הטענה השלישית

לפני הזריחה, בעוד העולם עודנו ישן, נשמעת על פני מיליארד וחצי בני אדם אותה קריאה. אללהו אכבר — אלוהים גדול יותר. ממגדלי המסגד של ג'קרטה ועד גגות לאגוס קמים בני אדם ממיטתם, רוחצים, כורעים, ומשפילים את מצחם אל הקרקע אל עבר עיר אחת במדבר. זהו אחד המעשים הגדולים והמשמעתיים ביותר של מסירוּת על פני האדמה. ולא יהיה זה הוגן ולא יהיה זה לפי הכתובים שלא להכיר בכך תחילה: כאן אין כורעים מפלצות. כאן כורעים בני אדם — רבים מהם כמהים בכנות לאלוהים החי, רבים מהם אדוקים בחיפושם יותר מנוצרי לא־מעט בעצלותו.

החזק בכך, שכן פרק זה אינו עוסק בהם. הפרק השלישי לימד להביט בשתי עיניים: תחת כל עם וכל דת רובדת שכבה שנייה, כוח רוחני, ואותה שכבה אינה זהה לבני האדם הנולדים בתוכה. המקרא מצווה עלינו את ההבחנה הזו: "מאבקנו אינו נגד בשר ודם" (אפסים ו׳:12). ספר זה מנתח אפוא מערכת ואת הרוח שמאחוריה — לא את המוסלמי, שכמונו הוא נשמה שעליה נאבקים השמים. והוא עושה זאת מנקודה אחת בלתי מעורערת, שאינה מטושטשת כדי להיראות נחמדים: יש, לפי הכתוב, רק דרך אחת אל האב, ולה שם (יוחנן יד׳:6). באותה מידה נעשית המדידה — לא לפי העדפה אישית, אלא לפי דברו.

כשהמצפן הזה אחוז ביד, יכול הניתוח להיות כן. וכנוּת מתחילה בהיסטוריה.

ההתפוצצות

במעט יותר מ־100 שנים התרחש דבר שהעולם מעולם לא ראה. מתוך פיסת מדבר צחיחה, שבה איש לא ציפה למעצמה עולמית, פרצה במאה השביעית תנועה חדשה אשר בתוך משך חיים אחד הציפה את כל לב־ארץ הנבואה. ירושלים, דמשק, אלכסנדריה, כל צפון אפריקה, פרס, עד ספרד במערב וגבול הודו במזרח — בתוך מאה שנה. לא התפשטות איטית כמו הנצרות, שזחלה במשך 300 שנה נרדפת דרך הקטקומבות. גל כיבוש, מהיר כאש בעשב יבש.

והחשוב ביותר לספר זה: כוח זה כבש בדיוק את אותה ארץ שאלוהים שמר לעצמו. הזוכרים אתם את הנחלה השנויה במחלוקת מן הפרק הקודם — ירושלים, אותה פיסה אחת ויחידה על מפת העולם שמעולם לא חולקה לנציב? בשנת 637/638 נפלה בידי הממלכה החדשה, ושם תישאר, בצורה זו או אחרת, כמעט 1300 שנה. אין זה פרט. זהו דגל, נטוע על כס המלך.

אך מהיכן באה טענה זו? וְ — חשוב הרבה יותר — מה בדיוק היא אומרת?

בנו השלישי של אברהם

האסלאם אינו מציג את עצמו כדת חדשה. זה מכריע להבנה. הוא מציג את עצמו כשיקום — שיבה אל האמונה המקורית, הטהורה של אברהם, שלטענתו יהודים ונוצרים השחיתו. והוא מתווה את קו ייחוסו לא דרך יצחק, אלא דרך ישמעאל, בנו האחר של אברהם.

אבל השיקום הזה הוא סיפורו שלו. בקוראן עצמו אנשי מכה נשענים על אבותיהם, ולעולם לא על אברהם; רק המסורת המאוחרת, 150 שנה אחר כך, שמה בפיהם: "אנו בני אברהם". שום כתובת מלפני האסלאם אינה מכירה אברהם ערבי. יהודים ונוצרים קשרו את הקשר הזה מבחוץ, ולפי הבישוף הארמני סבאוס (בערך 660) הודיעו היהודים לערבים את קרבתם מן הכתובים, ו"לימד אותם מוחמד להכיר את אלוהי אברהם". השם אללה עתיק יותר: בכתובות הערביות הקדומות הוא אל לצד אלים אחרים. במאה השישית השתמשו נוצרים ויהודים בערב ובסביבתה במילה הערבית ל"האל" עבור אלוהיהם, כפי שמיסיונרים בכל מקום משתמשים בשם אל קיים; אין בכך כדי לשנות דבר באופן שבו ראו המתפללים את האל הזה קודם לכן. מוחמד לקח את דמותו של אלוהי ישראל מן הסביבה ההיא ונתן אותה על אללה של מכה. אותו שם, אבל לא אל האבות: "וְלֶאֱלוֹהַּ אֲשֶׁר לֹא־יְדָעֻהוּ אֲבֹתָיו" (דניאל 11:38).

כאן נוגע הפרק בשורש עתיק כמו האבות עצמם, והמקרא אינו מסתיר אותו. לאברהם אכן היו שני בנים. ישמעאל, שנולד מן השפחה הגר — שיצא מתוך קוצר־רוח אנושי, מתוך הניסיון לכפות את הבטחת אלוהים בכוח עצמי. ויצחק, שנולד משרה בעת שבטבע הדבר היה כבר מזמן בלתי אפשרי — בן ההבטחה, שעורר בנס. שני בנים, שניהם של אברהם. ושימו לב לרכּוּת אלוהים: ישמעאל אינו מושלך. אלוהים שומע את הנער בוכה במדבר, מציל את חייו, ומברך אותו במפורש: "לגוי גדול אשימנו" (בראשית כא׳). אין שמץ של בוז בשמים כלפי ישמעאל. אבל — וכאן טמון הכול — הברית, קו ההבטחה, הקו שממנו יבוא הגואל, עובר דרך יצחק. "כי ביצחק ייקרא לך זרע" (בראשית כא׳:12).

פאולוס נוטל את שני הבנים הללו ועושה מהם את לב אחד מטיעוניו העמוקים ביותר. שני הבנים, הוא כותב, מייצגים שתי בריתות: האחד נולד "לפי הבשר", האחר "דרך ההבטחה" (גלטים ד׳:21-31). בן השפחה הוא ילד המאמץ העצמי, החוק, ההישג; בן בת־החורין הוא ילד החסד. זהו, בתמונה אחת, ההבדל בין האדם המנסה לגאול את עצמו לבין האדם המניח לעצמו להיגאל — בדיוק ההבדל בין הגואל לבין הזיוף מן הפרק השני. שני בני אברהם הם התאומים הראשונים של שתי הדרכים הללו.

ופאולוס דוחף את התמונה צעד מכריע נוסף — צעד הנוגע בכל הספר הזה. כי שתי הבריתות, הוא אומר, הן שתי ירושלים. הגר מייצגת את הר סיני ואת "ירושלים של עכשיו, שהיא בעבדות עם בניה"; אך שרה מייצגת את "הירושלים שלמעלה, שהיא בת־חורין, והיא אמנו" (גלטים ד׳:25-26). שם טמון, בכתוב אחד, היסוד שתחת כל הבא להלן. יש ירושלים ארצית — שנויה במחלוקת, כבושה, מתוגרת — שבה יקים הזיוף בקרוב את כסאו; ויש ירושלים שמיימית, העיר בת־החורין, אם הכלה, שבה מולך הגואל האמיתי. שני הבנים, שתי הבריתות, שתי הערים: זהו אותו קו שבר, מותווה עד הקץ. ומי שעושה מאברהם דגל של אחדות מבלי לראות זאת, מותח גשר בדיוק מעל אותו תהום.

זכרו את המתח הזה, שכן בקרוב, כאשר העולם תחת דגל "בית המשפחה האברהמי" ייגש לכרות ברית גדולה, הכול יהיה תלוי בשאלה הנמצאת כבר כאן: איזה בן, איזו ברית, איזו דרך?

ההכחשה הניתוחית

עתה אל הגרעין, וכאן נדרש דיוק, שכן חוסר־כנות כלפי שני הצדדים הוא כאן קטלני.

האסלאם אינו מכחיש את אלוהים. הוא מאמין בבורא אחד, במלאכים, בנביאים, ביום דין, בתפילה ובחמלה ובהיכנעוּת לרצון אלוהים. בנקודות לאין־ספור הוא ניצב קרוב יותר למקרא מאשר כפירת המערב המודרני. אדם כן חייב להכיר בכך.

אך הביטו עתה בדקדקנוּת אל מה שהוא מכחיש — שכן אין זו רשימה שרירותית. זהו, בדיוק כמעט ניתוחי, בדיוק אותו דבר שגואל זקוק לו כדי שיוכל לגאול.

הוא מכחיש את ההתגשמות. וידוי היסוד של האסלאם, תַווחיד, הוא האחדות המוחלטת והבלתי־ניתנת לחלוקה של אלוהים: אלוהים אינו מוליד ואינו נולד; אין לו בן. לומר שלאלוהים יש בן הוא באסלאם החטא החמור ביותר שניתן להעלות על הדעת, שִׁרְכּ (סורה 112; 4:171; 5:72-73). הסורה הקצרה שכל מוסלמי יודע בעל־פה, אל־אִחְלאצ, אומרת זאת בארבע מילים: "הוא אינו מוליד ואינו נולד" (לַם יַלִד וַלַם יוּלַד — סורה 112:3, אל־אִחְלאצ). אין זו הערת אגב; זהו פעם לב הווידוי, נאמר מדי יום. וזה — וזו עובדה, לא פרשנות: כך כתוב בטקסט — בדיוק ההכחשה של הדבר הראשון שגואל זקוק לו: שאלוהים עצמו הפך לקרוב משפחה. אך הזוכרים אתם את הפרק השני? גואל מוכרח להיות קרוב משפחה — בשר מבשרך, קרוב די הצורך לקנות. ההתגשמות, "והדבר נהיה בשר", היא התנאי הראשון מכול של הגאולה. ובדיוק תנאי זה נכרת כאן מן השורש.

הוא מכחיש את הצלב. פסוק אחד, סורה 4:157, מטאטא את כל מעשה הגאולה מעל השולחן: הם לא הרגוהו ולא צלבו אותו, "אלא כך נדמה להם". הטקסט המקורי עצמו חד־משמעי כאן: "והם לא הרגוהו ולא צלבו אותו, אלא כך נדמה להם" (וַמא קַתַלוּהֻ וַמא צַלַבּוּהֻ וַלַכִּן שֻׁבִּהַ לַהֻם — סורה 4:157, אן־נִסַאא). הצליבה — המעשה שבו שילם הגואל את כופר הפדיון בדמו שלו — מוכרזת כטעות, כאשליה, כהעמדת־פנים. החשבון שנפרע מוכרז כבלתי־משולם.

ועל כן הוא מכחיש את התחייה כפי שהיא: אין מוות שממנו לקום. "ואני ידעתי גואלי חי ואחרון על עפר יקום" של איוב אין לו מקום, שכן לא היה קבר.

הרואים אתם את התבנית? האסלאם מנשא את ישוע — כעיסא הוא נביא גדול, נולד מן הבתולה מרים, חולל נסים, אף נקרא המשיח. אך זהו המשיח בלא מעשה־המשיח: השליח בלא הבשורה, הנביא בלא הקרבן, ישוע בלא הצלב. כל מה שהופך את הגואל לגואל — הוא הפך לקרוב משפחה, הוא שילם את המחיר, הוא קם מן המתים — מוסר אחד לאחד, ומה שנותר הוא מורה נכבד המורה את הדרך שאז על האדם בעצמו ללכת בה, דרך היכנעות ומעשים עצמיים. בן השפחה, שוב: ישועה במאמץ עצמי, לא בחסד.

זוהי, ברמת התורה, בדיוק חתימתו של הָאַנְטִי־גואל. לא הכחשה גסה של אלוהים — הסרה מעודנת של הגאולה, תוך שמירה על כמה שיותר צורה אדוקה. איש לא היה הולך אחר תורה האומרת "אין אלוהים". מיליונים הולכים אחר תורה האומרת "יש אלוהים אחד, וישוע הוא נביא גדול — אלא שהוא לא הושיע אותך; זאת עליך לעשות בעצמך". זהו הזיוף המסוכן ביותר שקיים, שכן הוא הדומה ביותר למקור, והוא מוציא ממנו רק את הלב.

ועתה הניחו, בקור־רוח, את שני הפסוקים הללו לצד שני עמודי הבשורה. כל הבשורה תלויה בשני דברים: הבן והצלב — שאלוהים עצמו בא בבשר, ושהוא שילם את המחיר על אותו עץ. סורה 112:3 מכחישה את הראשון; סורה 4:157 מכחישה את השני. בדיוק שני אלה, ולא אחרים. אין זה מקרה של פולמוס; זוהי, לפי מידתו של הכתוב עצמו, החתימה התיאולוגית של הָאַנְטי־גואל. כי יוחנן נותן לנו בדיוק את המבחן הזה: "מי הוא הכזבן אם לא זה המכחיש שישוע הוא המשיח? זהו האנטיכריסט, המכחיש את האב ואת הבן" (יוחנן א׳ ב׳:22). החזיקו בהבחנה שספר זה אינו מרפה ממנה: זוהי אמירה על מערכת תורה ועל הרוח שמאחוריה, לא על האיש או האישה הכורעים בכנות. הטקסט מכחיש את הבן ואת הצלב; האדם המתפלל אליו הוא נשמה שעליה נאבקים השמים.

האבן האומרת "אין בן"

ואז יש אותו מקום. במלוא משקלו הוא יידון בפרק מאוחר יותר, אך הוא ראוי כבר כאן לאזכור, שכן הוא הטענה החצובה באבן.

על הסלע בירושלים — אותו סלע ממש שעליו עקד אברהם את בנו וקרא כי יהוה יראה, אדוני־יראה, המקום שבו אלוהים בסופו של דבר ראה את שֵׂהוּ — ניצבת מאז סוף המאה השביעית כיפה מוזהבת. ולאורך פנימיותה רץ, באותיות באורך מטרים, אחד הטקסטים המתוארכים הקדומים ביותר בכל המסורת האסלאמית. מה כתוב עליו? לא שיר תהילה ליופיו של אלוהים. הכחשה: אלוהים אחד, אין לו שותף, וְ — במפורש — "נשגב הוא מכך שיהיה לו בן."

הניחו לזה לחדור אליכם. במקום שבו ראה האב את הבן כשׂה, נוטעת הטענה השלישית דגל שעליו כתוב: אין בן. זהו וידוי האמונה של ההיפוך, בזהב, מוקם מעל לב הנחלה השנויה במחלוקת. הזיוף הניף את נסו בדיוק שם שבו נשבע המקור את הבטחתו העמוקה ביותר. זכרו את אותה אבן; היא עוד תשוב, כי ברית אחרית הימים תסוב מילולית סביב כיכר זה.

גשר או קו שבר?

כאן נדרשת כנות כלפי שני צדדים בעת ובעונה אחת, שכן בקרוב יגיע מבחן הדבר.

מבחינה דיפלומטית "כולנו בני אברהם" הוא גשר נפלא. זה נשמע מפייס, זה פותח דלתות, זה מבטיח שלום בין בני־דודים שנלחמו זמן רב מדי. ויש בכך דבר אמיתי: קיימת קרבה. יהודים, נוצרים ומוסלמים מביטים שלושתם אחורה אל אותו אב.

אך מבחינה תיאולוגית בדיוק אותו משפט הוא קו שבר, ומי שמעלים זאת — מרמה. כי השלושה אינם תובעים את אלוהי אברהם באותו אופן — ושניים מן השלושה מכחישים דווקא את הבן שדרכו אלוהי אברהם מושיע. גשר שנבנה מעל תהום שבו אין יסוד, אינו נושא; הוא קורס ברגע שמונח עליו משקל. "בית המשפחה האברהמי" הוא אפוא בעת ובעונה אחת קרבה אמיתית וגם תהום בלתי־ניתנת לגישור, והכנוּת מצווה לראות את שניהם: לא להעמיד פנים שהגשר מעוגן בכל מקום, ולא לבוז לבן־הדוד שמעבר. כאשר בפרקים הבאים העולם ייגש לכרות ברית תחת אותו דגל אברהמי וזה ייראה כפתרון של כל הדורות — הרהרו אז שוב בסעיף זה. הגשר ייפרש מעל התהום כאילו יש קרקע תחתיו. ואין קרקע.

האל שמאחורי הממלכה

מתחו עתה את הקו מן הפרק השלישי, בקור־רוח ובלא שנאה. כל ממלכה עולמית, כך התברר שם, נושאת אל על גבה. הממלכה שהחזיקה בלב־הארץ 13 מאות שנה, נשאה מערכת דתית אשר בגרעינה העמוק ביותר מכחישה את הבן ואת הצלב. והמקרא נותן לנו עבור מערכת כזו אמת־מידה — לא עבור בני האדם שבתוכה, אלא עבור התורה: "מי הוא הכזבן אם לא זה המכחיש שישוע הוא המשיח? זהו האנטיכריסט, המכחיש את האב ואת הבן" (יוחנן א׳ ב׳:22). וְ: "וכל רוח שאינה מודה שישוע בא בבשר [...] היא רוח האנטיכריסט" (יוחנן א׳ ד׳:3).

הניחו את אמת־המידה, והתוצאה בלתי־נמנעת — ואני אומר זאת במדויק ככל שאני יכול, שכן כאן הרבה מובן באופן מוטעה. לא: מוסלמים הם אנטיכריסטים. זו תהיה השמצה, וההפך ממה שספר זה מתכוון אליו. אבל כן: המערכת המכחישה את ההתגשמות, את הבנוּת ואת הצלב, נושאת לפי אמת־מידתו של המקרא עצמו את אות הרוח האנטיכריסטית. תיאולוגית, לא אתנית. הרוח שמאחורי התורה, לא לב המאמין. הבחנה זו אינה מחצית־לב; היא בדיוק ההבחנה שפרק 3 לימד לעשות בין העם לבין הנציב.

וזה מסביר, לבסוף, מדוע דווקא דת זו הופכת בקץ לגוף הטבעי של הממלכה האחרונה. מערכת המסירה את הגואל האמיתי, מותירה אחריה חלל בצורת גואל — ובחלל זה מתאים, בדיוק, הזיוף.

הדלת הפתוחה

אך פרק זה אינו מסתיים במקום שבו הפולמוס אוהב לסיים, שכן זה היה עושה עוול לגואל עצמו.

כי הביטו במה שמתרחש, דווקא עתה, בדממה. ביותר ארצות ובקרב יותר מוסלמים מאשר בכל מאה לפני כן מוצאים בני אדם את עיסא האמיתי — לא הנביא המצומצם, אלא הגואל החי. לעתים קרובות זה מתחיל, כך הם מעידים באלפיהם, בחלום: אִיש בלבוש לבן זוהר האומר "אני הדרך", ואשר אינו מרשיע אותם אלא קורא להם. האלוהים ששמר את ישראל בנפרד כנחלתו, עוסק אף בהשבת עמיו המנושלים, לב אחר לב — והוא עושה זאת ישר דרך קירות הבית השלישי.

זהו המתח שבו אנו ניצבים, והנושא את כל הספר הזה. מצד אחד המערכת מתקשה אל ברזל הממלכה האחרונה, ובקרוב תציע תחת מנהיג אחד לעולם גאולה מזויפת. מצד אחר הגואל האמיתי עצמו דופק על מיליוני דלתות, אחת לאחת, ושום מערכת בעולם אינה חזקה די הצורך להחזיקו בחוץ אצל נשמה שהוא בא לקחת.

האבן על הסלע אומרת: אין בן. אך הבן עומד לפני הדלת ודופק. ומי שפותח — מאיזה בית שיהא, באיזה שם שנולד — אצלו הוא נכנס, וכותב את שמו שלו על המצח שאותו רצה העולם להחתים.

זה אינו גשר של דיפלומטיה. זהו הגואל עצמו, אשר מעבר לתהום מושיט את ידו.