התרגום של דניאל ט:כד-כז, עם הצדקה ביקורתית-טקסטואלית

הטקסט שממנו טוען ספר זה, כולו במקום אחד — קונקורדנטי, מודרני, נאמן לטקסט העיצורי הכתוב — ואחריו הצדקה ביקורתית-טקסטואלית ולקסיקלית, קולון אחר קולון, של כל בחירה נושאת-משקל וכל מקום שבו הטקסט נותר במכוון פתוח. זוהי החלטת הקריאה שעליה נשענים כל הפרשנות (וספירת נספח B).

1. הבסיס הטקסטואלי ועקרון הקריאה

התרגום עומד על הטקסט העיצורי הכתוב (הכתיב) של כתב-יד לנינגרד (B19a), בסיסה של ה-BHS. עקרון קריאה זה עקרוני ועקבי: ספר זה קורא את העיצורים, התחביר והמילים כפי שהם כתובים, ולא את הטעמים המסורתיים (טעמי המקרא) כסמכות מכרעת. אותם טעמים הם מסורת קריאה נכבדה, שהונחה על העיצורים מאות שנים לאחר מכן (±800-1000 לספירה); הם אינם חלק מן ההתגלות ואינם רשאים לחתוך קשרים פרשניים שהטקסט העיצורי משאיר פתוחים. במקום שבו העדים הקדומים ביותר (תיאודוטיון, השבעים, קטעי קומראן) מאשרים את הטקסט הכתוב, מכריע הדבר יותר מאשר ניקוד או הכרעת טעם מאוחרים.

מוסכמת השם האלוהי הולכת אחר כל הספר: במקום שעומד שם המפורש → יהוה; במקום שעומד אֲדֹנָי/"אדון" → האדון. אל אלוהים פונים בלשון אתה.

2. התרגום

24 70 שבועים נחתכו על עמך ועל עיר קודשך — לכלות את הפשע, לחתום חטאות, לכפר עוון, להביא צדק עולמים, לחתום חזון ונביא, ולמשוח קודש קודשים.

25 דע אפוא והשכל: מן מוצא דבר להשיב ולבנות ירושלים, עד משיח נגיד, שבעה שבועים; ו־62 שבועים תושב ותיבנה מחדש, עם רחוב וחריץ, אך בעתות מצוקה.

26 ואחרי 62 השבועים ייכרת משיח, ואין לו. ואת העיר ואת הקודש ישחית עם נגיד הבא; וקצו בשטף, ועד קץ מלחמה — נחרצות שוממות.

27 והגביר ברית לרבים, שבוע אחד; ובחצי השבוע ההוא ישבית זבח ומנחה. ועל כנף שיקוצים בא משומם — עד כּלה, הקץ הנחרץ, ייתך על שומם.

3. הערות ביקורתיות-טקסטואליות ולקסיקליות, קולון אחר קולון

24א — נֶחְתַּךְ nechtak ("נחתכו / נגזרו"). מן השורש חתך chatak, "לחתוך, להכריע סופית" — בעברית מקראית hapax במובן זה. המשמעות היסודית (לחתוך החוצה) פותחת את כל "שדה החיתוך" של היחידה. אין גרסה טקסטואלית; הבחירה היא רק הניואנס "נגזרו" (גזרה) או "נחתכו" (נמדדו מתוך הזמן); התרגום נותן לשניהם להדהד.

24ד — לְכַלֵּא l'khalle ("לכלות / לכלוא"). דו-משמעות אמיתית בטקסט הכתוב. הצורה מתירה שני שורשים: kalah (כלה, "לכלות, לעשות קץ") ו— בכתיב באל"ף — kala' (כלא, "לכלוא, לרסן"). שניהם הולמים את הפשע; אין בוחרים ביניהם (ראה נספח E).

24ה — כתיב/קרי. הטקסט הכתוב (כתיב) קורא וּלְחָתֵם ul'chatem, "לחתום" (מן chatam); מסורת הקריאה (קרי) מציעה וּלְהָתֵם ul'hatem, "לעשות קץ" (מן tamam). ספר זה הולך אחר הchatam הכתוב ("לחתום חטאות"), אשר יתר על כן מתחרז עם חתימת החזון והנביא ב-24ח — מילת הציר המעניקה לספר זה את שמו.

24ט — קֹדֶשׁ קָדָשִׁים qodesh qodashim ("קודש קודשים"). ללא ה' הידיעה. השימוש בתורה נוטה בחוזקה אל המקום הקדוש / המקדש ("קודש הקודשים"); קריאת אישיות ("למשוח קודש קודשים", משיחית) אפשרית מבחינה דקדוקית אך מנוגדת לשימוש הרווח. קריאת המיעוט נזכרת, אך המשקל מונח על המקום.

25 — האתנח ו"שני המשוחים". זוהי ההכרעה הביקורתית-טקסטואלית המרכזית של כל הפרק. הטעמים המסורתיים מציבים את הטעם העיקרי (אתנח) אחרי "שבעה שבועים", ובכך נשבר המשפט: "עד משיח — שבעה שבועים; וששים ושניים שבועים תיבנה מחדש." כך עולים שני משוחים (49 שנים ו-434 שנים זה מזה) — קריאת ה-NRSV ושל המסורת היהודית. ספר זה דוחה אותה, ואכן על יסודות ביקורתיים-טקסטואליים, לא דוגמטיים: (1) הטעמים הם מימי הביניים ואינם חלק מן הטקסט העיצורי; (2) התרגום הקדום ביותר שהכנסייה נטלה לעצמה, תיאודוטיון, קורא את שני המספרים יחדיו אל "נגיד משוח" אחד (χριστοῦ ἡγουμένου); (3) רוג'ר בקווית' ואחרים הראו שאת הפיצול הטעמי מסבירים בצורה הטובה ביותר כהכרעת קריאה מאוחרת, אנטי-משיחית. הקריאה האחדותית (7 + 62 = 69 עד משיח נגיד אחד) אינה אפוא התעלמות מטעם, אלא סירוב להפוך טעם מאוחר לשופט. השבעה אכן מסמנים תפר פנימי (השיבה והקאנון שהושלם; ראה פרק 3), אך אין שם אישיות שנייה.

25ג — מֹצָא דָבָר motza davar ("מוצא דבר"). פנינה: זה מהדהד את ט:כג, שם בראשית תחנונו של דניאל "יצא דבר" (yatza davar). מטבע לשון אחת מלכדת תפילה ונבואה יחדיו. (לגבי הגימטריה של davar = 206, ראה נספח B §4.)

25ה — מָשִׁיחַ נָגִיד mashiach nagid ("משיח נגיד"). ללא ה' הידיעה, אך תואר-בתפקיד ("נגיד משוח"), לא "משוח שרירותי כלשהו". Nagid ("נגיד") הוא ניטרלי מבחינה מוסרית ושב ב-26ה לגבי אחר (ראה נספח I).

25/24 — 95 או 96 אותיות (הקרי/כתיב הקובע 358/359). הכתיב של פס' כד מונה 96 אותיות (סך הגוף 359 = Satan), הקרי 95 (→ 358 = Mashiach/Nachash). יש להכריע בזה פעם אחת מתוך עיקרון; משום שספר זה קורא את הכתיב, מתקיים 359 כפי שכתוב ו-358 מסומן כספקולטיבי (נספח B §5). הגרסה עצמה היא אורתוגרפית (matres), לא מהותית. הרמוניזציה: במקום שבו עבודה אחרת מונה בעקביות 358 (כמו מהדורת Seal of the Architect האנגלית), היא קוראת את הקרי — אין זו סתירה אלא אותו מקום ממש, בהפרש של אות matres אחת. ספר זה מתקנן על הכתיב (359) כספירה הראשית ומחזיק ב-358 כאות מסומן ספקולטיבי (Mashiach = Nachash, בראשית ג:טו). כך נותרות שתי הקריאות גלויות לעין מבלי להותיר את הספירה מרחפת.

26ב — יִכָּרֵת yikareth ("ייכרת"). נפעל (סביל) של karat, "לכרות". המשיח עובר זאת. אין גרסה.

26ג — וְאֵין לוֹ we'ein lo ("ואין לו"). יאנוס מכוון: "אין לו דבר" / "לא למענו" / "אין לו איש". כל השלושה ממשיים מבחינה דקדוקית ונושאי-משקל תיאולוגי; הם נשארים פתוחים (נספח E).

26ה — עַם נָגִיד הַבָּא am nagid ha-ba ("עם נגיד הבא"). זה העם המשחית את העיר; הנגיד "בא" עדיין. ה' הידיעה (ha-) והבינוני ba מציבים אותו בעתיד מנקודת מבטו של דניאל (ראה נספח I). אם הוא מופיע לפני ההשחתה בידי עמו או אחריה, הבינוני אינו מכריע. תאודוטיון קרא עִם והציבו לצדה: "עם המנהיג הבא" (σὺν τῷ ἡγουμένῳ τῷ ἐρχομένῳ).

26ו — בַשֶּׁטֶף ba-sheteph ("בשטף"). Sheteph (שטף, מבול) — מילת-בריח השבה ביא:כב (nishtefu) והקושרת את מלך הקץ אל דמות זו (נספח I).

27א — וְהִגְבִּיר בְּרִית we-higbir berit ("והגביר ברית": יחזק ברית בעוצמה מכרעת). נקודה לקסיקלית מכרעת: זהו לא מטבע הלשון הרגיל karat berit ("לכרות/לכונן ברית"), אלא ההפעיל של גבר gabar. פשוטו: "יגרום לברית לגבור, לרבים". ההפעיל בא רק פעמיים במקרא: כאן ובתהלים 12:5, שם אומרים הגאים בשפת חלקות: "ללשננו נגביר [...] מי אדון לנו". למילה שני צדדים. שררה: בקל "לגבור" (שמות 17:11; איכה 1:16), בהתפעל "להתגבר כנגד אל" (איוב 15:25); היוונית הקדומה של דניאל מתרגמת "הברית תשלוט ברבים" (dynasteusei hē diathēkē eis pollous), ומעט אחר כך "בחיזוק הברית" (katischysai tēn diathēkēn); שם הברית היא הנושא, לא הנגיד. חיזוק: הבניין הגורם עושה דבר לחזק; תאודוטיון מתרגם dynamōsei, "לחזק", ובפיעל זו הבטחת אלוהים "וגברתי את בית יהודה" (זכריה 10:6, 12). הרבים עומדים אחרי ל-: הם המקבלים, לא המושא הישיר. לתרגום נדרשים שני ביטויים לפועל האחד: בעוצמה מכרעת ולחזק. דניאל יא מחבר את השניים: שלב הברית עובר דרך שלוה (8:25; 11:21, 24), חלקלקות (11:21, 32, 34) וגמול (11:24, 39); האלימות באה באמצע (11:31). הנושא הוא דקדוקית הנגיד הבא של 26ה.

תחת הזכוכית המגדלת. (1) התרגום הקודם "לכפות, לכפות בכוח" צר מדי: להפעיל האחר היחיד אין צד כפוי, ולרבים עושה את הרבים למקבלים. (2) ההד של נמרוד ניתן להגנה, אך אינו נושא משקל. גבור בא 160 פעמים במקרא; השורש לבדו אינו יוצר אפוא רמז. הקשר עובר דרך בבל ושנער: נמרוד הגבור, שממלכתו מתחילה בבבל בארץ שנער (בראשית 10:8-10); המגדל בשנער, שנבנה "ונעשה לנו שם" ו"פן נפוץ" (11:2-4); השנער היחיד של דניאל (1:2) והגבור היחיד שלו בחלק העברי, המלך ה"עשה כרצונו" (11:3; השוו 8:4; 11:16, 36). בראשית אינה מציינת את נמרוד כבונה המגדל. (3) מבחן הפרכה: אם ל- כאן מסמן רק את המושא הישיר (שימוש מאוחר, בהשפעת הארמית), נופל הדגש על "למען"; שני הצדדים של גבר עצמו נותרים. (4) התרגום היווני הקדום עושה את הברית לנושא ("הברית תשלוט ברבים"). הוא נושא את משמעות השררה, אך לא את האדם; קריאה שבה הברית החדשה גוברת יכולה להישען עליו.

27ד — יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה yashbit zevach u-minchah ("ישבית זבח ומנחה"). Shabat (הפעיל), שורש השבת; בכל 40 צורות ההפעיל במקרא "להפסיק, לבטל, להסיר" — לעולם לא "להשלים" (נספח J §6). Zevach (עם דם, הקרבן הנאכל) + minchah (ללא דם, מתנה ומס): כצמד קבוע רק שש פעמים במקרא (שמואל א 2:29; 3:14; ישעיהו 19:21; עמוס 5:25; תהלים 40:7; כאן), בכל פעם במקום שבו הנאמנות מוטלת על הכף. אין זו הנוסחה המקובלת לפולחן כולו — זו היא עולה וזבח, 43 פסוקים — אלא הפולחן כשהוא נראה כמתן כבוד. מכריע: נעדרים באופן בולט עֹלָה olah, חַטָּאת chatat ותָּמִיד tamid — האחרון הוא בדיוק המילה שדניאל ח:יא-יג; יא:לא ויב:יא משתמשים בה להפסקת הפולחן. זהו אותו מעשה; ט:כז מכנה אותו לפי משמעותו. עדי נוסח: תאודוטיון ἀρθήσεταί μου θυσία καὶ σπονδή, אותו צמד שבו מתרגם תרגום השבעים "מנחה ונסך" ביואל א 9, 13; היוונית הקדומה מתרגמת בחופשיות. אינדיקציית עיצוב, המסומנת בכנות ככזו, לא כהוכחה לקסיקלית.

27ה — וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם we-al kanaf shiqqutsim meshomem. שלושה עניינים קשים: (1) כְּנַף kanaf — "כנף, קצה, שולַיים, פינה"; ברות ג:ט וביחזקאל טז:ח כנף הברית של ההגנה על הכלה, כאן הפוכה ל"כנף שיקוצים" (נספח E). (2) המשפט שבור מבחינה דקדוקית — חסר הפועל הראשי; האדון עצמו ממלא אותו ב"עומד" (ἑστός, מתי כד:טו). (3) עיוות לעג אפשרי: shiqquts meshomem ("שיקוץ משומם") נשמע כסילוף של Ba'al Shamayim ("בעל שמים"), תואר האליל — תזה ידועה במחקרי בית שני.

27ו — וְעַד־כָּלָה וְנֶחֱרָצָה we-ad kalah we-necheratzah ("עד כּלה, ואכן גזרה נחרצת"). Kalah כאן סוגר את הקשת שנפתחה בl'khalle ha-pesha ב-24ד — שורש אחד מותח את הנבואה. Necheratzah (מן charats, "לחתוך, להכריע") מחדש את שדה החיתוך.

27ז — תִּתַּךְ עַל־שֹׁמֵם titakh al-shomem ("ייתך על שומם"). Natak ("לשפוך") הוא המילה הנבואית לחרון שנשפך, והיא מהדהדת את ט:יא, שם בתפילת דניאל "ניתכה הקללה (nittak) עלינו". פועל אחד סוגר את המעגל: מקללה-על-העם אל משפט-על-האויב. שֹׁמֵם shomem הוא כאן יאנוס: המשומם (אישיות) או השומם (המצב/המקום).

4. עדי הנוסחאות, בקצרה

• תיאודוטיון (המאה ה-2, אך עם שורשי "קייגה" קדומים יותר): דניאל היווני שהכנסייה נטלה לעצמה במקום דניאל של השבעים (LXX) השונה. תומך בקריאה האחדותית של 7+62 וב"נגיד משוח" המשיחי.
• השבעים (LXX) של דניאל: סוטה בחדות בנקודות ומשום כך בדיוק נדחק הצדה על ידי הכנסייה; רלוונטי כעד, לא כבסיס.
• קומראן (4QDanᵃ⁻ᵉ): מאשרים את הטקסט העיצורי של דניאל הרבה לפני המשיח ומערערים את התיארוך המאוחר (ראה נספח G).
• וולגטה / פשיטתא: עדים משניים, תואמים ברובם את עיצורי הנוסח המסורתי.

5. סיכום המקומות הפתוחים (ה-cruxes)

בהתאם לכלל החל על כל הספר — במקרה של דו-משמעות אמיתית אין בוחרים — הנה המקומות שבהם הטקסט הכתוב נושא יותר מקריאה אחת. פיתוח מלא בנספח E.

• 24ד l'khalle: "לכלות" (kalah) או "לכלוא" (kala').
• 24ה כתיב/קרי: "לחתום חטאות" (chatam) או "לעשות קץ לחטאת" (tamam).
• 24ט qodesh qodashim: מקום קדוש (רוב) או אישיות קדושה (מיעוט).
• 26ג we'ein lo: "אין לו דבר" / "לא למענו" / "אין לו איש".
• 27ז shomem: "על המשומם" (אישיות) או "על השומם" (מצב).

השווה God's Algorithm, נספח E.