הסדנה

נתוני המבנה, המניינים והסטטיסטיקה שמאחורי "שֵׁב לימיני" — ובאותה שלמות, גם המבחנים שלא עברו את סף הכניסה שלהם.

מדוע קיים הנספח הזה. כל מניין בספר הזה בוצע במכונה על פני קודקס לנינגרד המלא (WLC/OSHB, מקודד מורפולוגית) ובאורח ממצה ברמת הלמה. מי שמבקש לבדוק טענה מוצא כאן את היסוד; תיקי העבודה שמאחוריו — רישומים, דוחות, קובצי תוצאות — זמינים לפי בקשה. ומי שמבקש לדעת מה לא יצא, מוצא זאת כאן אף הוא: §IV ו־§V מורכבים אך ורק מתוצאות שליליות. ספר המראה אך ורק את פגיעותיו אינו מודד — הוא מוכר.

מוסכמת המניין. המַקֵּף מפצל מילים; האותיות נספרות לפי עיצורים. במקום שבו מניין תלוי במוסכמה זו, הדבר מצוין במפורש.

עדכני ל־8 באוגוסט 2026.

I. השיטה

רישום מוקדם. לכל השערת מבנה נקבע לפני ההרצה: ההשערה, המבחן שיורץ, וכלל ההכרעה. אחר כך הורץ המבחן פעם אחת ודוּוח, ויהי אשר יהיה. הרישומים מונחים בתיקי העבודה.

המכשיר. צינור הניתוח ("הלוֹפֵר") קובע במכונה את הקולומטריה, את החלוקות, את העוגנים ואת המרכזים הקומפוזיציוניים, ומניח את המבנה הנמצא לצד התוכן. התאמה בין מבנה לתוכן נחשבת לאות החזק ביותר; מבנה בפני עצמו נחשב לשלל־לוואי.

השערת האפס מקבלת אותו חופש. בכל מבחן ניתן לאפס אותו מרחב חיפוש שניתן להשערה. במקום שבו אי־אפשר היה בכך, נדחה המבחן — ראה §IV.

שני מניינים בלתי תלויים. כל מניין הנכנס אל הספר בוצע פעמיים באורח בלתי תלוי, במכונה. שתי שגיאות שעברו את הבקרה הזו נתפסו אחר כך בכל זאת ותוקנו; הן רשומות בתיקי העבודה.

מה שהסטטיסטיקה כן ולא עושה כאן. מבחן יכול להראות שדבר מה הוא ביותר סבירות אות. הוא לעולם אינו יכול להפריך אות. מבחן שנפל פירושו אפוא: המכשיר הזה לא מצא כאן דבר — ולא: כאן אין דבר. הבחנה זו נשמרת ב־§IV בעקביות.

II. ארבעת המזמורים — נתוני יסוד ומבנה

A2. מזמור 2 — שני רשתות זו על גבי זו

רשת A (הנעילה המכנית).

``` פס' 1-4 28 מילים 123 אותיות פס' 5-8 32 מילים 125 אותיות פס' 9-12 32 מילים 123 אותיות ```

המילים כובלות את שתי היחידות האחרונות (32 = 32), האותיות את שתי החיצוניות (123 = 123). כפול־רובד. p = 0.011 (n_perm = 999); בשקלול רובד הנוסחה p = 0.019. הנעילה מחזיקה בשתי הגרסאות. רשומה מראש, משוחזרת, ועומדת בשדרוג הגרסה.

רשת B (ארבע הלוחות, באורח ממצה).

``` I 2:1-3 מרד העמים 22 מילים 99 אותיות II 2:4-7א התגובה השמימית עד "אספרה" 22 86 III 2:7ב-9 החוק המצוטט של יהוה 22 88 IV 2:10-12ב האזהרה למלכים 22 86 2:12ג קודה 4 12 92 371 ```

4 × 22 + 4 = 92. אין מילה עודפת. בלוק II ו־IV שווים בשני הרבדים (22 מילים וגם 86 אותיות).

כל תפר מסומן באורח בלתי תלוי. אחר פסוק 3 עוגן שיח · בפסוק 7 העוֹלֶה־וְיוֹרֵד (עוֹלֶה על אֶל, יוֹרֵד על חֹק — המפריד הכבד ביותר של המערכת הפואטית, שגם שולל את קריאת הסמיכות; ראה נספח B2) · אחר פסוק 9 ה־וְעַתָּה של פסוק 10 · בפסוק 12 האַתְנָח על אַפּוֹ, ממש לפני הקודה.

מקצב הפסוקים. מילים לכל פסוק: 6 · 10 · 6 · 6 · 6 · 7 · 11 · 8 · 6 · 6 · 6 · 14. שבעה מתוך 12 הפסוקים מונים בדיוק שש מילים. בנבחן כנגד אפס המושך אורכי פסוק מן ההתפלגות הממשית של כל 2 527 פסוקי התהלים — שבה 6 הוא השכיח, 591 פעמים — נותן הדבר p = 0.019. בין 126 המזמורים של שמונה פסוקים ומעלה עומד מזמור 2 רביעי באחידות המשקל. לבקרה: מזמור 8 נותן p = 0.87 ומזמור 110 נותן p = 0.98.

האמצע המסומן. ב־92 מילים מונח זוג האמצע על #46|47 = אָמַר | אֵלַי (פסוק 7); האות האמצעית (#186 מתוך 371) נופלת במילה שלפניה, יהוה. הלב החשבוני הוא אפוא יְהוָה אָמַר אֵלַי. זהו שלל־לוואי. מבחן הקורפוס לקטגוריה זו נדחה (§IV.4); הנתון נרשם כהתכנסות ואינו משמש בשום מקום כטיעון.

שתי הרשתות אינן חופפות, וזה עצמו הנתון. השאלה אינה איזו רשת היא "ה"מבנה, אלא ששיר בן 12 פסוקים נושא, כפי הנראה, שתיים בעת ובעונה אחת. סימון: המניינים מתועדים היטב; ששתי הרשתות הן תכנון מכוון — שקול.

A3. מזמור 8, 45 ו־110

למזמור 8 אין ארכיטקטורת מניין ממצה. נערך חיפוש פעיל אחר מבנה מסוג 4 × 22 + 4 כפי שנושא מזמור 2. הוא אינו קיים. הבהרה השייכת לכאן: אין פירוש הדבר שמזמור 8 "אינו עושה דבר מספרית" — פירושו שהמכשיר הזה אינו מוצא שם התפלגות ממצה.

III. שדות המילים — כל המניינים במקום אחד

*ממצה, ברמת הלמה, על פני כל 39 הספרים. עמודת "מעמד" נותנת את סימון הטענה, לא את סימון המניין; המניינים עצמם מתועדים כולם היטב.*

A4. ארבע השרשראות הנושאות את "ההכתרה יורדת"

המגבלה החשובה ביותר של הספר הזה עומדת כאן. שִׁית אינה מופיעה במזמור 2. השרשרת עוברת דרך שלושה מארבעת מזמורי המלוכה, והחוליה החסרה — הכתר על הראש — באה ממזמור 21, שאינו מצוטט בשום מקום בברית החדשה. זהו נתון, לא פגם: הוא הופך את הארבעה לבחירה ולא לחפינה.

A5. מזמור 2

מרשם החכמה. מבין חמשת מקומות משלי הנוגעים בשדה זה, שלושה מונחים בנאום החכמה (1:26 · 8:15 · 8:23) ושניים בהוראת האם־המלכה (31:2 · 31:4). לצדם באים מונחי החכמה שבסיום: הַשְׂכִּילוּ · הִוָּסְרוּ · אַשְׁרֵי. סימון: המניינים מתועדים היטב; שהמשורר כותב במרשם זה — שקול; שספר משלי היה לפניו — לא נטען.

הוו אל מזמור 1. אַשְׁרֵי (1:1 ↔ 2:12ג) · אָבַד עם דֶּרֶךְ (1:6 ↔ 2:12ב) · הָגָה (1:2, הצדיק ההוגה בתורה ↔ 2:1, העמים ההוגים ריק). הצימוד כיאסטי: הקודה של מזמור 2 נאחזת בפתיחת מזמור 1, האזהרה בסיומו. זהו טיעון פנים־טקסטואלי למעמד הקודה של 2:12ג.

A6. מזמור 8, 45 ו־110

A7. מבנה הפנייה של הארבעה

צורות גוף שני, נספרות במכונה על הקידוד המורפולוגי (כינויים חבורים · צורות פועל · כינויי גוף עצמאיים):

מניין זה נעשה עבור ספר זה ולא עמד בעבודת היסוד המוקדמת; הוא בוצע פעמיים באורח בלתי תלוי.

IV. המבחנים שלא עברו את הרף שלהם

מה שמובא להלן לא הודגם במכשיר הזה. הוא מובא משום שהורץ.

IV.0 מה שערך p אומר וְלא אומר כאן

פסקה זו עומדת בראש משום שהיא מסייגת את כל שתחתיה.

ערך p מודד דבר אחד: עד כמה חריגה התצפית תחת ההנחה שאין דבר. הוא אינו אומר דבר על גודל האפקט, דבר על חשיבותו המעשית, והוא אינו מוכיח שום השערה. ערך p נמוך הופך את המקרה לבלתי סביר; הוא אינו הופך את ההסבר לאמיתי.

וגבול 0.05 הוא הסכמה, לא חוק טבע. הוא נקבע בפרויקט זה מראש כדי שלא תתאפשר הזזה בדיעבד — וזה כל תועלתו. אך תוצאה של 0.089 אינה בשל כך "כלום": היא אינה עוברת את הרף המוסכם, וזה דבר אחר מהיותה מופרכת.

משום כך הוחלפה המילה "נפל" בנספח זה. מה שמובא הוא: אינו עובר את הרף שנקבע מראש. במקום שבו מבחן אכן הופרך — משום שהמכשיר בעליל לא יכול היה למדוד — הדבר מצוין בנפרד.

המשמעת נותרת ללא שינוי. מה שאינו עובר את הרף אינו נכנס אל הספר כטיעון. לא משום שהוא כוזב, אלא משום שספר זה כפה על עצמו לשאת רק את שהוא יכול לשאת.

IV.1 רובד הנוסחה — הורץ פעמיים, ובשתי הפעמים בלתי שמיש

השערה (H-FORM): שקלול נוסחאות דיבור אלוהי מגביר את הצירוף של החלוקות.

סבב ראשון, קורפוס מתוחם לפי מקום בקאנון. על ספר תהלים p = 0.089 — מתחת לרף שנקבע מראש; על הקורפוס הנבואי p = 0.0096 — מתקבל.

התיחום הזה פגום, וזוהי שגיאה של הפרויקט הזה. ספר תהלים מכיל מזמורים נבואיים — מזמור 110 נושא הן נְאֻם יְהוָה והן שבועת האֵל — וחלק גדול מן הספרות הנבואית הוא שירה בעלת אותה קולומטריה. שהנוסחאות "נדירות בספר תהלים" (31 פגיעות) אינו אומר דבר על ספר תהלים, אלא הכול על כך שרוב המזמורים אינם דיבור אלוהי. לא המקום בקאנון קובע אלא הסוגה.

סבב שני, קורפוס מתוחם לפי סוגה. המבחן נרשם מחדש מראש והורץ פעם אחת, בעוד כלל הגילוי נותר ללא נגיעה; רק הקורפוס השתנה. יחידה: פרק המקרא; קורפוס: כל יחידה בכל הקודקס בעלת פגיעת נוסחה אחת לפחות (N = 438 מתוך 929 פרקים נסרקים).

תוצאה: p = 0.0020 (z = 2.96; 5000 תמורות). מתקבל צורנית.

ואף על פי כן גם תוצאה זו אינה שמישה. שלוש בקרות בלתי תלויות מצביעות לאותו כיוון:

(א) קריטריון הסוגה יצא רחב מדי. מתוך 1073 הפגיעות, 510 הן מסוג אמר + שם אלוהי — דפוס הלוכד גם את הסיפורי וַיֹּאמֶר יְהוָה. בשל כך זורמים בראשית ובמדבר בהמון אל "קורפוס הסוגה". מה שנמדד אינו אפוא הדיבור האלוהי אלא נוסחת דיבור רחבה בהרבה.

(ב) ה־p הנמוך אינו בא מאפקט גדול יותר. גודל האפקט כמעט זהה לזה של הסבב הראשון; מה שהשתנה הוא רוחב האפס, הצר פי שלושה ב־N = 438. כל התוצאה נשענת יתר על כן על 10 נקודות מפגש כנגד כחמש צפויות — יסוד צר להשערה מתקבלת.

(ג) והרובד מודד שני דברים בעת ובעונה אחת. כ־40 אחוז מן הפגיעות הן מילות קישור נטולות סוגה (לָכֵן, וְעַתָּה). הרובד יתר על כן עיוור לכיוון: הוא סופר גם היכן שאדם מדבר אל אלוהים. עוגן הנוסחה של מזמור 2 הוא ה־וְעַתָּה של פסוק 10 — מילה של המשורר, לא דיבור אלוהי.

גזר דין. ביקורת הקורפוס אושרה, ונתווסף פגם שני שהחלפת קורפוס אינה מתקנת: יש לפצל את הרובד — דיבור אלוהי (רגיש לכיוון) בנפרד ממילות קישור — עם מדד תוצאה נפרד לכל סוגה. יתר על כן, שני הקורפוסים מודדים כפי הנראה תופעות שונות: אצל הנביאים תפר עריכה בין נבואות, בתהלים חילוף קול בתוך שיר אחד.

כל עוד לא נעשה הפיצול, אין הספר משתמש ברובד הנוסחה כטיעון — בשום כיוון. (פתוח, נספח D.)

מה שהחזרה כן הניבה, וזו פילולוגיה ולא סטטיסטיקה. בספירה חוזרת של נְאֻם התגלה דבר חד יותר ממה שהעלתה עבודת היסוד. המילה עומדת 376 פעם במקרא, אך היא כמעט לעולם אינה פותחת פסוק: ארבע פעמים, כנגד 276 בתוך הפסוק ו־96 בסופו. היא חתימה, לא פתיחה — דבר שהוא כשלעצמו טענת נגד לשימוש בלמה זו כאות חלוקה.

וצורת הכותרת — נְאֻם ואחריו שם הדובר, בראש שיר — נושאת בכל המקרא חמישה שמות בלבד: בלעם (במדבר 24:3, 4, 15, 16), דוד (שמואל ב 23:1), אגור (משלי 30:1), "הפשע" (תהלים 36:2) — ופעם אחת יהוה עצמו: תהלים 110:1.

זה חד יותר מ"המקום היחיד בספר תהלים". בכל שאר המקומות נְאֻם־יְהוָה הוא חותם מוצמד בתוך נבואה או אחריה. ב*ראש* שיר, ככותרת, עומדת הנוסחה הזו עם חוזה אנושי — פרט למקום אחד. *אומת במכונה, ממצה. סימון: מתועד היטב.*

IV.2 רובד הטעמים — נבחן פעמיים, ובפעם הראשונה בלתי מדיד בעליל

H-ACC: תיחום כבול־טעמים כבסיס לגילוי סימטריה. תוצאה: 2 מתוך 148; בינומי 0.9956.

תוצאה זו אינה ניתנת לפרשנות כממצא, שכן נפלה בה שגיאת מטר: איזומטריה תלויה במולטי־קבוצה, ולכן אפס־התמורה מתרווה ו־p שואף אל 1.0. המבחן לא יכול היה לצלוח, בלא תלות במציאות. הדבר דוּוח כפי שהיה — זהו המקרה היחיד בסדרה שבו המכשיר בעליל לא מדד.

H-ACC2: אותה השערה עם מטר מתוקן — רק תבניות תלויות סדר. תוצאה: 2 מתוך 148 על מילים, 6 מתוך 148 על אותיות. אינו עובר את הרף.

מה זה אומר לספר. טעמי המסורה משמשים בספר זה במקום שבו הם מכריעים שאלת פירוש (העוֹלֶה־וְיוֹרֵד של תהלים 2:7, האַתְנָח לפני הקודה) — זו פילולוגיה והיא איתנה. הם אינם משמשים כבסיס לגילוי מבנה, שכן ככאלה נבחנו פעמיים ולא נתנו אות פעמיים.

IV.3 מזמור 8 — אין ארכיטקטורת מניין ממצה

נערך חיפוש פעיל אחר התפלגות מסוג 4 × 22 + 4. לא נמצאה. ראה §II.A3.

IV.4 שלל־הלוואי המספרי — מבחן קורפוס שלילי

מבחן הקורפוס הרשום מראש לאמצע המסומן שלילי: בספירה ראשונית (בלא הכותרת) מוסט האמצע אל וְלֹא — לא שם אלוהי.

מסקנה לספר: האמצע המסומן של מזמור 2 (§II.A2) נרשם כהתכנסות ואינו משמש בשום מקום כטיעון. כל רובד שלל־הלוואי הוצא אל מחוץ לגוף הטקסט.

IV.5 מזמור 110 — גלאי העוגן נותן שלילה כוזבת

על מזמור 110 נכשל גילוי העוגן בעליל. הדבר אבחוני ולא מקרי: זהו בדיוק סוג המקרה שעבורו קיבל המכשיר הצעת שיפור. כל עוד לא הוכנס אותו שיפור, המספר למזמור 110 בלתי שמיש — בשני הכיוונים. הספר אינו משתמש בו אפוא.

V. הבקרה השלילית על הציר המילוני

זהו הממצא השלילי החשוב ביותר של הפרויקט כולו, והוא אוסר משפט שאחרת היה מתבקש מאליו.

השאלה. האם ארבעת מזמורי המלוכה חולקים אוצר מילים במידה בולטת?

המבחן. מספר הלֶמות המשותפות בין הארבעה, מול רביעיות מזמורים שנמשכו באקראי באורך דומה.

התוצאה.

הרף עמד מראש על 95. מבחן הקולוקציה מגיע ל־94. זו החטאה, והיא מדוּוחת כאן כהחטאה.

מה שנובע מכך, והוא מחייב לספר:

**המשפט "ארבעת המזמורים הללו חולקים אוצר מילים במידה בולטת" אינו רשאי לעמוד בספר הזה.** האגרגט רגיל לחלוטין.

מה שכן עומד הוא דבר אחר וספציפי הרבה יותר: ארבע שרשראות נפרדות, שכל אחת ניתנת לספירה ממצה, וכולן מתארות את אותה תנועה (§III.A4). זו טענה על מילים אחדות, לא על אוצר המילים כשלמות — וכך היא מובאת בספר.

V-bis. הסוגה — ארבעת המזמורים והרפרטואר הנבואי

זו אינה בחינה אלא ממצא, והוא נובע מן הביקורת על §IV.1. השאלה אינה אם המזמורים הללו נושאים נוסחה אחת, אלא אם הם מתנהגים כספרות נבואית — סוגה המשתמשת ברפרטואר שלם של צורות, לרבות אלה שבהן אדם מדבר אל אלוהים.

הניגוד "מזמור מול נבואה" אינו עומד ברמת הצורה

הקאנון מספק את הפרכתו שלו. חבקוק 3 הוא מזמור, ובו מנגנון ליטורגי מלא, בלב ספר נבואה: כותרת בצורת מזמור (תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל שִׁגְיֹנוֹת), שלוש פעמים סֶלָה, וכשורת חתימה כותרת המנצח לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי. מחוץ לספר תהלים אין המנגנון הזה מופיע בשום מקום אחר. יונה 2 אף הוא מזמור בתוך ספר נבואה.

הפוך, הנביאים משתמשים בשפע בצורות שקוראים להן "מזמוריות": קינה, תפילה, שיר הלל — חבקוק 1 ו־3, יונה 2, וידויי ירמיהו, ישעיהו 12, 38 ו־63-64. ישעיהו 42:10 ותהלים 96:1 פותחים במילים זהות.

מה שכן מפריד בין השניים אינו התוכן אלא המסגרת: מנגנון השליח.

נספר במכונה. צורת הרִיב היא נכס משותף; קריאת ההוֹי ונוסחת השליח אינן כאלה.

הארבעה, שקולים

"לא נמדד" ולא "חלש": המכשיר כמעט אינו רואה דבר במזמור 45, וסולם שעליו מונח טקסט שכמעט אינו נמדד אינו נותן דרגה אלא חלל. ראה קו־החלל להלן.

מה שזה כן ולא תוחם

המשקל המשיחי של מזמור 8 בספר זה נשען על נושא וקבלה — על מה שהעברים 2 עושה בו, לא על מה שהמזמור צורנית הוא.

זו אינה נסיגה אלא נקודת המוצא. הכתוב הוא מפרש עצמו; כאשר העברים 2 מייחס את מזמור 8 לבן, זו הקריאה המכרעת, ולא בחירה שנייה משום שביקורת הצורה לא מצאה דבר. ממצא ביקורת הצורה תוחם רק מה שמותר לטעון על יסודות צורניים: הספר הזה אינו אומר על מזמור 8 שהוא לפי צורתו דיבור אלוהי, שכן אין הוא כן. הוא אומר שהקאנון קורא אותו כמשיחי, וזה יסוד חזק יותר, לא חלש יותר.

ההבחנה הקובעת כאן אינה אפוא "נבואי באמת מול תמטי בלבד", אלא: מה שהטקסט נושא בצורתו מול מה שהקאנון קורא בו. שניהם התגלות. אך רק השני נושא בספר זה את התֵזה.

שני נתיבים, ומה הם נושאים יחד

מבחן המכונה של §IV.1, עיוור לעבודה הצורנית הזו, כן הכניס אל הקורפוס את מזמור 2 ומזמור 110 ולא את מזמור 8 ומזמור 45; השקילה הצורנית הגיעה לאותו סדר. אך המבחן ההמשכי המכויל להלן מראה עד היכן נושאת אותה התכנסות ועד היכן לא: שני הנתיבים מאשרים שמזמור 110 עומד לבדו, ושניהם ממקמים את מזמור 8 בקצה הנגדי. על היחס בין מזמור 2 למזמור 45 אין הם אומרים יחד דבר — שם הדירוג בלתי מוכרע. התכנסות על הקצוות, לא הוכחה, ולא דירוג של ארבעה.

הגבול הישר של הממצא הזה

צורות האדם־אל־אלוהים — קינה, תפילה, שיר הלל — הן נכס משותף של שני הקורפוסים. הן אינן יכולות להוכיח חברוּת בסוגה בשום כיוון. הדבר תוחם את טענת הספר הזה, וכך הוא נרשם כאן.

והמבחן ההמשכי הנכון אינו מבחן חברוּת. פרופיל צורני לכל טקסט, רגיש לכיוון, עם מדד מרחק — ומחויב כיול על מקרי הציר שהקאנון עצמו מספק. אותו מבחן הורץ; הוא מובא להלן.

המבחן ההמשכי: הפרופיל הצורני המכויל

הרישום המוקדם נכתב לפני התוצאה הראשונה, הרצה אחת, seed 42; הדוח המלא שייך לתיקי העבודה. כל המספרים להלן חושבו מחדש באורח בלתי תלוי מקובץ התוצאה.

המבנה. לכל יחידה — המזמור לספר תהלים (150), הפרק לנביאים (233), בתוספת קטע חלקי אחד — וקטור צפיפות על פני חמש משפחות הצורה, עם כיוון לכל פגיעה (אלוהים→אדם, אדם→אלוהים, על־שלישי). שני מרכזי כובד, ומיקום t על הציר שביניהם: t = 0 הוא מרכז הכובד המזמורי, t = 1 מרכז הכובד הנבואי. חמשת מקרי הכיול וגם ארבעת מזמורי המלוכה הוצאו משני מרכזי הכובד — בלא אותה הוצאה היה כל התרגיל מעגלי. 2532 פגיעות על פני 384 יחידות.

כלל הכיוון מתקן את שגיאת §IV.1. תהלים 16:2 (אָמַרְתְּ לַיהוָה, "אמרת אל יהוה") נמנה שם כדיבור אלוהי; כעת הוא נופל נכונה במשפחת האדם־אל־אלוהים. כל שש המלכודות הידועות נותנות אפס פגיעות שידור.

הכיול — השער, עם הסף שנקבע מראש על חמש מתוך חמש.

צלח, חמש מתוך חמש. שלושת המזמורים־בספר־נבואה נוחתים בצד המזמור על אף מקומם הקאנוני, נבואות העמים בצד הנביאים על אף שירתן. המכשיר מודד אפוא צורה ולא את הקאנון — בדיוק מה שהיה עליו להוכיח בטרם יורשה לומר דבר. ישעיהו 38:10-20 עבר אף בלא כותרתו, על צורות קינה ופנייה בלבד.

מה מתגלה כציר. שני הקורפוסים נבדלים בצפיפות השידור בפי 394 ובצפיפות התפילה בפי 2.7 — לצד הנגדי. הציר נישא אפוא במנגנון השליח (משקל +1.26) כנגד כיוון התפילה (−0.88). זהו, במכונה, על פני 383 יחידות וקטע חלקי אחד, מה שעבודת ביקורת הצורה קבעה בעבודת יד: לא הרפרטואר מפריד, אלא המסגרת.

הארבעה, ממוקמים — לא נבחנים.

מזמור 110 הוא המזמור היחיד מן הארבעה החוצה את הציר, והוא עושה זאת על מנגנון השליח. מכל 150 המזמורים, שניים מגיעים אל צד הנביאים: מזמור 49 (+0.825) ומזמור 110 (+0.810). בתוך ספר תהלים הוא מונח באחוזון ה־99, בתוך הקורפוס הנבואי באחוזון ה־42 — מזמור יוצא דופן ופרק נבואי ממוצע בעת ובעונה אחת.

מזמור 8 מונח מתחת לכל אחד מ־233 הפרקים הנבואיים. אין הוא "נבואי חלש"; הוא מזמור יותר מן המזמור הממוצע — צפיפות התפילה שלו שליש מעל לממוצע המזמורי. בפעם השלישית, וכעת בדרך שלישית: המשקל המשיחי של מזמור 8 נשען על נושא וקבלה, לא על סוגה.

הציפייה הייתה 110 > 2 ≫ 45 > 8, עם הפער הגדול בין 2 ל־45. המכונה מניחה את הפער במקום אחר: בין 110 ליתר. הסדר הנומינלי יוצא, אך הוא יוצא על מקטע שבו אין המכשיר יכול להבחין — וזה מה שהופך אותו ללא־ממצא. מה שהמדידה נושאת הם שני הקצוות: מזמור 110 בצד האחד, מזמור 8 בשני. האמצע בלתי מוכרע; ראה להלן.

גבול המכשיר הזה — שלושה דברים שאין הוא נושא

1. מזמור 2 ומזמור 45 אינם ניתנים להבחנה באמצעותו. טווחיהם חופפים בהרחבה. המסיק מן המדידה הזו שמזמור 2 נבואי יותר מבחינה צורנית ממזמור 45, הולך מעֵבר למה שהיא נושאת. מה שכן עומד הוא פילולוגיה ולא גיאומטריה: מזמור 2 נושא את ה־יְהוָה אָמַר אֵלַי היחיד בכל ספר תהלים, מזמור 45 אינו נושא ולו מאפיין שידור, חזון או הכרזה אחד.

2. קו־החלל. טקסט שבו המכשיר אינו מזהה דבר, אינו נוחת על אפס אלא על t = +0.320 — מחושב מחדש, ו־24 יחידות מונחות עליו בדיוק, ביניהן מזמור 1 ומזמור 23. בלתי נמנע גיאומטרית: טקסט ריק דומה יותר לפרק נבואי מאשר למזמור משום שהוא אינו מתפלל דבר. מזמור 45 מונח 0.013 מעל אותו קו. מיקומו אינו אפוא ממצא אלא ארטיפקט של דלילות פרופילו. מזמור 2 מונח 0.093 מעליו, והפרש זה הוא פגיעה אחת. רק מזמור 110 ומזמור 8 עומדים על תוכן במקום שבו הם עומדים.

3. לקביעת הכיוון שיעור שגיאה נמדד של 20% [10.5% · 34.8%], ממדגם של 40 שהונחו ביד. היא מצויה כמעט כולה בסמן אחד ופועלת באורח שיטתי שמרני: היא מקצרת את הציר ולכן ממעיטה במרחק המזמורים ממרכז הכובד המזמורי. סמן רשום אחד לא ירה כלל בשל שגיאת למה ברישום המוקדם (הִנְנִי נושא בקידוד OSHB את Strong 2005, לא 2009 — חושב מחדש באורח בלתי תלוי). כדין כלל ההרצה־האחת לא תוקן; גם שגיאה זו פועלת כנגד התוצאה, לא בעדה.

אין ערך p, וגם אין כזה לחשב. ארבע יחידות אינן נושאות מבחן. t הוא מיקום, לא חברוּת: שמזמור 110 מונח מעל קו ההכרעה אומר שפרופילו הצורני קרוב יותר למרכז הכובד הנבואי — לא ש"נבואה הוא".

VI. מה שנותר בלתי מוכרע

התדירות 65 = 31 + 34. שהתפלגות זו נופלת בשניים מן הארבעה על תפר בר־הגנה היא סימן ולא דפוס. שני מקרים אינם נושאים טיעון. בלתי מוכרע, לא שלילי.

עדי השוליים. שלושה מזמורים באו למראה בלא להימנות בין הארבעה, כל אחד מטעם משלו:

חוב האימות. מה שנותר פתוח בספרות ראשונית ובבקרת מהדורות מרוכז בנספח D.

VII. דין וחשבון בפסקה אחת

מבין המבחנים בנספח זה, שלושה לא עברו את הרף שנקבע מראש (רובד הנוסחה על ספר תהלים, רובד הטעמים המתוקן, מבחן הקורפוס לאמצע המסומן), אחד היה בלתי מדיד בעליל משום שהמכשיר נשא שגיאת מטר (רובד הטעמים הראשון), אחד לא היה בר ביצוע בשל שלילה כוזבת של גלאי העוגן (מזמור 110), אחד חופש באורח פעיל ולא נמצא (ארכיטקטורת המניין של מזמור 8), והבקרה השלילית על אוצר המילים המשותף יצאה כפי שבקרות שליליות אמורות לצאת: רגילה, עם החטאה צמודה אחת (מבחן הקולוקציה, 94 מול 95).

באחד מהם השגיאה אינה בממצא אלא בשאלה. רובד הנוסחה נשפט על קורפוס המתוחם לפי מקום בקאנון ולא לפי סוגה — בעוד קיימים מזמורים נבואיים ורוב הספרות הנבואית הוא שירה. אותו מבחן חייב להיערך מחדש, ועד אז אינו נמנה, בשום כיוון.

ומעל לכול חלה §IV.0. אף אחת מן התוצאות הללו אינה מפריכה דבר. הן אומרות רק שהמכשיר הזה, על נתונים אלה, בהסכמה מוקדמת זו, לא מצא די כדי לבנות עליו. מה שנותר — הנעילה הכפולה של מזמור 2, הנעילה של מזמור 45, מקצב הפסוקים, וארבע שרשראות המילים — הוא מה שהספר הזה משתמש בו, ולא יותר מכך.