5
השבוע השמור
דניאל 9:27
חוקר המפענח הודאה יודע: השורות האחרונות הן המסוכנות ביותר. שם נופל השם — או שם מסתיר אותו האשם בעומק הרב ביותר. פסוק 27 הוא השורה האחרונה של 70 השבועים, והאשם מסתתר עד הסוף.
הוא כבר עמד שם, בפסוק הקודם. צל בכנפי הבמה, ללא מעשה וללא שם, עם תווית אחת: הבא. עמו השחית את העיר ואת המקדש; הוא עצמו המתין. כעת הוא יוצא קדימה. שעון השבועים, שעמד דומם במשך מאות שנים מאז שהכה ה־69, קופץ ונדלק שוב במילה אחת — שבוע אחד — ושבע השנים האחרונות מתחילות לרוץ. ארבעה משפטים קצרים מכניסים אותו לתוך התמונה. הוא אינו נזכר ולו לשנייה אחת בשמו. יש לקרוא אותו מתוך מה שהוא עושה.
וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד, וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה; וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל שֹׁמֵם. (דניאל 9:27)
מעשהו הראשון מסגיר אותו כבר. והגביר ברית לרבים: הוא יחזק ברית למען הרבים, בעוצמה מכרעת. לא יכרות. לעברית הייתה מילה מובנת מאליה ל"לכרות ברית": כרת ברית. אותה מילה הייתה בהישג יד; היא עדיין הרטיטה בשורה הקודמת, שם המשיח נכרת. משיחת עט אחת יכלה הייתה להחריז את השניים. הכותב מסרב לאותה משיחה. הוא בוחר בהגביר, ולמילה האחת הזאת שני פנים. בתרגום נדרשים לה שני ביטויים: בעוצמה מכרעת ולחזק.
הפנים הראשונות הן שררה. הגביר בא מן השורש גבר, שורשו של הגבור, איש המלחמה. בבניין הקל פירושו "לגבור, לגבור על": "וגבר ישראל" כל עוד משה מרים את ידו (שמות 17:11); "כי גבר אויב" (איכה 1:16). בהתפעל זהו האדם המתרומם כנגד השדי: "ואל שדי יתגבר" (איוב 15:25). והפעם האחרת היחידה שבה המקרא משתמש בדיוק בצורה זו, היא נותנת את רשות הדיבור לגאים: "ללשננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו" (תהלים 12:5). התרגום היווני הקדום של דניאל אומר זאת בלי עקיפין: הברית תשלוט ברבים (dynasteusei hē diathēkē eis pollous).
הפנים השניות הן טובה. הגביר הוא בניין גורם: הוא עושה דבר לחזק, ועושה זאת לרבים, למענם. התרגום היווני המאוחר, תאודוטיון, קורא אפוא dynamōsei, "יחזק". באותו שורש מבטיח אלוהים לעמו שלו כוח: "וגברתי את בית יהודה" (זכריה 10:6, 12). משום כך הברית הזאת עובדת. הרבים מתחזקים בה, או סבורים שכך. אין זה עול המונח על צווארם, אלא הצעה שבה הם מתקדמים.
שני הפנים שייכים זה לזה, ודניאל יא מראה כיצד. המלך הזה "ובא בשלוה והחזיק מלכות בחלקלקות" (11:21). "בזה ושלל ורכוש להם יבזור" (11:24). את המכירים בו הוא מרבה בכבוד: "והמשילם ברבים ואדמה יחלק במחיר" (11:39). ו-8:25 נותן את המפתח: "ובשלוה ישחית רבים". שלוה, מנוחה, שאננות, באה שמונה פעמים במקרא, שלוש פעמים בדניאל, ובכל שלוש הפעמים היא נשקו של האיש הזה. גם החלקלקות מקשרת: "שפת חלקות" של תהלים 12:3-4 שבה בדניאל 11:21, 32 ו-34. שני המקומות שבהם המקרא משתמש בהפעיל של גבר עומדים כך ליד לשון חנופה: בתהלים 12 באותו מזמור, בדניאל דרך פרק יא, המצייר את אותו אדם. שררה המתחפשת לתועלת.
ישוע עצמו קרא לתבנית הזאת בשמה: "מלכי הגויים רודים בהם, ובעלי השררה עליהם נקראים מיטיבים" (לוקס 22:25). השלטון ותווית הטובה, במשפט אחד.
הכתוב מכיר גם את אב הטיפוס. על נמרוד נאמר: "הוא החל להיות גבר בארץ" — שלוש פעמים גבור בשני פסוקים — ו"ותהי ראשית ממלכתו בבל [...] בארץ שנער" (בראשית 10:8-10). בשנער בונים בני האדם את עירם ואת מגדלם, במטרה המבטיחה לכל אחד מהם דבר: "ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ" (בראשית 11:4). אחדות וביטחון לכול; המלכות לאחד. בראשית אינה מציינת את נמרוד כבונה המגדל. הקשר עובר דרך המקום: ממלכתו מתחילה בבבל שבשנער (נספח H §5.1). שנער שב ומופיע בבראשית י״ד, עם אמרפל בראש הקואליציה הראשונה של מלכים נגד הארץ (14:1, 9), ובראשית י״א וי״ד הם הפרקים היחידים שבהם שנער וגם חֵמָר (11:3; 14:10). דניאל עצמו קושר את הקשר. פעם אחת הוא קורא לבבל שנער, בפרקו הראשון, כאשר נבוכדנצר מביא לשם את כלי בית האלוהים: "ויביאם ארץ שנער" (דניאל 1:2) — בבל של המגדל. והגבור היחיד בחלק העברי של דניאל הוא המלך ה"ומשל ממשל רב ועשה כרצונו" (11:3), התבנית שמלך הקץ משלים (11:36).
ואז ההבדל בין שני האנשים. המשיח כורת את בריתו בבשרו שלו; הוא עצמו נכרת, בעד הרבים. הנגיד הזה מחזק ברית לרבים, ונעשה בה כל-יכול. האחד נותן את עצמו. האחר נותן גם הוא — ובכך לוקח הכול.
ו"הרבים" אינה מילה מקרית. לרבים, בה״א הידיעה, בא ארבע פעמים במקרא: פעם אחת בסיפור רגיל (אסתר 4:3), ושלוש הפעמים האחרות במעגל הזה. העבד "יצדיק צדיק עבדי לרבים" (ישעיהו 53:11); המשכילים "יבינו לרבים" (דניאל 11:33); הנגיד הזה "והגביר ברית לרבים" (9:27). שלושה קולות מתחרים על אותו המון. והמראה ממשיכה. העבד נותן את נפשו ומקבל "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל" (ישעיהו 53:12). הנגיד בוזר שלל בין הולכיו ומחלק אדמה במחיר (דניאל 11:24, 39): אותו שלל, אותו חלק. המקור, והזיוף שלו. זכרו את האיש הזה: מה שהוא רוצה הוא נאמנות, והוא קונה אותה. רק באמצע, כשהנאמנות כבר בידו, נופלת המסכה ובאה האלימות (11:31). זה יהפוך מיד לעקבה החדה ביותר בכל הפרשה.
כי אז הוא חוצה את השבוע לשניים, ועושה את מעשהו השני. בחצי השבוע ישבית זבח ומנחה. חצי של שבע הוא שלוש וחצי — המספר העולה בכל מקום בדניאל היכן שהחושך יורד: מועד, מועדים וחצי מועד, 1,260 הימים. על אותו ציר נופלת מכתו נגד עבודת הקודש.
מדוע דווקא אלה הקרבנות? העקבה המכריעה את הכול
כאן נדרשת פסיעה איטית, כי כאן טמון אחד הטיעונים החזקים ביותר בכל הפרק — ורוב הקוראים חולפים מעליו.
נניח שפסוק זה עוסק בישוע, כפי שמסורת נכבדה רוצה: הוא ישבית את הקרבן "בחצי השבוע", מתוך שצלבו ממלא את עבודת הקרבנות ומייתר אותה. זה נשמע יפה. אבל הביטו אז באילו קרבנות הטקסט מזכיר — ובמיוחד אילו הוא מַשמיט.
לישראל היו שני סוגי קרבנות, והמקרא מבחין ביניהם בחדות. מצד אחד הקרבנות הנוגעים בחטא: החטאת והאשם, קרבנות הכפרה המובהקים, וכן העולה, קרבן המסירות השלמה, שגם היא "לכפר עליו" (ויקרא 1:4). שם נמצאת הטיפולוגיה של הצלב. מצד אחר קרבנות השותפות והנאמנות: הזבח, הקרבן הנאכל — השלמים, הסעודה המשותפת שבה חוגג עם הברית לפני פני האלוהים, הסעודה שעליה נכרתת ברית ("כרתי בריתי עלי זבח", תהלים 50:5); והמנחה, המתנה — מחווה, מס, המחווה שבה אתה מביע את נאמנותך לאדון. זו אינה מליצה: מנחה היא ממש המילה למס הניתן למלך. מואב וארם נעשים לדוד "נשאי מנחה" (שמואל ב 8:2, 6); בני הבליעל שאינם מכירים בשאול כמלך "לא הביאו לו מנחה" (שמואל א 10:27). הזבח והמנחה הם, בקיצור, קרבנות הנאמנות: בהם אומר ישראל ליהוה: אתה אדוני, לך אני נותן את נאמנותי. גם המקרא מדבר עליהם כך, בלשון הכבוד: "וזבחיך לא כבדתני" (ישעיהו 43:23); "זבח תודה יכבדנני" (תהלים 50:23); "הבו ליהוה כבוד שמו שאו מנחה" (תהלים 96:8). ובתורה כולה אין הזבח משמש בשום מקום לכפרה.
ועתה המפליא. פסוק 27 מזכיר בדיוק את שני אלה — זבח ומנחה — ושותק על האחרים. אין חטאת, אין עולה, אין תמיד. אין זה פרט. כשהמקרא מסכם את עבודת הקרבנות כולה בשתי מילים, הוא אומר עולה וזבח — הנוסחה הקבועה, 43 פעמים, וגם בשמואל: "החפץ ליהוה בעלות וזבחים כשמע בקול יהוה" (שמואל א 15:22). וכשהוא מתאר את הפסקת העבודה היומית, הוא אומר תמיד, או מנחה ונסך: "הכרת מנחה ונסך מבית יהוה" (יואל 1:9). דניאל עצמו אומר תמיד שלוש פעמים כשהעבודה מושבתת: בפרק 8, ב־11, ב־12. דווקא כאן בוחר הכתוב שתי מילים שעומדות זו לצד זו כצמד קבוע רק שש פעמים במקרא כולו.
והיכן הן עומדות? בכל פעם במקום שבו הנאמנות מוטלת על הכף. בבית כהונה שאינו מכבד את אלוהים: "למה תבעטו בזבחי ובמנחתי [...] ותכבד את בניך ממני" (שמואל א 2:29) — ועמו גזר הדין שעוון הבית הזה "אם יתכפר [...] בזבח ובמנחה עד עולם" (3:14). במצרים, שמחליפה אדון ו"עבדו זבח ומנחה" ליהוה (ישעיהו 19:21). בעם שחילק את נאמנותו במדבר: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה [...] ונשאתם את סכות מלככם" (עמוס 5:25-26). ובמזמור העבד, המחליף את המתנות בציות: "זבח ומנחה לא חפצת [...] לעשות רצונך אלהי חפצתי" (תהלים 40:7-9). פעם אחת עומד הצמד לצד כפרה, ואז כדי לשלול אותה: לבית עלי לא יכפרו עוד זבח ומנחה לעולם (3:14). גם שם מדובר בבית כהונה שהפקיר את כבוד אלוהים. בכל מקום הוא מידת הנאמנות. (הספירה המלאה, קריאת ששת המקומות כולם, והשאלה מדוע דווקא שמואל בוחר בצמד הזה: נספח J.)
הציבו את העובדות האלה זו לצד זו והמאזניים נוטים. אילו עסק זה בישוע, היית מצפה שדווקא קרבנות הכפרה ימולאו ויסתיימו — כי בכך עוסק צלבו. אך הכתוב אינו מזכיר אותם. הוא מזכיר את קרבנות הנאמנות. מי שקורא כאן בכל זאת את המשיח, יש לו גשר אחד: תהלים 40, שהאיגרת אל העברים מחילה על המשיח (עברים 10:5-10). אבל דווקא שם הצמד הוא מה שאלוהים לא חפץ בו. תהלים 40 מבדיל בין שני התחומים של ויקרא: זבח ומנחה, המתנות, לצד עולה וחטאה, הכפרה. בויקרא א-ד בא "כפר" רק אצל השתיים האחרונות. האיגרת אל העברים מעמידה את גוף המשיח מול הצמד הראשון: "זבח ומנחה לא חפצת, אך גוף הכנת לי" (10:5), ומדברת על "קרבן גופו של ישוע המשיח" (10:10), במילה היוונית (prosphora) המתרגמת במזמור את המנחה. המתנה מרצון היא כאן הגוף עצמו, כשם שהמאמינים מגישים את גופם "לקרבן חי" (רומים 12:1). מה שבא במקומו הוא מעשה משפטי ("הוא מסיר את הראשון", 10:9): תוקף הפוקע, לא יד המשביתה עבודה. והעבודה אף נמשכה: פאולוס עוד הביא קרבנות (מעשי השליחים 21:26), ויחזקאל רואה במקדש העתיד שוב עולה, מנחה ושלמים (43:27; 45:17). הקרבנות שלפני הצלב מצביעים קדימה, אלה שאחריו לאחור. שיחזקאל מכנה אותם "לכפר" (45:15, 17) אינו סותר זאת: דם בהמות קידש גם קודם רק "לטהרת הבשר" (העברים 9:13). מדוע יחנוק המשיח עצמו את הקרבנות שבהם ישראל מביע את נאמנותו לאלוהים? הדבר מתאים דווקא ברגע שאתה מבין מי פועל כאן: הנגיד המחזק ברית בעוצמה מכרעת, שקונה נאמנות תחילה וכופה אותה אחר כך. הוא אינו עוצר את קרבנות החטא; הוא עוצר את קרבנות הנאמנות לאחר — משום שאת הנאמנות הזאת הוא תובע לעצמו. כך הזהירה כבר התורה: אל תכרות ברית ליושב הארץ, "וקרא לך ואכלת מזבחו" (שמות 34:15). כך עשו גוזלי הכתר בתולדות ישראל עצמן: אבשלום "בזבחו את הזבחים [...] ויהי הקשר אמץ" (שמואל ב 15:12), ואדוניה ערך זבח כדי לחטוף את המלוכה (מלכים א 1:9, 25). וכך מתאר דניאל עצמו את המלך הזה: "ולאלה מעזים על כנו יכבד [...] בזהב ובכסף ובאבן יקרה" (11:38) — כבוד ומס, מוטים אל אחר. הוא חותך את הקו שלאורכו שולח ישראל את מסירותו השמימה, ומטה אותו אל עצמו. בחירת שתי המילים האלה דווקא אינה מקרית; היא תיאור העבריין. אין זה גואל הנוטל את החטא. זהו גזלן החוטף את הסגידה.
הד רך עוד אחד, למי שפרק 1 עודנו טרי בזיכרונו. המילה מנחה — מנחת הערב — הייתה המילה שבה קרא דניאל בראשית ממש את הזמן, השעה שבה באה אליו נבואה זו (9:21). המנחה שנתנה לנבואה את שעונה היא המנחה שאותה מנסה הנגיד להחניק.
המילה הצופה לעבר אחד בלבד
מפתה לשמוע בפועל הזה קרקעית כפולה. להשבית הוא ישבית yashbit, משורש השבת, והיינו רוצים לשמוע בו גם להביא למנוחה — להניח את המלאכה משום שהיא שלמה, כמו שבת אלוהים ביום השביעי. אבל המקרא אינו מתיר זאת. שביתת היום השביעי היא בבניין קל (וישבת, בראשית 2:2); הצורה שבט 27 היא בניין הפעיל, והוא מופיע 40 פעמים במקרא. בשום מקום אין פירושו "להשלים". בכל מקום פירושו: להפסיק, לבטל, להסיר — את השאור מן הבתים (שמות 12:15), את החיה הרעה מן הארץ (ויקרא 26:6), את המלחמות עד קצה הארץ (תהלים 46:10), את חגיו ושבתותיו של עם בוגד (הושע 2:13). הקרוב ביותר ל"מנוחה" הוא תלונת פרעה: "והשבתם אתם מסבלתם" (שמות 5:5) — וגם שם פשוט נעצרת העבודה. ספר זה בוחן כל קריאה כפולה בדרישה ששתי המשמעויות תעמודנה בעצמן במילון (נספח E). כאן הדרישה הזאת נופלת. ישבית צופה לעבר אחד בלבד: אל הנגיד המשבית את העבודה בכוח.
ובכל זאת הצלב אינו נעלם מן הנבואה הזאת. הוא עומד שורה אחת מעל. במקום שבו הקרבן לא דוכא אלא הוגשם, שבו השה נתן את עצמו והצללים הורשו לשכב משום שהאמת באה סוף סוף, שבו קרא קול: נשלם — שם אין דניאל אומר ישבית אלא יכרת: המשיח נכרת (26ב), במילה שבה כורתים בישראל ברית. צוואה תקפה במות המצווה, אומרת האיגרת אל העברים (9:16-17), ושם "הוא מסיר את הראשון כדי להקים את השני" (10:9). בצלב פוקעת זכותה של העבודה הישנה; השבתתה היא מעשהו של אחר, מאוחר יותר. כך נושאת הנבואה את שתי רמותיה לא במילה אחת אלא בשני פסוקים: פסוק 26, השבוע המשפטי של בעל הזכות, השה; פסוק 27, שבוע היריב. המנוחה שהביא המשיח, וההשבתה שכופה המשומם.
הכנף שכיסתה פעם את הכלה
מעשהו השלישי, ועתה נעשה הדימוי מפלצתי. על כנף שקוצים — משחית. המילה כנף kanaf פירושה כנף, אך גם שולי הבגד — ואין קורא של הכתובים שומע מילה זו בתום-לב. זוהי מילת האהבה. רות, לרגלי בועז: "ופרשת כנפך על אמתך" — מחוות הגואל, החתן הפורש את כנף בגדו מגוננת על שלו. יהוה ביחזקאל, הפורש את כנפו על ירושלים העירומה והדחויה ולוקח אותה לכלה. הכנף היא כנף הברית המכסה, אדרת הנישואין של החתן על הכלה.
ודווקא אותה כנף מתהפכת כאן. לא שולי החתן על הכלה, אלא כנף שקוצים המצֵלה. אדרת האהבה, מעוותת לצל האליל. שיקוצים — שקוצים, ובמיוחד שקוצים אליליים.
מי שרוצה לראות כמה מצמרר וממשי יכול להיות אותו היפוך, די לו להביט אל הר הבית. כי שם, בדיוק במקום שבו עמד המקדש, ניצבת מאז המאה השביעית כיפה זהובה — כנף של אבן ופסיפס על הסלע הקדוש. ובאותה כיפה רצים, באותיות מעוטרות, טקסטים האומרים על אלוהי המקרא את הדבר הכופר ביותר שניתן לומר: שאלוהים אחד ואין לו שותף, אין לו בן-לוויה; שאין לו בן; שישוע אינו בן אלוהים. זוהי, בלשון יוחנן, רוח הצורר יצוקה בשיש: "מי הוא השקרן אם לא המכחש כי ישוע הוא המשיח? זהו הצורר, המכחש את האב ואת הבן" (יוחנן א 2:22). כנף זהובה על המקום הקדוש, כתובה בהכחשת הבן. בין שתקרא זאת כשיקוץ עצמו ובין שכצל המקדים אותו — וספר זה קורא זאת כצל מקדים, לא כמילוי — זוהי המחשה מצמררת של מה שמשמעו כנף שקוצים על המקום הקדוש. ההיפוך ניצב שם, בזהב, ממתין.
המשחית, והמקום שבו הוא עומד
כי על אותה כנף הוא עומד: משחית. העברית היא משמם meshomem — לא שממה, מצב, אלא משמם, בינוני פועל, אדם. איש אחד, יחיד, מתרומם בתוך השקוצים שברבים. תנו לו פנים: אין הוא אסון עיוור, אין הוא כוח טבע, אלא רצון — מי שמחזק ברית בעוצמה מכרעת, קונה נאמנות ואחר כך כופה אותה, מכופף את הסגידה אל עצמו, ולבסוף הוא עצמו עומד על המקום השייך לאלוהים בלבד. הוא המשיח-הנגד עד שמו: משיח ומשמם נפתחים באותן שתי אותיות עבריות (ראה את הארכיון להלן). שני נגידים, אותה פתיחה, נשמות מנוגדות.
ואז עושה המשפט דבר בלתי-אפשרי: בשיא הוא נקטע. על כנף שקוצים — משחית — ואין פועל. מה הוא עושה שם? הטקסט שותק, בדיוק במקום שבו המתח נעשה בלתי-נסבל. אין זו פגיעה; זהו מקום שהושאר פתוח. והאחד הממלא אותו, עושה זאת מאות שנים אחר-כך, במילה אחת — ובאזהרה המקפיאה את הדם בעורקים: "לכן כאשר תראו את שיקוץ השומם, אשר אמר עליו דניאל הנביא, עומד במקום קדוש [...] אז ינוסו אנשי יהודה אל ההרים" (מתי 24:15-16). עומד. זהו הפועל שדניאל השמיט. המשחית עומד — וישוע מוסיף היכן: במקום הקדוש.
עשה זאת ממשי, כי הוא מבשר ואבן. המקום הקדוש הוא הר הבית בירושלים — לא הפשטה, אלא חלקת הקרקע השנויה ביותר במחלוקת עלי אדמות, מוקד שלוש דתות עולם ושל מאות שנות מלחמה, פיסת האדמה היחידה שעליה עוצרות האומות עד היום את נשימתן. על אותו הר, אומר ישוע, יעמוד המשחית במקום שאינו שייך לו — ומי שרואה זאת קורה וגר ביהודה, שלא יהסס, שלא יארוז, שלא יביט לאחור, אלא שירוץ. הפרשנות השקטה של פסוק 27 נשפכת כאן לפתע לצו פינוי. אין זו תאוריה על מאות רחוקות; זוהי הוראה, שנתנה האדון עצמו, לאנשים שיראו זאת בעיניהם.
גזר הדין, באותיות עצמן
כאן היית מצפה שהצל ינצח. הוא אינו עושה זאת. כי המשפט האחרון הופך הכול, בשלוש מילים ששמעת תופחות לאורך כל המסע הזה.
עד כלה — כלה kalah. אותה מילה ניצבה בשורה הראשונה ממש של הנבואה, ביעד הראשון: לכלא הפשע (24ד). שם פתח המשא, עם "לכלות" מכוון אל החטא. כאן הוא נחתם, עם "כלה" מכוונת אל אותו המגלם את החטא. הקשת הגדולה ביותר של כל המבנה, מתוחה על פני ארבעה פסוקים, ננעלת.
הקץ הנחרץ — נחרצה necheratzah, מן השורש "לחתוך בחדות, להחליט." בפעם השלישית נופל אותו חתך: ראשית כתעלת המגן סביב העיר הבנויה מחדש, אחר-כך כשמות הנחרצות של תקופת הביניים, עתה כקץ הנחרץ-בחדות של המשחית עצמו. החתך שכיסה פעם, גוזר דין.
תיתך — תתך titakh, המילה למתכת מותכת, ואצל הנביאים המילה הקבועה לחֵמה שפוכה. וחוט זה מגיע הרחוק מכולם: לאחור ממש עד דניאל על ברכיו, שבעה פסוקים לפני שהחל המשא — "ותתך עלינו האלה" (9:11). אותה חֵמה. ראשית שפוכה על העם, בתפילה. אחר-כך נישאת, על-ידי המשיח, באמצע. ועתה שפוכה על המשחית, בקץ. מאיתנו, עליו, אל האויב — כל כיוונו של הצלב, מקופל בפועל אחד המתוח על פני כל הפרק.
ומילת הסיום היא גזר דין המתחולל באותיות עצמן. החֵמה נשפכת על המשחית — אך המילה העברית כעת אינה עוד משמם. היא שמם shomem. שורה אחת קודם הוא היה המשחית הפעיל, המביא חרדה. עתה הוא שמם — מושחת, נטוש, נושא הפעולה. המילה משנה צורתה, ובאותו שינוי טמון כל המשפט: מי שמשחית, יושחת. האשם שמעולם לא קיבל שם, מקבל את גזר דינו בנטיית המילה האחת המתארת אותו.
הבית עומד. מן האבן הראשונה — 70 שבועים, חתוכים מן הזמן — ועד אבן הראשה, שהיא המשחית עצמו, השפוט. והאיש שפעל לאורך כל הפסוק ללא שם, מתגלה בקץ לא כמנצח אלא כנדון, אשר קצו כבר נקבע בטרם נולד.
שולחן העבודה — מילות פסוק 27 בשורה אחת (למי שרוצה לעיין)
- הגביר higbir (לחזק בעוצמה מכרעת) — הפעיל של גבר; רק פעמיים במקרא (כאן ובתהלים 12:5). שני צדדים במילה אחת: שררה (בקל "לגבור", שמות 17:11; היוונית הקדומה dynasteusei hē diathēkē, "הברית תשלוט") וחיזוק למקבלים (תאודוטיון dynamōsei; השוו זכריה 10:6, 12). בהדגשה לא כרת ברית ("לכרות ברית"). הכפייה באה רק באמצע (11:31).
- לרבים la-rabbim (בעד הרבים) — בה״א הידיעה ארבע פעמים במקרא: ישעיהו 53:11 (העבד), דניאל 11:33 (המשכילים), 9:27 (הנגיד), ואסתר 4:3.
- חצי chatzi (חצי/אמצע) — מן חצה, "לחלק לשניים"; שלוש וחצי, המועד-מועדים-וחצי (7:25; 12:7).
- ישבית yashbit (להשבית) — הפעיל של שבת, שורש השבת; בכל 40 צורות ההפעיל במקרא השבתה בפועל, לעולם לא "להשלים" (נספח J).
- זבח ומנחה zevach u-minchah (זבח ומנחה) — קרבנות הנאמנות/השותפות, לשון הכבוד והמס; כצמד קבוע רק שש פעמים במקרא, בכל פעם במקום שבו הנאמנות מוטלת על הכף. לא חטאת/אשם (כפרה), לא עולה, ולא תמיד — האחרון משמש ב־8:11; 11:31; 12:11. הנוסחה לפולחן כולו היא עולה וזבח (נספח J).
- כנף kanaf (כנף/שולי בגד) — רות 3:9; יחזקאל 16:8: שולי הברית המכסים.
- משמם meshomem (משחית) — בינוני פועל פעיל, אדם → ב-27ז שמם shomem (מושחת): התצורה מחוללת את גזר הדין.
- כלה kalah (כלה/השלמה) — סוגר את הקשת עם 24ד (→ 12:7).
- נחרצה / חרץ charats (נחרץ בחדות) — 25ט → 26ח → 27ו.
- נתך natak (לשפוך) — 9:11 → 27ז.
- שנה: שלד פסוק 27 = 5794 = שנה יהודית 2033/34; סוגר את השלישייה 536 (פרק 2) / 457 (פרק 3) / 5794 (פרק 5). שנה מתוך גימטריה היא האות החלש ביותר — ספקולטיבי, לא הוכחה.
הארכיון — משיח ומשמם: אותן שתי אותיות
משיח (משיח) ומשמם (משמם) נפתחים שניהם במ-ש, מם-שין. אותיות עבריות נושאות, לצד צלילן וערכן המספרי, גם תמונה במסורת הקדומה ביותר (הכתב העברי הקדום) — רובד מרמז, לא לקסיקוגרפיה מוצקה, ולכן יש לאחוז בו בקלילות. אך כאן ראוי הוא שייאמר. המם היא תמונת המים: המציף, ההמון, העוצמה — ובצדה האפל, המבול, התוהו (חשבו על השיטפון, השֶׁטֶף, של 26ו). השין היא תמונת האש והשיניים: לכלות, להשמיד — ובעת ובעונה אחת האות של שדי, של הקדושה.
מים ואש, שני כוחות הבראשית, בפתחם של שני הנגידים. אצל המשיח מוטים הם אל החיים: מים חיים ואש הקודש של הרוח. אצל המשחית מוטים הם אל האבדון: מבול התוהו ואש ההשמדה. אותן שתי אותיות, אותם שני יסודות — האחת לטובה, האחרת לרעה. (אחזו בזה, בהתאם לנספח E, כרובד מרמז: המראה הקשה שוכנת במילים ובדקדוק, לא בפיקטוגרמות.)
טענה נגדית — העקבה האחרת
חוקר טוב בוחן את ההשערה הנגדית, וזו חזקה: קרא את ה"הוא" לא כנגיד אלא כמשיח, והכול מתמזג — הוא "מקים ברית עם רבים" (הברית החדשה) ומשבית "בחצי השבוע" את הקרבן (צלבו, סביב שנת 31). אין שבוע עתידי, אין צורר, אין פער.
ובכל זאת ארבע עקבות מורות דווקא לכיוון האחר. הפועל אינו כרת, "לכרות ברית", אלא הגביר: שורש השררה, צורת הגאים בתהלים 12:5 — מוזר לחסד, טבעי לשליט הקונה כוח בנתינה. הקרבנות המושבתים הם קרבנות הנאמנות, לא קרבנות הכפרה — קשה ליישב עם הצלב (הגשר היחיד, תהלים 40 בעברים 10, קורא להם דווקא מה שאלוהים לא חפץ בו), מובן מאליו אם מדובר בגזלן הסגידה. ה"הוא" עומד קרוב מכול אל הנגיד הבא של 26ה, ולא אל המשיח הנכרת ב-26ב בצורה סבילה. והמבנה עצמו — 69 שבועים ברצף, אחר כך תקופת ביניים בלתי-נמנית ובתוכה שנת 70, ורק כאן שוב "שבוע אחד" — אינו מדביק את השבוע האחרון מאליו אל הצלב. ה"פער" אינו קריאה מגמתית; זוהי תקופת הביניים שהטקסט פותח במילה אחרי (26א) וסוגר כאן שוב. (ביקורת הנוסח: נספח A; המילוי הכפול — הצלב וגם השבוע האחרון, השבוע המשפטי של פסוק 26 והביצוע של פסוק 27 — בחלק ג'; לשון הקרבנות: נספח J.)
הלב
המילה האחרונה של הנבואה הכבדה ביותר בכתובים אינה השיקוץ. לא המשחית העומד במקום שאינו שייך לו. לא הברית שעשתה אותו כל-יכול, ולא הסגידה החנוקה. המילה האחרונה היא: נשפכת על המשחית. הדין נופל — והוא אינו נופל עליך.
עקוב אחר אותו זרם חֵמה יחיד לאורך הפרק, ובידך הבשורה כולה בתנועה אחת. בתפילה הוא נשפך על העם — עלינו, בצדק; מרדנו, החטאנו, עמדנו עקומים. באמצע הוא נישא — על-ידי המשיח, נכרת, בידיים ריקות, לא בעד עצמו. ובקץ הוא נשפך על המשחית. מאיתנו, עליו, אל האויב. זהו הכיוון שבו הזרים אלוהים את החֵמה, והוא כתב את הכיוון הזה בטרם היה אחד מאיתנו.
ולכן, כאשר הכותרות צועקות ונדמה שהצל כובש את הר הקודש: אין לו המילה האחרונה. היא כבר נכתבה, והיא גזר דין — בזמן, במידה, נחרץ בחדות. כנף השקוצים מצֵלה חצי שבוע. כנף החתן מכסה לעד. ובין שתי הכנפיים האלה נתונה לך הבחירה: תחת שולי בגדו של מי אתה חוסה.
הוא אינו דואג למלכים. וגם אתה אינך צריך לדאוג — כי החֵמה כבר כוונה: מאיתנו, עליו, ובקץ על המשחית.
בכך עומד בית דניאל 9:24-27, חדר אחר חדר. הבא: חלק ב — החשודים. פרק 9 מונח לרגע בצד לטובת ספר דניאל כולו: הצלם, החיות, וההתקדמות מבבל אל חיית אחרית הימים — והנגיד הבא שוב, עתה בדיוקן מלא.