לוח השחמט של המזרח התיכון

תוך פחות משנתיים נהפך לוח השחמט של המזרח התיכון על פיו והוצב מחדש, ואפילו האנשים שהביטו בו כל חייהם עומדים נדהמים ומתבוננים.

כלים ששלטו בלוח במשך עשורים נמחו ממנו בתוך חודשים אחדים. רודן ששלט בדמשק חצי מאה נמלט. מיליציה שהייתה הכוח הלוחם הלא-מדינתי האדיר ביותר בעולם נערפה ראשה. משטר שמשך בחוטים מטהראן 40 שנה הוכרע אף הוא על ברכיו ואיבד את מנהיגו העליון. ובו בזמן קמים כלים חדשים, אדירים ובטוחים בעצמם יותר מבעבר. המפה שהייתה בראשכם כבר אינה נכונה.

בפרק הקודם נע מרכז הכובד של העולם אל המדבר. פרק זה ממקד את המבט באזור עצמו, במאבק על השלטון בתוך המזרח התיכון — שכן בטרם יוכל יד אחת לתפוס את הלוח כולו, יש תחילה למחוק את הלוח ולהציבו מחדש. וזה בדיוק מה שמתרחש, לנגד עינינו.

הסכמה אחת מראש, שכן פרק זה נשען בכבדות יותר על האקטואליה מכל פרק אחר: כל מה שמובא כאן כעובדה הוא מתוארך — אביב 2026 — והוא נע במהירות. עד שתקראו זאת, חלק ממנו כבר יהיה מיושן או מתוקן. העובדות המתוארכות עם מקורן מצויות בנספח C; הקו הרוחני אינו תלוי באף אחת מאותן עובדות, אלא בדפוס המתגלה תחתיהן.

איראן: נפילת הסהר

התחילו בכלי שנפל הקשה מכול, שכן נפילתו מסבירה כמעט את כל היתר.

40 שנה הייתה איראן הבמאית הגדולה של האיבה לישראל. מאז המהפכה של 1979 הרים המשטר בטהראן ייעוד אחד לדרגת דוקטרינת מדינה: המחיקה. לא כקללה, אלא כתוכנית. "מוות לאמריקה," השטן הגדול; "מוות לישראל," השטן הקטן — לא סתם סיסמה שצעקו בימי שישי, אלא הקו הרשמי של מדינה שעשתה את השמדתה של ארץ אחרת לעמוד תווך של קיומה, כולל שעוני ספירה לאחור ושנים לקץ ה"ישות הציונית". וכדי לתת תוקף לאותו ייעוד, בנתה איראן בסבלנות סהר של בעלי ברית סביב ישראל: חזבאללה בלבנון, חמאס בעזה, החות'ים בתימן, המיליציות בעיראק, וסוריה של אסד כגשר שחיבר את הכול. "ציר ההתנגדות" — טבעת של שלוחים, ערוכה להמטיר על ישראל מכל הצדדים בעת ובעונה אחת.

ואז, תוך פחות משנתיים, קורס כל המבנה הזה.

תחילה נופל חזבאללה: ב-2024 מושחתים ביום אחד אלפי לוחמיו ממכשירי תקשורת מתפוצצים, וזמן קצר לאחר מכן נהרג מנהיגו האגדי תחת ערמת פצצות. ואז נופל הגשר: בדצמבר 2024 נמלט אסד, וקו האספקה מטהראן אל הים התיכון נגדע. חמאס מרוקן צבאית. ולבסוף נופל המרכז עצמו: בשתי מלחמות, ב-2025 ובאביב 2026, מוכה איראן כה קשות עד שאף מנהיגה העליון נופל. ציר ההתנגדות, שנבנה במשך 40 שנה, מוטל לרסיסים ב־24 חודשים.

ושימו לב להגינות שאסור לדלג עליה: זוהי נפילתו של משטר ושל הדוקטרינה שלו, לא של עם. האיראנים עצמם — ובמיוחד הצעירים, שיצאו לרחוב ושילמו בחייהם — מעולם לא בחרו באותו ייעוד מחיקה; רבים בזים לו. הדוקטרינה מתה; האנשים נותרו.

אך מה משמעות נפילה זו עתה, בקריאה רוחנית? כאן עליי להיזהר ולתת לכם קריאה שקולה. האויב האדיר ביותר שנשבע להשמדת ישראל הושפל בעצמו — ודווקא בשל כך נוצר חלל. המעצמה השיעית שהעולם הסוני חשש מפניה נשברה. הסדר הישן איננו. ובחלל ריק שכזה, היזכרו בפרק השמיני, יכולה לקום דמות הגושרת על השבר העתיק ביותר של האסלאם — שאותה השיעים מזהים כאימאם הנסתר שלהם ואותה הסונים מקבלים כאלמהדי שלהם. איראן מוחלשת אינה אפוא סוף הסכנה. היא התנאי לשלב הבא.

לאיראן יש במקרא שם קדום מפרס: עילם. בקואליציה הראשונה נגד הארץ עילם בראש; כדרלעמר מלך עילם מוביל את המלכים השובים את לוט (בראשית י״ד:1, 9). עילם עומדת ליד שנער ברשימת הנפוצים שאלוהים משיב (ישעיהו י״א:11). ירמיהו מתאר את אלוהים שובר את קשת עילם ומזרה אותה לארבע הרוחות, אך הוא מסיים: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים אָשׁוּב אֶת־שְׁבִית עֵילָם" (ירמיהו מ״ט:35-39). וישעיהו מעלה את עילם על בבל (ישעיהו כ״א:2). שני פנים אפוא: בעלת ברית של שנער ותליינית של בבל, שבורה ובסוף משוקמת. המשטר נופל, העם מקבל עתיד. הכתובים מתועדים היטב; שעילם כאן היא איראן של ימינו, אני מציע כקריאה שקולה.

ושימו לב מי עוד, מלבד איראן, מדמם במלחמות הללו. המערכה נגד איראן אינה עבור אמריקה ניצחון נקי ומהיר, אלא מלחמת התשה: מלאים מותשים, עלויות תהומיות, ואמינות הסופגת נזק — בדיוק כשם שרוסיה התרסקה באוקראינה. שתי המעצמות הגרעיניות הגדולות בעולם, שני הענקים הישנים שחילקו ביניהם את כל המאה ה־20, סובלים שניהם איבוד פנים מורגש: רוסיה שלא הצליחה להציל את לקוחה אסד ונתקעה באוקראינה, אמריקה המתישה את עצמה בלחימה באזור שכבר אינה מסוגלת לסדרו. בעוד המפרץ נעשה עשיר וחזק יותר, נשחקות המעצמות הישנות. מרכז הכובד אינו נע רק הרחק מן המערב — הוא נע הרחק משני הענקים של הסדר הישן, אל המרכז, אל המדבר.

תורכיה: הציר הקם

שכן היכן שכלי אחד נופל, קם האחר. ואין מעצמה הממוקמת במשחק החדש הזה טוב מתורכיה.

הביטו במה שתורכיה מחזיקה בידיה, ותבינו מדוע היא הופכת לציר של האזור. לאחר ארצות הברית, ברשותה הצבא הגדול ביותר של נאט"ו. היא נעשתה מובילה עולמית ברחפן החמוש, הנשק המשרטט מחדש את המלחמה המודרנית. היא שולטת, מכוח אמנה בת מאות שנים, במצרי הים השומרים על הגישה לים השחור — ברז על גרונה של רוסיה. היא צומת אנרגיה בין מזרח למערב. והיא מחזיקה יד על ברז ההגירה לעבר אירופה, אמצעי לחץ שבו היא מרסנת יבשת שלמה.

אך הבולט מכול הוא פניה הכפולות. תורכיה היא חברה בברית המערבית — ובו בזמן הקול המדינתי הרם ביותר נגד ישראל, שניתקה את הסחר והצטרפה לכתבי האישום נגד ירושלים. היא שותפה של המערב — ובו בזמן שזורה ברוסיה, דרך נשק וכורים גרעיניים וגז. היא מטפחת במכוון את אותה דו-משמעות, ודווקא זו הופכת אותה למסוכנת כל כך ולשמישה כל כך בעת ובעונה אחת. ועתה כשאמריקה נסוגה, נדחקת תורכיה אל החלל: בסוריה החדשה שלאחר אסד נעשתה אנקרה הפטרון החשוב ביותר, והיא מחפשת בגלוי את ההנהגה על העולם הסוני. וזרועה של תורכיה מגיעה הרחק מעבר לגבולותיה. ברחבי המזרח התיכון ואפריקה היא מנהלת מלחמות צללים — עם רחפניה, עם מיליציות השלוחים שלה, עם כספה — למען השפעה: בלוב, בסודאן, בקרן אפריקה, בסוריה שלאחר אסד, פעם אחר פעם ביריבות עם מדינות המפרץ התומכות בצד שכנגד. והנה פרט המזקיף את הקורא הקשוב במלוא קומתו. הביטו היכן תורכיה פורשת את השפעתה — לוב, סודאן, האזור סביב אתיופיה — והניחו זאת לצד שמות הטבעת החיצונית מתוך יחזקאל 38: פוט (לוב) וכוש (אזור סודאן), בעלי הברית שעם גוג, עם הכוח מן הצפון, עולים על ישראל. הכוח מאנטוליה הפורש היום את זרועותיו אל אותן ארצות בדיוק, משרטט — שלא במתכוון — את הקואליציה של הנבואה העתיקה מראש על המפה.

זהו כוחה של אנטוליה המזדקף — ומי שקרא את הפרק העשירי חש את הצמרמורת: זוהי בדיוק הפינה של המפה שבה הנבואה מעלה את הטבעת החיצונית.

ישראל: החומה מתפוררת תחת רגליו

ובאמצע כל זה עומדת אותה ארץ אחת שסביבה הכול סובב, והיא עומדת בה בודדה והולכת.

הטבעת הפנימית מעולם לא נעלמה. השכנים הישירים, העמים היושבים צמודים לישראל, ממשיכים להכחיש את קיום המדינה; הסיסמה "מן הנהר עד הים" — שישראל חייבת להיעלם בין הירדן לים התיכון — מהדהדת עדיין מדי יום בכיכרות העולם. אך נוסף משהו חדש, ואולי הוא המסוכן מכול: הבידוד מבחוץ.

ארץ אחר ארץ הכירה ב-2025 במדינה פלסטינית — לראשונה גם המעצמות המערביות הגדולות. בתי הדין הבינלאומיים הצרו את חבלם. והכואב מכול: אף הפטרון הישן החל לזוז. ההנהגה האמריקאית הפגינה בגלוי מורת רוח, והזהירה שישראל "עלולה למצוא עצמה לבדה". היזכרו בחומה הנושאת מן הפרק הקודם? ישראל נשענה 80 שנה על אותה חומה אמריקאית. ועתה היא חשה את החומה מתפוררת תחת רגליה שלה.

אך אל תעשו עתה את הטעות לחשוב שישראל עומדת שם מפוחדת וחסרת אונים וממתינה. נהפוך הוא. ישראל היא שחקנית קרה ונחושה המאמינה שהקלפים בידיה שלה. ברגע זה היא משתמשת בכוחה של אמריקה למען הישרדותה — כל עוד זו העסקה הטובה ביותר. אך ברגע שאותו פטרון הופך לשותף בלתי אמין, או כופה עליו כיוון שאינו רוצה בו — למשל לעבר הברית עם הרבים — אזי תעבור ישראל, באותה פיכחון עצמו, אל הפטרון הבא. הכול למען ההישרדות; ריבונית, בעלת הכרעה עצמית, מתוך השכנוע שההגה אחוז היטב בידיה.

ובדיוק שם טמונה המלכודת המעודנת ביותר של כל הספר. שכן הגואל המזויף אינו נדרש להפחיד את ישראל; עליו רק להציע לה ערובה טובה יותר מן החומה האמריקאית המתמוטטת. וארץ הסבורה שהיא לוחצת יד מתוך עמדת כוח, אינה מבחינה שהיא מוסרת את המנוף מידיה פיסה אחר פיסה — עד שהברית שחשבה להשתמש בה, משתמשת בה. ההטעיה העמוקה ביותר אינה תופסת את מי שרועד מפחד, אלא את מי שסבור שהדבר נתון בידיו שלו.

הלוח נמחק עבור מהלך אחד

עשו עתה צעד לאחור והביטו בלוח כולו, שכן אז תראו מה מתרחש באמת.

איראן נפלה. תורכיה קמה. המפרץ עשיר מופלג וערוך. אמריקה ורוסיה מוחלשות. ישראל מבודדת, אך בטוחה בעצמה. כל אחד לעצמו נראה אירוע נפרד, נתחי חדשות העוקבים זה אחר זה. אך הניחו אותם זה לצד זה והם מצביעים כולם לאותו כיוון. כל כלי שנמחה, כל כלי הקם, כל תזוזה נוטה אל אותה תוצאה: אזור מותש, חסר מנהיג ומפוחד עד מוות, הכמֵה אחר מישהו המביא סדר, המאחה את השברים, הכורת שלום היכן שאיש לא יכול היה לכרות שלום. הלוח אינו מטולטל באקראי. הוא נמחק עבור מהלך אחד.

וזוהי הקריאה השקולה שאני נותן לכם עמכם: הגאופוליטיקה של שנותינו היא, מתחת לפני השטח, הכנת הבמה. לא הקץ עצמו — היזכרו בצירי הניסיון — אלא ההתנעה, הכיסאות המוצבים, תעלת הלידה המוכנה. כל הקווים ששורטטו בפרק זה רצים אל נקודה אחת: הקריאה לגואל, והברית שהוא יציע.

הלוח הבלתי נראה שתחתיו

אך אל תשכחו, בתוך כל הצבאות והנפט והאמנות הללו, את שהראה הפרק השלישי. תחת לוח השחמט הנראה הזה מונח לוח שני, עתיק יותר — זה של השרים שמאחורי האומות. המאבק על המזרח התיכון אינו, בחשבון אחרון, על אוצרות טבע או על גבולות. זהו מאבק השטח הקדום על הנחלה האחת השנויה במחלוקת. ולכן כל מהלך, מסובך ככל שיהיה, נוטה לבסוף אל אותו מקום. הכלים נעים; המטרה לעולם אינה משתנה. היא, ונשארת, ירושלים.

היד מעל הלוח

הנה, לבסוף, כיצד עליכם להביט בכל זה מבלי שהפחד יאחז בכם.

הלוח נהפך כה מהר עד שהפרשנים המבריקים ביותר איבדו את הדרך. הפיתוי הוא לקרוא את החדשות בקיבה מתהפכת, ולראות רק את התוהו — עולם שיצא מכלל שליטה, אויבים העולים, בעל ברית הנופל. אך המאמין אינו רואה לוח האובד. הוא רואה לוח המוצב.

שכן מעל לוח השחמט של האומות יש יד, ועל אותה יד כתב דניאל: הוא "מהעדה עִדָּנַיָּא וזמניא, מהעדה מלכין ומהקים מלכין" (דניאל ב 21). איראן אינה נופלת מחוץ לידיעתו; תורכיה אינה קמה מחוץ לעצתו; בדידותה של ישראל לא נמלטה מעינו. הכלים אינם מוזזים על ידי המקרה ולא על ידי הרע — הם מוצבים, עבור מהלך שהוא הכריז עליו זה מכבר.

לכן כשתראו את הלוח נוטה, ואת הביטחונות הישנים נמחים, ואת כל הקווים רצים אל אותה עיר אחת — אל תיראו. אינכם מביטים במשחק שהשמים מפסידים. אתם מביטים במהלכים האחרונים שלפני המט. האויבים נערכים סביב ירושלים משום שהם סבורים ששם שמור הזכייה. הם בחרו בלוח הנכון, בעיר הנכונה, ובקץ המוטעה. שכן היד מעל הלוח כבר שיחקה את מהלך הסיום בטרם החל המשחק: אבן, מנותקת ללא ידי אדם, שתרד על ההר — ואז המשחק תם.