ההקשר

דניאל 9:1–23

חלק א' — שבעים השבועים

איש זקן יושב כפוף על מגילה, לאור נר, בבירת ממלכה שזה עתה נפלה.

הוא בשנות ה־80 לחייו. הוא שרד ארבעה מלכים וראה אימפריה עולמית קורסת. הלילה — זוהי השנה הראשונה שבה שולטים המדים על בבל — הוא קורא לא כדי לברוח אל הזיכרונות. הוא קורא כדי לחשב. לפניו מונחת מגילת ירמיהו, ובה מספר שאינו מרפה ממנו: 70 שנה. הוא מונה את השנים מאז הגלייה הראשונה. הוא מונה שוב. והתוצאה אינה מרגיעה אותו, אלא מפילה אותו על ברכיו.

זהו האיש שלו תפקיד לו השמים את הנבואה התמציתית ביותר בכל כתבי הקודש. והדבר הראשון שהכתוב מראה לך עליו אינו חזון. זהו קורא עם תרגיל חשבון.

זכור זאת, כי זוהי השיטה שכל הנבואה הזאת תדרוש ממי שמבקש להבינה. לא ראיית הנסתר. קריאה, חישוב, וסירוב לקום בידיים ריקות.

ציר התקופה

"בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִזֶּרַע מָדָי [...] בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים" (9:1-2).

דניאל אינו אומר "יום אחד" או "באותם הימים". הוא מקבע את השנה — והשנה שהוא מקבע היא ציר. זוהי השנה הראשונה שבה באה ממלכת הכשדים תחת שלטון מדי. בבל נפלה. ראש הזהב נחתך מן הצלם; חזה הכסף החל. בדיוק מה שדניאל עצמו פירש לנבוכדנצר — ממלכה אחר ממלכה — מתחולל תחת רגליו שלו.

וזה אינו רקע מקרי. זוהי האצבע הראשונה המורָה אל האדריכל. "וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין" (דניאל 2:21). פסוק זה אינו עוד תורת אמונה כאן; הוא זה עתה התרחש. אימפריה עולמית נחתכה מן הכס כשם שחייט גוזר יריעת בד. האל שעתיד לחתוך את 70 השבועים מתוך הזמן, זה עתה חתך ממלכה מתוך ההיסטוריה. דניאל קורא את ירמיהו כשהנפילה ההיא עדיין מהדהדת באוזניו — והוא מבין: אם יכול היה אלוהים להפיל את בבל בעת הקבועה, אזי גם שעון 70 השנה רץ במדויק.

האיש שקרא וחישב

שלוש תנועות עושות את דניאל למי שהוא, ושלושתן עומדות באותו פסוק 2.

הוא קורא. בספרים. הספר בידיו הוא ירמיהו, שעשרות שנים קודם לכן כתב כי הגלות תארך שבעים שנה, ואחר כך: "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו 29:10). איש אשר בגילו היה רשאי להתפרנס מזיכרונות, יושב בתוך הכתוב. והכתוב עושה עמו את אשר נועד הכתוב לעשות.

הוא מחשב. מספר השנים. הוא אינו קורא את ירמיהו ביראת שמים ומדפדף הלאה. הוא עושה חשבון. הוא יודע מתי החלו ההגליות; הוא רואה היכן עומד הלוח; הוא מחסר — והתוצאה אינה מניחה לו. 70 השנה כמעט מלאו.

אבל — וזה מה שרוב הקוראים מחמיצים — הוא מבין איזה סוג של מספר הוא מונה. 70 השנה של ירמיהו לא היו עונש שרירותי. הן היו שנות השמיטה שלא שולמו של הארץ, שנתבעו. משה כתב זאת מאות שנים קודם בברית: אם לא ייתן העם לארץ מנוחה, תיקח הארץ את מנוחתה בהיעדרם — "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה" (ויקרא 26:34). וכותב דברי הימים חותם את תולדות הברית הישנה בדיוק באותה הצהרה: הגלות נמשכה "עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ [...] לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (דברי הימים ב' 36:21).

דניאל אפוא אינו מונה עונש סתם. הוא קורא ספר חוב, והוא רואה את החוב כמעט נפרע. זהו ההבדל בין אמונה תפלה לבין קריאת הכתוב: הוא אינו מנבא תאריך, הוא בודק הבטחה כנגד התורה המכסה אותה. ושמור זאת, כי זה מסביר את צורת התשובה שהוא מקבל. חוב הנמדד בשבועות של שנים, נפרע — ועתיד להיענות בגאולה הנמדדת ב־70 שבועות, נחתכת. האל שמנה את שבתות הארץ העצורות, עתיד למדוד את גאולת העולם באותה השבע הקדושה.

הארכיון — 70 השנה כחשבון של ברית

ש"שבעים השנה" של ירמיהו אינן אומדן עגול אלא מידת ברית — הדבר עומד בכתוב עצמו. משה כתב את הסנקציה (ויקרא 26:34-35, 43): הארץ נוטלת בחזרה את מנוחת השבת שנמנעה ממנה. וכותב דברי הימים מתארך עליה את הגלות במפורש (דברי הימים ב' 36:20-21). המשך את קנה המידה עד סופו: 70 שנות שמיטה עומדות כנגד 70 × 7 = 490 שנה שבהן הופרה מצוות השבת — ובדיוק אותו מספר, 490, הוא שישוב עוד מעט בדמות "שבעים שבועים". הגלות פורעת חוב של 70; הגאולה נחתכת ב־70 שבועים. 10 יובלות, אפשר יהיה לומר לימים (ויקרא 25) — מחשבה שחלק ג' יורד עמה עד השורש. לעת עתה די בזה: המספר הראשון ממש שבפרק הוא כבר חשבון של ברית, ולא מאגיה של מספרים. הכתוב לימד את השיטה בטרם עשה זאת הספר הזה.

שולחן העבודה — 70 השנה, מתוארכות

דניאל מחשב בשנים ממשיות, והסכום עומד בשני קווים בעת ובעונה אחת — דבר נדיר, ומשום כך בדיוק חזק.

• ה־70 המדינית. מן ההגליה הראשונה (605 לפנה״ס, כאשר דניאל עצמו הובל לבבל — דניאל 1:1-6) ועד גזירת כורש והשיבה (כ-536 לפנה״ס): בערך 70 שנה. זהו טווח ירמיהו 25:11 — "שבעים שנה עבדות לבבל".
• ה־70 הפולחנית. מחורבן המקדש (586 לפנה״ס) ועד חנוכת המקדש השני (516 לפנה״ס, עזרא 6:15): שוב בערך 70 שנה — מן המזבח הדומם ועד המזבח המשוקם, מנוחת הארץ מדברי הימים ב' 36:21.
• היכן עומד דניאל בעת תפילתו. זוהי "שנת אחת לדריוש המדי" (9:1) — מיד לאחר נפילת בבל (539 לפנה״ס). ירמיהו קשר שני דברים לאותן 70: לאחר התקופה בא המשפט על בבל (25:12), וכן באה שיבת העם (29:10). בבל זה עתה נפלה. דניאל מניח את ההיסטוריה ואת הנביא זה לצד זה ומסיק בצדק: השעון עומד על מלא. הגיעה העת להתפלל.

שני מניינים עצמאיים של 70, שניהם קולעים, ונפילת בבל ביניהם כנקודת כיול. אין צורך שאחד מהם יקלע אל החודש המדויק; יחד הם מורים כיוון אחד. (הכרונולוגיה המלאה — הגנאלוגיה והאסטרונומיה — עומדת באלגוריתם האלוהים.)

התשובה לטווח הקצר — 536 לפנה״ס

וההיסטוריה מצדיקה את דניאל, מהר משהעז לקוות. 70 השנה אוזלות. כורש הפרסי מוציא את גזירתו (538 לפנה״ס): הגולים רשאים לשוב. שארית שבה, והדבר הראשון שהם עושים בחורבות ירושלים הוא לבנות מחדש את המזבח ולהקריב עליו קורבנות — "וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנֹתָיו" (עזרא 3:1-6). סביב 536 לפנה״ס עומדת העבודה שוב על תילה.

ראה מה זה. תפילת דניאל מתפללת, בעומק רוחה, על קץ הפשע — על אל המרחם שוב על עמו ועל עירו. והתשובה לטווח הקצר באה מיד: השארית בבית, המזבח משוקם, עבודת הכיפורים מחודשת. לא ההסדר הגדול והנצחי של החטא — זה ממתין ל־70 השבועים — אלא ההיענות הראשונה, המוחשית. ההד הקרוב של מה שהנבואה הרחוקה תביא במלואו.

זה בדיוק מה שמצפים מאל זה: הוא עונה בטווח הקצר בטעימה ממה שישלים בטווח הארוך. (ומי שמונה את העברית, ימצא את אותה השנה אף חרוטה בסעיף העוסק בה — אך זו מלאכה לשולחן העבודה של הפרק הבא; כאן מונה ההיסטוריה, לא החשבון.)

התפילה שאינה מחזיקה מאומה

כאן עושה דניאל דבר שאיש פחות ממנו לא היה עושה. הוא זה עתה חישב כי הגאולה עומדת בפתח. הדבר יכול היה להרפות אותו — התקופה קבועה, הסוף ודאי, להישען לאחור. הוא עושה את ההפך. ככל שהוא רואה את ההבטחה קרובה יותר, כן הוא עמל עליה קשה יותר: "וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי אֶל אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר" (9:3).

ודאות אינה הופכת לב אמיתי לסביל. היא הופכת אותו למתפלל. הוא קרא את אשר התחייב אלוהים לעשות — ומשום כך הוא מבקש מאלוהים לעשותו.

לתפילה עצמה שלוש תנועות, וכל תנועה בנויה על הברית.

היא פותחת בהלל, והוא כבר מיד תיאולוגיה: "אָנָּא אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו" (9:4). כל הבא אחר כך עומד על אותו משפט. דניאל אינו נכנס על תיק העבירות של ישראל; הוא נכנס על אופיו של אלוהים — חסד הברית הנאמן שאליו קשר אלוהים את עצמו בשבועה.

אחר כך באה הוידוי, והיא חסרת רחמים (9:5-14). והקשב כיצד היא מתחילה: "חָטָאנוּ וְעָוִינוּ וְהִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ" (9:5). דניאל ערם את מילות החטא, שלוש, ארבע עמוק — וכינוי הגוף לעולם אינו עובר אל "הם". תמיד "אנחנו", בעוד דווקא לו היה הכי מעט להתוודות עליו. זכור את מילות החטא הערומות הללו; בפרק הבא תראה כיצד התשובה מן השמים נחתכה למילימטר לפי צורת הווידוי הזה.

ועמוד השדרה של כל הווידוי הוא משפט אחד, מוּכֶּה שלוש פעמים כפעמון: "לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים" (9:7; שוב בפסוק 8, ובפסוק 14). שלוש פעמים מצדיק הסובל את האל השופט אותו. זהו לב התפילה: הצדקה היא של אלוהים, הבושה היא שלנו. החיסרון נקרא בשם שלוש פעמים — כדי שכאשר יוכרז העושר, איש לא יוכל לראותו כזכותו הוא.

אחר כך התחנון (9:15-19), ויסודו קולף עד יסוד אחד שאינו ישראל. דניאל הראה לאורך 11 פסוקים שהעם אינו ראוי למאומה; הוא אינו מבקש עתה על יסוד זכות. הוא מבקש מטעם אחד: "לְמַעַנְךָ אֱלֹהָי [...] כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ" (9:19). למענך. ושים לב לשתי המילים הללו — עירך ועמך: בדיוק הצמד שעליו עתידים 70 השבועים להיחתך (9:24), ובדיוק הצמד הצץ שוב בציר הנבואה (9:26). התפילה נוקבת בשם הנהנים בטרם תעשה זאת הנבואה. התפר כבר נחתך.

התשובה, בעת מנחת הערב

"וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר וּמִתְפַּלֵּל [...] וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה מֻעָף בִּיעָף נֹגֵעַ אֵלַי כְּעֵת מִנְחַת עָרֶב" (9:20-21).

שלושה פרטים, ואינם קישוט — הם מלמדים אותך כיצד עונה אל זה.

הראשון: ועוד אני מדבר. השליח כבר בדרכו בטרם עזבה המילה האחרונה את פי דניאל. התשובה לא המתינה עד שתסתיים התפילה, או תהיה טובה דיה. היא שוחררה בנשימה הראשונה שלה.

השני: זהו גבריאל, אשר ראיתי בחזון בתחילה — אותו מלאך מדניאל 8, שאז קיבל את הציווי "הָבֵן לְהַלָּז אֶת הַמַּרְאֶה", ושהשאיר את דניאל עם שאלה שנותרה תלויה: עד מתי? (8:13, 16). אותו גבריאל שב עתה, אל אדם מתפלל, עם התשובה מתארכת. הפרק מציין את הרציפות הזאת בעצמו, כדי שלא תוכל להחמיץ שפרק 9 הוא התשובה לזעקת פרק 8.

השלישי: השעון שדניאל בוחר לומר בו מתי. הוא מתארך את בוא 70 השבועים אל עת מנחת הערב — המנחה של הערב, השעה התשיעית, שעונו הקבוע של עם הברית (וכך גם עזרא 9:4-5 ותהלים 141:2). כבר מפליא שדניאל עדיין מכיר את אותה השעה בבבל, שאין בה מקדש, אין מזבח, אין קורבן; הוא חש את רגע מנחת הערב באמונה, בגלות הארץ ששרפה את המקום שבו הוקרבה. אך יש כאן יותר. האיש המקבל את נבואת 70 השבועים, מתארך את בואה אל המנחה — והאמצע האפל של אותה הנבואה עצמה יהיה השעה שבה ישבית נגיד הבא את הזבח ואת המנחה (9:27). המילה שבה קרא דניאל את הזמן, היא המילה שהמזייף עתיד יום אחד לנסות לחנוק. אך זה לפרק 5.

איש החמודות

ואז מדבר גבריאל, ואשר הוא אומר הוא הדלת אל כל הבא:

"דָּנִיֵּאל עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה [...] כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה וּבִין בַּדָּבָר וְהָבֵן בַּמַּרְאֶה" (9:22-23).

"חמודות אתה". העברית חדה יותר: איש חמדות ish chamudot — איש של יקרות, איש של אוצרות. אותו השורש שהכתוב משתמש בו לנחמד ביותר שאדם יכול לרכוש. השמים מכנים את דניאל איש האוצרות — ואין זה מקרה שדווקא לו נמסר האוצר התמציתי ביותר של נבואת הכתובים.

זהו, בטרם נמנה ולו מספר אחד, לב העניין. 70 השבועים לא ניתנו לוועדה, ולא למי שזכה בהם. הם ניתנו לידיד. והסיבה שגבריאל נוקב בה אינה "כי תפילתך הייתה צחה" או "כי ישראל סבל די", אלא: כי אהוב אתה. האדריכל חולק את עצתו העמוקה ביותר עם מי שאוהב אותו — לא כשכר על החיפוש, אלא כמתנה למי שמחפש.

והציווי: הבן, ושים לב. זהו אותו הציווי שהנבואה פותחת בו פסוק אחד אחר כך — וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל (9:25) — וזוהי אותה המילה שחותמת את כל הספר בקצהו, שם נאמר כי באחרית הימים "וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (12:10). הנבואה אחוזה, מלפנים ומאחור, בציווי אחד אל סוג אחד של אדם: חפש, והבן.

טענה נגדית — "האם באמת נמשכה הגלות שבעים שנה בדיוק?"

שאלה כנה, שכן התקופות ניתנות למתיחה: מן ההגליה הראשונה (605 לפנה״ס) ועד גזירת כורש (538) אין 70 עגולות; מחורבן המקדש (586) ועד בנייתו מחדש (516) — כן, בערך. אם כן, האם המספר נכון?

אי-ההבנה מונחת בהנחה ש"שבעים" הוא שעון עצר. זוהי מידת ברית: שבתות הארץ העצורות (דברי הימים ב' 36:21). היא אינה מונה שנות לוח אלא חוב. ומשום כך בדיוק יכול ירמיהו לכסות שני דברים כאחד — שנות העבדות לבבל (605 ← 538, כ-70) ושנות חורבן הבית (586 ← 516, כ-70). שני מניינים של 70, חוב ברית אחד. הדיוק אינו מונח בשעון העצר אלא בתורה המכסה את המספר — ודווקא אותו דיוק תיאולוגי הוא שעושה אותו ליסוד המושלם ל־70 השבועים הבאים אחריו. דניאל לא חישב כשלוח שנה בידו, אלא כשתורת משה בידו; והוא חישב נכונה.

על הסף

שם מותיר הפרק את הקורא — בדיוק היכן שהותיר את דניאל. על הסף. התפילה עדיין חמה, כנף השליח עדיין מתקפלת, הציווי עדיין מהדהד, והמילים הבאות מפי גבריאל יהיו 70 השבועים עצמם.

דניאל הראה את השיטה היחידה שלה נכנעת הנבואה הזאת, ואין זו שיטה של פיקחות. הוא קרא. הוא חישב. הוא התוודה. הוא ביקש, למען אלוהים ולא למענו שלו. הוא נעשה אהוב, ונאמר לו: הבן. אין דרך טובה מדרכו, ואף אין צורך באחרת.

הלב

אולי אתה מכיר את פיתויו של האיש היודע בוודאות שהכול יבוא על מקומו בשלום: להישען לאחור. הסוף קבוע, אז למה עוד להתפלל, למה עוד לחפש? דניאל מראה לך את ההפך. ככל שראה את ההבטחה קרובה יותר, כן השתחווה עמוק יותר. הוודאות לא עשתה אותו עצל אלא רעב.

והנה מה שנשא אותו, ומה שרשאי לשאת גם אותך: התשובה הייתה בדרכה בעודו מדבר. לא כשתמה התפילה. לא כשהייתה יפה דיה. בנשימה הראשונה ממש יצא דבר. האל שאליו אתה מתפלל אינו ממתין עד שתנסח זאת היטב; הוא כבר בדרכו בטרם תיתם משפטך.

והסיבה שהשמים הפקידו בידי האיש הזה את סודם העמוק ביותר לא הייתה שכלו ולא זכותו. היא הייתה מילה אחת זו: אהוב. אוצרות אלוהים הולכים אל מי שאוהב אותו ומחפש אותו — לא נקנים בחיפוש, אלא ניתנים, וניתנים לידידים. החותם אינו חומה המשאירה אותך בחוץ. הוא דלת, והציווי הבן, ושים לב הוא היד על הידית.

הוא אינו דואג בגלל המלכים. וגם אתה אינך צריך לדאוג — כי הספר כבר נכתב, והוא חולק אותו עם ידידיו.

---

הבא: פרק 2 — ששת היעדים (9:24). גבריאל מדבר, ובטרם ייפול ולו תאריך אחד כבר מונחת שם הבשורה כולה — כגזירה חתוכה.