הברית עם הרבים

דמיינו לעצמכם את המעמד שאליו ערג העולם כולו במשך עשרות שנים, מבלי שאי פעם העז לקוות שיזכה לראותו.

אולם גדול, רחוץ באור. מצלמות מכל קצות כדור הארץ. ולאורך שולחן ארוך מנהיגי האומות, מכונסים סביב דמות כריזמטית אחת במרכז — האיש שחולל את הבלתי אפשרי. על השולחן מונח מסמך. וכאשר העטים נוגעים בנייר, מתרחש דבר שמאז ומעולם נחשב לבלתי אפשרי: שלום במזרח התיכון. שלום אמיתי, חתום, מובטח. שנייה של דממה — ואז פורץ האולם בתרועה שהדורות לא שמעו כמותה. החתימה המהוללת ביותר בכל ההיסטוריה. העולם נושם לרווחה.

וזהו, הקורא, הרגע שאליו הצביע התנ״ך כולו. זהו הפסוק שדניאל ראה בגלות, לפני 520 שנים: ברית, הנכרתת עם הרבים, לשבוע אחד אחרון. התרועה באולם היא קול של מלכודת הנטרקת.

המסילות כבר מונחות

שכן ברית כזו אינה צונחת מן השמים. והמופלא הוא שהמסילות, ברגע שאני כותב זאת, כבר מונחות.

הביטו במה שנבנה בשנים האחרונות. הסכמי אברהם של 2020, שלראשונה קירבו מדינות ערביות וישראל תחת דגל אב קדמון משותף. ה־Board of Peace — כבר לא רעיון אלא גוף ממשי ומוסמך, שהוקם תחת החלטה של מועצת הביטחון, אושרר בפורום העולמי בדאבוס, ובראשו יושב ראש קבוע. נתיב הנורמליזציה הסעודי־ישראלי. מסדרון הסחר הגדול מהודו דרך המפרץ וישראל אל אירופה. ועולם שהתרגל בינתיים לעסקאות מהירות, מליאתיות וכוללניות, הנכרתות בשבועות במקום בשנים.

הדמות שתחזק בקרוב את הברית אינה צריכה אפוא להניח את פס הרכבת. עליה רק לנהוג את הרכבת. הכול מוכן. זה ממתין ליד שתקשור יחד את החוטים המתפזרים.

הִגְבִּיר: הוא מחזק, הוא אינו בודה

ובדיוק זאת אומר הטקסט הקדום, מדויק עד כדי הפועל עצמו. דניאל 9:27 אינו מדבר על נסיך הבודה ברית. המילה העברית היא הִגְבִּיר — לחזק בעוצמה מכרעת. הוא נוטל דבר הקיים כבר, אך שביר וחסר שיניים, ומעניק לו כוח, סמכות, עוצמה מבצעת. העוצמה נשארת שלו. המילה באה מן גבר, שורשו של הגבור, איש המלחמה, והפעם האחרת היחידה שבה המקרא משתמש בצורה זו, מדברים הגאים: "ללשננו נגביר [...] מי אדון לנו" (תהלים 12:5). המחזק את הברית גובר בה. שמדובר בברית קיימת, הפועל עצמו אינו אומר: כתוב "ברית", בלי ה״א הידיעה. זוהי ציפייה, הניזונה מדניאל 11:23, שבו באה תחילה ההתחברות ואחר כך המרמה.

שמעו כמה גאוני הדבר. הוא אינו בא כמהפכן המפיל הכול; אז היה העולם נדרך. הוא בא כאיש המשלים סוף סוף את מה שעליו עמלו הכול שנים. הוא מאשר את הסכמי אברהם. הוא מעניק שיניים ל־Board of Peace. הוא הופך שורה של הסכמים בלתי מחייבים לחוק אחד מחייב, האכוף ברחבי העולם. זה אינו נראה כתפיסת שלטון. זה נראה כצעד ההבא ההגיוני, המיוחל זה זמן רב — הגשמת החלום. ובדיוק משום כך איש אינו רואה זאת מתקרב. הגואל המזויף אינו בודה את השלום המזויף. הוא מספח אותו, כפי שבבל תספח בקרוב את ירושלים: הוא נוטל את מה שכבר נבנה, ומטביע עליו את שמו.

לכל אחד כמשאלת לבו

אך כאן טמון המהלך המופתי, ועליכם לראותו בכל יופיו השטני, שכן זהו לב המעל כולו. הברית אינה פועלת מתוך שהיא כופה על מישהו דבר. היא פועלת מתוך שהיא מעניקה לכל אחד בדיוק את מה שהוא חומד עמוק מכול. המעל אינו נעוץ בשקר. הוא נעוץ במשאלה שהוגשמה.

עבור היהודי החילוני מונחים על השולחן שלום, ביטחון, שוויון ושגשוג — סוף סוף קיום נורמלי, סוף סוף סוף לאיום הנצחי. והוא חותם לא מתוך פחד, אלא מתוך כוח: הוא חושב, כפי שהראה הפרק הקודם, שהקלפים נשארים בידיו, שהוא משתמש בעסקה הזו לשם הישרדותו שלו.

עבור היהודי הדתי מונח דבר יקר עוד יותר: הזכות לחדש את עבודת הקורבנות על הר הבית, התמיד שהשתתק קרוב ל־2,000 שנה. זה נראה כהגשמה נבואית, כיד אלוהים בהיסטוריה — אך זהו שיקום ללא הגואל האמיתי, הקורבן הישן המתחדש בעוד הקורבן האחד שהגשים אותו נדחה.

עבור מנהיגי המזרח התיכון מונחים יציבות, מנוחה, שגשוג משותף, סוף לאלימות העדתית ששיסעה את האזור — סוף סוף סדר שבו אפשר לבנות במקום לדמם.

ועבור מנהיגי העולם מונח הבלתי אפשרי עצמו: שלום במזרח התיכון. מה שאף נשיא, אף ברית, אף צבא לא הצליחו להשיג ב־100 שנה, מונח עתה חתום על השולחן — הניצחון, ההכרה, המקום בספרי ההיסטוריה.

הרואים אתם? כל אחד מהם חותם מטעם שונה לחלוטין. ודווקא משום כך חותמים כולם. זהו הרוכב הלבן עם הקשת ללא חץ מראשית הספר הזה: כיבוש, לא בכוח, אלא במתן בדיוק של אותו דבר שלב האדם כבר חמד. אין נשק כנגד הצעה המגשימה את משאלתך העמוקה ביותר.

השער הרושם הכול

וכדי לשמור על כל זה — שכן שימוש משותף במקום הקדוש ביותר בעולם דורש ניהול — נכנסת הטכנולוגיה, על קצות אצבעותיה, כמשרת התמים ביותר שאפשר לדמיין.

הברית נקשרת, כפי שהראה הפרק השביעי, בדיוק סביב הר הבית. גישה משותפת, מקום מתוחם שבו רשאים היהודים להקריב, הכיפה הנותרת על מקומה. וכדי לשמור על האיזון העדין: שערים, אישורים, ביומטריה — מערכות "נייטרליות" המסדירות את זרמי העולים לרגל ומבטיחות את ההגינות. זה מוגש כשירות ציבורי, מובן מאליו כמו רמזור. אך זהו סוס טרויאני. שכן אותו שער עצמו ה"מבטיח את ההגינות", רושם כל פנים, כל טביעת אצבע, כל נפש הנכנסת. התשתית השומרת על השלום היא התשתית שתקבע בקרוב מי עוד רשאי לקנות ולמכור. וכפרס תחת הכול: המסדרונות נפתחים — קווי הנפט והסחר דרך ירדן וישראל, השגשוג שרק שלום אמיתי יכול לשחרר. הגזר תלוי מול אפו של כל מי שחותם.

ברזל שאינו נדבק לחומר

אך כעת ניתן לראות, דרך כל התרועה, דבר אחד שהכתוב חזה זה מכבר: הברית הזו דינה אבדון. לא למרות הצלחתה, אלא בעצם מהותה.

שכן ממה היא בנויה? הזוכרים אתם את רגלי הצלם מהפרק הרביעי? "מתערבים יהוו בזרע אנשא ולא להון דבקין דנה עם דנה כדי די פרזלא לא מתערב עם חספא" (דניאל 2:43). ה"ברזל" הוא האופי הנוקשה והמרסק של העוצמה החפצה בסופו של דבר להכפיף הכול תחתיה; ה"חומר" הוא בני אדם — עמים הנקלטים מבלי להפוך לאחד. את הטבע הזה נושאת הברית הזאת כבר בתוכה. בחתימה הצדדים מתכנסים — במסמך אחד, בלחיצת יד אחת. אך הם אינם נדבקים. זהו נישואי תועלת שבהם כל צד חושב שהוא מנצל את האחר: הטכנוקרטים מאמינים שאילפו סוף סוף את היצרים העתיקים בעזרת ביורוקרטיה, והצד השני מאמין שהוא מנצל את הטכנוקרטים כדי לזכות בקרקע אסטרטגית. ושאפשר כבר לראות זאת מתקרב, מתגלה כבר עכשיו: אפילו ברגע שאני כותב זאת, הנורמליזציה הסעודית־ישראלית מוקפאת. האשליה אינה מנגינת עתיד. היא מראה את סדקיה כבר היום.

ההֻדְנָה: ברית הנכרתת כדי להישבר

ובכך נחשפת האמת העמוקה ביותר על אודות הברית הזו, האמת שכל הספר הזה הכריז עליה מהעמוד השני. אין זה שלום אמיתי. זוהי הֻדְנָה.

במסורת האסלאמית הֻדְנָה אינה שלום בר־קיימא, אלא הפסקת אש זמנית — הנכרתת עם הכופר כל עוד אין די כוח, וניתן לבטלהּ באופן חד־צדדי ברגע שהיחסים מתהפכים. הדוגמה הגדולה היא הסכם חֻדַיְבִּיָּה, שהנביא כרת ל־10 שנים והפר אחרי פחות משנתיים כשהבשילה השעה. זהו, בלשון דניאל 11, הנסיך ה"עושה במרמה" — הכורת ברית כנשק, לא כהבטחה. ובדיוק בכך טמונה האסימטריה שאיש אינו רואה בעת החתימה: צד אחד שומר בידו פתח משפטי שאין לצד האחר. המנוף נע, שנה אחר שנה, אל עבר צד הברזל. ישראל חושבת שחתמה על מגן; במציאות הניחה את צווארה בעניבת חנק הנמתחת לאט.

זוהי חתימת האנטי־גואל, וזהו ההיפוך המושלם של הגואל האמיתי מהפרק השני. המשיח חתם את בריתו בדמו שלו, בלתי שבירה, לנצח. המזויף חותם את שלו בדיו, וכורת אותה דווקא מתוך כוונה להפר אותה — "בחצי השבוע", אומר דניאל, בדיוק ברגע שהעולם חש עצמו בטוח ביותר. התרועה באולם היא מחיאת הכף לשלום הנושא כבר את תאריך התפוגה שלו, כתוב עליו בדיו בלתי נראית.

שתי בריתות, שני שלומות

הנה, לבסוף, מדוע זה נוגע בכם, זמן רב לפני שעט אחד נוגע בנייר.

העולם יקרא לכך עלות השחר של השלום. הוא ייקח בפיו את המילים שפאולוס כתב כבר לפני 2,000 שנה כסימן האחרון: "כי בעת אמרם שלום ושלוה" — והוא מסיים את המשפט באופן מצמרר — "אז יבואם פתאום שבר" (אל התסלוניקים א׳ 5:3). הרגע המהולל ביותר של שלום בכל ההיסטוריה הוא, בתיק הזיהוי הפלילי של השמים, האות האחרון לפני הסערה.

שכן יש שתי בריתות, ויש שני שלומות, ועליכם לדעת לאיזה מהם אתם שייכים. יש השלום שהעולם נותן: הסכם, עם חתימות וערבויות ושערים ביומטריים, הזוהר ביום החתימה ונקרע לגזרים בחצי השבוע. ויש השלום שהגואל נותן, ועל אותו שלום אחר אמר הוא עצמו: "שלום אני משאיר לכם, את שלומי אני נותן לכם; לא כמו שהעולם נותן אני נותן לכם" (יוחנן 14:27). שלום העולם הוא הֻדְנָה — הפסקת אש הנכרתת כדי להישבר. שלום הגואל הוא חשבון ששולם — מחיר שנפרע ושאיש לעולם לא יוכל עוד לבטלו.

לכן כאשר תראו את הברית הגדולה נחתמת, ותשמעו את האולם פורץ, ותשמעו את הארץ כולה נאנחת מרווחה — אל תריעו עמם. שאלו את עצמכם את השאלה האחת היחידה החשובה ביום ההוא: בְּאיזו ברית רשום שמי? באותה הנשברת, או באותה המדממת? שכן האחת כתובה בדיו, והדיו ייקרע. האחרת כתובה בדם, ואותו דם לעולם לא ידהה.

סיר הלחץ מתפוצץ, הדמות מתחלפת, והאחיזה נסגרת סביב הארץ. ואז — רגע לפני השעה האפלה ביותר — שב הגואל האמיתי.