אלוהינו מולך

דבר אישי בפתח

עליי לומר לכם בכנות מהיכן בא ספר זה. לא ממשוואה חשבונית, ולא מתרשים. הוא בא מתוך התפעמות — מאותו סוג של התפעמות המַשמירה אותך ער בלילה, לא מתוך פחד, אלא מתוך יראת כבוד.

יש דבר אחד בספר דניאל שמעולם לא הרפה ממני. אין זה גוב האריות, ואין זה כבשן האש, ואף לא 70 השבועים שעליהם נסב ספר זה. הנה הוא: שהמלכים הגאים ביותר שהעולם הקדום ידע מעודו — האנשים שהציתו את ירושלים באש, ביזזו את ההיכל והוליכו את עם האלוהים בכבלים — בסוף סיפורם שלהם שוכבים על הארץ ומהללים את אלוהיו של נער מוּגלֶה.

לדניאל הייתה כל סיבה לחשוב שאלוהים איבד את כוחו. עירו שכבה בהריסות. בית יהוה נבזז; הכלים הקדושים הוצגו לראווה על שולחנותיו של המנצח. ובכל זאת, בעיצומו של אותו לילה, פורץ מפי גולה שיר תהילה שהדורות לא הצליחו עוד להשתיקו:

"יְהֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא, דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִּי לֵהּ הִיא. וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא, מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין; יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה. הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא; יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא, וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שָׁרֵא." (דניאל ב', כ'-כ"ג)

זה צלילו של הספר כולו, וזה צלילו של ספר זה. שכן שימו לב עתה למה שמתרחש — וזה הנס שאיני יכול להתעלות מעליו. שיר תהילה זה אינו נשאר בין כותלי חדר תפילה. הוא מדלג הלאה. הוא נופל, שורה אחר שורה, אל פיהם של המלכים הגויים עצמם.

נבוכדנצר, האיש שסבר כי השמים שייכים לו, כורע ואומר: "בֶּאֱמֶת, אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ואדון המלכים, ומגלה רזים" (ב', מ"ז). וכאשר הכבשן הוסק שבעתיים והופיע אחד המהלך עמם בתוך האש, נשמע שוב מפיו: "בָּרוּךְ אלוהיהם של שדרך, מישך ועבד נגו, אשר שלח את מלאכו וחילץ את עבדיו [...] אין אלוהים אחר היכול להציל כך" (ג', כ"ח-כ"ט).

כאילו רוצה הכותב להראות לנו שאין כס מלכות, רם ככל שיהיה, הנמצא מחוץ להישג ידו. המלך שהכריז על עצמו כאלוהים, מוציא בסוף איגרת לכל העמים, האומות והלשונות — ומה כתוב בה? עבודת אלוהים:

"טוב בעיניי להודיע את האותות והמופתים אשר עשה עמי האלוהים העליון. מה גדולים אותותיו ומה עצומים מופתיו! מלכותו מלכות עולם, וממשלתו עם דור ודור." (דניאל ד', ב'-ג')

ולאחר שבע שנים שבהן רעה גדול שׂרי זמנו כבהמה בשדה, עד אשר נשא את עיניו אל השמים ושׂכלו שב אליו, הוא כותב את המילים שאיני יכול לקוראן מבלי שאֶחֱרישׁ:

"ממשלתו ממשלת עולם, ומלכותו עם דור ודור. וכל יושבי הארץ כְּאַיִן נחשבים. כרצונו הוא עושה בצבא השמים וביושבי הארץ. ואין מי שיוכל להדוף את ידו או לומר לו: מה אתה עושה?" (דניאל ד', ל"ד-ל"ה)

אין מי שיוכל להדוף את ידו. אין דבר הנמלט מאחיזתו. אין מלך שהוא אינו ממליך ואין מלך שהוא אינו מדיח. קראו זאת שוב, לאט, והבחינו מי האומר זאת: לא הנביא, אלא הקיסר — שבור, מושב על כנו, ועובד את אלוהים.

אף כאשר מתחלפת הממלכה, אין מתחלף השיר. כאשר דריוש המדי משליך את דניאל בעל כורחו אל גוב האריות והאבן מוּנחת על הפֶּתח ומוּחתָמת, הוא מעביר את הלילה בצום ובנדודי שינה — ועם אור הבוקר הראשון הוא רץ אל הגוב וקורא בקול רועד. והתשובה העולה מתוך החשכה היא שוב עדות: "אלוהיי שלח את מלאכו וסגר את פי האריות, ולא הזיקו לי" (ו', כ"א-כ"ב). על כך מוציא גם מלך זה את צוֹו, כי בכל מלכותו ייראו את אלוהיו של דניאל:

"הוא האלוהים החי וקיים לעולמים; מלכותו לא תיחרב וממשלתו עד קץ. הוא מציל ומושיע, הוא עושה אותות ומופתים בשמים ובארץ — הוא אשר חילץ את דניאל מכף האריות." (דניאל ו', כ"ו-כ"ז)

הרואים אתם מה מתרחש כאן? מבבל ועד פרס, מן הכבשן ועד הגוב, מן הפה הגאה ביותר ועד הירא ביותר — בכל מקום מסתיים הדבר באותה נקודה: אלוהינו מולך. הוא מדיח והוא ממליך. אצלו הישועה והמוצא. הוא מגלה את הנסתר. ואין דבר, מאומה, הנמלט מידו.

ושם — לא אצל תאריך, אלא כאן — מתחיל ספר זה. שכן אם זהו האלוהים המשנה את העתים ומדיח את המלכים, אזי ציר הזמן שתמצאו בפרקים הבאים אינו קר ואינו מכני. אין זה שעון המתקתק מעצמו; זוהי פעימת לבו של האדריכל אשר ידע את הקץ בטרם החל, ואשר חתם אותו עד העת שבה יפתחנו. כל ספירת שנים בספר זה היא בסופו של דבר מחווה של כבוד. כל חישוב מסתיים בעבודת אלוהים. ניסיתי למנות כבלש — אך אין בידי אלא לסיים כילד.

אולי עליי למסור לכם דבר אחד נוסף, והוא העמוק שבכולם. בטרם הוצת הכבשן אמרו שלושת הרֵעים דבר הקובע את הצליל כולו: "אלוהינו אשר אנו עובדים, יכול הוא לחלצנו מן הכבשן — והוא יחלצנו, המלך. ואם לא, דע לך: את אלוהיך לא נעבוד" (ג', י"ז-י"ח). ואם לא. זוהי אמונה העובדת את אלוהים, גם כאשר התוצאה טרם נראית. זוהי פעימת הלב שעמה אני מבקש מכם לקרוא ספר זה. שכן האלוהים אשר מדד את 70 השבועים, הוא אותו אלוהים המהלך עמם בתוך האש, הסוגר את פי האריות, ואשר — כאשר נחתם השבוע האחרון — מביא הביתה את כלתו שלו.

קראו אפוא ספר זה כבלש, והתפללוהו כילד. ובואו יחד, עם הגולים ואף עם המלכים שכרעו על ברכיהם, נצטרף אל השיר העתיק ביותר שעלה מבבל:

יְהֵא שמו של אלוהים מבורך מן עולם ועד עולם. כי לו החכמה והגבורה; הוא משנה את העתים; הוא מדיח מלכים וממליך מלכים; הוא מגלה את הנסתר — ואצלו שורה האור.

אלוהינו מולך.

— לכבוד הכלה.