שתי האסֵפות שקולה — הצורות עומדות, שהאחת היא סעודת השנייה אין אף אחד מן הפסוקים אומר במפורש.

B19. קורינתים א 10:4 — הצור ההולך אחריהם

*ἔπινον γὰρ ἐκ πνευματικῆς ἀκολουθούσης πέτρας, ἡ πέτρα δὲ ἦν ὁ Χριστός.*

הבינוני עומד שם; מה משמעו — צור נודד, מעיין נודד, או המשיח שנע עמם — נותר בלתי מוכרע.

ושייך לכאן נתון עברי המתקן את התמונה המקובלת: שמות 17 נוקב צוּר, במדבר 20 נוקב סֶלַע — בכל שלושת פסוקי המפתח (20:8 פעמיים, 20:10 פעמיים, 20:11). העושה צור אחד משני הפרקים על יסוד הנוסח העברי, עושה דבר שהטקסט אינו עושה. פאולוס מחבר אותם ביוונית; העברית לא.

סימון: שנוי במחלוקת.

B20. קורינתים ב 3:7, 13 — הזוהר הדוהה

καταργουμένην. התרגום "דוהה" — הזוהר על פני משה שהיה הולך ונעלם, כנגד הבן כזיו (ἀπαύγασμα, העברים 1:3) — אינו בלתי שנוי במחלוקת. זו שאלת תרגום ופירוש, לא שאלת נוסח.

סימון: שנוי במחלוקת; שייך לחוב הפרשנות של נספח D.

IV. טבלה מסכמת

מה שבנספח זה עומד כ"לאימות" או "עדיין לא נבדק" מרוכז בנספח D.