הימים נספרים

דניאל יב

חתימת חלק ב'

שאלה אחת הדהדה לאורך כל הספר הזה, מן הרגע שמלאך שאל אותה לראשונה על גדת האולי. עד מתי? עד מתי יירמס המקדש, עד מתי יעמוד השיקוץ, עד מתי ייכשלו הנאמנים? דניאל ח שאל את השאלה ולא נתן תאריך. דניאל ט השיב במסגרת — 70 השבועים, הצו, המשיח, השבוע השמור. וכעת, בפרק האחרון, מקבלת השאלה את תשובתה החדה ביותר: לא במאות, לא בשבועות, אלא בימים. נספרים. עד היום האחרון.

אך בטרם נספרים הימים, מרים דניאל יב את המסך על מה שבא אחרי המלך הנבזה — והוא היפוכו של מה שהיית מצפה לאחר 11 פרקים של חיות ושיקוצים. אין זו כליה. זו תחייה.

מיכאל קם

"ובעת ההיא יעמד מיכאל השר הגדול העמד על בני עמך; והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא. ובעת ההיא ימלט עמך — כל הנמצא כתוב בספר." (דניאל יב 1)

הנה שוב הצרה הגדולה — אותה כינה פרק ח הצרה המכבית "על סטרואידים", ואותה מצטט ישוע מילה במילה מתוך פסוק זה: "צרה גדולה אשר לא נהיתה מראשית העולם" (מתי כד 21). זהו שיא כל מה שמחולל המלך הנבזה: הצרה הקשה ביותר שראתה ההיסטוריה מעודה.

ובדיוק שם קם מיכאל — "השר הגדול," המגן השמימי של עם אלוהים. בבית הדין השמימי של פרק ז הוציא עתיק היומין את גזר הדין; כאן מתברר מי עומד לצד הקדושים בשעה שמתבצע הדין. והתוצאה ודאית: "ימלט עמך — כל הנמצא כתוב בספר." לא כל אחד ללא הבחנה, אלא כל מי ששמו בספר. הצרה נוראה, אך אין היא אבדן; היא מעבר, ובעברו השני עומד ספר פתוח ובו שמות.

התחייה

"ורבים מישני אדמת עפר יקיצו — אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות לדראון עולם. והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד." (דניאל יב 2-3)

כאן, בתנ"ך, מאות שנים לפני הקבר הריק, עומדת הבטחת התחייה הבהירה ביותר בכל המקרא העברי. לא קיום מעורפל, לא צל בשאול, אלא הקיצה — מן העפר, בשם וכינוי, אל גורל כפול: חיי עולם, או דראון עולם. הצרה אינה המילה האחרונה; העפר אינו המילה האחרונה. הקבר נפתח.

ושים לב מי הם הזורחים: המשכילים — המשכילים, אותה המילה, אותם האנשים שהספר כולו עוקב אחריהם. העם היודע את אלוהיו (יא 32), אשר לא כרע לפני המחניף, אשר "נכשל" בחרב ובלהבה — אותם אנשים יזהירו ככוכבים, לעולם ועד. מות הקדושים של פרק ח, האיתנים של פרק יא: נדמה היה שהם מפסידים, וכעת הם מבהיקים ברקיע. החשבון שבעת הצרה נראה כאינו מסתדר, נפרע בעת התחייה, בריבית הנמשכת מאות שנים.

הספר החתום

ואז בא הצו שממנו שאוב שם הספר הזה:

"ואתה דניאל, סתם הדברים וחתם הספר עד עת קץ; ישטטו רבים ותרבה הדעת." (דניאל יב 4)

חתום את הספר — חתם, אותו הפועל שהופיע בראשית ממש, בחמישית מששת היעדים: "ולחתם חזון ונביא" (ט 24). החוט שנמתח שם, שב הביתה כאן. מה שהוכרז ב-ט 24 — חתימה — מתבצע כאן, בפרק האחרון: הספר נסגר, בחותם, עד עת קץ.

והבן היטב מהו החותם הזה. אין זה מנעול להרחיק את הקורא; זהו מנעול-זמן. מסמך החתום "עד עת קץ" הוא מסמך הנפתח כאשר תגיע אותה עת — ולסוג אחד של קוראים. שני פסוקים אחר כך הדבר חוזר: "כי סתֻמים וחתֻמים הדברים עד עת קץ" (יב 9), ואז: "ולא יבינו כל רשעים, והמשכילים יבינו" (יב 10). הנה היא שוב, כל התזה של הספר הזה במשפט אחד: החותם מאיר למשכיל, למבקש — אותו אחד שבפרק א קרא וחישב והוסיף לדפוק עד שנגע בקרקעית. האדריכל אינו מסתיר כדי לנעול אותך בחוץ; הוא חותם כדי שתבקש, והוא נותן את המפתח למי שמבקש.

ושורה אחת בפסוק ד עומדת כמגדלור מעל מאתנו שלנו: "ישֹטטו רבים, ותרבה הדעת." בעת הקץ ישוטטו רבים בספר הלוך ושוב, וההבנה תרבה — החותם מתחיל להאיר. אולי זה, הקורא, בדיוק מה שמתרחש עתה, עם הספר הזה בידיך.

המשכילים — מי הם?

לאורך כל חתימת דניאל מתהלכת קבוצה אחת של אנשים, וכדאי לשאול מי הם — שכן מתברר שיש להם פנים המוכרות לך מן ההתגלות.

המשכילים, הנבונים, מופיעים בפסוקים האפלים ביותר. הם אלה "המבינים לרבים" (יא 33); אשר ברדיפה נכשלים בחרב ובלהבה, בשבי ובביזה (יא 33-34); אשר מקצתם "יכשלו לצרוף בהם ולברר וללבן עד עת קץ" (יא 35). הם אלה "מצדיקי הרבים" ועל כן "יזהירו ככוכבים לעולם ועד" (יב 3). והם — והם בלבד — אשר מבינים את הספר החתום (יב 10). קבוצה מלמדת, מעידה, מצורפת, מזהירה, חוצה את הצרה הגדולה.

פתח עתה את ההתגלות, ושם הם עומדים — עם מספר נלווה. בטרם תפרוץ הצרה "עבדי אלוהינו נחתמים על מצחותם": 144,000, 12,000 מכל שבט מישראל (התגלות ז 3-4). ולאחר מכן עומדים אותם עצמם עם השה על הר ציון, שם האב על מצחם, "ראשית לאלוהים ולשה," ההולכים אחרי השה אל אשר ילך (התגלות יד 1-5). הנח את שני הדיוקנים זה לצד זה, והם נוגעים זה בזה ביותר מקו אחד. קבוצה המצדיקה את הרבים (דניאל) — הבכורים מישראל, ההולכים אחרי השה, בלי שהספר נותן להם פועל של עדות (התגלות יד 4). קבוצה שמקצתה נכשלים כדי לצרוף (דניאל יא 35) — קבוצה החתומה ועוברת בין המגפות בלי שתיגע בה (התגלות ט 4). קבוצה הזוהרת ככוכבים (דניאל) — העומדת לשיר על הר ציון (התגלות).

כאן נוגעות זו בזו שתי דמויות, וזוהי יחסה של פונקציה אל גוף ולא זהות פשוטה: המשכילים של דניאל עושים את מלאכת ההוראה שלהם בתוך המעגל שממנו נמנים ונחתמים ה-144,000 של ההתגלות — השארית מאמינת-המשיח, החתומה, המעידה של ישראל בשבוע האחרון, המלמדת את הרבים, עוברת באש, ומבהיקה ככוכבים בתחייה. (שאין הם 'מאמינים בכלל' אלא שארית ישראל יראת-האלוהים, על עץ הזית האחד אך לא חלק מן הכלה — מקדמת-הראשית על "וכל ישראל יושע," אל הרומים יא 26 — אני מפתח במלואו בשעון העל של ההתגלות, נספח ד. כאן די בהכרה: פני המשכילים.)

ושים לב לכפילות העדינה של החותם, שכן היא נוגעת בשם הספר הזה. דניאל מצֻווה לחתום את הספר, ורק המשכיל מבין אותו (יב 4, 9-10). ה-144,000 נחתמים על מצחם, ורק הם לומדים את השיר החדש (התגלות ז 3; יד 3). שני חותמות — אחד על הספר, אחד על המצח — והחותם האחד מהדהד באחר. מי שלומד להבין את הדבר החתום, אינו מקבל מקום ברשימה כי אם מלאכה: יש כאן משרה פנויה.

השבועה ליד הנהר — והזמן השב ומופיע בכל מקום

"עד מתי קץ הפלאות? [...] למועד מועדים וחצי; וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה." (דניאל יב 6-7)

שתי דמויות שמימיות עומדות ליד הנהר, ואחת מהן שואלת — שוב — את השאלה הנושאת את כל הספר: עד מתי? והאיש לבוש הבדים, העומד ממעל למים, מרים את שתי ידיו אל השמים ונשבע בחי העולם. שים לב למחווה הזו: התשובה הבאה עתה ניתנת בשבועה. זה משקל, לא ניחוש.

והתשובה היא: למועד מועדים וחצי. ספור: אחד ועוד שניים ועוד חצי — שלוש וחצי. וכעת הכול נכנס למקומו. זו אותה שלוש וחצי כמו בפרק ז, שם נמסרו הקדושים "עד עדן ועדנין ופלג עדן" ביד הקרן הקטנה (ז 25). ואותה שלוש וחצי כמו בפרק ט, שם המשיח הבא משבית "בחצי השבוע" את הקרבן (ט 27). שלוש פעמים, בשלושה פרקים, אותו המספר — חצי השבוע, לב אחרית הימים. הקרן הקטנה של ז, הנבזה של יא, הנגיד הבא של ט, ו"עת צרה" של יב: כולם מגיעים לשיאם באותה שלוש וחצי. החוטים אינם מתפצלים; הם נפגשים במידה אחת.

ושמע בפסוק ההוא עוד מכר ותיק. "וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה" — כלה, שורש הכליון. זו הקשת החיצונית של כל הספר: כלה פתח את ששת היעדים ("לכלא הפשע," ט 24), כלה חתם את 70 השבועים ("וכלה נחרצה תתך על שֹמם," ט 27ג), וכלה חותם כאן את כל הספר (יב 7). קו הסיום נושא את המילה שבה החל המרוץ.

ואותה שבועה נשמעת עוד פעם אחת, בקצה האחר של המקרא, כמעט מילה במילה. בהתגלות י רואה יוחנן מלאך אדיר, רגלו האחת על הים והאחרת על היבשה, אשר "הרים ידו אל השמים ונשבע בחי עולמי העולמים" (התגלות י 5-6) — בדיוק המחווה והשבועה של איש הבדים ליד נהר דניאל. אך עתה תוכן השבועה התהפך: לא עוד "עוד למועד מועדים וחצי," אלא "זמן לא יהיה עוד; בימי השופר השביעי תושלם סוד אלוהים" (י 6-7). דניאל זכה לשמוע את השעון שעוד עתיד לרוץ; יוחנן שומע שתם. אותה יד מורמת, אותו אל עולם, אותה שלוש וחצי — ובהתגלות יא נמדדת אותה שלוש וחצי מיד בימים ובחודשים: שני העדים מתנבאים אלף מאתיים וששים ימים (יא 3), העיר הקדושה נרמסת ארבעים ושניים חודשים (יא 2), ההיכל נמדד. שבועת דניאל יב ושבועת התגלות י הן שני חצאים של הבטחה אחת על אותה שעה — ובהתגלות מגיעים מספרי דניאל אל מילואם. (הפרישה המלאה של שני העדים, הספר הקטן והשופרות היא מלאכתו של שעון העל של ההתגלות.)

הימים, נספרים

ואז, בפסוקים האחרונים ממש, נופלת תשובת המאות והשבועות לכלל ימים:

"ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שֹמם — ימים אלף מאתים ותשעים. אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה." (דניאל יב 11-12)

שני מספרים, מדויקים עד היום, והם תלויים בנקודת-ייחוס המוכרת היטב עתה: הסרת התמיד והקמת השיקוץ — בדיוק המעשה מ-ח 11, מ-יא 31 ומ-ט 27, המכה בחצי השבוע (ט 27 מכנה אותו לפי משמעותו: זבח ומנחה, הנאמנות שהנגיד תובע — פרק 5 ונספח J). מאותה נקודת אפס: 1290 ימים. ואשרי למי שנושם עד 1335 ימים.

הנח אותם לצד השלוש וחצי של פסוק ז. שלוש "מועדים" וחצי הן, במידה הנבואית, 1260 ימים (שלוש שנים וחצי של 360 יום; אותם 1,260 שכבר הזכיר פרק ה). מעליהם 1290 — 30 יום יותר. מעליהם 1335 — עוד 45 ימים יותר. מדרגה של 1260 ← 1290 ← 1335, בשלבים של 30 ושל 45. מה שמתרחש באותם ימים נוספים — הדין הנשפך, הטיהור, כינון המלכות — וכיצד נופלים ימים אלה בדיוק בלוח של 2027-2034, היא מלאכת חלק III ושל שעון העל של ההתגלות. כאן חשוב רק זה: ה"עד מתי?" שנותר ללא מענה בדניאל ח, נספר בדניאל יב עד היום האחרון. ובסוף הספירה אין אסון, אלא אשרי: אשרי המחכה ויגיע. אחרון כל המספרים בספר אינו תאריך כליה, אלא ברכה למי שמחזיק מעמד.

מנוחת דניאל

דניאל אינו מבין הכול — הוא שואל זאת בעצמו: "אדני, מה אחרית אלה?" (יב 8). והתשובה אינה הסבר נוסף, אלא פרידה, והיא רכה:

"ואתה, לך לקץ; ותנוח, ותעמד לגרלך לקץ הימין." (דניאל יב 13)

לך, ונוח. הזקן — אשר קרא וחישב, אשר התפלל והתוודה, אשר נקרא איש החמודות — שוב אינו צריך לראות את הסוף. הוא רשאי לשכב, לנוח בעפר. אך המילה האחרונה שהוא שומע מן השמים אינה נקודה; היא הבטחת תקומה: ותעמד לגֹרלך לקץ הימין. זה אשר רשם את התחייה (יב 2), זוכה בה כמובטחת לעצמו. את הספר שחתם, יראה שוב פתוח — כשהוא עצמו יקיץ ויעמוד בגורלו, לצד בן האדם והקדושים, במלכות שאין לה קץ.

שולחן העבודה — הימים והחותם (למי שמבקש לעיין)

• מיכאל (יב 1) — "השר הגדול" העומד לעם אלוהים; גאולת מי ש"כתוב בספר."

• התחייה (יב 2-3) — תחיית התנ"ך הבהירה ביותר: הקיצה מן העפר, לחיי עולם או לדראון עולם; המשכילים (הנבונים) זורחים ככוכבים.

• המשכילים וה-144,000: פונקציה וגוף. הנבונים מבינים את הרבים (יא 33-35; יב 3) בתוך המעגל שממנו נחתמים ה-144,000 (התגלות ז 4-8; יד 1-5). שני חותמות: על הספר ועל המצח. ה-144,000 הם שארית ישראל יראת-האלוהים, לא חלק מן הכלה, אך כן על עץ הזית האחד. סימון: שקול; ראו המשכילים, פרק 8, ומודל טרום-השיקוץ, "שלוש הקטגוריות הנגאלות ועץ הזית האחד".

• השבועה (יב 7) ↔ התגלות י 5-7: אותה יד מורמת, אותה שבועה "בחי העולם" — אצל דניאל "עוד 3.5", אצל יוחנן "זמן לא יהיה עוד." התגלות יא: שני העדים (1260 ימים), 42 החודשים, ההיכל הנמדד.

• החתימה (יב 4, 9): חתם — אותו שורש כמו ב-ט 24 ("לחתם חזון ונביא"). חוט החתם שב הביתה: הוכרז ב-ט 24, התבצע ב-יב 4/9. מנעול-זמן: נפתח "עד עת קץ," למשכיל (יב 10).

• "ישוטטו רבים, תרבה הדעת" (יב 4): החותם מתחיל להאיר באחרית הימים.

• מועד מועדים וחצי (יב 7) = 3.5 = חצי השבוע — התכנסות עם ז 25 ו-ט 27. ניתן בשבועה.

• כלה (יב 7): "וככלות נפץ יד עם קדש" — סוגר את קשת הכלה ט 24 ← ט 27ג ← יב 7.

• הימים (יב 11-12): נקודת אפס = הסרת התמיד + הקמת השיקוץ (= ח 11; יא 31; ט 27). 1260 (3.5 שנים) ← 1290 (+30) ← 1335 (+45). מסתיים באשרי. חישוב הלוח המלא (2027-2034): חלק III / שעון העל.

• דניאל (יב 13): "לך, נוח, ועמוד לגורלך לקץ הימין."

הארכיון — התחייה, והחותם הפועל נגד המבקרים

דניאל יב 2 הוא הפסוק הברור ביותר בתנ"ך על תחיית המתים הגופנית — וכך קראוהו חכמי ישראל, היהדות הקדומה (השווה מקבים ב' ז, שבעת האחים המקווים לתחייה) והברית החדשה. הדבר נוגע ישירות בוויכוח על אנטיוכוס: אילו תיאר כל דניאל יב אך ורק את משבר המכבים, הרי שתחיית המתים הייתה אמורה להתרחש במאה השנייה לפנה״ס — ודבר זה לא אירע. הטקסט מגיע אל מעבר לאנטיוכוס, אל "קץ הימין" (יב 13). והחותם עצמו פועל נגד התיארוך המאוחר: ספר הטוען על עצמו שהוא "חתום עד עת קץ," ושדעתו תרבה רק "באחרית הימים," מציג את עצמו ככתוב-מראש, ולא כרשום-בדיעבד. מפתח המשכיל (יב 10) — "והמשכילים יבינו" בלבד — הוא בדיוק אותו קורא שאותו חיפש ספר זה לאורך כל מהלכו.

טענה נגדית — "1290 ו-1335 הם פשוט ימיו של אנטיוכוס"

הקריאה הביקורתית מחשבת את המספרים על פי החילול בידי אנטיוכוס: מחילול המקדש (167 לפנה״ס) ועד חנוכתו מחדש (164) חלפו כשלוש שנים, ו-1290 או 1335 ימים יכסו (בקירוב) אותה תקופה. יש כאן רובד קרוב — כמו בכל מקום בדניאל.

אך שלושה דברים מרימים את הדבר מעליו. אחד: המספרים תלויים ביב 11 באותה נקודת-ייחוס של התמיד והשיקוץ, שאותה מציב ט 27 בחצי השבוע העתידי, ובשלוש וחצי של יב 7 המתכנסת עם ז 25 ועם ט 27 — כל הרשת מצביעה אל הקץ. שניים: הם משובצים בין התחייה (יב 2) לבין קץ הימין (יב 13) — ולא בין שני תאריכים במאה השנייה לפנה״ס. שלושה: הספר נחתם במפורש "עד עת קץ" (יב 4, 9), והדעת תרבה רק אז. ספירה שהסתיימה בשנת 164 לפנה״ס אינה זקוקה לחתימה עד אחרית ימים רחוקה. לימים יש צל באנטיוכוס, ויש להם ממשות בשבוע האחרון.

הלב

ראה היכן מסתיים הספר. לא בשיקוץ, לא במלך הנבזה, לא בצרה הקשה ביותר שראה העולם מעודו. הוא מסתיים בקבר פתוח, בשמים מלאי כוכבים שהיו פעם אנשים רגילים ואיתנים, ובברכה למי שמחזיק מעמד עד היום האחרון. אשרי המחכה ויגיע.

והוא מסתיים בזקן שנשלח לישון. דניאל אינו זוכה לראות את הקץ; אף אין הוא רשאי להבינו עד תום. נאמר לו: לך, ונוח. אך בין "לך" ל"נוח" עומדת ההבטחה הנושאת את הכול: ותעמד לגרלך לקץ הימין. זהו מה שהאדריכל מניח גם בידך. לא את הערובה שתבין הכול, לא את ההבטחה שתחיה לראות את הקץ בטרם תמות — אלא את הוודאות שהעפר אינו מחזיק בך, ששמך כתוב בספר, ושתקום ותעמוד במקומך כאשר יקרא למתים. מותר לך לנוח. הספר חתום, אך לא נגדך. הוא ייפתח, ואתה תהיה שם.

הוא אינו דואג בגלל המלכים. וגם אתה אינך צריך לדאוג — כי העפר אינו מחזיק בך: תעמוד לגורלך לקץ הימין.

---

סוף חלק ב'. כל ספר דניאל פתוח עתה לפנינו: הצלם, החיות, המלך הנבזה, הימים הנספרים. חלק III שב אל המוקד הבוער — השבוע השמור — ונותן לו את מקומו בששת אלפי השנים, את לוח-ימיו, ואת נחיתתו ב-2027-2034.