ששת המטרות

דניאל 9:24

תאר לעצמך אדריכל שמושיט לך, בטרם הונחה האבן הראשונה, תצלום. לא שרטוט בנייה. תצלום. של הבית המוגמר, מאוכלס, עם אור מאחורי החלונות.

כך נפתחת נבואת 70 השבועים.

גבריאל עדיין לא נקב בתאריך. אין שנה, אין צו, אין מלך. בטרם ייפול ולו מספר אחד, הוא מונה שישה דברים אשר יהיו כבר התרחשו כשהכול יהיה מאחורינו. שישה מעשים מוגמרים. תצלום הבית הבנוי. ורק אחר כך — מפסוק 25 ואילך — הוא נוטל את שרטוט הבנייה ומראה כיצד מגיעים לשם.

זכור את הסדר הזה, כי בו טמון כל טבעו של האל המדבר כאן. הוא נוקב בסוף בראשית. הוא כותב את האחרית בטרם תשיג אותה ההיסטוריה. המלכים שיסערו עוד מעט — כורש, ארתחשסתא, הנגיד הבא — סבורים שהם האוחזים בעט. הם אינם אוחזים בדבר. הבית כבר עומד בתצלום.

קרא את הפסוק תחילה בשלמותו, לאט:

שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חַטָּאוֹת וּלְכַפֵּר עָוֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. (דניאל 9:24)

משפט אחד. שישה פעלים. ובאותם שישה פעלים טמונה כל הבשורה — לא כהבטחה, אלא כגזירה.

"נחתך" — הזמן נחתך החוצה

התחל מן הפועל הנושא את הכול: נחתך. בעברית הוא נחתך nechtak, מן השורש חתך chatak — ומילה זו מופיעה בכל המקרא העברי פעם אחת בלבד. פעם אחת. כאן.

משמעות היסוד אינה "להחליט" אלא לחתוך. לכרות. ליטול חתיכה. חשוב על חייט החותך מטר בד, או על מי שגוזר רצועה ממגילה. 70 שבועים אינם "נקבעים" באופן מעורפל; הם נחתכים החוצה — כיריעה מדודה, גזורה מן המגילה האינסופית של הזמן ומונחת בצד למטרה אחת.

זהו הדבר הראשון שעליך לדעת על האל הזה בטרם תקרא הלאה: אצלו אין הזמן נהר הזורם בלי הרף. הוא חומר. הוא מודד אותו, חותך אותו, מניח אותו בצד. והסכין החותכת כאן את הזמן תופיע בפרק זה עוד פעמיים — כאשר אותו משיח עצמו ייכרת עוד מעט (פסוק 26), וכאשר הקץ הנחרץ יישפך על המשחית (פסוק 27). שורש אחד, שלוש חתכים. הנבואה היא מראשיתה ועד אחריתה מעשה של חיתוך, והיא נפתחת כאן.

והוא על עמך ועל עיר קודשך. שני קניינים: עם, עיר. אחוז בזוג הזה — עם ועיר — כי הוא ישוב. כעת הם הנהנים, יורשי ששת המעשים. שני פסוקים הלאה הם הקורבן: אותה עיר, אותו מקדש, מובאים לחורבן. הטקסט מניח את הירושה ואת האובדן זה לצד זה, ואין זו רשלנות. זהו לב העניין.

שלושה ושלושה

מנה את ששת הפעלים, ותראה שאינם תלויים כחרוזים מנותקים על חוט. הם נשברים לשניים. שלושה ושלושה.

השלושה הראשונים מסלקים דבר־מה. הם עוסקים בחטא — ומשתמשים בשלוש מילים שונות בעבורו:

לכלא את הפשע,

לתת קץ לחטאות,

לכפר על העוון.

השלושה השניים מביאים דבר־מה פנימה. הם עוסקים בסדר חדש:

להביא צדק עולמים,

לחתום חזון ונביא,

למשוח קודש קודשים.

תחילה האשמה החוצה, אחר כך הירושה פנימה. תחילה לסלק, אחר כך להתקין. זהו מבנה כל גאולה שהמקרא מכיר: את החדש תקבל רק לאחר שהישן סולק. ושים לב לציר המחבר את שני החצאים זה לזה — אליו יגיע הפרק מיד, כי הוא אחת המילים היפות בפסוק.

שלוש המילים לחטא — ומדוע הן בדיוק שלוש

כאן עליך לקרוא לאט, כי הטקסט עושה דבר מדויק.

שלוש המטרות הראשונות אינן משתמשות במילה אחת לחטא, אלא בשלוש. ואין אלה שלושה מילים נרדפות סתם. אלה השלוש. אוצר המילים השלם שבו הברית הישנה מדברת על רוע:

פשע pesha — הראשונה. אין זו "טעות קטנה". זוהי מרידה. מרי. המילה לואסל הפונה עורף למלכו, לעם המפר את הברית. השבר המכוון. האגרוף הקמוץ.

חטא chatat — השנייה. כפשוטו: להחטיא את המטרה. המילה המשמשת לקלע הקולע מן הצד (שופטים 20:16). לא האגרוף המורם, אלא החץ שאינו פוגע במטרה. להיכשל. להחטיא.

עון avon — השלישית. משורש שמשמעו "לעקם, לעוות". לא המעשה, אלא העקמומיות עצמה — מצבו המעוות של לב העומד עקום, והאשמה הדבקה בו.

שלוש מילים: המרידה, ההחטאה, העקמומיות. האגרוף, ההחטאה, העיוות. יחד הן מכסות את הכול — אין רוע שנופל מחוץ לשלוש אלה.

ועתה התכשיט. פתח את תפילתו של דניאל עצמו, כמה פסוקים אחורה, והאזן כיצד הוא מתחיל להתוודות: "חטאנו ועווינו והרשענו ומרדנו" (9:5). דניאל מערים את מילות החטא, ארבע לעומק — חטאנו, עווינו, הרשענו, מרדנו — ובהמשך מוסיף מעילה (מעל, 9:7). שתיים מהן שבות במענה: חטא ועוה. אבל המילה השלישית של גבריאל, פשע, אינה נשמעת בפי דניאל בתפילתו כולה (9:4-19). את המילה הזאת מביאים השמים עצמם. והיא מצביעה מעבר לאשמתו של דניאל: במקומות אחרים בדניאל פשע עומד רק לפשע המשומם (8:12-13) ולפושעי הקץ (8:23). המענה נוטל את הווידוי ומעלה עליו: שלוש מילות אשמה, שלושה מעשי גאולה. הפצע מכונה משולשות, והתחבושת מונחת משולשות.

אין זה מקרה של בחירת מילים. זהו אל המקשיב בדיוק למה שאתה אומר, ומשיב בדיוק באותה לשון.

הארכיון — שילוש החטא, והיכן עוד תשמע אותו

שהמילים pesha, chatat ו-avon מבטאות יחדיו את "מלוא החטא" אינה המצאה של הספר הזה. זוהי הנוסחה שבה מודיע אלוהים על עצמו בסיני, לאחר שישראל חטא בעגל הזהב בדיוק באותו חטא משולש: "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה" (שמות 34:7) — לב התגלותו העצמית של אלוהים, הפסוק הנושא את כל הספר אלגוריתם האלוהים. אותן שלוש שבות ומופיעות בתהילים 32, בתהילים 51, ובויקרא 16 ביום הכיפורים. דניאל 9:24 אוחז בנוסחת הסליחה העתיקה ביותר שישראל מכיר, ומעמיד עליה את 70 השבועים. המסורת המחקרית רואה זאת בהיקף רחב (כך בין השאר P. J. Gentry על מבנה ה-3+3 של הפסוק); ובמגילות ים המלח כבר נקראת הכפרה של ששת יעדיו של דניאל כמעשהו של גואל אחרית הימים ביום הכיפורים (11QMelchizedek). שלוש המילים הן דלת אל הקאנון כולו — והקאנון מצביע לכיוון אחד.

מטרה 1 — הפשע נסגר

לכלא את הפשע. הפועל כתוב כלכלא l'khalle — וכאן זוהרת דו־משמעות שתפגוש בפרק זה לעיתים קרובות. הצורה קרובה לשני שורשים בעת ובעונה אחת. האחד הוא kalah, לכלות — להביא את הפשע לקיצו, לגמור אותו. השני הוא kala', לכלוא, לעצור — כשם שאלוהים "כלא" את הגשם במבול (בראשית 8:2).

איזו מהן? אולי שתיהן. המרידה אינה רק מסתיימת; היא גם נכלאת — מושמת מאחורי מנעול, מנוטרלת, מוסתרת. חשוב על חיה מסוכנת שאינה רק נהרגת אלא גם נכלאת בכלוב. האגרוף נפתח וגם נכבל.

מטרה 2 — קץ לחטאות

לתת קץ לחטאות. טקסט העיצורים כותב כאן לחתם lachtom — לחתום. (מסורת קריאה מאוחרת הופכת זאת ל"לכלות"; אך אם תלך אחר העיצורים הכתובים, כתוב לחתום.) החטאות נחתמות — נסגרות, נכלאות מאחורי חותם, כתיק הנסגר ושוב אינו נפתח.

וזכור את המילה ההיא — לחתום — כי בעוד שורות אחדות היא תשוב במקום שבו לא תצפה לה. זהו הציר של כל הפסוק.

מטרה 3 — העוון מכופר

לכפר על העוון. זהו אמצע השישה, וזוהי המילה הכבדה ביותר: כפר kaphar.

מן הסתם למדת שkaphar פירושו "לכסות" — לכסות את החטא, לפרוש עליו, כשם שאתה מסתיר כתם בבגד. הרפה מכך. פירוש זה נשען על מילה ערבית רחוקה, ואינו עומד מול העברית עצמה. שם העצם של שורש זה הוא כפר kofer — ופירושו אינו "מכסה" אלא כופר. דמי הפדיון שאתה משלם כדי לפדות חיים. והמילה האכדית הקרובה פירושה "למחות, לנקות".

אם כן kaphar אינו "לכסות את הכתם". הוא למחות את הכתם בתשלום מחיר. לא בגד על הלכלוך, אלא הלכלוך מסולק — ומישהו המשלם עליו. זהו העומד בלב ששת המטרות: לא כיסוי זמני שייעלם שוב, אלא הסרה סופית, קנויה בכופר.

ולא לחינם הוא ניצב באמצע. אחוז בכך עד שולחן העבודה בהמשך; שם אראה לך באיזה מקום בדיוק נופלת מילה זו.

שולחן העבודה — לב הפסוק, במקומו של הלב

מנה את מילות פסוק 24, בדיוק כפי שהן כתובות. לכפר — וּלְכַפֵּר ul'khapper — היא המילה השלוש־עשרה. ולא באקראי: בעברית, שבה כל אות היא מספר, נושא 13 שני שמות — אחד echad, "אחד" (1+8+4 = 13), ואהבה ahavah, "אהבה" (1+5+2+5 = 13). הכפרה עומדת על מספר האחדות והאהבה. המעשה המרכזי של המטרה המרכזית נופל על המספר המרכזי של האהבה המאחדת.

חשב זאת בעצמך בעיפרון: 1 שבועים, 2 שבעים, 3 נחתך, 4 על, 5 עמך, 6 ועל, 7 עיר, 8 קדשך, 9 לכלא, 10 הפשע, 11 ולהתם, 12 חטאות — וב-13 אתה נוחת על ולכפר. זה מדויק עד האות.

ועוד אחת, מסוג חלש יותר אך ראויה לאזכור. מטרה 1 — לכלא את הפשע, לכלא הפשע — ערכה בגימטרייה 536. קרא זאת מול ההיסטוריה (פרק 1): 536 לפנה״ס היא השנה שבה חוזרת השארית והמזבח מושב על כנו — התשובה לטווח הקצר לרוחה של תפילת דניאל, המתחננת דווקא לקץ הפשע. המספר נוחת על תוכנו של הסעיף שלו עצמו, ועל הנקודה שבה מתחילה הנבואה לרוץ.

מילה מוקדמת, כי הספר הזה משחק ביושר: ספירות כאלה אינן מוכיחות דבר. לעולם אין הן באות ראשונות, והטיעון אינו נשען עליהן. ותאריך העולה מסכום אותיות (כמו אותן 536) הוא מלבד זאת סוג האות הפגיע ביותר — החלש שבספר הזה; אין הוא מוצב כראיה אלא כהשערה, בדיוק במקום שבו היית מצפה לו. המילים כבר הצביעו על לב הפסוק — הכפרה עומדת באמצע השישה, וזאת אתה רואה בלי לספור. הספירה אינה עושה יותר מאשר לאשש את אשר אמר הטקסט עצמו. במקום שבו יסתור מספר את הפירוש, הפירוש מנצח והמספר ממתין. כאן אין הם סותרים זה את זה; הם מהנהנים.

ואז זה מתהפך — שלושה מעשים המביאים פנימה

האשמה סולקה: נסגרה, נחתמה, נמחתה. עתה מתהפך הפסוק. שלושת הפעלים הבאים אינם מסלקים עוד דבר — הם מביאים פנימה.

מטרה 4 — צדק עולמים, מובא מבחוץ

להביא צדק עולמים. שים לב לפועל: לא "להוליד", לא "לעורר", אלא להביא — להביא פנימה, לשאת מבחוץ פנימה. הצדק אינו מועלה מתוך העם; הוא מובא אל העם, כאורח הנישא מעבר לסף.

זהו בדיוק הכאב שתפילת דניאל חשפה. שלוש פעמים הודה: "לך הצדקה ולנו בושת הפנים" (9:7). לך, לא לנו. לעם לא היה מלאי צדק לשאוב ממנו. ועתה, במענה: צדק המובא — מבחוץ, ממנו, לעולם. Tsedeq olamim, צדק העולמים. לא הישג אלא מתנה המובאת פנימה.

מטרה 5 — חזון ונביא נחתמים

לחתום חזון ונביא. והנה הוא שוב — חתם chatam, לחתום. אותה המילה שנפלה במטרה 2 על החטאות, נופלת כאן על הנבואה.

זהו הציר. מילה אחת, פעם אחת בשלושה הראשונים (החטאות נחתמות), פעם אחת בשלושה השניים (הנבואה נחתמת). היא קושרת את שני חצאי הפסוק זה לזה כמסמר אחד המחזיק שתי קורות יחד. האל החותם את החטא, חותם גם את הנבואה.

אך מה פירוש לחתום חזון? חותם עושה במקרא שני דברים בעת ובעונה אחת, ושניהם הולמים כאן. חותם סוגר — הוא סוגר את אשר נגמר, כשם שאתה לוחץ מכתב מוגמר עד שייסגר. הנבואה נחתמת מפני שהשיגה את מטרתה; הנביא האחרון מניח את העט, כי אשר אליו הצביעו הנביאים בא. וחותם מאמת — הוא מטביע מסמך כאמיתי, כתקף משפטית, מגובה בשם נושא החותם. הנבואה נחתמת מפני שהיא מאוששת: ראה, היא התקיימה, היא הייתה אמת, אלוהים עמד מאחוריה.

לסגור ולאמת במילה אחת. הנבואה נסגרת בכך שהיא מתאמתת.

מטרה 6 — קודש קודשים נמשח

למשוח קודש קודשים. המעשה האחרון, והטעון ביותר. קדש קדשים qodesh qodashim — "קודש הקודשים", קודש קודשים.

לאן זה מצביע? כאן עליי לתת לך להביט בכנות לשני הכיוונים, כי הטקסט עצמו מביט לשני הכיוונים.

הצד האחד: ברוב המוחלט של המקומות שבהם הברית הישנה אומרת qodesh qodashim, היא מתכוונת למקום או לדבר — החדר הפנימי של המקדש, המזבח, החפצים הקדושים מכול. אזי מטרה 6 עוסקת בחנוכת מקדש: קודש הקודשים האמיתי נמשח, מובא לשימוש, מקודש. וזה הולם את קו הפרק: המקדש החרב (פסוק 26), המחולל (פסוק 27), והמשוקם.

הצד האחר: פעם אחת עומד הביטוי אולי לצד אדם. אהרון הובדל "להקדישו קודש קודשים", כלומר להקדיש אותו כקודש קודשים, או, בתרגום נכון לא פחות, להקדיש את קודש הקודשים (דברי הימים א 23:13). הקריאה הראשונה הופכת את מטרה 6 לאישית; השנייה משאירה אותה בעבודה. הגשר אל אדם מונח לכן בעיקר בפועל: למשוח, מה שאתה עושה למזבח וגם לכוהן וגם למלך. אזי מטרה 6 עוסקת באדם: המשיח, הMashiach המוצג בפסוק הבא.

איזו מן השתיים? המענה היפה ביותר הוא שאינך צריך לבחור — והטקסט גם אינו מבקש זאת ממך. כי אצל מי מתאחדים המקום והאדם? אצל אחד. "הרסו את ההיכל הזה," אמר ישוע, "ובשלושה ימים אקימנו" — והוא דיבר, אומר יוחנן, "על היכל גופו" (יוחנן 2:19-21). הוא קודש הקודשים המשוח וגם קודש הקודשים האמיתי. המקום והאדם הם בו אחד. האחרונה מששת המטרות מצביעה בעת ובעונה אחת על המקדש הנמשח ועל האדם שהוא עצמו המקדש.

טענה נגדית — "אבל ששת הדברים האלה הרי מעולם לא התרחשו?"

כאן מקומה של השאלה החדה ביותר, והיא ראויה למענה כן. מבקר אומר: הבט סביבך. הפשע לא נכלא. אין צדק עולמים נראה לעין. החטא נמשך. אם כן, או שהנבואה נכשלה, או שכיוונה אל דבר קטן שחלף מזמן — ופרשנים רבים מצביעים אז על אנטיוכוס הרביעי, המלך הסורי שחילל את המקדש ב-167 לפנה״ס, וקוראים את "למשוח קודש קודשים" כחנוכת המזבח מחדש ב-164 לפנה״ס (חנוכה). וזהו. אין צורך במשיח.

שני דברים. אחד: קריאת אנטיוכוס נשברת דווקא על מטרה 6 ועל מטרה 4. מזבח מחודש אינו צדק עולמים, ואינו שם קץ לחטא — בתוך 100 שנה שכב המקדש שוב תחת רגליים זרות. המילים גדולות מדי למידה הזאת. שניים — וזהו המפתח שכל הספר הזה אוחז בו: ששת היעדים מתקיימים בשני מועדים, לא באחד. שלושה מהם נשלמים בצלב: לחתום חטאות, לכפר עוון, להביא צדק עולמים. שלושה ממתינים לאחרית: לכלא הפשע (דניאל מניח לו "להתמלא" רק בקץ, ח׳:23), לחתום חזון ונביא, למשוח קודש קודשים. מה שנרכש בצלב מבחינת הדין מתבצע אז לעין כול. השטר חתום; המפתחות עוד יימסרו. העובדה שהחטא נמשך אינה מפריכה את הנבואה — זהו בדיוק המרווח שבין החתימה ובין המסירה. (כיצד מתייחסים שני המועדים זה לזה — התוכנית והביצוע — ייפרש בחלק ג'.)

האחרית, כתובה בראשית

צעד עתה אחורה וראה מה כתוב כאן.

בטרם נקבע ולו תאריך אחד, בטרם יעלה ולו מלך אחד על הבמה, בטרם הונחה האבן הראשונה של ירושלים הנבנית מחדש, כל הבשורה כבר מונחת כאן — לא כתקווה, אלא כגזירה. המרידה נסגרה. ההחטאה נחתמה. העקמומיות נמחתה בכופר. הצדק הובא פנימה. הנבואה התאמתה ונסגרה. קודש הקודשים נמשח. שישה מעשים, שלושה ושלושה: שלוש פעמים הסרה, שלוש פעמים כינון (בזמן הם מתחלקים אחרת, ראה לעיל), עם הכפרה כלב על מספר האהבה, והחותם כמסמר המחזיק את הכול יחד.

זהו תצלום הבית המוגמר, מושט אל היד בטרם תחל הבנייה. והיד המושיטה אותו היא היד החותכת את הזמן כבד, המדיחה מלכים וממנה אותם, הכותבת את האחרית בטרם התרחשה הראשית. ההיסטוריה שתתפרץ אחר כך — הצווים, החומות, המלחמות, הנגיד הבא — אינה אלא מקיימת את אשר כבר נקבע כאן בשישה פעלים.

זה כבר היה כתוב.

הלב

קרא את השישה עוד פעם אחת, אך קרא אותם עתה עליך.

מרידתך — הפעמים שבהן קמצת אגרוף ובחרת בדרכך שלך — נכלאה ונגנזה. החטאותיך — כל הפעמים שבהן לא פגעת במטרה, ככל שכיוונת — נחתמו, התיק סגור. עקמומיותך — העיקום שכבר אינך חש בו כלל, כל כך נעשה שלך — לא כוסתה בבגד הנעלם ברוח, אלא נמחתה, שולמה בכופר שאתה לא יכולת להעלות. ואז, נישא מעבר לסף כמתנה: צדק שלא היה צריך לבוא ממך, כי לעולם לא יכול היה לבוא ממך.

ויודע אתה היכן עומד כל זה? באמצע. במילה השלוש־עשרה. על מספר האחד והאהבה. הכפרה אינה מונחת בשולי תוכניתו של אלוהים; היא מונחת בלִבָּהּ, ושם הלב הוא אהבה.

והנה הפלא שאתה רשאי ללכת אתו הלאה: זה כבר עמד כתוב בטרם היית. בטרם מרדת בפעם הראשונה, בטרם החטאת בפעם הראשונה, כבר נרשם הכופר ביסודות. האדריכל לא המציא את סליחתך כאשר ביקשת אותה; הוא חתך אותה מן הזמן זמן רב לפני שלמדת להתפלל. אינך מועד בעולם הנסחף בלי הגה. אתה חי בבית שתצלומו כבר היה קיים. וששת המעשים הנושאים אותו, נושאים אותך.

הוא אינו דואג בגלל המלכים. וגם אתה אינך צריך לדאוג — כי סליחתך כבר נחתכה מן הזמן בטרם למדת להתפלל.

---

הבא: פרק 3 — העלייה (9:25). מן הבית המוגמר אל שרטוט הבנייה: הדבר המתניע את השעון, והנגיד שבו הוא מסתיים.