הצלם

דניאל 2

חלק ב' — החשודים

---

הטיעון עוזב את פרק 9. חמישה פרקים שלמים נשאר הספר בחדר אחד — 70 השבועים, חדר אחר חדר, מפורקים לגורמיהם. כעת החוצה, אל הבניין כולו. שכן דניאל 9 אינו עומד בפני עצמו. הוא חוט אחד ברקמה, ומי שרוצה להבין את החוט חייב לראות את התבנית. הנגיד הבא של 9:26 — חסר השם המחזק ברית בעוצמה מכרעת ועומד על המקום הקדוש — יש לו רקע. שושלת. ממלכה. ואותה ממלכה משורטטת ארבע פעמים בספר הזה, בכל פעם חדה יותר. תחילה השרטוט הראשון, העתיק ביותר, הנשגב ביותר: פסל ענק בחלומו של גוי.

לילה הוא בבבל, אי-שם סביב 603 לפנה״ס. נבוכדנצר, האיש החזק ביותר עלי אדמות, מתעורר בבהלה. לבו הולם. הוא חלם — דבר-מה אדיר, דבר-מה מאיים — ועם היקיצה איננו עוד. הוא יודע רק שזה היה חשוב. הוא קורא לקוסמיו, לחרטומיו, למגידי העתידות, ומציב דרישה שאיש אינו יכול למלא: הגידו לי את החלום אשר שכחתי, ואת פשרו — או אצווה לחתוך אתכם לגזרים. חכמי בבל מגמגמים את התשובה הכנה היחידה שיש להם: "אין אדם עלי אדמות אשר יוכל זאת; רק האלים יכולים, והם אינם שוכנים אצל הבשר" (2:11).

ובדיוק שם, באותו פער קטלני בין מה שהמלך דורש לבין מה שהאדם יכול, מדבר אלוהים. לא אל המלך. אל גולה, על ברכיו, המעביר את הלילה בתפילה ובבוקר הסוד בידיו. "מבורך שם אלוהים [...] הוא מגלה את העמוק ואת הנסתר; יודע מה בחושך, ואתו שוכן האור" (2:20-22). זכרו את שיר התהילה הזה, שכן זהו אותו אלוהים שהופיע בפרק 1 — האדריכל הקובר סודות ופותח אותם למבקשים. כאן הוא עושה זאת בפעם הראשונה באופן גלוי: הוא נותן את תוכניתו לעולמים לא למלך הבעלים של הממלכה, אלא לידיד השרוע על הקרקע.

ושימו לב לפרט אחד הצובע את הכול: מנקודה זו ואילך עובר הספר ללשון אחרת. עד כאן כתב דניאל עברית; מ-2:4 ועד סוף פרק 7 הוא כותב ארמית — לשון העולם של ממלכות הגויים. החלום על ממלכות העמים מסופר בלשון העמים. אין זה מקרה; זהו האדריכל המלביש את מסרו במלבוש של מי שאמור לשמוע אותו. עולם הגויים מקבל את ההיסטוריה שלו לקריאה, בלשונו שלו.

הענק

מה שראה נבוכדנצר היה אדם. פסל ענקי בדמות אנוש, מסנוור, מטיל אימה:

הוּא צַלְמָא: רֵאשֵׁהּ דִּי דְּהַב טָב, חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף, מְעוֹהִי וְיַרְכָתֵהּ דִּי נְחָשׁ; שָׁקוֹהִי דִּי פַרְזֶל, רַגְלוֹהִי מִנְּהֵין דִּי פַרְזֶל וּמִנְּהֵין דִּי חֲסַף. (דניאל 2:32-33)

ארבע מתכות, מלמעלה למטה, ואז שכבה חמישית שאינה מתכת עוד: חרס. וראו מה מתרחש כשיורדים מן הקודקוד אל בהונות הרגליים, שכן כאן טמון המפתח הראשון שרוב הקוראים מחמיצים.

הערך יורד. זהב, כסף, נחושת, ברזל — מן היקר ביותר אל הזול ביותר. אך הקושי עולה: הזהב רך, הברזל מרסק הכול. והיציבות מתמוטטת: הזהב כבד כעופרת, הברזל קל יותר, החרס הקל ביותר והשביר מכולם. ראו איזה מצבה זו: ענק העומד כבד-ראש, עם רוב המסה בראש והמיעוט ברגליים, מאזן עצמו על טיט שביר. זהו צלם הבנוי כדי לנפול. כל ממלכה הבאה אחריו נעשית קשה יותר, אכזרית יותר, יעילה יותר באלימות — ובו-בזמן זולה יותר בנפש ורופפת יותר במעמד. תולדות ממלכת האדם, יצוקות במתכת: זוהרות מלמעלה, שבירות מלמטה, וכוח כובד הממתין.

ושימו לב כיצד דניאל עצמו מפרש את המתכות, שכן זה מורה את כיוון הקריאה הנכון. על הכסף הוא אינו אומר "זוהי פרס", אלא: "ממלכה, נחותה משלך" — נחותה (2:39). המתכות, אם כן, אינן בראש ובראשונה תוויות שם; הן דרגה, אופי. זהב: הכוח המוחלט, המפואר והריכוזי ביותר — נבוכדנצר קיבל, אומר דניאל, "את הממלכה, הכוח, העוצמה והכבוד" (2:37). וכך בירידה: כל ממלכה הבאה נמוכה יותר בערך, קשה יותר באגרוף. הברזל הוא הקצה של זה: המתכת הזולה ביותר וגם המרסקת ביותר — אופי של כוח בהמי, טוחן-כול, אך נטול זוהר. זה חשוב, שכן משמעו ש"ברזל" אינו אוטומטית ממלכה מסוימת אחת. זהו סימן היכר. וסימן היכר יכול לנוח על יותר מכוח אחד. אחזו בזה — מיד הוא פותר חידה עתיקה: מדוע הברזל אינו חייב להיעצר ברומא.

השמות

ואז באה הפשר, ודניאל אינו מהסס לנקוב בשמות מפורשים — החל באיש העומד לפניו.

ראש הזהב, זה אתה, אומר הוא לנבוכדנצר (2:38). בבל. לא במעורפל "ממלכה", אלא הממלכה הבבלית החדשה, עם מלך זה בראשה, העיר עם מקדשי הזהב והגנים התלויים שלה. אלוהים נותן לומר זאת למלך ישר בפנים: אתה הראש — ובא חזה אחריך.

אחריך תקום ממלכה אחרת, נמוכה משלך (2:39א) — הכסף. המקרא עצמו מוסיף מאוחר יותר, בפרק 8, את תווית השם: איל אחד עם שתי קרניים, "מלכי מדי ופרס" (8:20). מדי-פרס — ממלכת כורש ודריוש וחשיירש, שתפסה את בבל ב-539 לפנה״ס. ממלכה אחת, שני עמים: חזה אחד, שתי זרועות; איל אחד, שתי קרניים. אחזו בזה — זוהי ההוכחה שהמקרא מונה את מדי ואת פרס ככוח אחד, לא כשניים. פרט זה יכריע בהמשך דיון שלם.

וממלכה שלישית, של נחושת, אשר תמשול בכל הארץ (2:39ב). גם זאת נוקב פרק 8 בשמה: הצפיר מן המערב, "מלך יוון" (8:21). יוון — אלכסנדר הגדול, אשר ב־10 שנים בלבד דהר ממקדוניה עד הודו, וממלכתו אחריו נשברה לארבעה.

וממלכה רביעית, קשה כברזל; כי הברזל מרסק ומשבר הכול (2:40). המקרא אינו מוסיף תווית שם — אך ההיסטוריה כן. הממלכה שבאה אחרי יוון, שריסקה הכול וצעדה במשך מאות שנים במגף ברזל על פני העולם, הייתה רומא. ברזל: לא יקרה כזהב, אך יעילה עד מוות. הממלכה שהוציאה את המשיח להריגה ובאמצעות לגיונות עמיה, בשנת 70 לספירה, שרפה את העיר ואת המקדש — בדיוק המעשה מפרק 4. הרגליים שעליהן עומד ענק זה הן מברזל. ואותו ברזל הולך לאנשהו — רחוק יותר מרומא לבדה.

הרגליים, והבהונות

כאן נדרשת קריאה אטית מתמיד, שכן כאן טמון הפרט המדוקדק ביותר של כל הפרק — ומי שמחמיץ אותו, מדביק את הסוף לממלכה הלא נכונה.

הכתוב נוקב ברגליים ובבהונות בנפרד. ראשית הרגליים: "אשר ראית את הרגליים ואת הבהונות, מקצתן חרס היוצר ומקצתן ברזל — ממלכה מחולקת תהיה" (2:41). ואז עוד פעם, כעת הבהונות בפני עצמן: "ובהונות הרגליים, מקצתן ברזל ומקצתן חרס — מקצת הממלכה תהיה חזקה ומקצתה שבירה" (2:42). פעמיים שבים אל הדבר. האדריכל אינו עושה דבר כפול בלא סיבה.

ושימו לב כעת למה שמתרחש באותן רגליים, שכן קל להחמיצו והוא משנה הכול: מופיע חומר חדש. השוקיים היו ברזל טהור. הרגליים הן ברזל מעורב בחרס. חרס היוצר לא הופיע בשום מקום בענק עד כאן — אין זו מתכת חמישית בסדרה היורדת, אלא יסוד זר המתערב עם הברזל רק בשלב הסופי. משמע שהרגליים אינן "הברזל שפשוט ממשיך". הן סגסוגת חדשה — סוג אחר של ממלכה, שבה הברזל הישן נילוש יחד עם דבר-מה שאינו שייך. וכאן יש להבהיר בחדות: הממלכה האחרונה אינה "רומא הקמה לתחייה". היא ממלכה חדשה ומעורבת. מי שקורא את הבהונות כקיסרות רומית מחוממת, מחמיץ דווקא את אותו יסוד חדש — ובכך מחמיץ את זהות החיה.

הבהונות הן, על פי מבנה האדם, 10. אחזו במספר הזה — הוא פותח את הפרק הבא: בדניאל 7 מקבלת החיה האחרונה 10 קרניים, והמלאך אומר: "עשר הקרניים — הם עשרה מלכים" (7:24). 10 בהונות, 10 קרניים, אותו דבר: הדמות האחרונה, המחולקת, שממנה קם הנגיד הבא. אך זו דמות של ברזל-וגם-חרס — סגסוגת כפויה של שני טבעים בלתי מתחברים.

מדוע שביר? "באשר ראית את הברזל מעורב בחרס: יתערבו בזרע אנוש, אך לא ידבקו זה בזה, כשם שאין הברזל מתחבר בחרס" (2:43). ברזל וטיט אפשר ללוש, אך הם לעולם אינם נמסכים יחד; במכה הראשונה הם נשברים לאורך התפר. הממלכה האחרונה היא נישואי תועלת בין שני כוחות שלעולם לא יבטחו זה בזה — חזקה דיה לאיים, שבירה מכדי להישאר.

וספרו כעת עמנו, שכן הענק מונה הלאה מארבע. זהב, כסף, נחושת, השוקיים מברזל — ארבע. אך הרגליים והבהונות נקובות, כפי שכבר התברר, בנפרד: שתי דמויות של הברזל-והחרס, שתי תקופות של הקץ. אלו יחד שש דמויות אנוש, מזהב בבל ועד 10 הבהונות, מתוך חמש ממלכות: הבהונות באות מאותה ממלכה כמו הרגליים. שש — ואז, כשביעית, דבר שאינו עוד מתכת ואינו מעשה ידי אדם: האבן. אחזו בקצב הזה: שש, ואז השביעית. הדבר ישוב ויעלה ברגע שתיפול האבן.

אילו שני כוחות הם, ואיזו ממלכה זאת, יתברר ברגע שמתחקים אחר הברזל עד למקום שאליו הלך באמת.

הברזל שלא מת — מן השוקיים אל הרגליים

מאות שנים השוותה הפרשנות המערבית את ממלכת אחרית הימים ל"רומא קמה לתחייה" — קיסרות אירופית שתקום מחדש. זהו אחד השבילים הרמוסים ביותר בכל פרשנות אחרית הימים, והוא הולך לכיוון הלא נכון. המפתח הוא מה שהתברר זה עתה: המתכת היא סימן היכר, לא תווית שם. "ברזל" הוא האופי מרסק הכול, אך נטול זוהר — ואופי כזה יכול לעבור מממלכה אחת אל הבאה. אל תעקבו אפוא אחר השם, אלא אחר סימן ההיכר, וראו לאן הברזל הולך: מן השוקיים, דרך הרגליים, עד אל הבהונות.

בשוקיים הברזל אכן הוא רומא. רומא משלה על ירושלים, ריסקה הכול בדרכה, והחריבה את העיר בשנת 70 — מעשה "עם הנגיד" מפרק 4. וזה בדיוק מה שמתכוון אליו יוחנן כשהוא, בכותבו תחת רומא, רואה את החיה בעלת שבעת הראשים ושומע את המלאך אומר: "חמישה נפלו, אחד יש, והאחר עוד לא בא" (התגלות 17:10). "אחד יש" — זוהי רומא, הממלכה ששלטה בימי יוחנן, הברזל בשיא עוצמתו. רומא היא אפוא באמת הברזל — אך הברזל בשוקיו, לא ברגליו.

שכן ראו לאן הברזל הולך. שאלת דניאל 2 אינה מי כבש את ירושלים אי-פעם, אלא איזו ממלכת ברזל מגיעה עד אל הרגליים והבהונות, עד אל הקץ — ושם, ברגליים, רומא נושרת. בשלוש נקודות, ובכל שלושתן ממלכה אחרת מתאימה בלא תפר.

אחת — שני המוקדים. הנבואה עומדת על שתי ערים: ירושלים וגם בבל. בבל, מדי-פרס ויוון החזיקו בשתיהן. רומא לא: היא החזיקה בירושלים, אך בבבל רק שנתיים (הקיסר טריאנוס, 116-118), ואחר כך נסוגה; אזור בבל נשאר בידי הפרתים והפרסים. רומא שלטה במוקד אחד מן השניים. את הרגליים יש לחפש בממלכה שאחרי רומא איחדה מחדש את שניהם.

שתיים — הסגנון. הברזל "מרסק ומשבר" (2:40): הוא כופה מערכת אחת. רומא הפגאנית דווקא הטמיעה — היא קלטה אלים וחוקים מקומיים אל תוך סדרהּ. הממלכה שכפתה על מולדת זו כניעה אחת, בלתי ניתנת למשא ומתן — וכניעה היא משמעות המילה אסלאם — הייתה הח'ליפות האסלאמית, שהביאה את האזור מן המאה השביעית תחת חוק אחד: השריעה.

שלוש — משך השליטה על ירושלים. אחיזת רומא בירושלים הסתיימה במאה השביעית. אחר כך החזיקה הח'ליפות במולדת זמן רב יותר מכל כוח אחר — הח'ליפות העות'מאנית לבדה החזיקה בירושלים מ-1517 עד 1917, 400 שנים שלמות, ברציפות לפי מידת הווסאל (מסוף 1831 ועד נובמבר 1840 שלטה מצרים בעיר כווסאל עות'מאני), ובבגדאד בנוסף מ-1534. (מקורות: נספח H, §5.4.)

לכן: סימן-היכר הברזל העובר אל הרגליים הוא הממלכה האסלאמית — היחידה מאז יוון שאיחדה את ירושלים וגם את בבל. וההתגלות מאשרת זאת: אחרי רומא ("אחד יש") בא "האחר אשר עוד לא בא". הרו הוא הממלכה האסלאמית, שקמה מאות שנים מאוחר יותר והחזיקה בירושלים עד 1917: הראש השביעי. מלכו הוא נושא הדגל האחרון של אותה ממלכה, האנטיכריסט, והוא נשאר "זמן מעט" (17:10): שבע שנים. ואז המפתח: "החיה אשר הייתה ואיננה, היא עצמה השמינית, והיא מן השבעה" (17:11). ממלכה שהייתה (13 מאות שנה), שאיננה (מאז כניעת ירושלים ב-9 בדצמבר 1917; שבע שנים אחרי נפילת בגדאד, ב-1924, ביטל אתאתורכ גם את הח'ליפות), וששבה; ומלך המקבל את מכת המוות וקם — השמינית. לא ממלכה חדשה מתוך רומא, אלא ממלכה עתיקה הקמה לתחייה.

וזה אינו מתנגש עם פרק 4 — הוא משתלב בו. אלו היו העמים המזרחיים סביב ישראל, חיל העזר בצבא רומא, שהחריבו בשנת 70; ומאותם עמים בדיוק קמה 600 שנה לאחר מכן הח'ליפות. עם הנגיד וברזל הרגליים יוצאים מאותו גזע. דניאל 7, כפי שיתברר, מתמקד אף כך-כך אל הקץ עד שהוא מדלג מעל רומא ומראה מיד את חיית הברזל בדמותה הסופית — הרגליים, לא השוקיים. רק דניאל 2 נותן את התמונה המלאה: השוקיים (רומא) וגם הרגליים (האסלאם).

וראו עד כמה מחולקות הרגליים האלה, שכן זוהי חתימתן. הברזל הוא המתכת היחידה המכפילה את הצלם: שתי שוקיים, שתי רגליים. וכלפי מטה השבר מעמיק. ממלכת הקץ עומדת על שתי רגליים, היא מעורבת בחרס, והיא יוצאת ב־10 בהונות. אין זו אבן אחת מסותתת אלא טלאי על טלאי — שבטים, עמים, תרבויות וזרמים המנסים להתלכד "בזרע אנוש" ואינם דבקים. ודווקא ממלכה זו צועקת בקול הרם ביותר שהיא אחת: חוק אחד, כניעה אחת. יומרת האחדות, הבנויה על מציאות של התפוררות. זה גם איומה וגם קו השבר שלה — היא מאיימת כברזל ונשברת כחרס.

ומעל לכל זה ניצבת, מן המאה השביעית, על הר הבית כיפת הזהב עם הכחשת הבן — דגל הממלכה העומדת על הסף. זוהי טענה תקיפה, וכאן מונח היסוד; הדבר במלואו — הקרן הקטנה, המלך הנבזה, המהדי — ייבנה בפרקים הבאים, ובשעון העל של ההתגלות ובהמהדי הדיגיטלי. אך הכיוון ברור: החיה האחרונה אינה נושאת נשר רומי, אלא סהר.

האבן שאיש לא סיתת

ואז, בעוד הענק עומד שם — כל ארבע המתכות בעת ובעונה אחת, מזהב בבל ועד בהונות אחרית הימים — מתרחש המכריע:

חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן, וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא, וְהַדֶּקֶת הִמּוֹן. (דניאל 2:34)

שימו לב לשלושה דברים, שכן כל אחד הוא מפתח.

בלא ידי אדם. האבן לא נחצבה בידי פסל, לא נחשלה בידי ממלכה, לא הולדה בידי הפוליטיקה של בני אדם. היא באה מחוץ לכל שורת המתכות, מחוץ לממלכת האדם — מאלוהים. הממלכה המחליפה הכול אינה הכוח האנושי הבא בסדרה; היא מסדר אחר.

הוא פגע בצלם ברגליו. לא בראש, לא בחזה — ברגליים, בבהונות, בקץ. המכה המכרעת אינה נופלת בראשית ההיסטוריה אלא בסופה, על הדמות האחרונה, המחולקת. רק כאשר עומד שם הברזל-והחרס, באה האבן.

והכול התרסק בבת אחת. "אז התרסקו כאחד הברזל, החרס, הנחושת, הכסף והזהב; היו כמוץ [...] והרוח נשאה אותם, עד שלא נמצא להם זכר" (2:35). כאחד. לא אחד-אחד, לא ממלכה אחרי ממלכה מוסעת — כל ארבע המתכות נגרסות באותו רגע, במכה על הרגליים. זה רב-משמעות: ככל הנראה, בקץ, מהותן של כל ארבע הממלכות עדיין נוכחת באחרונה ההיא — זהב עבודת האלילים של בבל, כסף המינהל של פרס, נחושת התרבות של יוון, ברזל האלימות של רומא, הכול מקובץ בענק אחרית הימים. האבן אינה מסלקת ממלכה אחת; היא מסלקת את כל מפעל האדם, במכה אחת, בקץ. (ומי שכבר מכיר את פרק 7, שומע כאן את ההד: שם תישא החיה האחרונה בקרבה את קלסתרי כל החיות שקדמו לה.)

ומה תהיה אותה אבן? "האבן אשר פגעה בצלם הייתה להר גדול, ומילאה את כל הארץ" (2:35). הר הממלא את הארץ — הר ה', הממלכה אשר אין לה קץ. "אלוהי השמים יקים ממלכה אשר לעולם לא תיכחד [...] היא תרסק את כל הממלכות ההן, והיא עצמה תעמוד לעד" (2:44).

וכאן נסגר הקצב שנמנה אצל הרגליים. שש דמויות אנוש הרכיבו את הענק — זהב, כסף, נחושת, שוק הברזל, הרגליים, הבהונות. האבן היא השביעית. אך השביעית אינה ממלכה אנושית נוספת; היא באה "בלא ידי אדם", מחוץ לכל הסדרה. שש דמויות של האדם, ואז השביעית: מלכות אלוהים. זהו אותו קצב העובר בכל הכתובים — שישה ימי עבודה ואז השבת, שישה אלפי שנות תולדות אדם ואז השביעי, 1,000 השנים שבהם מולכת האבן. (שעון אותם שישה אלפי שנים הוא מלאכת אלגוריתם האל; כאן די בתבנית.) ההיסטוריה אינה שורה אינסופית של מתכות המחליפות זו את זו; היא שבוע, והיום השביעי בא.

מי היא האבן ההיא? דניאל אינו נוקב בשמו כאן עדיין. אך הספר כולו נוטה לעברו, והפרק הבא יראה אותו: לא אדם של מתכת, אלא "כבר אנוש", הבא עם ענני השמים ומקבל את הממלכה אשר לא תיכחד (7:13-14). האבן בלא ידיים ובן האדם הם אחד — וזהו אותו המשיח שנכרת בפרק 9, ואותו אשר כאבן שמאסו הבונים הוטל הצדה והיה לראש פינה (תהילים 118). שם הוא חולף שוב, החוט שבו אחז חלק א': המשיח, נכרת ובכל זאת אבן הפינה הנושאת את כל המבנה.

שולחן העבודה — פרטי הצלם (למי שרוצה לעיין)

• לשון: מ-2:4ב דניאל בארמית — לשון העולם; חלום הגויים בלשון הגויים (כך עד סוף פרק 7).
• ארבע המתכות, יורדות: זהב (בבל) ← כסף (מדי-פרס) ← נחושת (יוון) ← ברזל (רומא). הערך יורד, הקושי עולה, היציבות מתמוטטת: ענק כבד-ראש, בנוי כדי לנפול.
• רגליים (2:41) וגם בהונות (2:42) נקובות בנפרד. ברגליים מופיע חומר חדש (חרס) שלא היה בשוקיים: שלב הקץ אינו המשך הברזל אלא סגסוגת חדשה. 10 בהונות ↔ 10 קרניים / 10 מלכים (7:7, 24).
• ברזל + חרס (2:43): "יתערבו בזרע אנוש, אך לא ידבקו" — הברזל הוא האופי המנפץ הממשיך מרומא; החרס הוא בני אדם: עמים הנבלעים בממלכה באמצעות המרת דת, נישואין ופילגשות, בעוד מי שאינו מתאסלם נשאר נפרד (הקוראן 5:5; 2:221; 9:29). ממלכה אחת של עמים רבים, מעורבת בזרע ולעולם אינה אחת — חזקה וגם שבירה.
• שוקי הברזל = רומא (הממלכה שיש, התגלות 17:10), הברזל בשוקיו. הרגליים = הממלכה האסלאמית — סימן-היכר הברזל הממשיך, הממלכה היחידה מאז יוון שאיחדה את ירושלים וגם את בבל (שלושה יסודות: שני המוקדים, כניעה מונוליתית/שריעה, משך השליטה על ירושלים 1517-1917). לא רומא-מערבית קמה לתחייה.
• התגלות 17:10-11: שבעה הרים, הממלכות שהחזיקו בירושלים, ושבעה מלכים כנושאי דגלן (מצרים · אשור · בבל · מדי-פרס · יוון · רומא = "אחד יש" · הממלכה האסלאמית, והאנטיכריסט כמלכה האחרון = "האחר אשר בא", לזמן מעט: שבע שנים); החיה "אשר הייתה ואיננה" = השמינית, בכפילות: הממלכה שאיננה מאז 9-12-1917 ושבה, והאנטיכריסט המקבל את מכת המוות וקם.
• המתכת = סימן היכר, לא תווית שם: דניאל מכנה את הממלכה השנייה "נחותה" (2:39); המתכות מדרגות איכות (הערך יורד, הכוח המרסק עולה). "ברזל" = האופי "מרסק הכול, אך נטול זוהר" — סימן היכר היכול לעבור מממלכה אחת לאחרת (רומא ← ח'ליפות ← קונפדרציית הקץ).
• המניין: שש + השביעית. זהב (1, בבל) · כסף (2, מדי-פרס) · נחושת (3, יוון) · שוקי ברזל (4, רומא) · רגלי ברזל-חרס (5, האסלאם) · 10 בהונות (6, 10 מלכי הקץ) — שש דמויות אנוש מתוך חמש ממלכות (רגליים ובהונות: ממלכה אחת, שתי דמויות); והאבן (7) = מלכות אלוהים, האלף. שישה "ימי" אימפריה, ואז מלך השבת (השווה 6000 + 1000, אלגוריתם האל).
• שתי מסגרות מניין, לא לבלבל: הצלם מונה מבבל (שש דמויות + האבן = מלכות אלוהים); התגלות 17 מונה את כובשי ירושלים ממצרים (שבעה ראשים + החיה השמינית). נקודות פתיחה שונות, אותו מסר: אחרי רומא באה עוד ממלכה, והיא קמה לתחייה.
• האבן (2:34, 44-45): "בלא ידי אדם" (לא ממקור אנושי), פוגעת ברגליים (הקץ), מרסקת את כל המתכות כאחד, נעשית להר הממלא את הארץ (הממלכה הנצחית).

הארכיון — שני דיוקנאות של אותן ארבע

דניאל 2 ודניאל 7 הם דיפטיכון. בגרעין הארמי של הספר (פרקים 2-7) הם ניצבים זה מול זה כלוחות ראי (המבנה הידוע של א' לֶנְגְלֶה): שני חזיונות של ארבע ממלכות עולם, ואחריהם ממלכה נצחית. אך שימו לב להבדל בנקודת המבט. בפרק 2 רואה מלך גוי את הממלכות כפי שהאדם רואה אותן: אדם אחד מסנוור של זהב וכסף, דיוקנה העצמי של שלטון האדם בתפארתו. בפרק 7 רואה הנביא את אותן ארבע כפי שהשמים רואים אותן: ארבע חיות טרף העולות מים סוער — אריה, דוב, נמר, ומפלצת חסרת שם בעלת שיני ברזל. אותן ממלכות, שתי אמיתות: מלמטה פסל מפואר, מלמעלה חיות טורפות. הדיוקן הכפול הזה הוא טענתו של כל החלק הזה — והסיבה לכך שאחרי הענק הזוהר באות כעת החיות.

טענה נגדית — "הממלכה הרביעית היא יוון, והנבואה מסתיימת באנטיוכוס"

הקריאה הביקורתית הרווחת מונה אחרת: בבל, מדי, פרס, יוון — ארבע ממלכות המסתיימות במלך היווני אנטיוכוס הרביעי במאה השנייה לפנה״ס. אז אין רומא, אין אחרית ימים, אין אבן שעוד עתידה ליפול; הכול נחלת העבר. התכסיס טמון בפיצול מדי ופרס לשתי ממלכות נפרדות.

אך הפיצול הזה נשבר על הטקסט עצמו. פרק 8 מציג את מדי-פרס כחיה אחת: איל אחד עם שתי קרניים, במפורש "מלכי מדי ופרס" (8:20) — שתי קרניים, חיה אחת. הספר מונה את מדי-פרס בהדגשה ככוח אחד (הכסף עם שתי הזרועות, האיל עם שתי הקרניים). בכך מתמוטט כל המניין הביקורתי: אחרי בבל באה מדי-פרס (אחת), אחר כך יוון, אחר כך רביעית — ואותה רביעית, הברזל שריסק הכול אחרי יוון, היא היסטורית ללא ספק רומא. ויתרה מזו: האבן מרסקת את כל הממלכות וממלאת את כל הארץ בממלכה נצחית — וזה לא קרה בשום מובן שהוא במאה השנייה לפנה״ס. הנבואה מגיעה אל מעבר לאנטיוכוס, עד קץ שעודנו לפנינו. (את תפקידו של אנטיוכוס עצמו — כצל מקדים, לא כמילוי — יפותח בדניאל 8 וב-11.)

הלב

נבוכדנצר ראה אדם של זהב, והתרשם כל כך עד שזמן קצר לאחר מכן ציווה לעשות צלם זהב ודרש שכולם יכרעו לפניו (פרק 3). כך פועל הענק: הוא מסנוור. ממלכת האדם בתפארתה — הכוח, התרבות, הטכנולוגיה, האומות העוצרות את נשימת העולם — נראית מלמטה בלתי מנוצחת. פסל המגיע עד השמים.

אך אלוהים הראה למלך גם את הסוף. אבן, שנחצבה בלא ידי אדם, וכל המצבה הזוהרת הייתה למוץ שהרוח מפזרת — עד שלא נמצא להם זכר. זוהי מידתו של כל כוח המתרומם נגדו: אפילו לא הריסות, אלא מוץ. ומה שנשאר עומד אינו מתכת חמישית, אינו סדר אנושי משופר, אלא הר הממלא את הארץ — ממלכה שאינה יוצאת מידינו ולכן אינה נשברת בידינו.

אל תיתן אפוא לענק להרשים אותך, ואל תיתן לבהונות השבירות והמאיימות של זמננו שלנו להטיל בך אימה. אינך עומד מול צלם בלתי מנוצח; אתה עומד בצילה של אבן שכבר נחצבה. ולאבן ההיא יש שם, ויש פנים, ויש צלקות בידיה.

הוא אינו דואג למלכים. וגם אתה אינך צריך לדאוג — כי האבן כבר נחצבה, והיא נושאת צלקות בידיה.

---

הבא: פרק 7 — החיות (דניאל 7). אותם כוחות, כעת נראים מן השמים: לא אדם של מתכת אלא חיות טרף מתוך ים סוער. ארבע חיות — אך הרביעית נפרשת בעשר קרניים (הבהונות) וקרן קטנה הדוברת גדולות: הנגיד הבא, סוף-סוף בדיוקן מלא. ומעל לכל זה בן האדם, המקבל את הממלכה השביעית — האבן שהייתה להר.