החיות

12 דק׳ קריאהשעון העל

דניאל 7

בין פרק 2 לפרק 7 חולפות כמעט 50 שנה וחיי אדם שלמים. נבוכדנצר מת, בבל מתמוטטת, ודניאל הזקן שוכב על מיטתו כאשר אותה היסטוריה עצמה מוצגת לו עוד פעם אחת — אך כעת מן הצד האחר.

בפרק 2 ראה גוי את הממלכות כפי שהאדם רואה אותן: צלם אחד מסנוור, ענק של זהב וכסף, דיוקן עצמי של כוח האדם בתפארתו. כעת זוכה הנביא לראותן כפי שהשמים רואים אותן. ואין זה צלם. זוהי גן חיות.

חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוִי עִם לֵילְיָא, וַאֲרוּ אַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָּא מְגִיחָן לְיַמָּא רַבָּא. וְאַרְבַּע חֵיוָן רַבְרְבָן סָלְקָן מִן יַמָּא, שָׁנְיָן דָּא מִן דָּא. (דניאל 7:2-3)

הכול כבר שם, בשני משפטים. הים הוא בנבואה דמות העמים — ההמון הסוער של האומות (התגלות 17:15 אומר זאת במפורש: "המים הם עמים"). ארבע הרוחות הן השמים המסעירים את אותו המון. ומה שעולה מן הים הגועש אינם בני אדם ואינם מתכות, אלא חיות טרף. זוהי תמונת הרנטגן. את מה שהאדם קורא "תרבות", "אימפריה", "סדר עולמי" — השמים רואים בו את טבעה של חיה טורפת. האיש המפואר של פרק 2 וחיות הטרף של פרק 7 הן אותן ממלכות. ההבדל הוא מי המתבונן.

השלוש הראשונות — ניתנות לזיהוי כחיות

דניאל מכיר את חיותיו, ושלוש הראשונות עדיין ניתנות לציור כחיות טרף מוכרות.

הראשונה היא אריה עם כנפי נשר — מלך החיות ומלך העופות, החזק ביותר ביבשה ובאוויר. אך הכנפיים נמרטות, והחיה מועמדת על רגליה כאדם וניתן לה לב אנוש (7:4). זוהי בבל — וזהו נבוכדנצר עצמו, אשר חי כחיה בשדה עד אשר שב אליו שכלו, לב האדם שלו (פרק 4). האריה הופג. בבל, ראש הזהב.

השנייה היא דוב, מורם בצד אחד, שלוש צלעות בין שיניו, והציווי: "קום אכלי בשר הרבה" (7:5). כוח כבד וזללן, כבד יותר בצד אחד — כשם שהחלק הפרסי הכביד מן החלק המדי. שלוש הצלעות: שלוש הכיבושים הגדולים אשר בלע (לוד, בבל ומצרים). מדי-פרס, חזה הכסף.

השלישית היא נמר עם ארבע כנפיים וארבעה ראשים (7:6) — מהירות על מהירות. אין חיה הנעה כנמר, ולחיה הזאת יש אף ארבע כנפיים. זהו מסע הברק של אלכסנדר הגדול, אשר ב־10 שנים סער ממקדוניה ועד הודו; וארבעת הראשים הם ארבעת המצביאים אשר תחתם נתפלגה ממלכתו לאחר מותו. יוון, ירכי הנחושת.

שלוש ממלכות, שלוש חיות טרף — אך כולן עדיין חיות. אפשר לצייר אותן. אפשר לתת להן שם מן הטבע. ואז באה הרביעית.

הרביעית — שאינה דומה לדבר

בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית, וַאֲרוּ חֵיוָה רְבִיעָאָה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָא; וְשִׁנַּיִן דִּי פַרְזֶל לַהּ רַבְרְבָן, אָכְלָה וּמַדֱּקָה, וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַהּ רָפְסָה. וְהִיא מְשַׁנְּיָה מִן כָּל חֵיוָתָא דִּי קָדָמַהּ, וְקַרְנַיִן עֲשַׂר לַהּ. (דניאל 7:7)

שים לב למילה האחת השבה ומופיעה שלוש פעמים על חיה זו: שונה — בארמית שנא, "אחרת, סוטה". המלאך חוזר עליה בפירוש: הממלכה הרביעית "תהיה שונה מכל הממלכות" (7:23). דניאל אינו יכול לציירה. אינה דומה לשום חיה; אין לה שם בטבע. זהו דבר של סיוט — שיני ברזל, ציפורני נחושת (7:19), ורעב שאינו אוכל כדי לחיות אלא טורף ורומס כדי לרמוס.

מילה זו, שונה, אינה מילת אווירה; היא רמז. שלוש הראשונות היו ממלכות מוכרות — כוחות מדיניים-צבאיים מן הסוג הרגיל, כפי שהעולם מכיר אותם תמיד: אריה, דוב, נמר. הרביעית היא מסוג אחר. לא סתם אימפריה גדולה יותר, אלא כוח בעל טבע אחר. וכאן הדבר מתחבר אל מה שמצא הפרק הקודם: רומא הייתה, כפרס וכיוון, ממלכה מדינית רגילה שהטמיעה. הממלכה השונה באמת — בראש ובראשונה דתית ומדינית, אשר כופה חוק אחד וכניעה אחת ו"רומסת" את כל השאר במקום לקלוט אותו — היא האסלאמית. שיני הברזל נושאות את הסימן שאחריו התחקה הפרק מן השוקיים אל הרגליים: הברזל המנפץ. ו־10 הקרניים הן 10 האצבעות, נראות כעת כפי שהן: מלכים.

אך שונה אין פירושו "מן האין". כי כאשר יוחנן רואה את אותה חיה עצמה, הוא מראה ממה היא מורכבת: "והחיה אשר ראיתי דומה לנמר, ורגליה כרגלי דוב, ופיה כפי אריה" (התגלות 13:2). מזהה אותן? הנמר, הדוב והאריה — יוון, מדי-פרס ובבל, שלוש החיות הראשונות של דניאל, מותכות יחד למפלצת אחת. לכן החיה הרביעית שונה: לא כחיה חדשה ונקייה, אלא כחימרה — שלוש הממלכות אשר שלטו פעם בלב הארץ סביב ירושלים ובבל, קמות לתחייה בדמות אחת. ושים לב מי נעדר: רומא. בהרכב של התגלות 13 אין שום קו רומי; הנמר, הדוב והאריה שם, הנשר המערבי אינו. שתיקה זו מדברת. חיית הקץ אינה רומא שקמה לתחייה; היא איחוד שלוש הממלכות המזרחיות — בדיוק הקרקע אשר עליה קם האסלאם. לאורך 600 שנה מציירים דניאל 7 והתגלות 13 בדיוק את אותה החיה. (וזה חותר שוב תחת עמדת אנטיוכוס: שלוש חיות נפרדות בהרכב — אריה, דוב, נמר — מאשרות שמדי-פרס היא חיה אחת, לא שתיים, ושהרביעית מגיעה אל מעבר ליוון, אל מפלצת עתידית. יוחנן אף מונה אותן בסדר הפוך — נמר, דוב, אריה — כמי שמביט מן הסוף לאחור אל המקום שממנו באה.)

הקרן הקטנה

ואז, בעוד דניאל בוהה ב־10 הקרניים הללו, מתרחש הדבר אשר אליו זוחל כל החזון:

מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא, וַאֲלוּ קֶרֶן אָחֳרִי זְעֵירָה סִלְקָת בֵּינֵיהֵן, וּתְלָת מִן קַרְנַיָּא קַדְמָיָתָא אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַהּ; וַאֲלוּ עַיְנִין כְּעַיְנֵי אֲנָשָׁא בְּקַרְנָא דָא, וּפֻם מְמַלִּל רַבְרְבָן. (דניאל 7:8)

זהו הוא. ה"הוא" חסר השם של פרק 9. הנגיד הבא, אשר עמו השחית את העיר ואשר הוא עצמו יחזק ברית לרבים בעוצמה מכרעת. כאן הוא מקבל סוף סוף פנים — מילולית: עיניים כעיני אדם. לא כוח עיוור, אלא בינה רואה; אדם המביט, מחשב, מפתה. ופה הממלל גדולות — נואם, מבשר, מי שמניע את ההמון במילים. המלאך מבהיר מה עושה אותו פה: "ומלין לצד עליון ימלל" (7:25). גידוף, מפיו של אדם כריזמטי.

ארבעה דברים מציירים אותו, וכל אחד נאחז במה שכבר נמצא.

הוא עולה מבין ה־10 ואחריהן (7:24) — אינו מלך קטן 11 רגיל אלא כוח עולה המתרומם מבין מלכי הקץ. הוא שונה מן הראשונים — שנא, אותה מילה כמו אצל החיה עצמה: הוא מגלם את הטבע הסוטה של ממלכתו. הוא מכניע שלושה — שלושה מתוך 10 המלכים נמרטים לפניו (על כך מיד). והוא חושב להשנות זמנים ודת (7:25).

עצור רגע אצל האחרון, כי הוא חד יותר משנדמה. זמנים ודת — בארמית זמנין ודת: המועדים הקבועים (הלוח הקדוש, החגים) והחוק. אין זה כובש המזיז גבולות בלבד; זוהי דמות הרוצה לשנות את הלוח ואת החוק עצמם — לכופף את הזמן ואת המשפט לרצונה. כוח המנהיג סְפירה משלו וכופה חוק משלו, כולל-כול. מי שמכיר את תולדות 14 המאות האחרונות שומע כאן דבר ממשי מאוד: לוח חדש מנקודת ראשית חדשה, וחוק אחד — השריעה — על פני כל החיים. הקרן הקטנה אינה רוצה רק את הארץ; היא רוצה את הזמן ואת החוק, שני הדברים השייכים לאלוהים לבדו.

השלושה הנמרטים — בכנות פתוח

שלושה מתוך 10 המלכים נמרטים "לפניו" (7:8, 24). מי הם אותם שלושה? בכנות: הדבר נתון בקץ עצמו, והוא אינו נכפה כאן. אך ייתכן שהכתוב עצמו נותן את הכיוון, וראוי להזכירו — כאפשרויות, לא כוודאויות.

הרמז הנקי ביותר מתוך הכתוב מצוי בדניאל 11, שם הולך מלך הקץ ושולח ידו בארצות: "וארץ מצרים לא תהיה לפליטה [...] וכושים במצעדיו" (11:42-43). שלושה עמים, נמנים יחד, הנופלים לפניו: מצרים, לוב וכוש (סודאן/אתיופיה של אז). מלבד אלה מדברים הנביאים על השפלות-קץ אחרות שעשויות לבוא בחשבון: דדן — צפון-מערב ערב, לב סעודיה של היום — "ודדנה בחרב יפלו" (יחזקאל 25:13; השווה ירמיהו 49:8), ואדום. אם השלושה הם בדיוק מצרים, לוב וכוש, או צירוף אחר של כוחות אלה — את זאת תורה העת עצמה. פרק זה מניח את האפשרויות ואינו מתחייב עליהן. הכתוב מבטיח שלושה; אינו כופה לסמן אותם כבר עתה.

בית הדין, ובר אנש

ובדיוק כאשר הקרן הקטנה ממללת את גדולותיה ורומסת את הקדושים, מתהפך החזון מן הארץ אל השמים — והוא נעשה בית משפט.

חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו, וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב [...] אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ [...] דִּינָא יְתִב, וְסִפְרִין פְּתִיחוּ. (7:9-10)

מעל מהומת החיות ושאון הקרן הקטנה נפתח בית דין. עתיק יומין יושב; הספרים נפתחים. והגזר נחרץ מיד: החיה מומתת, גופה מושמד, ניתן לאש (7:11). כל שאון הפה המגדף אינו מסתיים בקרב אלא בפסק דין. הכוח שרצה לשנות את החוק, נשפט על ידי המחוקק עצמו.

ואז, בלב בית הדין השמימי, מופיע הוא אשר אליו משתחווה כל הספר:

חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה, וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה [...] וְלֵהּ יְהִיב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ, וְכֹל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן; שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם דִּי לָא יֶעְדֵּה, וּמַלְכוּתֵהּ דִּי לָא תִתְחַבַּל. (7:13-14)

הנה האבן של פרק 2, כעת עם פנים. מול ארבע החיות אשר עלו מן הים, בא מי שכבר אנש מן השמים. מול החייתי — הכוח הטורף — עומד האדם האמיתי, היחיד הראוי למלוך. הממלכות היו חיות; מלכות אלוהים נושאת את פני האדם. והוא מקבל את אשר הצלם מעולם לא יכול היה להחזיק: שלטון אשר לא יעבור. זהו השביעי — המלכות אשר דוחקת את השש ונשארת.

ישוע, בעת שהלך על הארץ, בחר תואר אחד מעל כולם לכנות בו את עצמו: בר אנש. לא במקרה. הוא ציטט חזון זה בפני שופטיו בלילה שבו הרשיעוהו: "מעתה תראו את בן האדם יושב לימין הגבורה ובא עם ענני השמים" (מתי 26:64) — ובזה אמר, לפני הסנהדרין: אני הוא ההוא מדניאל 7. המשיח הנכרת של פרק 9, אבן הפינה הנמאסת, האבן בלא ידי אדם — הוא בר אנש המקבל את המלכות. ושים לב עם מי הוא חולק אותה: המלכות ניתנת ל"קדושי עליונין" (7:18, 22, 27). בר אנש ואשר לו. המלך וכלתו, יחדיו.

כל המרקם, במבט אחד

הנח כעת את פרק 2 ופרק 7 זה לצד זה, ותראה יד אחת מציירת שני ציורים של אותה היסטוריה.

הצלם (דניאל 2)	החיה (דניאל 7)	הזהות
זהב — הראש	אריה עם כנפי נשר	בבל
כסף — החזה	דוב, שלוש צלעות	מדי-פרס
נחושת — הבטן	נמר, ארבעה ראשים	יוון
שוקי ברזל	— (דניאל 7 אינו מצייר את רומא)	רומא — "הממלכה אשר ישנה" (התגלות 17:10)
רגליים של ברזל וחרס	החיה הרביעית, שונה — הרכב של נמר+דוב+אריה (התגלות 13:2)	הממלכה האסלאמית
10 אצבעות	10 קרניים	10 מלכי קץ בו-זמנית
—	הקרן הקטנה	הנגיד הבא (אלמהדי)
האבן → ההר	בר אנש מקבל את המלכות	המילניום

דניאל 7 אינו מספר את אותו הסיפור עוד פעם; הוא מקרב את העדשה. הוא חולף על פני שלוש החיות הראשונות, מראה את החיה הרביעית בדמות הקץ המבעיתה שלה — הרגליים, לא השוקיים — ועוצר אז אצל שני הדברים שהאדם של פרק 2 לא יכול היה לראות: הקרן הקטנה הרוצה לשנות את הזמן ואת החוק, ובר אנש אשר הזמן והחוק בידיו. הצלם הראה לך את כל הסולם. החיה מראה לך את השלב העליון ואת התחתון, ומי עומד עליו.

השעון המחבר את שני החלקים

ויש מספר אחד הנועל את פרק 7 אל פרק 9, ובכך את חלק II אל חלק I. הקדושים נמסרים ביד הקרן הקטנה "עד עידן ועידנין ופלג עידן" (7:25). מנה זאת: עידן אחד, ועוד שני עידנים, ועוד חצי עידן — שלושה וחצי. זהו חצי השבעה. זוהי אותה שלושה-וחצי שמצא פרק 5, כאשר הנגיד הבא חצה את השבוע האחרון לשניים ו"בחצי השבוע" השבית את הקורבן (9:27). הקרן הקטנה של פרק 7 והנגיד של השבוע השמור הם איש אחד ויחיד, ושעונו רץ בשני הפרקים זמן שווה: חצי שבוע, שלושה וחצי עידנים, 1,260 הימים אשר חלק III ימנה יום אחר יום. הנבואה תופרת את עצמה זו לזו.

שולחן העבודה — החיות והמילים (למי שרוצה לעיין)

הים = העמים (התגלות 17:15); ארבע הרוחות = השמים המסעירים אותם.

אריה (כנפי נשר, לב אדם) = בבל · דוב (שלוש צלעות) = מדי-פרס · נמר (ארבעה ראשים) = יוון · חיה רביעית (שיני ברזל, 10 קרניים) = ממלכת הברזל בדמות הקץ שלה.

שנא shena — "שונה": שלוש פעמים על החיה הרביעית (7:7, 19, 23) ועל הקרן הקטנה (7:24). הרביעית היא בעלת טבע אחר מן הממלכות המדיניות הרגילות.

התגלות 13:2 מציירת את חיית הקץ כהרכב: נמר + רגלי דוב + פי אריה = יוון + מדי-פרס + בבל, מותכות יחד — בדיוק החיה הרביעית ה"שונה" של דניאל 7. רומא נעדרת מן ההרכב (מדבר); דניאל 7 ↔ התגלות 13 רצים זה לצד זה. (פיתוח מלא: שעון העל של ההתגלות.)

10 קרניים = 10 מלכים (7:24) = 10 האצבעות → 10 מלכי קץ בו-זמנית (התגלות 17:12, "שעה אחת עם החיה").

הקרן הקטנה: עולה מבין/אחרי ה־10; שונה; מכניעה שלושה; עיניים כעיני אדם; פה הממלל גדולות; "להשנות זמנים ודת" (זמנין ודת, 7:25) — הלוח הקדוש והחוק.

"עידן ועידנין ופלג עידן" (iddan we-iddanin u-felag iddan, 7:25) = 3.5 = חצי השבוע של 9:27 = 1260 הימים (חלק III).

השלושה הנעקרים (7:8, 24): פתוח, קץ. אפשרויות (לא ודאות): מצרים/לוב/כוש (דניאל 11:42-43); דדן-ערב (יחזקאל 25:13; ירמיהו 49:8); אדום.

בר אנש (7:13-14) = האבן של דניאל 2 = המשיח הנכרת של דניאל 9 = תוארו האהוב של ישוע עצמו (מתי 26:64); מקבל את המלכות הנצחית, חלוקה עם "הקדושים" (7:18, 22, 27).

הארכיון — מדוע החיה הרביעית אינה אנטיוכוס ואינה "סתם רומא"

דניאל 2 ו-7 מהווים את לב החלק הארמי של הספר (פרקים 2-7), כלוחות ראי: שני חזיונות של ארבע ממלכות, ואחריהם ממלכה נצחית. שני דברים ראויים להדגשה. אחד: החיה הרביעית שונה מכל האחרות (7:7, 23) — אות טקסטואלי שעל הפרשן לקחת ברצינות. אין זו "אימפריה רביעית רגילה"; היא מסדר אחר. הדבר שולל את ההשוואה הנוחה לרומא (אימפריה מטמיעה רגילה כפרס וכיוון) ומצביע על כוח בעל טבע אחר. שניים: הקרן הקטנה של פרק 7 עולה מן החיה הרביעית. הדבר מבחין אותה בחדות מן ה"קרן הקטנה" של פרק 8, העולה מן הממלכה השלישית (יוון) — היא אנטיוכוס הרביעי, הצל המקדים. שתי קרניים קטנות, שתי חיות שונות, שתי תקופות: היוונית (אנטיוכוס, עבר) ושל אחרית הימים (הנגיד הבא, עתיד). דניאל 8 מקרב את העדשה אל הראשונה כצל של השנייה; הפרק הבא מפתח זאת.

טענה נגדית — "והלא ארבע החיות מסתיימות באנטיוכוס?"

הקריאה הביקורתית מפצלת את מדי ואת פרס לשתי חיות (אריה=בבל, דוב=מדי, נמר=פרס, רביעית=יוון) ומסיימת הכול באנטיוכוס הרביעי במאה השנייה לפנה״ס. אז הקרן הקטנה היא אנטיוכוס, ואין אחרית ימים באופק.

הדבר נשבר על אותו תפר עצמו כמו בפרק 6. הדוב מורם בצד אחד (7:5), והאיל של פרק 8 — במפורש "מלכי מדי ופרס" (8:20) — הוא חיה אחת בעלת שתי קרניים: מדי-פרס היא בספר, בעקביות, ממלכה אחת, לא שתיים. בכך אין החיה הרביעית יוון אלא מה שבא אחרי יוון. ומכריע מזה: אחרי הקרן הקטנה בא בר אנש המקבל ממלכה נצחית אשר בה כל העמים עובדים אותו (7:14) — וזה, אצל אנטיוכוס שמת ב-164 לפנה״ס והמקדש שוב תחת רגליים זרות, לא קרה בשום מובן שהוא. הנבואה מגיעה אל מעבר לו, אל בית דין ואל מלך שעודם לפנינו. (תפקידו של אנטיוכוס עצמו — כצל מקדים — בפרק הבא.)

הלב

זכור מה ראו השמים בשעה שהאדם התפעל מענק של זהב: חיות. זוהי תמונת הרנטגן הכנה של כל כוח המתרומם נגד אלוהים — לא הוד אלא רעב, לא תרבות אלא ציפורניים. והאחרונה, הגרועה מכולן, ממללת גדולות ושולחת יד בשני הדברים שאינם שלה: הזמן והחוק. במשך חצי שבוע זה עשוי להיראות כאילו החיה מנצחת; כאילו הלוח והמשפט והמקום הקדוש שלה הם.

אך החזון נותן לך להביט הרחק מעבר לחיה. הוא מראה לך את בית הדין שכבר נפתח מעל למהומה, והספרים כבר פתוחים. והוא מראה לך מישהו בא עם העננים — לא חיה מן הים, אלא האדם האמיתי מן השמים, ובידיו צלקות, המקבל את אשר שום אימפריה לא יכלה מעולם להחזיק. הזמן שהקרן הקטנה רצתה לשנות מונח בידיו המנוקבות של בר אנש. והיפה מכול: את המלכות שהוא מקבל הוא חולק — עם הקדושים, איתך. החיות מולכות חצי עידן; בר אנש מולך את העולמים, ומעלה את אשר לו עמו אל הכיסא.
הוא אינו דואג למלכים. וגם אתה אינך צריך לדאוג — כי בית הדין כבר יושב, הספרים פתוחים, ובר אנש חולק את כיסאו איתך.

הבא: פרק 8 — האיל, התיש, והקרן הקטנה הראשונה (דניאל 8). הפרק מקרב את העדשה אל ממלכה שתיים ושלוש, ופוגש את אנטיוכוס הרביעי — האיש המקדים את נגיד הקץ, החזרה הכללית של השיקוץ.