פרק 7
למה רגשו גויים
תהילים 2 — שבט הברזל
במבט אחד
לעדר השבט הוא הובלה, ולמה שמשסע את העדר אותו שבט הוא המוות
מן השופר השביעי ועד המנצח
1התגלות 11:15; תהילים 2:2
הממלכה הועברה
מ"על" ל"ל": "רק מילת היחס נדדה"
המזמור היווני: "על יהוה ועל משיחו" (תהילים 2:2); הקריאה בשמים: "לאדוננו ולמשיחו" (התגלות 11:15)
2התגלות 12:5
הבן הזכר
"אשר ירעה את כל הגויים בשבט ברזל"
"ויחטף ילדהּ אל האלוהים ואל כיסאו"; הילד כמשיח בגופו: שנוי במחלוקת
3ירמיהו 18:1-6; 19:1-11; תהילים 2:9
הכד שאינו נעשה שלם עוד
"חומר לח יכול לשוב אל האובניים; מה שעבר באש, צורתו קבועה לתמיד — ועמה גם שברו."
לכן הנשיקה של אותו שיר, שלושה פסוקים אחר השבט, "אינה סיומת חסודה אלא הודעה דחופה. ההצעה תקפה לחומר."
4התגלות 2:26-28
"כאשר גם אני קיבלתי"
"באות ידיים נוספות, לא בעלים."
"השבט הוא ונשאר שלו"; מי נכללים ב"המנצח", אין ספר זה מכריע
אתה כורע שם
"חמש פעמים ההדום הוא אדמת קודש."
או שאתה נעשה אותו
"שב לימיני, עד אשית אויביך הדום לרגליך" (תהילים 110:1)
"יש רק מקום אחד תחת הרגליים ההן, ויש שתי תנוחות"
שש פעמים, בכל פעם צמוד ל"רגליים": הארון, הארץ, פעמיים הקריאה להשתחוות, איכה 2:1 ותהילים 110:1. "חמש מן השש הן מקום של השתחוויה או של מנוחת אלוהים; רק בתהילים 110:1 מושת האויב עצמו להדום." איכה 2:1 הוא הציר: "הפסוק האחר היחיד המחבר את ההדום ל'יום האף'".
מתועד היטב, נספר עד תום
- מתועד היטב שני השורשים שמאחורי תְּרֹעֵם (רעע ורעה) וקריאת הרועה של ההתגלות; ששת ההדומים, נספרו עד תום.
- שקול הגויים הקוצפים והקצף של התגלות 11:18 כמקום של תהילים 2; שהארון של התגלות 11:19 וסדרת ההדום מאירים זה את זה, "צלילות של הספר הזה".
- שנוי במחלוקת הילד החטוף כמשיח בגופו, הקריאה של "מודל טרום-השיקוץ": "מסופרת כאן ולא מנומקת".
- תלוי-מודל הכינוי "השבוע השבעים", לפי השעון של ספרי האחות: "אינו מנומק כאן מחדש".
I. השופר השביעי
החותמות נשברו, אחד אחד. הפסיק של המזמור החל את משפט-הסיום שלו.
שישה שופרות תקעו. ברד ואש מעורבים בדם; הר בוער הנופל אל הים; כוכב הנקרא לענה ומרר את הנהרות; מאורות שחשכו; עשן מן הבאר וארבה המניח את העשב ולא את בני האדם; ומן הפרת פרשים של פעמיים רבבה רבבות. מי שחי בכך קורא לזה אסונות. נביא נתן את הדקדוק של הדבר, מאות שנים קודם: "כאשר משפטיך לארץ, צדק למדו יושבי תבל." חותמות, שופרות וקערות הם משפטים. אלוהים לא חדל לדבר; זו הלשון הנותרת כאשר כל האחרות נלעגו החוצה. שעון ספרי-האחות מכנה ימים אלה השבוע ה־70, האחרון מן ה־70; כיצד רץ אותו מנגנון, הוסבר שם ואינו נפרש כאן מחדש.
אז מרים המלאך השביעי את השופר, ומה שבא, קורה למעלה. קולות גדולים בשמים, והם מכריזים העברת בעלוּת:
"היתה ממלכת העולם לאדוננו ולמשיחו, והוא ימלוך לעולמי עולמים."
24 הזקנים יורדים מכיסאותיהם ונופלים על פניהם, ותודתם היא לשון מזמור: "וקצפו הגויים, ויבוא קצפך — והעת לשפוט את המתים, ולתת שכר לעבדיך, ולהשחית את משחיתי הארץ." הגויים הקוצפים: זה הפסוק הראשון של השיר, הגויים הרוגשים הנוהמים. הקצף שבא: זה החמישי, הדיבור בקצף שהשיר כבר בישר. קהילת-בית נצורה בירושלים התפללה פעם את הפסוקים האלה, בדלתות סגורות. כאן הם מדוּוחים, כעובדה מבוצעת: הגיעה השעה.
ובקריאה אצל השופר יש היפוך, קטן די לדלג עליו. המזמור היווני מציב את האספה בשתי פעמים מילת יחס אחת: מלכי הארץ נאספו על יהוה ועל משיחו. הקריאה בשמים נוקבת באותם שניים, באותו סדר, באותו כינוי קניין — "לאדוננו ולמשיחו" — ורק מילת היחס נדדה. במקום שעמד על, עומד ל. כל תולדות העולם, מבקעת שנער ועד הישיבה האחרונה, נכנסות בין שתי המיליות הזעירות.
שכן האולם שבו האספה לא נסגרה מעולם עודנו בישיבה — בפעם האחרונה, ובפעם הראשונה במלואו. מפי הדרקון, החיה ונביא השקר יוצאות שלוש רוחות טמאות, כצפרדעים, באותות, אל מלכי כל תבל, לאספם למלחמת היום הגדול. מאות שנים עשה זאת האולם במשלחות: שנער כאן, פרעה שם, נציב ובידיו זוג ידיים רחוצות. עתה יוצאות הקריאות לכל העולם; הישיבה האחרונה נעשית מליאה. ובעוד למטה מסתובבות ההזמנות, למעלה כבר הוכרז סעיף היומן בטל בתרועת שופר. הממלכה הועברה על שֵם אחר.
II. הבן הזכר
אז עושה החזון דבר ששום כרוניקה לא היתה מעֵזה: הוא מסובב את הזמן לאחור עד לפני השופרות, ומראה את כל המלחמה עוד פעם, בשלוש דמויות.
אות גדול בשמים: אישה, עוטה שמש, הירח תחת רגליה, על ראשה עטרת 12 כוכבים. היא הרה, והיא צועקת בחבליה. אות שני: דרקון גדול, אדום כאש, שבעה ראשים, 10 קרניים, וזנבו סוחב שלישית מכוכבי השמים ומשליכם ארצה. ואז התמונה שנעצרת: הדרקון עומד לפני האישה העומדת ללדת — כדי, מיד כאשר תלד, לבלוע את ילדהּ.
טורף אצל ערש יולדת, לועו פונה אל הרחם. אותה תנוחה אחת מסכמת את כל תולדות אולם המועצה, והחזון מראה מי ישב בראש כל אותן מאות. פרעה המורה למיילדות אצל האבניים; עתליה המשמידה את זרע המלוכה עד שנותר תינוק אחד, מוסתר בחדר בגדים; החרבות ברחובות בית לחם. תמיד אותו לוע, אצל אותו רחם. לאספה לא היה מעולם סעיף יומן אחר מלבד הילד הזה.
והיא יולדת בן, ילד זכר. החזון אינו נותן לו שם ואינו נותן לו יוחסין; הוא נותן לו סימן אחד, והוא שורת מזמור: "אשר ירעה את כל הגויים בשבט ברזל." בזה יש להכירו. השכר שהמזמור הבטיח לבן תלוי כאן כיעד מעל יילוד: השבט מעל ערש היולדת. אך הראש כבר יושב באולם. החזון אומר זאת בעצמו, כמה פסוקים אחר כך, כשקול בשמים מזכיר את משיחו ואת דם השה כעובדה מוגמרת. מה שהאישה יולדת בימים אלה הוא המשיח בגופו, במלואו, והדרקון עומד מולו בלוע פעור. ואז פועל אחד: "ויחטף ילדהּ אל האלוהים ואל כיסאו." הלוע נטרק אל תוך ריק. מה שהראש כבר הותיר מאחוריו, מן הלידה עד הכיסא, קורה עתה לגופו בחטיפה אחת: למעלה, אל תוך האולם שהדרקון אינו מגיע אליו. שכן החזון הזה מספר את המלחמה מנקודת מבט הדרקון, ובעיניו היה המשיח תמיד זאת: טרף שנמלט ממנו, תחילה הראש, עתה האיברים.
האישה בורחת אל המדבר, אל מקום שהכין לה אלוהים, ושם היא נִזונה, 1,260 יום — ימי השבוע החולף כאן. ומן הדרקון, המושלך ארצה, רושם החזון את מצב הרוח: "חמתו גדולה, כי יודע הוא שמעט זמן לו." לרגשת הגויים בימים אלה יש מנוע, והמנוע הוא בהלה.
III. השבט השובר או הרועה
שורת המזמור של הסימן עומדת בגזרה שהבן עצמו זכה להקריא, והיא הבטחה ובה נשק:
"שאל ממני, ואתנה גויים נחלתך, ואחוזתך אפסי ארץ. תרועם בשבט ברזל, ככלי יוצר תנפצם."
כך קורא הטקסט העברי. אך המילה הקוראת שם "תרועם" נושאת סוד באותיותיה. העברית נכתבה מאות שנים בעיצורים לבד; התנועות באו אחר כך, כנקודות וקווים תחת השורה. ועיצורי הפועל האחד הזה מתירים שני שורשים: שורש השבירה — לרוצץ — ושורש הרעייה, פועל הרועה. אותן אותיות; התנועות מכריעות. בעלי המסורה, שומרי הטקסט העברי, ניקדו את השבירה. המתרגמים היווניים, מאות שנים לפניהם, קראו את הרועה: "תרעם בשבט ברזל." שתי קריאות, מילה כתובה אחת — וכאשר ההתגלות נטלה את השורה שלוש פעמים, בחרה שלוש פעמים את הרועה.
שתי הקריאות ההן רחוקות זו מזו פחות מכפי שהן נשמעות, שכן שבטו של רועה אינו מקל נוי. סופרים בו, בהמה אחר בהמה תחת השבט אל תוך הדיר; מחזירים בו את התלוי בנקיק סלע; וממיתים בו. נער רועה מבית לחם הסביר זאת פעם למלך, ענייני, כניסיון עבודה: בא אריה או דוב ונשא שה מן העדר, "ויצאתי אחריו והכיתיו והצלתי מפיו; ויקם עלי, והחזקתי בזקנו והכיתיו והמיתיו." זו רעייה. היד המוציאה את השה מן הלוע והיד הפורעת את הלוע הן אותה יד, והשבט המוליך את העדר הוא הנשק שבו מומת המשסע אותו.
ההתגלות מציבה אפוא את שתי הקריאות פעם אחת זו לצד זו, בנשימה אחת: "ירעה אותם בשבט ברזל — ככלי חרס ינופצו." רעה וגם ניפוץ, רועה ושובר. המשפט אינו בוחר בין התנועות, כי ביד הרועה הזה אין מה לבחור: לעדר השבט הוא הובלה, ולמה שמשסע את העדר אותו שבט הוא המוות.
מומחהארבע אותיות, שני שורשים
עיצורי תְּרֹעֵם בתהילים 2:9 מתירים שני שורשי פועל: רעע, "לרוצץ", ורעה, "לרעות". בעלי המסורה ניקדו את צורת רעע; תרגום השבעים תרגם ποιμανεῖς αὐτοὺς ἐν ῥάβδῳ σιδηρᾷ — "תרעם בשבט ברזל", מן רעה. ההתגלות נוטלת את השורה שלוש פעמים, בכל פעם עם שורש הרעייה — אך אף לא אחד משלושת המקומות נוטל את הצורה היוונית. המזמור היווני קורא ποιμανεῖς, גוף שני: אלוהים מדבר אל המלך. התגלות 2:27 ו-19:15 קוראות ποιμανεῖ, גוף שלישי, ו-12:5 את המקור ποιμαίνειν — כי שם מדובר עליו. התפר עובר אפוא דרך השורש, לא דרך הצורה: החזון קורא את קריאת הרועה נגד ניקוד בעלי המסורה המאוחר ומטה אותה עצמאית, משפט אחר משפט. אצל התגלות 2:27 כל המהדורות הנבחנות — ביקורתית, ביזנטית, טקסטוס רצפטוס — תמימות דעים על הפועל הזה; הגרסה החלופית היחידה יושבת בפועל השני (συντρίβεται/συντριβήσεται). כך נשמרו שתי קריאות המזמור באורח קאנוני: השבירה במסורת העברית, הרעייה ביוונית — והתגלות 2:27 עוקבת אחר המזמור היווני: הרעייה, ולצדה הניפוץ של 2:9ב. תרגומי העבודה של הספר הזה הולכים אחר העקבה ההיא: בטקסט המזמור עצמו נשמעת קריאת בעלי המסורה — לרוצץ — ובמקום שבו מדברת ההתגלות, הרעייה; התפר מתורגם כפי שנמסר, בשני צדדיו. *סימון: מתועד היטב; האפראט המלא בנספח B.*
IV. הכד שאינו נעשה שלם עוד
הכלי שבו מאיים המזמור, יש לו קדם-תולדות, והן מתחילות בבית מלאכה.
"קום ורד בית היוצר, ושמה אשמיעך את דבריי." ירמיהו יורד ומוצא את האיש עובד על האבניים הכפולות. הכלי שהוא מעצב מתקלקל בידו — החומר נוטה, הדופן קורסת — והיוצר מתחיל מחדש ועושה ממנו כלי אחר, כאשר ישר בעיניו. אין חמה אצל האובניים, אין גוש מושלך; הידיים מקפלות את הכישלון בחזרה לגוש ומעמידות אותו מחדש. הפירוש בא מלמעלה, וכולו מרווח: "כחומר ביד היוצר, כן אתם בידי, בית ישראל." כל עוד החומר לח, אין צורה סופית. אף לא כישלון סופי.
פרק אחד הלאה מקבל אותו נביא מטלה אחרת, וההפרש בפועל הראשון: לקנות. "הלוך וקנית בקבוק יוצר" — לא חומר מן האבניים: כד, מעוצב, שרוף, גמור. עליו לקחת זקנים, מן העם ומן הכהנים — עדים, אנשים שדברם קובע בשער — ועמם אל מחוץ לעיר, אל גיא בן-הינום, המקום שבו שרפה ירושלים את בניה שלה לאלילים; השער שדרכו הם יוצאים נקרא שער החרסית. שם הוא מקריא את כתב האישום. ואז הוא מרים את הכד מעל ראשו ושובר אותו לעיניהם, והדבר אומר לצידו מה משמעו של אותו קול: "ככה אשבור את העם הזה ואת העיר הזאת — כאשר ישבור את כלי היוצר, אשר לא יוכל להירפא עוד."
בין פרק 18 לפרק 19 מונח הכבשן. חומר לח יכול לשוב אל האובניים; מה שעבר באש, צורתו קבועה לתמיד — ועמה גם שברו. חרס אינו יודע הזדמנות שנייה ואינו יודע נזק חלקי: הוא שלם, או הוא שברים, ושברים נשארים שברים. כאשר כתב המזמור את שכר הבן, אחז בדיוק בדימוי הזה — ככלי יוצר נופץ. השיר מחשב עמו שכנגד היום ההוא יהיו כלים שאין לעצבם עוד: קשוחים בצורת סירובם, כבשן אחר כבשן, מאה אחר מאה, עד שאין להפריד עוד בין הצורה לאדם.
לכן הנשיקה שאותו שיר מציע, שלושה פסוקים אחר השבט, אינה סיומת חסודה אלא הודעה דחופה. ההצעה תקפה לחומר. היא תקפה למה שעוד ניתן לעיצוב, למה שעוד יכול לשוב אל האובניים — ולאיש לא נאמר מעולם עד מתי יוסיפו האובניים להסתובב לו. נאמר רק שבא יום שבו ההסתובבות פוסקת והשבירה מתחילה. ושאותו יום אינו היום.
V. ההדום
אצל השופר השביעי, אחר הקולות, נפתח בשמים היכל האלוהים, ובהיכלו נראה ארון בריתו — ואז ברקים, קולות, רעמים, רעש, וברד גדול. הארון. אבוד מאות שנים, נעלם מכל רשימת מצאי; ובשעה שהממלכה מוכרזת, הוא בתמונה — רהיט הברית העתיק ביותר, בלב המקדש שלא נעשה בידיים.
דוד נתן לרהיט ההוא שם, בסוף חייו, עומד לפני נסיכי ישראל הנאספים: הוא רצה לבנות בית "למנוחת ארון ברית יהוה, ולהדום רגלי אלוהינו". ההדום: הספסל תחת רגלי מלך יושב. כך דיבר ישראל על הארון — המקום שבו נחות רגלי היושב — וכך מדבר הכתוב על אותו מקום, שש פעמים בסך הכול, וחמש מן השש הרי זו אדמת קודש. הארון. הארץ: "השמים כיסאי, והארץ הדום רגליי." פעמיים קריאה אל העם: "השתחוו להדום רגליו." ופעם, בספר הקודר שבקאנון, התדהמה שאף המקום ההוא לא נחסך: "לא זכר הדום רגליו ביום אפו."
ואז יש המקום השישי, והוא עומד בפקודה שלה חב הספר הזה את שמו: "שב לימיני, עד אשית אויביך הדום לרגליך." חמש פעמים ההדום הוא אדמת קודש. כאן נעשה מישהו ההדום. יש רק מקום אחד תחת הרגליים ההן, ויש שתי תנוחות: אתה כורע שם — או שאתה נעשה אותו.
האיגרת מתארת את ההמתנה לאותו פסוק בזמן הווה: קרבן אחד על החטאים, ואז הוא ישב, "ומעתה מצפה, עד יושתו אויביו הדום לרגליו". 14 פסוקים הלאה באותו פרק עומדת המתנה שנייה, ובה מילה מאותו שורש: למי שרומס את הדם שבו התקדש, לא נשאר עוד קרבן, "אלא ציפייה נוראה של משפט, ולהט אש אשר יאכל את המתקוממים". פעמיים ממתינים בפרק ההוא. הבן ממתין להדום; מה שממתין עוד, הוא אש. והאיגרת אמרה גם מתי תמה ההמתנה: "עוד אחת אני מרעיש — לא רק את הארץ, גם את השמים." בימי השופרות אין אותה "עוד אחת" עומדת עוד בזמן עתיד. הרעש החל; כל מה שניתן לזעזוע מנוער החוצה, עד שנותר רק הבל-הזעזוע — "כי אלוהינו אש אוכלה."
תיקששת ההדומים
הֲדֹם, "הדום", עומד בתנ״ך שש פעמים, בכל פעם צמוד ל"רגליים": דברי הימים א׳ 28:2 (הארון — "הדום רגלי אלוהינו"), ישעיהו 66:1 (הארץ — "השמים כיסאי, והארץ הדום רגליי"), תהילים 99:5 ותהילים 132:7 (פעמיים הקריאה להשתחוות להדום רגליו), איכה 2:1 (ההדום "לא נזכר ביום אפו") ותהילים 110:1. חמש מן השש הן מקום של השתחוויה או של מנוחת אלוהים; רק בתהילים 110:1 מושת האויב עצמו להדום. בתוך הסדרה איכה 2:1 הוא הציר: הפסוק האחר היחיד המחבר את ההדום ל"יום האף" — שם נמסר מקום ההשתחוויה למשפט, כאן נעשה האויב לרהיט המנוחה. שתי המשמעויות נוגעות אפוא זו בזו בדיוק ביום האף, וזהו היום שעליו סב חלק זה. ביוונית נקרא הדום זה ὑποπόδιον, ואל העברים שומרת את המילה בדיוק במקום שהיא מצטטת את תהילים 110:1 (1:13; 10:13); האפראט של צורות הציטוט בנספח B. *סימון: מתועד היטב; נספר עד תום.*
VI. "כאשר גם אני קיבלתי"
השבט עומד עוד במקום אחד בהתגלות, וזהו המוזר שבשלושה. לא חזון; איגרת. לפני כל החותמות והשופרות מכתיב בן האדם שבין המנורות שבע איגרות לשבע קהילות, וברביעית, אל תיאטירא, עומדת הבטחה מסחררת:
"והמנצח והשומר את מעשיי עד הקץ — לו אתן שלטון על הגויים, והוא ירעה אותם בשבט ברזל; ככלי יוצר ינופצו — כאשר גם אני קיבלתי מאבי. ונתתי לו את כוכב הבוקר."
שכר הבן, נמסר הלאה. שלטון על הגויים, שבט הברזל, הרעייה והניפוץ בנשימה אחת: כל מה שהגזרה של המזמור הבטיחה למלך, מוצע כאן למנצח כעתיד. ואז נוסחת הסיום, והיא הצהרת מקור של כל ההבטחה: "כאשר גם אני קיבלתי מאבי." קיבלתי — היכן? בגזרה עצמה: "שאל ממני, ואתנה גויים נחלתך." הבן מעולם לא תפס את הגויים; הוא שאל וקיבל. ומה שקיבל, הוא מוסר הלאה כפי שבא אליו: כמתת, בקו השאלה. האב נותן לבן; הבן נותן למנצח. בכל אותה שרשרת אין יד תופסת — זה ההפרש בין השרשרת הזאת לכל אספה שהתאספה אי-פעם על הגויים.
בכך גם הותווה הגבול, והוא עובר דרך המילה האחת "כאשר". המקבל את השבט רועה עם הרועה, תחת הרועה; אינו רועה במקומו ואינו מחליף אותו. מה שהוא נושא הוא סמכות נגזרת — כוח מן המנצח, כשם שהמנצח כוח מן האב — וסמכות נגזרת היא סמכות אמיתית, אך אין היא מקום חלוק: דבר-האלוהים של הגזרה נאמר אל אחד ואינו מחולק מחדש אלא מחולק החוצה. ומי בדיוק נכללים ב"המנצח" — אותה שאלה נשקלה ב"הנבונים" ובכוונה לא הוכרעה, וגם ספר זה אינו מכריע אותה. מה שעומד בכל קריאה: השבט הוא ונשאר שלו. באות ידיים נוספות, לא בעלים.
ואז אותו אחרון, כמעט בהיסח הדעת מאחור: "ונתתי לו את כוכב הבוקר." הספר ממתין לדף הסיום שלו לומר מה זה. שם מציג הדובר את עצמו, בפעם האחרונה: "אני שורש דוד וצאצאו, כוכב הנוגה, השחר." הדבר הנעלה ביותר שיש למנצח לתת — אחר הגויים, אחר השבט, אחר הכיסא — הוא את עצמו.
מסהשני עדים, שני כיווני מבט
מחלק זה של הספר ואילך נוסעת מארבעת מזמורי המלוכה כמעט רק תהילים 2 עדיין באורח טקסטואלי. בהתגלות היא ניכרת בשישה מקומות: השבט שלוש פעמים (2:27 · 12:5 · 19:15), המלכות אצל השופר השביעי (11:15), מלכי הארץ הנאספים (19:19) — שם הפועל לאסוף מתלכד לקסיקלית עם המזמור היווני — והגויים הקוצפים והקצף של 11:18 (שקול). תהילים 110 אינו מצוטט בחזון מילולית — הקרוב ביותר הוא הישיבה יחד על הכיסא של 3:21 — ולתהילים 8 ולתהילים 45 אין בו ולו ציטוט מוכר אחד; גם מלכי-צדק אינו עומד בכל הספר. הנתון הזה מסופר כאן בגלוי, שכן הוא אומר דבר על כיוון המבט של שני העדים הגדולים. אל העברים מביטה מעלה, אל אולם הכיסא, ומכתירה את הראש: שם מצלצלים כל ארבעת המזמורים, בליטורגיה אחת. ההתגלות מביטה קדימה, אל תוך ההיסטוריה, ומלבישה את הגוף: על אותה דרך נושא מן הארבעה רק השרביט הלאה, כי השרביט הוא החלק היחיד של התסריט שעדיין יש לבצע. האיגרת שרה את שהיה; החזון מראה את הבא — והבא הוא בדיוק החלק מתהילים 2 שנשאר פתוח באסקנסיה. את מידת ההפרש ניתן לקרוא מנתון אחד: תהילים 110:1 הוא, בצירוף הרמיזות במניין, הפסוק המצוטט ביותר מן התנ״ך בברית החדשה, ודווקא מזמור זה נדם בחזון כמעט לגמרי — מה שהאיגרת העלתה כמושלם, אין החזון צריך לחזור עליו. לכן אין הספר הזה מבטיח בשום מקום שההתגלות מעלה את ארבעת המזמורים; הוא אומר את האמת, ומתברר שדי בכך. כרטיס ההתקבלות המלא בנספח C.
לבהרועה עם השבט
הוא נושא שבט אחד, ולו שני צדדים, ושניהם אהבה. תחת השבט הזה נכנסים אנשיו אל הדיר, בהמה אחר בהמה, נספרים ונודעים; באותו שבט נפרע הלוע שנסגר על שה. חרונו הוא חמת רועה — להט מי שבא להוציא את שהו מן הלוע ולשם כך תופס בעת הצורך את האריה בזקנו. השבט מברזל, ובכל הכתוב אין שורה שבה הוא יורד על שה. מה שהוא מנפץ הוא המשסע; מה שהוא רועה הוא הנתון לו — נשאל מאביו, וקיבל. והוא אינו רועה כשכיר, מרחוק, בעין על הערב. מה שקיבל הוא מחלק החוצה: השבט למנצח, ומעליו כוכב הבוקר, שהוא עצמו. הסימן הזה תלה כבר מעל אבוסו: ברזל לזאב, ואת עצמו כשכר.
האספה במלואה. השמים עוד סגורים.
הערות טקסט-המקור. כל התרגומים הם תרגומי עבודה קונקורדנטיים משלנו; במהדורה המעוצבת עומדות ההערות בתחתית העמוד.