הציר

דניאל 9:26

השעון הכה 69. הספירה מלאה. הכול בנבואה בנה לקראת הרגע הזה: הדבר, המאות, העיר הבנויה מחדש, המשיח-הנגיד בקצה הקו. אתה מצפה להכתרה.

מה שמגיע הוא הוצאה להורג.

ואחרי שישים ושניים השבועים יִכָּרֵת מָשיח ואין לו.

זהו הציר שעליו סובבת הנבואה כולה. לא פסגת ההר, אלא המקום שבו הדרך צוללת לפתע בתלילות מטה. המשיח מושג — ואז נלקח. ובאותו משפט יחיד, ובמשפטים הבאים אחריו, מצוי מרכז הכובד של כל 70 השבועים. כאן משולם החוב של פסוק 24. כאן מופיע לראשונה היריב. וכאן נפגשים, לא במקרה, רוב חילוקי הדעות של 20 מאות של פרשנות. לאט, אפוא. כל ניואנס נחשב.

קרא תחילה את הפסוק כולו:

וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ; וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא, וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת. (דניאל 9:26)

"אחרי" — מילה אחת הפותחת תהום

המילה הראשונה היא הקלה ביותר להתעלם ממנה והכבדה ביותר במשקלה: אחרי. העברית היא אחרי acharei — "אחרי, לאחר מכן."

שים לב למה שלא כתוב. לא כתוב "בסוף שישים ושניים השבועים." לא כתוב "במהלך." כתוב אחרי. הכרתת המשיח ממוקמת על ידי הטקסט עצמו מעבר לשבוע ה־69 — בצד השני של קו הסיום, לא עליו.

זה נראה כדקדקנות, עד שאתה תופס מה זה עושה. הספירה של פסוק 25 רצה עד המשיח — עד בואו, עד משיחתו (פרק 3: שנת 27). אך את הכרתתו מציב הטקסט אחריו. בין הגעת המשיח לבין הכרתת המשיח נפתח סדק — קטן ב-26, אך זהו אותו סדק שבפסוק 27 יתגלה כ"שבוע אחד" מלא ונפרד. הנבואה עצמה אינה מניחה את מותו על נקודת הסיום של 483 השנים. היא מניחה אותו אחריו.

וראה כעת מה קורה לספירה עצמה, כי שם עומד ונופל כל המבנה. 69 השבועים הראשונים רצו לינארית — שבעה ועוד 62, ברצף, שנה אחר שנה מן הדבר עד המשיח. אך מן המילה אחרי חדל הטקסט לספור. מה שבא כעת — הכרתה, חורבן העיר והמקדש בידי העם, השטף, המלחמה "עד הקץ," השוממות הנחרצות — אינו מקבל עוד מספר שבוע. הוא בלתי מתוארך. ביניים פתוח, המתמתח "עד הקץ." שעון השבועים עומד דומם. ורק בפסוק 27 מופיע שוב שבוע — שבוע אחד, האחרון שעדיין נותר: השבוע ה־70.

כך המבנה אינו דבר שמניחים על הטקסט; הוא מה שהטקסט עצמו עושה. 69 נספרים ולינאריים. אז, מן אחרי, ביניים ללא מספר — מלא בכרתה, בשנת 70, ובמאות של מלחמה. ואז, בפסוק 27, השבוע האחד הנותר. השבוע השמור אינו מעשה חירום של פרשנים; הוא מונח בבניין הנבואה כאבן בניין. זכור את המילה אחרי; היא בריח-הציר שעליו תלוי כל השבוע השמור.

"יִכָּרֵת" — המילה בעלת שני הצדדים החדים

יִכָּרֵת מָשיח. הפועל הוא יכרת yikareth, מן השורש כרת karat. ומילה זו חותכת לשני צדדים.

הצד האחד הוא משפטי. כָּרֵת הוא בתורה העונש הכבד ביותר שיש: להיכרת — להידחות מן העם, להישמד, להיגזר מאלוהים ומן החיים (ויקרא יז-כ). זוהי המילה למי שמפר את הברית כך שהוא נכרת ממנה. הסרה אלימה וסופית.

הצד האחר הוא בריתי. כי אותו כרת הוא גם המילה הרגילה לכריתת ברית — מילולית לכרות ברית, karat berit. בעולם הקדום לא כרתת ברית בחתימה; אתה כָּרַתָ אותה, בכך שחתכת בעלי חיים לחלקים ועברת בין הבתרים: "יקרה לי כך אם אפר."

ראה כעת מה הטקסט עושה. המשיח נכרת — והמילה נושאת בעת ובעונה אחת את חתך-העונש של מפר הברית וגם את החתך שבו נכרתת ברית. וזה סביל: הוא עובר זאת. הוא אינו מפר דבר; הוא נכרת.

כאן מצויה אבן החן העמוקה ביותר של הפסוק, ואתה מוצא אותה בחזרה אל אברהם. בבראשית טו כורת — חותך — אלוהים ברית עם אברם. בעלי החיים מבותרים, הבתרים מונחים זה מול זה. ואז קורה הבלתי-יתואר: לא אברם, אלא אלוהים לבדו עובר, כתנור עשן ולפיד אש, בין הבתרים (בראשית 15:17). אלוהים נוטל על עצמו את קללת-העצמי. אהיה כבעלי חיים אלה — אם תיפר הברית.

ובדניאל 9:26 מתממשת אותה שבועה. המשיח נכרת — נחתך כבעלי החיים שביניהם עבר אלוהים לבדו — "ואין לו." אלוהים נושא את קללת הברית, לבדו, בעצמו ובכבודו. חתך-העונש שהיה אמור ליפול על מפר הברית נופל על המשיח שלא הפר דבר. אין זו מחשבה אדוקה שמניחים על הטקסט; היא נמצאת במילה. כרת: העונש והברית, בחתך אחד, נסבל בסבילות.

"ואין לו" — שתי מילים קטנות, תהום של בדידות

ואין לו. העברית קמצנית עד מאוד: ואין לו we-ein lo — "ואין לו," "ואין לו דבר / איש." שתי מילים, והן הושארו פתוחות בכוונה. אתה יכול לשמוע אותן בשלוש דרכים, והטקסט אינו בוחר — וזו עצמה הבשורה.

אין לו דבר. מנושל, נשדד, מופשט מכול. המשיח-הנגיד, ובהכרתתו אין לו דבר — לא כתר, לא זכות, לא מקום.

אין לו איש. אין עוזר, אין יורש, אין צאצא. לבדו. התלמידים ישנו; ההמון נעלם; הכוס נשתתה לבדה.

לא למען עצמו. הוא נכרת — אך לא על אשמתו, לא לתועלתו. למען אחרים.

הדקדוק נושא את שתי הראשונות בחוזק הרב ביותר (אין דבר / אין איש); השלישית היא קריאה עתיקה יותר, תיאולוגית, והכתוב עצמו מזין אותה. כי האזן להדים שעושות שתי המילים הקטנות הללו לאורך התנ"ך. ישוע, בלילה שבו הוא נמסר: "בא שר העולם הזה, ואין לו דבר בי" (יוחנן 14:30) — ein lo, אין לו דבר בי; לחושך אין זכות עליו, ובכל זאת הוא נכרת. בגת שמנים: הכוס שעליו לשתות לבדו, בעוד חבריו ישנים. ובישעיהו, בגת בצרה: "פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש איתי" (ישעיהו 63:3). תחילה לבדו בייסורים, לאחר מכן לבדו במשפט — ein lo נפתח לשני הצדדים.

ואז יש את החתימה תחת שורה זו, המונחת בנפרד על שולחן העבודה — כי דווקא על סעיף הכרתה זוהר המילה לגאול.

שולחן העבודה — סעיף הכרתה נושא את מספרו של הגואל

קח את משפט הכרתה כולו — "ואחרי השבעים ששים ושנים יכרת משיח ואין לו" (26a-c) — וספור את האותיות, בדיוק כפי שהן כתובות. הן 34.

וגאל ga'al, המילה העברית ללגאול, לפדות — מלאכתו של הגואל, שאר הבשר הפודה את בני משפחתו — ערכה במספר הוא 34 (ג3 + א1 + ל30).

הסעיף שבו נכרת המשיח ונותר בידיים ריקות ארוך בדיוק כמילה לגאול. מעשה הגואל כתוב במקום שבו הוא מאבד את הכול. ויש לכך המשך: ga'al (34, המעשה של הגאולה) נעשה גואל Goël (40, הגואל עצמו, האדם) בתוספת אות אחת — הוי"ו. המעשה נעשה אדם באות שמשמעה "וו, וגם, חיבור": הוא נעשה שאר בשר בכך שנעשה אדם, וכך נעשתה הגאולה גואל.

ביושר: זוהי ספירה, וספירות אינן מוכיחות דבר; לעולם אין הן באות ראשונות. המילים כבר הראו כאן את הגואל — נכרת, לבדו, לא למען עצמו. המספר אינו עושה יותר מלהנהן. אך הוא מהנהן בדיוק כאן, וזה ראוי לאזכור.

"העיר והקודש" — הציר המושלם

המשפט מתהפך כעת מן הדמות אל המקום. ובדיוק כאן עושה התחביר העברי דבר בולט, שרוב התרגומים מחליקים: העיר והקודש עומדים בראש, לפני הפועל, נמשכים קדימה בנפרד — והם תקועים בין שני סעיפים. לפניהם: המשיח, נכרת, ואין לו. אחריהם: עם הנגיד הבא המשחית. בעקבות אותו מיקום נעשים "העיר והקודש" יאנוס מושלם — חלק משפט אחד עם שני פנים, המביט בעת ובעונה אחת לשני הכיוונים.

הבט תחילה לאחור. המשיח נכרת, ואין לו — ואותה שורה הותירה פער פתוח: אין דבר, אין איש, לא למען עצמו. אך למען מה אם כן, לתועלת מי? חלק המשפט המוצב בראש ממלא את הפער: העיר והקודש. הוא נכרת, בידיים ריקות — למען העיר והקודש. ואלה הם בדיוק השניים שעליהם הוכרע הכול בפסוק 24: עמך ועיר קודשך, הנהנים. הוא נותן את עצמו למענם.

הבט כעת קדימה. אותה עיר ואותו קודש הם מושא ההשחתה: עם הנגיד הבא משחית אותם. את אשר המשיח אוהב עד מותו, רומס היריב.

חלק משפט אחד, שני פנים מנוגדים. מושא מסירת-העצמי של הגואל — וגם מושא ההשמדה בידי המשחית. המשיח נכרת למען העיר והקודש; עם הנגיד משחית את העיר והקודש. אותה הצבה-בראש מוזרה מניחה צמד מילים אחד בדיוק על הציר שבין שני הנגידים: אהוב על האחד, מושחת בידי האחר. שום מתרגם אינו יכול ללכוד זאת במשפט ישר; האדריכל כתב זאת כציר. אין זו חזרה רשלנית — זוהי נקודת הציר הגאונית ביותר של הפסוק.

והמילה קודש, קדש qodesh, נאחזת עמוק עוד יותר לאחור: זהו אותו שורש כמו באחרון מששת היעדים — "לִמשוח קודש קודשים" (24i, qodesh qodashim). הקדושה שהיתה אמורה להימשח היא הקדושה שלמענה נכרת המשיח, ואשר המשחית רומס. חוט הקודש רץ מן ההבטחה (24i) דרך מסירת-העצמי (26a-c) והפצע (26d) אל החילול (27). חוט אחד, ארבעה קשרים.

"עם נגיד הבא" — כיצד מובא היריב פנימה

כעת המשפט שעליך לקרוא באיטיות הרבה ביותר, כי כאן מוצג לראשונה היריב הגדול של הנבואה — והאופן שבו הוא מובא פנימה הוא חצי הסוד.

הוא אינו מובא פנימה בידי מה שהוא עושה. הוא מובא פנימה בידי עמו.

הבט בסדר המילים העברי: העיר והקודש (מושא) — ישחית (פועל, ישחית yashchit, להשחית, להחריב) — עם נגיד הבא (נושא). העם הוא מי שמשחית. הנגיד עצמו אינו עושה דבר בפסוק זה. הוא עומד שם רק כבעלים של אותו עם: עם של נגיד. ואותו נגיד הוא הבא ha-ba — "הבא," "אשר בא." עתידי. עדיין לא נוכח.

ראה מה הטקסט עושה כאן בדיוק, כי זה דק וזה גאוני. המשחית המשטח את העיר והקודש הוא העם. היסטורית זה ללא ספק: בשנת 70 לספירה הפכו הלגיונות הרומיים את ירושלים והמקדש לאפר. אך הטקסט אינו מכנה את אותם לגיונות "הנגיד." הוא מכנה אותם "עם של נגיד אשר עדיין בא." המעשה מצוי בעבר העם; הנגיד מצוי בעתיד.

במילים אחרות: הנגיד הבא מוצג בידי עמו. אינך מכיר אותו דרך משהו שהוא עושה — הוא אינו עושה דבר כאן — אלא דרך העם שממנו הוא יוצא, העם שהשחית את העיר והקודש. אתה קורא אותו לאחור: מעמו אתה מזהה את הנגיד שעדיין עתיד לבוא. משחיתי שנת 70 אינם היריב; הם עמו. שהנגיד יקום מאוחר יותר מתוך אותו עם עצמו — זו קריאת הספר הזה, לא משפט של הכתוב: "עם נגיד" אומר למי העם שייך, לא ממי הוא יוצא. הנגיד עצמו עולה אל הבמה רק בפסוק 27 — שם הוא יפעל, יחזק ברית בעוצמה מכרעת, ישבית את הקרבן. כאן הוא מוכרז רק לאורך הקו של עמו.

וכדאי לראות מי היה אותו עם, בשנת 70, כי הוא מאשר את הקריאה. הצבא שצר על ירושלים ושרף את המקדש לא היה צבא רומי טהור. תחת טיטוס צעדו הלגיונות, כן — אך סביבם, ובמספר לעיתים קרובות הרוב, נמשך תערובת של כוחות עזר ובעלי ברית מתוך העמים מסביב לישראל בדיוק: סורים, ערבים, שומרונים, ופלוגות מלכי-החסות מן האזור, רבים בעלי איבה עתיקת-יומין כלפי היהודים. יוספוס מונה את הצבא שעמו יצא אספסיאנוס בשנת 67: שלושה לגיונות, 23 גדודים ושש יחידות פרשים, ועמם כוחותיהם של ארבעה מלכים, ובהם מלכוס הערבי עם 1000 פרשים ו-5000 רגלים, "רובם קשתים"; יחד כ-60,000 איש (מלחמת היהודים 3.64-69). הלגיונות היו הגרעין. כוחות העזר והפלוגות המלכותיות שהוא מונה מגיעים יחד ליותר מ-34,000 איש, עוד בלי יחידות הפרשים. הפלוגה הערבית של מלכוס (6000 איש) הייתה ניכרת, אך מיעוט. במצור על ירושלים מזכיר יוספוס את "המון הערבים והסורים" (5.556). זה היה, מילולית, לגיון של עמים — קואליציה של האומות סביב ישראל, שהשחיתה את העיר והקודש. ובדיוק אותו "עם" — לא אומה אחת אלא אסופה של העמים מסביב — משרטט את מוצא הנגיד הבא. מאותו עם אתה מזהה אותו: הוא עולה מן העמים שפעם השחיתו את הקודש. עבר העם מצביע על עתיד הנגיד. (מי היא אותה קואליציה בהיסטוריה הנוכחית, יידון בחלק II וב שעון העל של ההתגלות; כאן תקף רק מה שהטקסט וההיסטוריה אומרים.)

וזה פותח בדיוק את המרחב שהנבואה זקוקה לו. בין מעשה העם (החורבן, שנת 70) לבין בוא הנגיד (העתידי) מצוי מרחק — אותו סדק שהמילה אחרי ב-26a כבר פתחה. העם פעל אז; הנגיד בא לאחר מכן; וביניהם מצוי הביניים הארוך שאותו עומד שאר הפסוק לתאר. מי שמטשטש את השניים — העם והנגיד — לערימה אחת, מאבד את הנבואה. הטקסט מחזיק אותם זה מזה בדיוק כירורגי: המעשה בעבר, האיש בעתיד, מקושרים במילה אחת, עם.

הארכיון — שני נגידים, והאיש שאתה קורא לאחור

כל חציה השני של הנבואה סובב סביב שתי דמויות הנקראות שתיהן נגיד — והטקסט מבחין ביניהן בדיוק. הראשונה היא משיח נגיד, המשיח־הנגיד (9:25): הוא נמשח, והוא נכרת — סביל, הוא עובר זאת. השנייה היא נגיד הבא, הנגיד הבא (9:26): הוא אינו משוח, הוא עתידי, והוא פועל — דרך עמו כאן, ובעצמו בפסוק 27 (פעיל, ישחית / הגביר). תואר אחד, נגיד, שהוא נטול גוון מוסרי ודווקא משום כך יכול להימתח על שניהם; ההבדל נופל כולו על משוח (כן/לא) ועל בניין הפועל (סביל/פעיל).

שני דברים לקורא הדק. אחד: העיצורים עם ניתנים לקריאה כעַם ("עַם של נגיד") וגם כעִם ("עִם נגיד"); הניקוד המאוחר בחר ב"עַם של", והתחביר תומך בכך (העם הוא נושא הפועל ישחית), אך טקסט העיצורים מותיר את תפקידו של הנגיד עצמו אף יותר ברקע. שניים: ה"נגיד" מסומן דרך סמיכות — "נגיד של [אותו עם]" — בדיוק הדרך שבה מזהה ספר דניאל ממלכות (השווה את הצלם בדניאל 2, ממלכה מתוך ממלכה). הנגיד הבא עומד בקו של העם שהשחית בשנת 70. מי הם אותו עם ואותו נגיד בהיסטוריה הנוכחית, ייפרש בחלק II ובשעון העל של ההתגלות; כאן תקף רק מה שהטקסט אומר: המעשה מונח אצל העם, הנגיד עתידי, ואתה מזהה אותו לפי מוצאו.

שטף, מלחמה, ומשפט בחתך

שאר הפסוק משרטט את הביניים הארוך המתחיל כעת — המאות שבין מעשה העם לבוא הנגיד.

וקצו בשטף. המילה היא שטף sheteph — מבול, זרם שוטף. ו"קצו": של מי? של העיר? של הנגיד? הטקסט מותיר זאת פתוח, ואין זו רשלנות אלא שוב ציר המביט לשני הצדדים: קץ העיר בשטף החורבן הרומי (אז), וגם קץ הנגיד הבא בשטף המשפט (לאחר מכן). הקץ הקרוב והקץ הרחוק, בתמונה אחת של מים שוטפים.

ועד קץ מלחמה. לא קרב אחד, אלא מלחמה כמרקם כל הביניים. מן החורבן עד הקץ: מאבק, ללא מנוחה.

נחרצת שוממות. וכאן שב שורש שאתה כבר מכיר. נחרצת הוא נחרצת necheretzet, מן חרץ charats — לחתוך בחדות, להכריע. שמעת אותו שורש בפרק 3, בחרוץ, התעלה החצובה ששמרה על העיר הבנויה מחדש. שם החתך היה הגנה. כאן החתך הוא גזר-דין: השוממות נחרצות בחדות, מקובעות בקשיות הסכין. החפיר שהקיף את העיר התהפך אל המשפט המקיף את ההיסטוריה. וזהו פסיב אלוהי — נחרצת, בידי מי לא כתוב, אך אתה יודע מי אוחז בעט.

ושים לב למילה שוממות — שממות shomemot, רבים. שוממות רבות, הביניים הארוך מלא בהן. החזק את הרבים הזה, כי בפסוק 27 כל אותן שוממות מצטמצמות לדמות אחת: המשומם / המשחית. מאות של שוממות רבות יוצאות אל האחד המגלם אותן — ואל משפטו.

טענה נגדית — "האם המשיח הנכרת הוא באמת ישוע?"

זהו הפסוק השנוי ביותר במחלוקת בכל הנבואה, והוא ראוי למענה כן. שתי קריאות־נגד הן רציניות.

הראשונה היא הביקורתית: ה"משיח הנכרת" הוא הכוהן הגדול חוניו השלישי, שנרצח ב-171 לפנה״ס, וה"נגיד" הוא אנטיוכוס הרביעי — וכל הנבואה מסתיימת כביכול במשבר החשמונאי, בלי משיח. אך אז עליך לשבור את הספירה של פסוק 25 (69 השבועים אינם יוצאים ב-171 לפנה״ס מאף צו שניתן להגן עליו), ומילות פסוק 24 — צדק עולמים, קץ החטא — גדולות בהרבה ממזבח מחודש ששכב בתוך 100 שנה שוב תחת רגליים זרות.

השנייה היא היהודית: שני משיחים שונים (בגיבוי אותו טעם שכבר הונח בצד בפרק 3), ולפיה ה"נכרת" הוא מלך או כוהן מן המאות הסמוכות. אך טקסט העיצורים אינו מכיר משיח שני, והתרגומים העתיקים ביותר קוראים מניין אחד רצוף עד משיח־נגיד אחד.

הקריאה המונעת מן הטקסט עומדת חזק דווקא על הפרטים שפרק זה חפר: הספירה הרצה עד המשיח (27 לספירה); הכרתה הבאה אחריה; המשיח הנכרת — סביל, ולא למען עצמו; והעיר והקודש המושחתים בידי עם נגיד הבא — היסטורית שנת 70, 40 שנה לאחר הכרתה, בדיוק המרחק שהמילה אחרי כבר הבטיחה. שום קריאה אחרת אינה סוגרת את כל התפרים האלה בעת ובעונה אחת. (ביקורת הנוסח: נספח A, §3.)

הציר, נראה לעין

צעד לאחור וראה מה סובב כאן. הספירה היתה מלאה, ובמקום הכתרה בא חתך. המשיח נכרת — במילה הנושאת בעת ובעונה אחת את חתך-העונש של מפר הברית ואת חתך הברית עצמה, נסבל בסבילות, כשם שאלוהים לבדו עבר בין הבתרים. אין לו דבר ואין לו איש, ולא למען עצמו — ודווקא אותו סעיף ארוך כמילה גואל. היורשים — העיר והקודש — נעשים הקורבנות. היריב הגדול מובא פנימה, לא בידי מה שהוא עושה, אלא בידי עמו, העם שהשחית; הנגיד עצמו עדיין בא. ועל הביניים הארוך הנפתח כעת — שטף, מלחמה, מאות — כתובה מילה אחת: נחרצת. מקובעת בחתך.

זהו המקום שבו מתהפכת הנבואה כולה. ואין זו תקלה בתוכנית. זוהי התוכנית. החוב של פסוק 24 משולם כאן, בנקודה העמוקה ביותר של הדרך.

הלב

ראה היכן פועם לבה של ההיסטוריה. לא על כס, אלא על חתך. האדריכל לא כתב את ציר הדורות כניצחון הנראה כניצחון, אלא כמשיח הנכרת, בידיים ריקות, לבדו.

וקרא עתה את הידיים הריקות ההן עליך. אין לו דבר — כדי שאתה לא תישאר בלא דבר. אין לו איש — כדי שאתה לא תהיה עוד לעולם לבדך. לא למען עצמו — שלוש המילים האלה הן הבשורה הקצרה ביותר שיש: כל אשר עשה, לא עשה למען עצמו אלא למען שאר בשרו. ויודע אתה כיצד נעשה לשאר בשרך? באות וי"ו, אות החיבור, ההתאנשות: ga'al נעשה Goël, הגאולה נעשתה גואל, בכך שלבש את בשרך כדי שיוכל לפדות אותך. מעשה הגואל כתוב, עד האות, בדיוק במקום שבו איבד את הכול.

וראה מה זה עושה לפחדך. העיר נופלת, המאות מתמלאות מלחמה, הנגיד עדיין בא — ועל כל זה כתובה מילה אחת: נחרצת. דבר מכל זה אינו נסחף. אפילו את הכרתת משיחו שלו חתך האדריכל, במידה מדויקת, בלב תוכניתו. הנגיד ועמו רשאים לרעוש; אין הם כותבים את הספר. הם רק מקיימים אותו.

הוא אינו דואג בגלל המלכים. וגם אתה אינך צריך לדאוג — כי המשיח לא הותיר לעצמו דבר, כדי שאתה לעולם לא תישאר בלא דבר.

---

הבא: פרק 5 — השבוע השמור (9:27). הנגיד שעד כה רק "בא," עומד לפעול: ברית שחוזקה לרבים בעוצמה מכרעת, הקרבן מושבת, והמשחית שהוא עצמו נשפך.