חתימת ידו של האדריכל

המספרים, כאישור

חלק רביעי — חתימת היד

הבית נבנה במילים. לאורך 12 פרקים נשאה האקסגזה את הכול: השורשים עד היסוד, הדקדוק עמדה אחר עמדה, הטקסט המבאר את עצמו, מלך הקץ המסומן חמש פעמים, השבוע השמור במקומו בתוך ששת אלפי השנים. ולא היה ולו צעד אחד שנשען על מספר.

רק עכשיו, כשהבית עומד על תילו, הגיעה העת להקיפו ולהפוך כמה אבנים, כדי להתבונן בתחתיתן. כי אדם הבונה בדיוק כזה — החותך את הזמן, כורת את הברית, משקף את המזייף תכונה אחר תכונה — אינו מותיר מבנה כזה ללא חתימה. יש חתימה בטיט. והכלל שהספר הזה כולו נקט בו אינו תקף בשום מקום בחומרה רבה יותר מכאן: המספרים לעולם אינם מובילים; הם מאשרים. אם ייעלם המספר, עדיין יעמוד הביאור על תילו. חתימה אינה מוכיחה את הציור; היא מסגירה מי צייר אותו.

משמעת אחת מראש, כי הכנסייה הוטבעה באות-קלון של מיסטיקת המספרים וזכאית לחשד. מספר נחשב בספר הזה רק כאשר (1) הוא מדויק — בלא עיגול, בלא ±1, בלא אות שהושמטה כדי שסכום יסתדר; (2) הוא נוחת על התוכן של מקומו שלו — מספר שאינו שייך לדבר אינו אומר דבר; ו-(3) הוא עומד במבחן השתיקה — כי, כפי שיתברר, ההוכחה החזקה ביותר אינה מה שהטקסט מונה, אלא מה שהוא מסרב למנות.

חתימות היד הקשות

שני מספרים עומדים כגרניט, ושניהם נוחתים ישר על לב העניין.

86 מילים — השם. מנה את מילות ארבעת הפסוקים, בטקסט הרגיל: בפסוק כד 23, בפסוק כה 22, בפסוק כו 21, בפסוק כז 20. מדרגה יורדת ומושלמת — 23, 22, 21, 20 — בלא שלב חסר אחד. יחד: 86. ובעברית, שבה כל אות היא מספר, נושא שם האלוהים את אותו הסכום: אלהים אלוהים — א1 + ל30 + ה5 + י10 + ם40 = 86. הכלי המכיל את 70 השבועים — הנאמר על "עמך ועיר קודשך" — בנוי על מידת השם. אין הדבר דורש מומחה ולא שיטה סודית. הוא דורש אצבע וסבלנות. והוא חסין לקרי/כתיב: אתה מונה מילים, לא אותיות, ולכן שום נוסח-שינוי אינו נוגע בו.

34, ו־40 — הגואל. קח את משפט ההיכרת — "ואחרי השבועים שישים ושניים ייכרת משיח ואין לו" (כו א-ג) — ומנה את האותיות: הן 34. ו-גאל גאל, המילה שמשמעה לגאול, פועלו של הגואל, נושאת את אותו הערך: ג3 + א1 + ל30 = 34. המשפט שבו המשיח נכרת ונשאר בידיים ריקות הוא בדיוק באורך המילה לגאול. מעשה הגואל כתוב, לפי האות, במקום שבו הוא מאבד את הכול. וזה נמשך: גאל (34, המעשה) הופך ל-גואל גואל (40, הגואל עצמו) על ידי אות אחת שנוספה — ה-וו — האות שמשמעה "וו, ו, חיבור": הוא נעשה קרוב-דם בהיותו אדם, וכך נעשתה הגאולה לגואל. שני מספרים, בשורה אחת: המעשה והאישיות, נפרדים על ידי אות התגלמות הבשר.

שני אלה — 86 ו-34/40 — עומדים על גרניט ונוחתים על התוכן: השם על הכלל, הגואל על ההיכרת. אלה הן חתימות היד שעליהן אפשר לסמוך.

ההדהודים הרשומים

מתחת לאלה שוכבת שכבה יפה אך קלת משקל יותר, והיא מסומנת ביושר ככזו.

358 — משיח ונחש. גוף הנבואה מונה, באותיות, 358 — וגם משיח משיח (משוח) וגם נחש נחש (נחש) נושא את אותו הערך: שני הלוחמים של בראשית ג טו, נארגים לאותו המספר. נהדר, וקולע מבחינת התוכן — הדו-קרב הנושא את כל המחצית השנייה. אך הוא מתקיים רק על הקרי (צורת הקריאה הקצרה של מילה אחת בפסוק כד); הכתיב הכתוב נותן 359. לכן: ספקולטיבי, רשום ברובד העמוק יותר, לא כעמוד תווך. (ראה נספח B, §5.)

צפיפות היאנוס. דרך ט כד-כז עוברת סדרה בולטת של מילים המביטות לשני הכיוונים — מקדש וגם אישיות (כד ט), היכרת וגם כריתת ברית (כו ב), משחית הנשחת (כז ה-ז). (מועמד רביעי, ישבית בכז ד כ"השבתה וגם הבאה למנוחה", נפל בבדיקה: בניין הפעיל אינו פירושו בשום מקום "להשלים" — נספח E ונספח J.) שזה מאפיין מכוון של מבע "חתום", זוהי תזה חזקה — אך היא דורשת עדיין מדידת אפס (עד כמה צפופה פרשה דומה?) ולכן נותרת ספקולטיבית, עקבה לחקירה נוספת, לא טענה נושאת. (ראה נספח E.)

שנות התאריך — הרובד הנמוך ביותר, ביושר

ואז המין הפגיע מכולם: מספרים הנראים כשנת תאריך. הם נשארים בפנים, כי הם נוחתים בכל פעם על המשפט המדויק שעליו מדובר — אך הם מקבלים את הסימנים החלשים ביותר, שקול עד ספקולטיבי, ונאמר בקול היכן הם חלשים.

536 על המטרה הראשונה (כד ד, "לכלוא את הפשע"): מתועד היטב כערך מספרי (גולמי = שלד, בלא צורך בצמצום) וגם חזק מבחינת התוכן — 536 לפנה״ס היא שנת שיבת השארית ושיקום המזבח, ההיענות הקרובה לרוח תפילתו של דניאל. החזק שבשלושה.

457 ביציאת הדבר (כה): מתועד היטב כתאריך — 457 לפנה״ס ועוד 483 שנה מגיעים לשנת 27, משיחת המשיח. אך כגימטרייה נשען 457 על סכום-חלקי והוא חלש; הוא מסומן ספקולטיבי, לא כראיה.

שנת השלמת הקץ עומדת על משפט הסיום, וכדאי להפריד בין שתי הופעותיה.

הראשונה מתועדת היטב. המשפט האחרון מכל — ט כז ו-ז, "עד כלה ונחרצה תיתך על שומם" — בעל ערך מספרי של 1794, בטקסט הרגיל הבלתי-מצומצם (גולמי = שלד; לא הושמטה אם-קריאה). והשנה היהודית נמנית בשימוש היומיומי בלא האלפים: 5794 נקראת בקצרה "794." אותו מספר, 794, עומד אפוא במשפט הסיום (מחושב). החולשה כאן נמצאת ב-1000 המוביל (1794 = 1000 + 794): הוא בלתי-מוסבר, ואין כופים עליו דבר.

השנייה מוסברת, אך ספקולטיבית. סכום-השלד של כל פסוק כז הוא 5794 — וזו בדיוק השנה היהודית (אנו מונדי) המתלכדת עם 2033/34 של לוח השנה שלנו. כאן ה-"5000" המוביל אינו חידה: זוהי ספירת השנים היהודית המלאה. החולשה נמצאת במקום אחר: 5794 מופיעה רק על השלד (הסכום הרגיל של פסוק כז הוא 5872) — כלומר רק אחרי הסרת אמות הקריאה, וזו הקטגוריה הנמוכה מכולן.

מספר	מקום	סימן	חולשה
536	המטרה הראשונה (כד ד, "לכלוא את הפשע")	מתועד היטב כערך מספרי; חזק מבחינת התוכן: 536 לפנה״ס, שיבת השארית ושיקום המזבח	לא נזכרה; החזק שבשלושה
457	יציאת הדבר (כה)	כתאריך מתועד היטב (457 לפנה״ס ועוד 483 שנה מגיעים לשנת 27); כגימטרייה ספקולטיבי	נשען על סכום-חלקי
1794 (794)	משפט הסיום, ט כז ו-ז	מתועד היטב: 794 עומד בטקסט הרגיל הבלתי-מצומצם	ה-1000 המוביל בלתי-מוסבר
5794	כל פסוק כז, סכום-השלד	מוסבר, אך ספקולטיבי: השנה היהודית המתלכדת עם 2033/34	רק על השלד; הסכום הרגיל של פסוק כז הוא 5872

והערה אחת שאסור לבלוע, כי היא חותכת לשני הכיוונים. ספירת השנים היהודית עצמה אינה מדויקת לחלוטין. אך כאן יש להפריד בחומרה בין שני מספרים, שכן הם ממוזגים זה בזה שוב ושוב, ואלה שני גדלים שונים.

הראשון הוא ה165. זהו הפער שהמסורת היהודית עצמה מכירה בו: הכרונולוגיה הרבנית (סדר עולם רבה) דוחסת את התקופה הפרסית לקומץ מלכים, בעוד שניתן להוכיח כי האימפריה הפרסית נמשכה למעלה מ־200 שנה. הרב שמעון שוואב, שהגדיר את הבעיה בתוך האורתודוקסייה ביושר הרב מכול, דיבר על "לפחות 165 שנה" חסרות. אין זו התקפה נוצרית; זהו שבר מוכר בספירה הפנימית עצמה.

השני הוא ה206, וזהו מספר אחר שמקורו אחר: המרחק שבין שתי נקודות המוצא. הספירה הרבנית מתחילה את שנת 1 בסתיו של 3761 לפנה״ס; הספירה הנגזרת מן היוחסין של משולש ספרים זה מתחילה את שנת 0 בסתיו של 3967 לפנה״ס. בין שני תאריכי ההתחלה הללו מפרידות 206 שנה. מאחר שספירה אחת מתחילה ב-0 והאחרת ב-1, מספרי השנה של שנה אחת ויחידה נבדלים ב-205: השנה שישראל קורא לה 5794 היא על השעון 5999. והפרש זה אינו העתק של ה-165, אלא היתרה של ספר-חשבונות עצמאי בעל ארבעה סעיפים (מפותח באלגוריתם האלוהים):

• 165+ — הפער הפרסי: המאות שקרסו בין כורש לאלכסנדר, נמדדות כנגד רשימות המלכים בכתב היתדות ורשימת תלמי.
• 60+ — מפתח תרח: בראשית י״א:32 (תרח מת בן 205) פחות בראשית י״ב:4 (אברם יוצא בן 75) נותן 130 — תרח היה אפוא בן 130 בהיוולד אברם, ולא בן 70. אברם הוא הצעיר מבין שלושת הבנים, ולא הבכור; המסורת קוראת אותו כבכור ומאבדת 60 שנה.
• 12+ — הישיבה: התיקון לאורכה של הישיבה במצרים.
• 30− — ימי המלכים: כאן מונה המסורת הרבנית דווקא יותר מדי. המלכויות המשותפות שהראה תיל מלמדות ששנות מלכות חופפות נספרו פעמיים.

יחד: 165 + 60 + 12 − 30 = 207+, כשהוא נמדד כנגד סדר עולם, המציב את החורבן של שנת 70 ב-3828. הלוח העברי הקבוע קורא לאותה שנה עצמה 3830: תפר של שנתיים בתוך הספירה הרבנית עצמה. כנגד הלוח נותרות אפוא 205, בדיוק ההפרש במספרי השנה (5794 = שעון 5999); כשמודדים בין תאריכי ההתחלה, סתיו 3967 וסתיו 3761, הוא 206. ספר החשבונות נסגר, אך אין זה מבחן עצמאי: הוא הולך בעקבות העוגן של המקדש בזיו 966. מה שהוא אינו — הוא ה-165 במעיל אחר. ה-165 היא מה שהמסורת מודה בו בעצמה, ובספר חשבונות זה היא סעיף אחד, הפרסי; היתרה היא מה שעבודה זו מחשבת באופן עצמאי. מי שמערבב בין השניים סופר סעיף אחד פעמיים.

בספירה המתוקנת נופלת 2034 על 6000 AM, סף האלף השביעי.

ועכשיו זה נעשה בולט, כי 206 אינו מספר ריק. זהו ערכה המספרי של דבר דבר — "הדבר" — ודבר היא בדיוק המילה שבה מתחיל השעון לרוץ בט כה: "מן מוצא דבר." הרבנים הזיזו את השנים כדי שלא יעלו עוד 70 השבועים על ישוע; אך מילת ההתחלה של אותם 70 השבועים נשאה כבר בדיוק את מספר המרחק שבין שתי נקודות הבריאה: 206 (מספרי השנה עצמם זזים ב-205). המילה הפותחת את הספירה מצפינה את התיקון לזיוף הספירה — מאות שנים לפני שנעשה הזיוף. (מפותח ושקול ביושר בנספח ב §7.)

כך מקבל כל אחד משני המספרים את קולו: 5794 מבטא את השנה 2033/34 כפי שישראל מונה אותה על לוחו שלו (הקצר מדי); השעון המתוקן קורא לאותה שנה עצמה 5999 ומבטא מסתיו 2034 את ששת אלפי השנים; ודבר (206) עומד כחתימת יד על המרחק שבין שתי נקודות הבריאה, סתיו 3967 וסתיו 3761 לפנה״ס. (פַּרְשָׁנוּת) זו נותרת השכבה הרכה ביותר של המבנה, והאקסגזה אינה תלויה בה ולו כחוט השערה — אך היא מן הסוג המשתיק אותך.

כך מהווים שלושת תאריכי השנה יחד שעון בולט — 536 (ההיענות הקרובה), 457 (ההתחלה), 794/5794 (הקץ) — הנוחת בכל פעם על המשפט הנכון בדיוק, אך לעולם אינו יותר מחתימת יד תחת טיעון שהמילים כבר ניהלו זה מכבר.

חשבון ישר

תחילה עוד סכום אחד המראה מדוע שני העמודים כן נחשבים והשאר לא — כי בלעדיו נשאר "זה מתאים!" תחושה, ותחושה אינה ראיה.

קח תחילה את המין החלש: סכום-אותיות כמו 358. כמה מילים עבריות בעלות משמעות מצויות בין, נאמר, 350 ל-366 — רוחב אצבע משני הצדדים? עשרות. משיח (358), שטן (359), ושיירה של אחרות. עם כל-כך הרבה מטרות ברצועה צרה כמעט שאי-אפשר שסכום גדול ייפול שלא ליד דבר בעל משמעות. זוהי מלכודת ה-look-elsewhere: ככל שתתיר יותר מילים וככל שיהיו לך יותר דרכי מנייה (גולמי, שלד, עם או בלי אמות קריאה, קרי או כתיב, קולון זה או אחר), כך גובר ביטחונך שתפגע ב"משהו". קרבה אינה מוכיחה אז דבר — היא בלתי-נמנעת. לכן עומד 358 מסומן כספקולטיבי ולא כעמוד תווך.

הצב כעת מולו את מניית המילים, וראה את ההבדל. ל-86 אין כפתורים. אינך יכול להסיר אם-קריאה ממניית מילים; אינך יכול להזיז את הגבול, כי הפרשה היא הפרשה (ארבעה פסוקים, מבע אחד); אין בחירת קרי/כתיב, כי אינך מונה אותיות. מספר שלם אחד, אפס דרגות חופש — והוא אינו נופל סתם ליד משהו, אלא על אלוהים, השם שאמור לעמוד מעל "עמך ועיר קודשך", והוא עושה זאת דרך מדרגה מושלמת 23·22·21·20 בלא שלב חסר. זהו סוג אחר של אירוע מ-358. לא רצועה רחבה מלאת מטרות, אלא קליעה אחת בול בלי שיכולת לכוון את הנשק. ו-34/40 על משפט ההיכרת הם מאותו הסדר: מרווח-אותיות קבוע, מילה קבועה, על המקום היחיד הנכון מבחינת התוכן. ההבדל בין העמודים להדהודים אינו "יפה יותר" או "מכוער יותר" — הוא מספר הכפתורים שמותר היה לך לסובב.

השתיקה הצועקת בקול הרם ביותר

ועכשיו החשוב מכול, והוא אינו מוותר על דבר — מילולית. כי המבחן האמיתי אם המספרים האלה מתוכננים ולא מוקרנים, אינו מה שהטקסט מונה, אלא היכן הוא שותק.

טקסט שבו כל מספר שקורא מקווה למצוא אכן נמצא אי-שם, אינו מוכיח תכנון; הוא מוכיח קורא נחוש דיו לראות תבניות ברעש. לכן דווח, לאורך כל המנייה, בחומרה שווה על מה שלא כתוב:

• 330 (לכפר, "לכפר") — מספר נהדר, שהיה תואם לתוכן — נמחק, כי הוא אינו סוגר עם הספר-החשבונות שלו (הנותן 326). מוטב לאבד מספר יפה מאשר טענה שקורא במחק ערער מתחתה.

• 1260, 1290, 490, 483 — המספרים שמבארים היו שמחים ביותר למצוא — נעדרים כסכום-אותיות בט כד-כז. הסכומים הגדולים אינם נושאים שם ולא גורם נקי: נבדקו, וריקים.

זו אינה מבוכה; זו עמוד השדרה. הממצאים הנותרים — 86 ו-34/40 — מעטים, כבולים-לתוכן ומוקפים שתיקה. דווקא השתיקה הזו הופכת אותם לאות במקום למקרה. טקסט-צייד-תבניות נדלק בכל מקום; זה לא. חתימת היד אמיתית כי הנייר סביבה ריק.

שולחן העבודה — חתימות היד, מדורגות (למי שמבקש לעיין)

• 86 מילים = אלוהים (23·22·21·20). חסין קרי/כתיב. מתועד היטב (עמוד תווך).

• 34 אותיות (כו א-ג) = גאל → 40 = גואל (הוו כציר). על משפט ההיכרת. מתועד היטב (עמוד תווך).

• 358 = משיח = נחש (בר׳ ג טו): רק על הקרי (כתיב = 359). ספקולטיבי, לא נושא.

• צפיפות היאנוס: מבוקש (דרושה מדידת בקרה). ספקולטיבי, לא נושא.

• תאריכי השנה (הרובד הנמוך ביותר): 536 (כד ד, מתועד היטב כסכום + התאמת תוכן) · 457 (מתועד היטב כתאריך 457 לפנה״ס + 483 = שנת 27 לספירה; גימטרייה חלשה) · הקץ בכפליים: 1794 = כז ו-ז (גולמי = שלד, בלא צמצום אמות-קריאה) מכיל 794 (השנה היהודית בפרט קטן), עם 1000 מוביל בלתי-מוסבר; 5794 = סכום-השלד פס׳ כז (גולמי = 5872, ולכן תלוי-אמות-קריאה) = השנה היהודית 2033/34 (על השעון 5999). הערה — שני מספרים, לא אחד: (א) 165 = הפער שהמסורת היהודית עצמה מודה בו בתקופה הפרסית (הרב שוואב: "לפחות 165 שנה"); (ב) 206 = המרחק שבין תאריכי ההתחלה של הספירה הרבנית (שנה 1 = סתיו 3761 לפנה״ס) לבין הנגזרת מן היוחסין (שנה 0 = סתיו 3967 לפנה״ס) — ספר-חשבונות עצמאי בן ארבעה סעיפים: 165+ (הפער הפרסי) 60+ (מפתח תרח: בר׳ י״א:32 − בר׳ י״ב:4 = 205 − 75 = 130; אברם הוא הצעיר ולא הבכור) 12+ (הישיבה במצרים) 30− (ימי המלכים; המלכויות המשותפות של תיל — כאן מונה המסורת יותר מדי) = 207+ כנגד סדר עולם; פחות התפר של שנתיים אל לוח המוסכמה (70 לספירה = סדר עולם 3828, הלוח 3830) = 205, ההפרש במספרי השנה; בין תאריכי ההתחלה (שנה 0 מול שנה 1) 206. ה-165 וה-206 אינם אותו מספר ואין למזגם. (הפער של שוואב וספר-החשבונות 165/206: אבן הפינה, פרק 4, "השנים החסרות".) מתוקנת, נופלת 2034 על 6000 AM. ו-206 = דבר דבר, מילת ההתחלה של ט כה → ראה נספח ב §7. בנוסף: גאל (34) נוחת על שנת 34 לספירה וגם 2034 → נספח ב §7.

• ממצאים שליליים (היושרה): 330 נמחק (אקסגזה הפוכה; ספר-חשבונות = 326); 1260/1290/490/483 נעדרים כסכום-אותיות; הסכומים הגדולים "נבדקו וריקים." השתיקה היא ההוכחה.

הארכיון — מדוע אלה המספרים נחשבים ואחרים לא

העולם האקדמי מבחין בין גימטרייה גלויה (המספר וגם המילה נוכחים שניהם בטקסט, ותואמים את התוכן — למשל 318 של בראשית י״ד:14 = אליעזר, אליעזר = 318; השם מופיע בט״ו:2) לבין גימטרייה סמויה (מספר המופיע רק לאחר שהחוקר מונה יחידות ובוחר גבולות). הראשונה ברת-הגנה; השנייה שרירותית ברובה (א׳ גודפרנד, Jewish Bible Quarterly 2024; הביקורת החדה אצל מ׳ בר-אילן). ויש את מלכודת ה-look-elsewhere: עם די ספרות, יחידות מנייה ונקודות פתיחה וסיום, כמעט כל סכום ייפול ליד מילה בעלת משמעות — ולכן "קרבה" (כמו 358 מול 359) אינה ראיה. משום כך נוקט הספר הזה בכללים החמורים שלמעלה: מדויק-או-כלום, כבול-לתוכן, ו — מכריע מכול — השתיקה המדווחת במלואה. 86 (מילים, השם) ו-34/40 (גאל/גואל על ההיכרת) הם מדרגת הגלוי ותואמי-תוכן; הם עוברים. השאר עומד מתחת, מדורג ביושר. (השיטה המלאה וההשגות: נספח B.)

טענה נגדית — "בטקסט כזה תמיד תמצא מספרים"

ההשגה הספקנית החדה ביותר, והצודקת. עם די דרגות חופש תמיד תמצא משהו. נכון — ולכן אין הספר הזה נשען על המספרים, ולכן הוא מדווח על השתיקה באותו קול רם שבו הוא מדווח על הצליל. המבחן הוא הפוך: בטקסט עשיר-רעש או מתומרן הייתה המחלקה החלשה (סכומים, תאריכי שנה) נדלקת בכל מקום; כאן היא ריקה ברובה — 330 אינו סוגר (ונמחק), 1260/1290/490/483 נעדרים, הסכומים הגדולים נבדקו ונמצאו ריקים. שני דברים נותרים עומדים: השם במניית המילים (86) והגואל על ההיכרת (34/40) — מדויקים, כבולים-לתוכן, מוקפים שתיקה. זו אינה תבנית שקורא להוט מניח לתוך הטקסט; זוהי חתימת יד ששדה ריק מאפשר לראותה. ואם אינך משוכנע: הנח למספרים ליפול. המילים כבר בנו את הבית.

הלב

אינך זקוק למספרים האלה כדי להיוושע. שום אדם לא נושע מעודו בזכות 86 או 34. המילים נושאות את הכול: המשיח הנכרת, הכפרה שהושלמה, הגואל המביא הביתה. די בכך, ותמיד די היה בכך.

אך יש משהו רך בחתימת יד בתוך הטיט — במקום שאיש אינו חייב להביט בו, שאליו מגיע רק המבקש. האדריכל יכול היה לבנות את הבית ולהותירו ללא חתימה. תחת זאת הניח את השם במניית המילים ואת הגואל באותיות ההיכרת, לא כדי לכפות את אמונתך, אלא כדי לגמול לך כאשר תבקש — וכבוד מלכים חקור דבר (משלי כ״ה:2). זהו סוג הפרט שאב מתקין עבור הילד שיוסיף להתבונן: לא הכרחי, אך נתון, מאהבה, במקום שרק החופר מוצא אותו.

וזו, לעומק, הסיבה שהספר הזה קיים. לא כדי לתת לך תרשים אחרית-ימים מסובך יותר, אלא כדי שבהפכך את אותה אבן אחת תראה לפתע את היד שהניחה אותה — ותבחין שאינך עוד לומד, אלא משתחווה.

הוא אינו דואג בגלל המלכים. וגם אתה אינך צריך לדאוג — כי שמו כבר כתוב בטיט, למי שמתכופף לבקש.

---

הבא: החתימה — החותם נשבר (דניאל י״ב:9-10). הספר שנחתם "עד עת קץ" נפתח למשכילים; וההזמנה שגבריאל הביא לאיש חמודות מוגשת לכל מי שמוכן לבקש.