האיל, התיש והקרן הקטנה הראשונה

דניאל ח

---

שנתיים לאחר ליל החיות זוכה דניאל בחזון נוסף — ושימו לב מיד לפרט שרוב הקוראים חולפים עליו: מכאן ואילך הוא שב לכתוב בעברית. שפת העולם של הגויים (פרקים ב-ז, ארמית) חלפה; מה שבא כעת נוגע לישראל ולמקדשו עד כדי כך שהוא נרשם בלשון הקודש. והחיות שהוא רואה אינן הפעם טורפות מן הים, אלא חיות מקדש: איל ותיש — בדיוק הבהמות העולות על המזבח. אין זה מקרה. החזון הזה סובב סביב המקדש, וסביב האיש שיחלל אותו.

עתה מקרוב יותר. דניאל ב נתן את כל הסולם; דניאל ז את החיה הראשונה והאחרונה; דניאל ח שולף שתיים מן האמצע — ואיש אחד המטיל צל קדימה על פני כל אחרית הימים.

האיל והתיש — והפעם המלאך נוקב בשמם

ראשית האיל, בעל שתי קרניים, האחת גבוהה מן האחרת, והגבוהה עולה באחרונה (ח,ג). הוא נוגח מערבה, צפונה ודרומה; דבר אינו עומד בפניו. ואז, לפעם אחת, אין צורך לנחש, כי גבריאל מציב את שלט השם: "האיל בעל שתי הקרניים — הם מלכי מדי ופרס" (ח,כ). מדי-פרס — חיה אחת, שתי קרניים, והאחרונה (פרס) גבוהה מן הראשונה (מדי). בדיוק החזה בעל שתי הזרועות שבצלם, הדב המוקם על צד אחד. אותה ממלכה עצמה, מצוירת בפעם השלישית.

ואז התיש, הבא מן המערב — ובמהירות כזו שהוא אינו נוגע בארץ (ח,ה). קרן גדולה אחת בין עיניו. הוא נוגח באיל, שובר את שתי קרניו, רומס אותו. ושוב שלט השם: "והתיש השעיר הוא מלך יוון, והקרן הגדולה אשר בין עיניו הוא המלך הראשון" (ח,כא). יוון — ואותה קרן גדולה אחת היא אלכסנדר הגדול, אשר צבאו טס על פני העולם במהירות כזו שהקרקע לא יכלה להדביקו. אך בשיא כוחו נשברת הקרן הגדולה — אלכסנדר מת צעיר, בן 32 — ובמקומה עולות ארבע קרניים, לארבע רוחות השמים (ח,ח; כב): ארבעת שריו, שחילקו ביניהם את הממלכה.

שתי ממלכות, נקובות בשם. ושימו לב למה שהמלאך אינו נוקב בשמו: לא בבל (זה עבר), ולא הממלכה הרביעית (זה עתיד רחוק). דניאל ח מתמקד היטב בממלכה השנייה והשלישית — כי מאחת מארבע הקרניים היווניות עולה האיש שכל החזון הזה סובב סביבו.

הקרן הקטנה הראשונה

וּמִן הָאַחַת מֵהֶם יָצָא קֶרֶן אַחַת מִצְּעִירָה, וַתִּגְדַּל יֶתֶר אֶל הַנֶּגֶב וְאֶל הַמִּזְרָח וְאֶל הַצֶּבִי. וַתִּגְדַּל עַד צְבָא הַשָּׁמָיִם [...] וְעַד שַׂר הַצָּבָא הִגְדִּיל, וּמִמֶּנּוּ הוּרַם הַתָּמִיד, וְהֻשְׁלַךְ מְכוֹן מִקְדָּשׁוֹ. (דניאל ח,ט-יא)

קרן קטנה. אתם שומעים את ההד מן הפרק הקודם — וכאן דווקא עליכם להיות חדים, כי יש שתיים, ואינן זהות.

הקרן הקטנה של דניאל ז עלתה מן החיה הרביעית (ממלכת הקץ, האסלאם). קרן קטנה זו, של דניאל ח, עולה מן הממלכה השלישית — מיוון, מאחת מארבע קרניו של אלכסנדר. אלה שני אנשים שונים, משתי ממלכות שונות, בשני זמנים שונים. והראשון הוא — ההיסטוריה אינה מותירה ספק — אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, המלך הסלאוקי שבשנת 167 לפנה״ס כרת את הלב מן הפולחן היהודי.

מה שעשה כתוב בכתוב ובספרי ההיסטוריה, והוא ידוע עד כדי צמרמורת. הוא הסיר את התמיד (ח,יא). הוא חילל את המקדש: הקים מזבח לזאוס מעל מזבח העולה, שחט עליו חזיר, אסר את המילה, את השבת ואת התורה תחת עונש מוות. זו הייתה תועבת השומם הראשונה — הפעם הראשונה שהחילול המבעית עמד על המקום הקדוש. הדבר הוביל למרד החשמונאים, ובשנת 164 לפנה״ס חנכו מחדש את המקדש — החג שהיהודים חוגגים עד היום כחנוכה.

אך מאחורי המילים היבשות "הוא אסר את התורה" פעורה תועבה שעליכם להישיר אליה מבט, כי אין זו הערת שוליים — זו טעימה מקדימה. אמהות שמלו את בנן הומתו, ותינוקן נתלה על צווארן (מקבים א, א, ס-סא). מי שנתפס עם מגילת התורה — מת. מי שסירב לאכול בשר חזיר או להקריב לאליל — עונה עד מוות. ספרי המקבים שומרים את התמונות: הזקן הסופר אלעזר, שבחר למות מאשר אפילו לעשות כמתעתע שהוא אוכל; ואם שנאלצה לראות כיצד שבעת בניה מומתים ונשרפים אחד אחד מפני שאיש מהם לא לקח אף ביס של בשר טמא — והיא לא התחננה אליהם להיכנע, אלא עודדה אותם לעמוד איתן (מקבים ב, ז). זו לא הייתה מלחמה על אדמה. זו הייתה מלחמה על נשמת עם: הלחץ חסר הרחמים להתייוון, להיות כמו כל האחרים, להמיר את אלוהי ישראל באל של תרבות העולם. כניעה, או מוות.

ודווקא משום כך אנטיוכוס הוא יותר משיעור בהיסטוריה. דיכוי החשמונאים הוא הדגם המוקטן של הדיכוי האחרון — אמיתי, בעוצמה מלאה, אך בקנה מידה קטן. כי מה שעשה אנטיוכוס בחיילים ובמדורות, יעשה הנסיך האחרון באחיזה שאיש לא יימלט ממנה: אין קונים ואין מוכרים בלא התו, השתחווה או מות. אותה בחירה — כניעה או מוות — אך עתה בכל העולם, ועל סטרואידים. ישוע מכנה את השלב האחרון הזה "צרה גדולה אשר לא נהייתה כמוה מראשית העולם, וכמוה לא תהיה עוד" (מתי כד,כא), ודניאל "עת צרה אשר לא נהייתה מהיות גוי" (יב,א). אנטיוכוס נותן לכם, באמת ובקטן, לחוש מה משמעות המילים האלה. הפרק הזה אינו תרגיל אקדמי; הוא אזהרה שדבק בה דם — ולמי שעומד איתן, הבטחה: אותו אלוהים שרשם את אומץ שבעת האחים, רושם גם את שלך.

כאן נפדית הבטחה מפרק ה. זוכרים: ט,כז נמנע מן המילים עולה ותמיד ובחר במקומן בזבח ומנחה, קרבנות הנאמנות. שם נאמר: שימו לב להשמטה הזו, כי במקומות אחרים דניאל דווקא כן משתמש בתמיד. וזהו אותו "מקום אחר": דניאל ח,יא אומר שהקרן הקטנה מסירה את התמיד — את העבודה היומית, מילולית, גופנית, מושבתת בידי אנטיוכוס. האם זה מעשה אחר מזה של ט,כז? לא — זהו אותו מעשה, הנראה מצד אחר. כי אותו תמיד שב ביא,לא וביב,יא, ושם הוא עומד גם ברובד הרחוק, בנקודת האפס של 1290 ימי הקץ. ההבדל בלשון אינו מפריד אפוא בין החזרה הכללית לבין ההצגה האמיתית. הוא עושה דבר אחר: תמיד מכנה את מה שנדם — העבודה היומית, הנראית מבחוץ; זבח ומנחה מכנה את משמעותה — נאמנותו של ישראל לאדונו, שהנגיד תובע לעצמו. אנטיוכוס מפסיק את התמיד. נסיך אחרית הימים מפסיק את אותו תמיד — וט,כז חושף מדוע: הוא רוצה את הנאמנות המובעת בו. כך קרא זאת גם התרגום היווני של תאודוטיון: הוא מתרגם את ט,כז "זבח ונסך" (thysia kai spondē), המילים שבהן מתאר יואל את הכרתת העבודה היומית (יואל א,ט; א,יג; נספח J).

הצל והאיש המטיל אותו

כי זה מה שאנטיוכוס הוא: צל הנופל קדימה. חזרה כללית. אלוהים נותן, מאות שנים לפני הקץ, לאיש לעלות ולעשות את כל מה שיעשה נסיך אחרית הימים — לחלל את המקדש, להשבית את הקרבן, להקים את התועבה, להתנשא נגד אלוהים — כדי שעמו יזהה את האמיתי בבואו. אנטיוכוס כינה את עצמו אפיפנס, "האל הנגלה", "אלוהים בכבודו ובעצמו" — ההתנשאות שנסיך אחרית הימים יביא לידי השלמה. הוא הקוף של אלוהים: המחקה המעתיק את המקור בטרם בא המקור.

ושאנטיוכוס אינו כל הסיפור — אומר החזון בעצמו. גבריאל מטעים בדניאל פעמיים שזה מגיע רחוק מן המאה השנייה לפני הספירה: "הבן בן אדם, כי לעת קץ החזון" (ח,יז), ו"כי למועד קץ" (ח,יט). ואז הוא מצייר מלך הבוקע מאנטיוכוס ועולה עליו בהרבה:

וּבְאַחֲרִית מַלְכוּתָם [...] יַעֲמֹד מֶלֶךְ עַז פָּנִים וּמֵבִין חִידוֹת. וְעָצַם כֹּחוֹ — וְלֹא בְכֹחוֹ [...] וְעַל שִׂכְלוֹ וְהִצְלִיחַ מִרְמָה בְּיָדוֹ [...] וְעַל שַׂר שָׂרִים יַעֲמֹד, וּבְאֶפֶס יָד יִשָּׁבֵר. (דניאל ח,כג-כה)

קראו זאת ותדעו: אין זה עוד אנטיוכוס בלבד. "עת הקץ", "שר השרים", ובמיוחד ארבע המילים האחרונות — בלא יד יישבר. כי הדבר כבר נשמע קודם. האבן בפרק ב התגזרה בלא ידיים (ב,לד) ושיברה את הצלם. אותו הביטוי. מלך הקץ אינו מובס בידי צבא, לא בכוח אנושי — הוא נשבר בידי האבן, בידי אלוהים עצמו, כשם שהצלם על רגליו. אנטיוכוס מת בחולי בפרס; אך האיש שהוא צלו נופל בידי היד שאינה יד. החזרה הכללית וההצגה האמיתית עוברות כאן זו לזו במשפט אחד — התבנית והביצוע, במילה "בלא יד".

התצלום שהיה חד מדי

עמדו עתה על דבר הנוגע בלב כל הספר הזה. דניאל צייר את כל זה — יוון המפילה את פרס, הקרן הגדולה הנשברת בשיאה, הארבע הבאות במקומה, הקרן הקטנה המחללת את המקדש — מאות שנים בטרם קרה. דניאל חי תחת בבל ומדי-פרס, במאה השישית לפנה״ס. אלכסנדר נולד רק כ־200 שנה ויותר מאוחר יותר; אנטיוכוס מאוחר עוד יותר. ובכל זאת זה כתוב, עד לפרטים: מהירותו המסחררת של התיש, השבר בדיוק בשיא, החלוקה לארבע לארבע הרוחות, חילול המקדש והקרבן המושבת.

וכאן באה האירוניה היפה ביותר בכל המדע. הנבואה כה מדויקת — בייחוד בפרק יא, שיידון בקרוב, שבו עשרות קרבות, נישואין ומזימות של מלכי יוון-מצרים ויוון-סוריה ערוכים בשורה, האחד אחר השני, שכולם התקיימו — עד שחוקרים הגיעו למסקנה אחת: זו אינה יכולה להיות נבואה; זה חייב להיכתב לאחר המעשה, בידי מי שכבר ראה את הכל קורה. משום כך תיארכו את הספר למאה השנייה לפנה״ס, בימי אנטיוכוס עצמו. קראו זאת שוב, כי זו קידה שלא ידיד ולא אויב יוכל להשיב: הנבואה כה מדויקת עד שהמדע הכופר החליט שזו בהכרח חייבת להיות היסטוריה. הטענה "מדויקת מדי מכדי להיות נבואה" היא העדות החזקה ביותר בעד הנבואה שיש.

ואז באו מגילות ים המלח. במערות קומראן שכבו לא אחד אלא שמונה העתקים של דניאל — מן הספרים המועתקים ביותר באותה קהילה — והעתיק שבהם מתוארך לסביבות 125 לפנה״ס. חשבו זאת: אם הספר נכתב רק בסביבות 165 לפנה״ס, אזי תוך חיי אדם אחד כבר הועתק, הופץ ונערץ ככתבי קודש בידי קהילה במדבר. עבור ספר שהומצא זה עתה זה זמן קצר עד בלתי אפשרי. הממצא שהיה אמור להכתיר את התיארוך המאוחר — דווקא הפיל אותו. התצלום התברר אמיתי — והוא צולם מראש.

זו חתימת ידו של האדריכל, וזו ההנחה שעליה נשען כל הספר הזה: אלוהים מצלם את העתיד. הוא אינו כותב את ההיסטוריה בדיעבד; הוא כותב אותה מראש, ונותן את ההעתק לידידיו, כדי שהם — בקרות הדבר — יידעו שהוא ידע. ואם יכול היה לצלם את המאות היווניות עד לקרב הבודד, מאות שנים מראש, מה אומר זה על התצלום שעשה לנסיך האחרון, לשבוע האחרון, לקץ? זה אומר: מהימן בה במידה. הדגם המוקטן עמד שם, עד למילימטר. ההצגה הראשית תבוא במידה זהה של דיוק.

"עד מתי?" — השאלה הנענית בפרק ט

ואז נשמעת, בלב החזון, שאלה האוחזת בכם עד הפרק הבא. קדוש שואל אחר: "עד מתי החזון — התמיד, הפשע השומם, ותת קודש וצבא מרמס?" והתשובה: "עד ערב בקר אלפיים ושלוש מאות; ונצדק קודש" (ח,יג-יד).

עד מתי. זו אותה זעקה שנשמעה בפרק א — השאלה המותירה את דניאל בסוף החזון נדהם וחולה, בלא שאיש מסביר לו (ח,כז). ואין זה מקרה שבפעם הבאה שגבריאל מופיע, בפרק ט, הוא שב אל דניאל המתפלל לתת לו בינה בחזון — עם 70 השבועים, התשובה המתוארכת על ה"עד מתי?" של פרק ח. זה אותו מלאך, אותה שאלה, וסוף סוף התשובה. 2,300 הערב-בקר משתרעים על פני חילול אנטיוכוס ושיקום המקדש; אך השעון העמוק יותר — מן הצו עד המשיח, ועד הקץ — נקבע רק בפרק ט. דניאל ח שואל את השאלה; דניאל ט נותן את הזמן.

שולחן העבודה — האיל, התיש והקרן (למי שרוצה לעיין)

• שפה: מ-ח,א ואילך שוב עברית — חזון המקדש בלשון הקודש.
• איל (שתי קרניים, הגבוהה באחרונה) = מדי-פרס (ח,כ). תיש (מן המערב, אינו נוגע בקרקע, קרן גדולה אחת) = יוון (ח,כא); הקרן הגדולה = אלכסנדר; ארבע הקרניים = ארבעת הדיאדוכים.
• הקרן הקטנה (ח,ט-יב) עולה מן הממלכה השלישית (יוון) = אנטיוכוס הרביעי אפיפנס — מובחנת מן הקרן הקטנה של דניאל ז, העולה מן החיה הרביעית (נסיך אחרית הימים). שתי קרניים, שתי חיות, שני זמנים.
• תמיד tamid — "התמיד" (ח,יא): העבודה היומית שאנטיוכוס הסיר מילולית. אותו מעשה כמו ט,כז, המכונה מבחוץ; ט,כז מכנה אותו לפי משמעותו (זבח ומנחה, הנאמנות). תמיד שב ביא,לא וביב,יא, גם ברובד הרחוק.
• 2300 ערב-בקר (ח,יד): משך החילול עד שיקום המקדש (אנטיוכוס, 167-164 לפנה״ס); שאלת ה"עד מתי?" (ח,יג) נענית בתיארוך בדניאל ט.
• "בלא יד יישבר" (ח,כה) ↔ האבן "בלא ידיים" (ב,לד): מלך הקץ נופל בידי אלוהים, לא בכוח אנושי.
• "שר השרים" / "שר הצבא" (ח,יא; כה): המשיח/אלוהים, אשר הקרן מתנשאת נגדו.

הארכיון — אנטיוכוס, הצל המוכן מראש

אנטיוכוס הרביעי מלך בשנים 175-164 לפנה״ס על הממלכה הסלאוקית (הסורית-יוונית), אחד מארבעת שברי האימפריה של אלכסנדר. בשנת 167 לפנה״ס אסר את הפולחן היהודי, חילל את המקדש במזבח (ולפי המקורות, בקרבן חזיר) לזאוס האולימפי, והחרים את רכושם של הנאמנים. כינויו אפיפנס ("[האל] הנגלה") תבע לעצמו אלוהות; בני זמנו סילפו אותו בלעג לאפימנס, "המשוגע". מרד החשמונאים (מ-167 ואילך) כבש מחדש את המקדש; חנוכתו מחדש בשנת 164 לפנה״ס נזכרת עד היום כחנוכה. המחקר הרווח רואה באנטיוכוס את מילויו המלא של דניאל ח (וגם יא) — ובכל הנוגע לרובד הקרוב, הוא צודק. טענת הספר הזה אינה שאין זה אנטיוכוס, אלא שאנטיוכוס הוא הצל המוכן מראש: התועבה הראשונה המבשרת את השנייה, בדיוק כזה שהאדון יכול היה מאות שנים לאחר מכן להצביע על "שיקוץ שומם אשר אמר עליו דניאל" שעודנו לפנינו (מתי כד,טו) — לא אל העבר, אלא אל העתיד.

התיארוך, עם המספרים: דווקא אותו דיוק הביא את המחקר הביקורתי לתיארוך מאוחר — הספר כביכול נכתב לאחר המעשה (vaticinium ex eventu, "נבואה בדיעבד"). אך קומראן שומרת שמונה כתבי-יד של דניאל; העתיק שבהם, 4QDanᶜ (4Q114), מתוארך פליאוגרפית לסביבות 125 לפנה״ס (א' אולריך). ספר שנוצר רק בסביבות 165 לפנה״ס אינו יכול, בתוך דור אחד, לרוץ כבר בכמה העתקים ולהיערץ ככתבי קודש בעלי סמכות מאות קילומטרים משם. התיארוך שהיה אמור להיות אבן הראשה של הביקורת פועל דווקא נגדה.

טענה נגדית — "והלא דניאל ח מדבר פשוט על אנטיוכוס?"

כן — ולא. הרובד הקרוב הוא אנטיוכוס ללא ספק: התיש הוא יוון (ח,כא), הקרן הקטנה עולה מממלכת-משנה יוונית, התמיד מוסר, המקדש משוקם. מי שעוצר כאן, קורא נכונה את הכתוב. אך החזון מסרב לעצור אצל אנטיוכוס, ובמילותיו שלו. שלוש פעמים מעגן אותו גבריאל ב"עת קץ" (ח,יז; יט; כו). מלך ח,כג-כה קם "באחרית מלכותם", מתנשא נגד "שר השרים", ונשבר "באפס יד" — ואף אחד משלושת אלה אינו הולם את אנטיוכוס, שמת בשנת 164 לפנה״ס בחולי בפרס והמקדש כבר משוחרר. הכתוב עצמו מותח אפוא קשת מן המאה השנייה לפנה״ס ועד הקץ. אין זו קריאה מגמתית אלא תבניתו של כל ספר דניאל: המילוי הקרוב הוא הדגם המוקטן של הרחוק. (מלך הקץ בשלמותו בא בפרק ט, על המלך הנבזה של דניאל יא.)

הלב

אלוהים מטיל צל קדימה. מאות שנים בטרם בא האמיתי, הוא נותן לאיש לעלות ולעשות את כל מה שיעשה האמיתי — החילול, הקרבן המושבת, התועבה, ההאלהה העצמית — והוא מצווה לרשום זאת, כדי שילדיו לא יראו באמיתי דבר חדש או דבר תמים. זהו חסד בדמות אזהרה: אתה זוכה לראות את החזרה הכללית, כדי שלא תופתע בהצגה הראשית.

וראה כיצד מסתיים הצל, כי שם מונחת נחמתך. האיש שהתנשא להיות "האל הנגלה", שהשבית את הקרבן ורמס את המקום הקדוש, נשבר "באפס יד". לא בידי צבא, לא בידי מרד, לא בכוחך ולא בכוחי — בידי האבן שהתגזרה בלא ידיים. כך ייפול גם האחרון. אינך צריך לנצח את החיה; הדבר כבר הוכרע, בידי יד שאינה יד. הדבר היחיד הנדרש ממך הוא שתזהה את הצל — ולא תיתן לקוף של אלוהים לפתות אותך, יהיה השם האלוהי שהוא קורא לעצמו אשר יהיה.

הוא אינו דואג למלכים. וגם אתה אינך צריך לדאוג — כי גם האחרון נשבר באפס יד, בידי האבן שאף יד לא גזרה.

---

הבא: פרק ט — המלך הנבזה (דניאל יא). צל אנטיוכוס מתפתח לדיוקן מלא: המלך הבא בחלקלקות, שובר את הברית האיתנה ביותר, ומתנשא מעל כל אל — עד שהוא נופל בין הים להר הקודש.