לשון הקרבנות בדניאל 9:27: מדוע דווקא זבח ומנחה

16 דק׳ קריאה

פרק 5 נשען על בחירת מילים אחת: בפסוק 9:27 הנגיד משבית "זבח ומנחה", ולא את העולה, לא את החטאת ולא את "התמיד". נספח זה חושף את היסוד הזה. המקרא העברי כולו נמנה: כתב יד לנינגרד (WLC), 23,213 פסוקים, בחיפוש לפי שורש ולמה. שלוש שאלות נידונות כאן: כיצד המקרא מכנה את העבודה כולה, היכן עוד מופיע הצמד זבח ומנחה, ומדוע דווקא ספר שמואל בוחר בו. הספירות מכניות וניתנות לבדיקה. היכן שהטקסט נגמר והפרשנות מתחילה, הדבר נאמר במפורש.

1. כיצד המקרא מכנה את העבודה כולה

מי שמבקש לכנות את הפולחן כולו בנשימה אחת, יש לו בעברית נוסחה קבועה: עולה וזבח. העולה עולה כולה לאלוהים; הזבח מתחלק בסעודה; יחד הם השלם. הנוסחה מופיעה ב־43 פסוקים: משמות 10:25 ו־יח 12, דרך דברים יב ויהושע כב, ועד ישעיהו 1:11 ו־נו 7, ירמיהו 7:21–22, הושע 6:6 ותהלים 51:18–21. שמואל עצמו משתמש בה ברגע המכריע: "החפץ ליהוה בעלות וזבחים כשמע בקול יהוה" (שמואל א 15:22; וכן 6:15; 10:8).

לצמדים האחרים תפקיד משלהם:

צמד	פסוקים יחד	צמודים ממש	תפקיד
זבח + שלמים	51	51	הצירוף הקבוע "זבח שלמים"
חטאת + עולה	47	22	דיני הקרבנות: חטאת ועולה יחד
עולה + זבח	43	31	הפולחן כולו
עולה + מנחה	43	39	העבודה הקבועה, היומית והחגיגית
מנחה + נסך	36	32	המנחות הנלוות; קצב היום
עולה + תמיד	26	25	"עולת התמיד"
זבח + מנחה	15	10	ראה סעיף 3

יש עוד ארבע דרכים שבהן העבודה כולה נזכרת:

סיכומים משפטיים, מלאים: ויקרא 7:37–38 (העולה, המנחה, החטאת, האשם, המילואים וזבח השלמים); במדבר 29:39 למועדים; דברים 12:6, 11 ו־17 למקום הנבחר.
נוסחות לעבודת היום: "עלת הבקר ומנחת הערב" (מלכים ב 16:15); "מנחה ונסך" (יואל 1:9, 13; 2:14); והמנחה כשעון: "כעלות המנחה" (מלכים א 18:29, 36; מלכים ב 3:20), מנחת הערב של עזרא (9:4–5), של המתפלל (תהלים 141:2) ושל דניאל (9:21).
נוסחות של הפסקה: "הכרת מנחה ונסך מבית יהוה" (יואל 1:9); "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה" (הושע 2:13); "ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח" (הושע 3:4); ובדניאל עצמו שלוש פעמים "התמיד" (8:11–13; 11:31; 12:11).
ביקורת נבואית ורשימות אחרית הימים: ישעיהו 1:11–13; עמוס 5:21–25; מיכה 6:6–7; תהלים נ; וכן ישעיהו 56:7; 60:7; ירמיהו 17:26; 33:18; יחזקאל 45:17; מלאכי 3:3–4.

מסקנה. לשלם המקרא אומר "עולה וזבח". להפסקת העבודה היומית הוא אומר "התמיד" או "מנחה ונסך". דניאל 9:27 אינו אומר לא זה ולא זה.

2. המילים ושדותיהן

מונח	פסוקים	עם כפר באותו פסוק	שדה עיקרי
חטאת*	270	38	קרבן הכפרה המובהק
אשם	41	7	השבה, כפרה
עולה	262	17	מסירות שלמה, גם מכפרת (ויקרא 1:4)
מנחה	194	9	מס, דורון; בפולחן קרבן הסולת
זבח	153	4	הקרבן הנאכל

*"חטאת" פירושה גם "חטא"; לכן המספר לגבי הקרבן גבוה מדי.

זבח אינו אמצעי כפרה בשום מקום בתורה. מארבעת הפסוקים שבהם הוא עומד לצד "כפר", שלושה הם השוואות ("כחלב זבח השלמים", ויקרא 4:26, 31, 35). הרביעי הוא שמואל א 3:14, ושם דווקא נשללת הכפרה (סעיף 4). הזבח הוא הפסח (שמות 12:27), השלמים, התודה (תהלים 50:14, 23) וסעודת הברית. יעקב ולבן זובחים זבח בהר לאחר בריתם (בראשית 31:54). בסיני נזבחים זבחים שלמים (שמות 24:5). והאל קורא ל"כרתי בריתי עלי זבח" (תהלים 50:5). הוא גם סעודת המשפחה, העיר והמשפחה הרחבה (שמואל א 1:21; 9:12–13; 20:6, 29), וסעודת האלילים (שמות 34:15; במדבר 25:2; דברים 32:17).

מנחה יש לה שלוש שכבות:

מס ודורון לאדון.
- יעקב לעשו (בראשית 32:14–22; 33:10), והאחים ליוסף (43:11–26).
- ישראל לעגלון (שופטים 3:15–18).
- בימי המלכים: לשאול, שאינו מקבל אותה (שמואל א 10:27), ולדוד, ממואב וארם, "נשאי מנחה" (שמואל ב 8:2, 6). ועוד שלמה (מלכים א 5:1; 10:25), הושע למלך אשור (מלכים ב 17:3–4; הושע 10:6), תהלים 45:13 ו־עב 10.
- תרגום השבעים מתרגם את המס למלכים ב־δῶρα (שמואל א 10:27) וב־ξένια (שמואל ב 8:2).
מתנה לאלוהים באופן כללי: קין והבל מביאים שניהם מנחה, מפרי האדמה ומבכורות הצאן (בראשית 4:3–5); "מנחת יהוה" (שמואל א 2:17).
מנחת הסולת הטכנית של ויקרא ב ו־ו.

שדה הכבוד. היכן שזבח או מנחה עומדים לצד כבד/כבוד, מדובר במתן כבוד:

"ותכבד את בניך ממני" (שמואל א 2:29);
"וזבחיך לא כבדתני" (ישעיהו 43:23);
"זבח תודה יכבדנני" (תהלים 50:23);
"הבו ליהוה כבוד שמו שאו מנחה" (תהלים 96:8; דברי הימים א 16:29);
המנחה ליהושפט, "ויהי לו עשר וכבוד לרב" (דברי הימים ב 17:5).

ברית וזבח באותו פסוק מופיעים חמש פעמים: שמות 34:15, מלכים ב 17:35, דברי הימים א 15:26, תהלים 50:5 ודניאל 9:27. בשלושה מתוך ארבעת המקומות שמחוץ לדניאל הזבח הוא הסימן למי האדם קשור:

ברית עם יושב הארץ מובילה לאכילה מזבחו שלו (שמות 34:15);
ברית יהוה אוסרת לזבוח לאלהים אחרים (מלכים ב 17:35);
הברית נכרתת על הזבח (תהלים 50:5).

3. הצמד זבח ומנחה, מקום אחר מקום

כצמד קבוע, זה לצד זה וללא מונחי קרבן אחרים, הוא מופיע שש פעמים במקרא. בתשעה פסוקים נוספים שתי המילים עומדות ברשימה ארוכה יותר (ויקרא 7:37; 23:37; במדבר 6:17; יהושע 22:23, 29; מלכים ב 16:15; ישעיהו 43:23; ירמיהו 17:26; 33:18).

שמואל א 2:29. "למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי". בית כהונה שאינו מכבד את אלוהים.

שמואל א 3:14. "ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם". גזר הדין, באותן שתי מילים.

ישעיהו 19:21. "ונודע יהוה למצרים וידעו מצרים את יהוה ביום ההוא ועבדו זבח ומנחה ונדרו נדר ליהוה ושלמו". ההקשר הוא חילופי אדנות. מצרים צועקת אל יהוה, והוא שולח לה מושיע (19:20), ובסוף נאמר "ברוך עמי מצרים" (19:25). הפועל "עבד" הוא גם פועלו של הווסל.

עמוס 5:25. "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל". הפסוק הבא נותן את התשובה: "ונשאתם את סכות מלככם ואת כיון צלמיכם" (5:26). השאלה היא למי הלכו המתנות באמת. סטפנוס מצטט זאת בנאומו על המקדש (מעשי השליחים 7:42–43).

תהלים 40:7–9. "זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת. אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי. לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי". שים לב למבנה. המזמור משתמש בשני צמדים: זבח ומנחה, המתנות, ועולה וחטאה, המסירות והכפרה. יחד הם מכסים את השלם, אך הם מוצבים בכוונה בנפרד. מה שבא במקום הצמד הראשון הוא האוזן השומעת: נאמנות במקום מתנות. ויקרא מאשר חלוקה זו: "כפר" בא בפרקים א-ד אצל העולה (1:4) והחטאת (4:20, 26, 31, 35), לא אצל המנחה (פרק ב) והשלמים (פרק ג). שתי הסתייגויות. גם העולה יכולה להיות נדבה (ויקרא 22:18; במדבר 15:3), ו"ריח ניחוח ליהוה" חל על כל הארבעה (1:9; 2:2; 3:5; 4:31): הגבול עובר בין מתנה לכפרה, לא בין נדבה לחובה. ומחוץ לויקרא התחומים חופפים: שמואל א 3:14 מציב את הצמד ליד "כפר", ויחזקאל 45:15, 17 מונה מנחה ושלמים בין מה ש"מכפר".

דניאל 9:27. "וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה".

התמונה על פני חמשת המקומות. בית כהונה בוגד. ארץ שמחליפה אדון. עם שמחלק את נאמנותו. עבד שמביא ציות במקום מתנות. בכל פעם הצמד עומד היכן שהנאמנות מוטלת על הכף, ובשום מקום אינו אמצעי כפרה. (פרשנות, הבנויה על חמשת הכתובים.)

4. מדוע דווקא בשמואל?

שמואל בוחר כאן בכוונה. כשהספר הזה מתכוון לעבודה כולה, הוא כותב "עלות וזבחים" (15:22). ב־2:29 וב־3:14 הוא בוחר אחרת. חמישה חוטים נפגשים כאן.

4.1 הסיפור דורש את שתי המילים האלה. שמואל א 2:12–17 מתאר את החטא במדויק:

"כל איש זבח זבח": נער הכהן תקע את המזלג בסיר (2:13–14).
"גם בטרם יקטרון את החלב": הוא דרש בשר חי (2:15–16). חלקו של אלוהים נגזל לפני שהגיע אליו.
"ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני יהוה כי נאצו האנשים את מנחת יהוה" (2:17).

הזבח כאן הוא סעודת העם, והמנחה היא המילה הכללית למה שמגיע לאלוהים. כתב האישום (2:29) מונה בדיוק את שתיהן, וגזר הדין (3:14) חוזר עליהן. זו מידה כנגד מידה: במה שבו חטאו, בו לא יתכפרו.

4.2 "בעט" הוא לשון מרד משירת האזינו. הפועל "בעט" מופיע במקרא כולו פעמיים בלבד: בשמואל א 2:29 ובדברים 32:15.

דברים 32:15: "וישמן ישרון ויבעט [...] ויטש אלוה עשהו". שני פסוקים אחר כך: "יזבחו לשדים לא אלה" (32:17).
שמואל א 2:29: "למה תבעטו בזבחי [...] להבריאכם".

השמנה, בעיטה וזבחים שהולכים למקום הלא נכון: שלושת הסימנים מופיעים בשני המקומות. שירת האזינו היא שירת העדות נגד הפרת הברית (דברים 31:19–21). שמואל מתאר אפוא את חטא בית עלי כבגידה בברית, ולא כתקלה פולחנית. (עובדות המילים מוצקות; שהרמז לשירה מכוון, זו פרשנות.)

4.3 בשמואל הצמד הזה הוא לשון הנאמנות.

הזבח בשמואל הוא כמעט תמיד הסעודה החותמת קשר: של המשפחה (1:21; 2:19), של העיר (9:12–13), של המלוכה (10:8; 11:15: "וימלכו שם את שאול [...] ויזבחו שם זבחים שלמים"), של משיחת דוד (16:2–5) ושל המשפחה הרחבה (20:6, 29).
המורד מקיים זבח. אבשלום "בזבחו את הזבחים", "ויהי הקשר אמץ" (שמואל ב 15:12), ואדוניה עשה כך כשביקש לחטוף את הכתר (מלכים א 1:9, 19, 25). מי שמבקש לקשור נאמנות, עורך זבח.
המנחה בשמואל היא המס שמוכיח נאמנות. משאול היא נמנעה: "ויבזהו ולא הביאו לו מנחה" (10:27). לדוד היא שולמה, בידי מואב וארם, "נשאי מנחה" (שמואל ב 8:2, 6).
הספר כולו סובב סביב השאלה איזה בית יעמוד: בית עלי או "כהן נאמן [...] בית נאמן" (2:35), שאול או דוד, דוד או אבשלום.

4.4 "כפר" בשמואל: פיוס של צד שנפגע.

הפועל מופיע פעמיים בשמואל. מלבד 3:14 הוא עומד בשמואל ב 21:3, כששואל דוד את הגבעונים: "ובמה אכפר". זהו פיצוי לצד שנפגע, לא טקס. תרגום השבעים משתמש בשני המקומות באותו פועל, ἐξιλάσκομαι.
המשלב תואם את בראשית 32:21, שבו מבקש יעקב "אכפרה פניו במנחה": לרצות אדון נעלב במתנה. ובשמואל עצמו אומר דוד לשאול: "אם יהוה הסיתך בי ירח מנחה" (שמואל א 26:19).
שמואל א 3:14 אומר אפוא: אדון נעלב לא יתרצה עוד לבית הזה במתנות שהוא עצמו ביזה. הפסוקים שלפניו אומרים זאת בלשון משפטית: "ואם ליהוה יחטא איש מי יתפלל לו" (2:25); "כי מכבדי אכבד ובזי יקלו" (2:30).

4.5 הפסוק שולל כפרה. יהא משקלו של 4.4 אשר יהא, 3:14 אומר שזבח ומנחה אינם מכפרים כאן. הקריאה המקובלת היא: בשום קרבן שהוא, כמו בחטא "ביד רמה", שאין לו קרבן בתורה. במדבר 15:30–31 אומר: "כי דבר יהוה בזה"; השווה שמואל א 2:30, "ובזי יקלו". לפי קריאה זו הצמד מכנה את השלם, אך דווקא כדי לשלול את כוח הכפרה שלו. לפי קריאת הנאמנות הוא מכנה את מתנות הכבוד. באף אחת משתי הקריאות אין הצמד מונח של כפרה.

5. העדים היווניים, ומה מדבר נגד קריאה זו

תרגום השבעים לשמואל א 2:29 ו־ג 14 אינו גורס "זבח ומנחה" אלא θυμίαμα καὶ θυσία, "קטורת וזבח". הדבר מצביע על נוסח עברי אחר, או על השוואה לקטורת שב־2:28. בעיני המתרגם היווני היה הצמד אפוא כינוי כללי לפולחן. (טעון עוד בדיקה מול מגילות שמואל מקומראן.)
תאודוטיון, דניאל 9:27: ἀρθήσεταί μου θυσία καὶ σπονδή, "יוסרו זבחי ונסכי". זהו מילה במילה הצמד שבו תרגום השבעים מתרגם "מנחה ונסך" ביואל 1:9, 13 ו־ב 14, העבודה היומית ש"הכרת מבית יהוה". תאודוטיון קרא אפוא את 9:27 כהשבתת העבודה היומית, אותו עניין כמו התמיד של 8:11, 11:31 ו־יב 11.
תרגום השבעים לתהלים 39:7 (40:7 בעברית): θυσίαν καὶ προσφορὰν οὐκ ἠθέλησας, σῶμα δὲ κατηρτίσω μοι. האיגרת אל העברים 10:5–10 מצטטת פסוק זה, מונה את ארבעת סוגי הקרבנות (10:8) ומסכמת: "הוא מסיר את הראשון כדי להקים את השני" (10:9).
העברים 10 ומתנת הגוף. האיגרת מעמידה את הגוף מול הצמד הראשון (10:5) וקוראת לו "ה-prosphora של הגוף" (10:10; השוו 10:14, 18), במילה המתרגמת את המנחה בתהלים 39:7 (ביוונית). ב-10:11-12 המילה היא θυσία: הכוהנים מקריבים "פעם אחר פעם אותן thysiai", המשיח הקריב "thysia אחת בעד החטאים". θυσία מתרגמת בתהלים 39:7 את הזבח, ובויקרא לרוב גם את הזבח וגם את המנחה; השלמים הם שם θυσία σωτηρίου, ו-προσφορά אינה מופיעה בויקרא. ב-10:12 נפגשים מילת המתנה ו"בעד החטאים": לאיגרת המתנה מרצון של המשיח היא עצמה הכפרה. מילות הכפרה (ὁλοκαυτώματα, περὶ ἁμαρτίας) באות בהעברים 10 רק בציטוט, לעולם לא כשם למה שעשה המשיח. רומים 12:1 משתמשת ב-θυσία לגופם של המאמינים ("קרבן חי"); אפסים 5:2 מכנה את מסירותו של המשיח "prosphora ו-thysia לאלוהים, לריח ניחוח": צמד המזמור, עם נוסחת הריח של ויקרא.
דניאל והעברים ביוונית. לדניאל 9:27 יש בשני התרגומים היווניים θυσία καὶ σπονδή; להעברים יש θυσία καὶ προσφορά. רק המילה הראשונה משותפת, והעברים אינה מצטטת את דניאל ט בשום מקום. הקשר בין תהלים 40 לדניאל 9:27 קיים בעברית, לא ביוונית שהעברים קוראת.

מה מדבר נגד זה, ומה לא.

המתרגמים היווניים קראו את הצמד כמונח כללי לפולחן. זו פרשנות של מאות מאוחרות יותר, לא שימוש לשון עברי. אבל היא מבהירה ש"הפולחן כולו" ו"הפולחן כמעשה נאמנות" אינם סותרים זה את זה. הצמד יכול לכנות את העבודה היומית כולה, כשהיא נראית כמתן כבוד. לכן אומר ספר זה ש־9:27 וכתובי התמיד מתארים אותו מעשה: 9:27 מכנה אותו לפי משמעותו (פרקים 8 ו־9).
הגשר המקראי היחיד לקריאה משיחית של ההשבתה הוא תהלים מ באיגרת אל העברים י. הגשר הזה אמיתי, ויש לשקול אותו. אבל במזמור הצמד הוא דווקא מה שאלוהים לא חפץ בו, והאיגרת מדברת על מעשה משפטי ("הוא מסיר את הראשון"), לא על יד המשביתה עבודה. הפועל שבדניאל אינו משתנה בשל כך (סעיף 6). עבור M2030 נותר העברים 10:12 המילה החזקה ביותר: שם נקראת מילת הזבח "בעד החטאים". הדבר נוגע למשמעות הצלב, שספר זה מציב ב-9:26, לא לפועל או לעיתוי של 9:27.
קרבנות אחרי הצלב. יחזקאל מ-מח רואה שוב עולה, מנחה ושלמים (43:27; 45:17), ומכנה אותם "לכפר" (43:20, 26; 45:15, 17, 20). אין זה מתנגש בהעברים 10:18 ("אין עוד קרבן על החטא"), כל עוד כפר נקרא כאן כטקסי: דם בהמות קידש גם לפני הצלב רק "לטהרת הבשר" (העברים 9:13). הקרבן המחודש ש-M2030 מצפה לו ב-2027 (ירמיהו 33:18) נושא את אותו משא.

6. הפועל: ישבית

הצורה שב־9:27 היא בניין הפעיל של "שבת". בניין זה מופיע 40 פעמים במקרא, ובכל מקום פירושו: להפסיק, לבטל, להסיר. את השאור מן הבתים (שמות 12:15), את החיה הרעה מן הארץ (ויקרא 26:6; יחזקאל 34:25), את המלחמות עד קצה הארץ (תהלים 46:10), את חגיו ושבתותיו של עם בוגד (הושע 2:13), את הכמרים (מלכים ב 23:5), את המשל (יחזקאל 12:23), את האויב (תהלים 8:3). שביתת היום השביעי היא בבניין קל (בראשית 2:2), לא בהפעיל. הקרוב ביותר ל"מנוחה" הוא שמות 5:5, שם מתלונן פרעה: "והשבתם אתם מסבלתם". גם שם פשוט נעצרת העבודה.

לקריאה "להביא לידי שלמות" אין אפוא תמיכה במילון. לפי המבחן של ספר זה עצמו (נספח E, מבחן 1), היאנוס של 27ד נופל. מודל התוכנית והביצוע אינו מפסיד מכך דבר. הוא מקבל יסוד נקי יותר:

השבוע המשפטי של השה נשען על 9:26. שם עומד "יכרת": המשיח נכרת, במילה שבה כורתים ברית. האיגרת אל העברים 9:16–17 אומרת: צוואה תקפה במות המצווה. וב־10:9: "הוא מסיר את הראשון".
שבוע היריב נשען על 9:27: הברית עם הרבים, ההשבתה בפועל, השיקוץ.

שתי רמות, שני פסוקים.

הד, לא הוכחה: בניין הפעיל היחיד של "שבת" שמושאו אדם בהקשר של גאולה הוא רות 4:14. שם אומרות הנשים: "ברוך יהוה אשר לא השבית לך גאל היום". אצל הגואל, יהוה אינו משבית.

7. מה משמעות הדבר לדניאל 9:27

מוצק (הטקסט והספירה נושאים זאת):

זבח ומנחה אינו מונח של כפרה. הזבח אינו מכפר בשום מקום בתורה. קרבנות הכפרה המיוחדים, חטאת ואשם, וכן העולה, אינם נזכרים ב־9:27.
הנוסחה לפולחן כולו היא עולה וזבח. הנוסחה להפסקת העבודה היומית היא התמיד או מנחה ונסך. דניאל 9:27 אינו בוחר באף אחת מהן.
בכל חמשת המקומות האחרים הצמד הקבוע עומד היכן שנאמנות, כבוד או שאלת השייכות מוטלים על הכף.
"ישבית" פירושו השבתה בפועל בכל 40 צורות ההפעיל.

בר הגנה (התכנסות של כתובים, לא הכרח):

בפסוק אחד עם "והגביר ברית", הצמד יוצר תמונת ברית: הנגיד מחזק ברית ומשבית את הקרבנות שבהם ישראל מביע נאמנות לאדונו. התורה כבר הכירה את הסכנה (שמות 34:15).
דניאל 11:36–39 מפתח זאת. המלך "לאלה מעזים על כנו יכבד [...] בזהב ובכסף ובאבן יקרה" ו"המשילם ברבים": כבוד ומס, מוטים לאחר, במשלב הכבוד של שמואל א 2:29–30.
בשמואל ובמלכים המורד עורך זבח כדי לקשור אליו נאמנות: אבשלום ואדוניה.
המנחה האחרת היחידה בעברית של דניאל היא זו שב־9:21, שעת מנחת הערב. הקרבן שאליו מכוון דניאל את תפילתו מושבת ב־9:27.

אינו עומד:

שהמשיח כנושא "אינו מתאים בשום רמה" לצמד. האיגרת אל העברים י, דרך תהלים מ, קושרת קשר. מה שעומד: שם הצמד הוא דווקא מה שאלוהים לא חפץ בו.
שהצמד הוא הקיצור המקובל לפולחן כולו. זה עולה וזבח.

8. שאלות פתוחות

תרגום השבעים לשמואל: האם θυμίαμα καὶ θυσία ב־2:29 וב־3:14 חוזר לנוסח עברי אחר? יש לבדוק מול 4QSam^a ומול המנגנון הביקורתי.
קומראן והמשנה: כיצד מגילת המקדש, ברית דמשק והמסכתות תמיד וזבחים מכנים את העבודה המלאה?
הושע 3:4–5: "אין מלך ואין שר ואין זבח", ואחר כך השיבה "באחרית הימים". מלך, שר וזבח עומדים כאן יחד כסימני נאמנות, ברצף של אחרית הימים. הדבר ראוי לדיון משלו לצד דניאל 9:26–27.

רשימות מכניות

עולה + זבח באותו פסוק (43): שמות 10:25; 18:12; 24:5 · ויקרא 4:10; 7:37; 17:8; 23:37 · במדבר 10:10; 15:3, 5, 8 · דברים 12:6, 11, 27 · יהושע 22:23, 26–29 · שמואל א 6:15; 10:8; 15:22 · מלכים ב 5:17; 10:24; 16:15 · דברי הימים א 29:21 · דברי הימים ב 7:1; 29:31 · תהלים 40:7; 50:8; 51:18, 21 · ישעיהו 1:11; 43:23; 56:7 · ירמיהו 6:20; 7:21, 22; 17:26; 33:18 · יחזקאל 40:42; 44:11 · הושע 6:6.
זבח + מנחה באותו פסוק (15): כצמד קבוע שמואל א 2:29; 3:14; ישעיהו 19:21; עמוס 5:25; תהלים 40:7; דניאל 9:27; ברשימה ויקרא 7:37; 23:37; במדבר 6:17; יהושע 22:23, 29; מלכים ב 16:15; ישעיהו 43:23; ירמיהו 17:26; 33:18.
מנחה + כפר (9): בראשית 32:21 · ויקרא 5:13; 14:20, 21, 31 · שמואל א 3:14 · נחמיה 10:34 · יחזקאל 45:15, 17.
כפר בויקרא א-ד: 1:4 (עולה) · 4:20, 26, 31, 35 (חטאת); לא בפרק ב (מנחה) ובפרק ג (שלמים).
ברית + זבח (5): שמות 34:15 · מלכים ב 17:35 · דברי הימים א 15:26 · תהלים 50:5 · דניאל 9:27.
כבד/כבוד + זבח/מנחה (6): שמואל א 2:29 · ישעיהו 43:23 · תהלים 50:23; 96:8 · דברי הימים א 16:29 · דברי הימים ב 17:5.
בעט (2): דברים 32:15 · שמואל א 2:29.
הפעיל של שבת (40): אף צורה אחת אינה פירושה "להביא לידי שלמות".

מקורות ואחריות. הטקסט העברי: כתב יד לנינגרד (Open Scriptures Hebrew Bible, מתויג מורפולוגית), נחקר במלואו לפי למה; ספירות לפי פסוק, כאשר "צמודים ממש" פירושו מרחק של שתי מילים לכל היותר. הטקסט היווני: תרגום השבעים ותאודוטיון (סוויט, דרך First1KGreek); הברית החדשה: SBLGNT. ראה פרק 5 (לשון הקרבנות בגוף הספר), פרקים 8 ו־9 (התמיד ו־9:27 כמעשה אחד), נספח A (27ד), נספח E (היאנוס של 27ד שנפל) ונספח F (מילון המונחים).