פרק 11
מלכות אשר לעולמים לא תחבל
דניאל 2-7
18 דק׳ קריאה
במבט אחד
השמים אינם מכתירים את בן האדם במילים חדשות. הם מכתירים אותו במילים שבבל ופרס נאלצו למסור.
מן הקיסרים אל הלילה
1דניאל 2:47; 3:28
נבוכדנצר
שיבח פעמיים, ובכל פעם את אלוהיו של אחר
2דניאל 4:14, 22, 29
העץ
"העליון מושל במלכות האדם"
שלוש פעמים: מראש, בשעת הפתרון, ובשעה עצמה
3דניאל 6:27
דריוש
"מלכותו מלכות אשר לא תחבל"
תחת אותה כותרת מכתב כמו נבוכדנצר, אות באות
4דניאל 7:14
בן האדם
"ולו ניתן שלטון ויקר ומלכות"
מלך השמים
הקיסר, בסוף שבעה עידנים: אמת, אבל לא הכול
אבינו
הילד, בהתחלה, כשהקריאו לו מראש
אותם שמים, שני פיות — ואחד מהם רשאי לומר אבינו.
- מתועד שלושת הרגעים של הפזמון בדניאל 4.
- מחושב הפזמון שלוש פעמים בדניאל 4; עִלָּאָה, העליון, רק בדניאל; שלוש נוסחאות הנצח.
- מפורש שהחזון קולט את מילות הקיסרים; לא נמדדה תלות ספרותית.
I. המכתב
המכתב נפתח כפי שנפתחים מכתבי מדינה — שולח, נמענים, ברכה:
אל כל העמים היושבים בכל הארץ. בפחות מזה השולח הזה אינו ממען; לכל מקום שפרשיו מגיעים יש להקריא את זה, ופרשיו מגיעים לכל מקום. ואז העילה:
מה שבא אחר כך אינו מסע מלחמה ואינו דין וחשבון על בנייה. האיש החזק ביותר בעולם המיושב כותב לכל מי שיכול לשמוע מה עשה לו אלוהים — ומה שהיה זה, הוא מן הדברים שמלכים מצווים לסתת ולמחוק מרשומותיהם: שבעה עידנים אכל עשב כשור. הוא מספר זאת בעצמו. הוא חותם על כך בעצמו. והוא שולח זאת לכולם.
הכתובים שומרים עוד מכתבים של מלכים נוכרים — צווים פרסיים על מקדש, על כסף, על מעבר. זה היחיד שבו מלך מספר בגוף ראשון מה עשה אלוהים לו עצמו. ומה שהוא מפיץ הוא השפלתו שלו, ומעליה, ככותרת מעל הידיעה, שיר הלל:
אלה כמעט המילים שבהן ילדים, מאות שנים אחר כך, לומדים לחתום את תפילתם: כי לך הממלכה, לעולמי עולמים. אצל הילדים זו השורה האחרונה, שאדונם הקריא להם מראש, והם מתפללים אותה לפני שהם יודעים מה משקלן של המילים. אצל האיש הזה זו שורת הפתיחה של מכתב — ומה שעלתה לו השורה הזאת מתחיל שנים קודם לכן, בלילה שבו המלך מתעורר בבהלה ואינו זוכר עוד ממה.
II. פעמיים שיבח
האיש שכותב זאת כבר שיבח פעמיים קודם לכן את האל שעליו הוא כותב, ובשתי הפעמים בגלל מה שראה בעיניו.
בפעם הראשונה — בגלל סוד. בשנה השנייה למלכותו חלם חלום, והחלום נעלם; שום חכם לא יכול היה להחזיר אותו — דבר כזה יכול לבוא רק מאת האלים, אמרו חכמיו, "אשר אין מושבם עם הבשר". אז נגלה הרז, בלילה אחד, לבן גולה מיהודה.
בבוקר עמד בן הגולה לפני הכיסא, ולפני שסיפר מילה אחת מן החלום אמר תחילה למלך ממי קיבל את כתרו: לך נתן אלוהי השמים את המלכות, את החוסן ואת התוקף ואת היקר. נתן — פועל בזמן עבר, ומאחוריו נותן אחר.
רק אז החלום: הצלם הגדול, והאבן שנגזרה בלא ידיים — ובפתרון, לראשונה, הנוסחה שספר דניאל לא ירפה ממנה עוד: מלכות אשר לעולמים לא תחבל. אז נפל נבוכדנצר על פניו, לפני בן גולה: "באמת, אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ואדוני המלכים, ומגלה רזים."
מסהתפילתו של בן הגולה
החלק העתיק ביותר של הסיפור הזה אינו צו אלא תפילה: תפילת הלילה של בן גולה שנגזר עליו דין מוות, שנאמרה בשעה שבה נגלה לו הרז (דניאל 2:20-21). לצד התפילה שהספר הזה הולך בעקבותיה, ארבעה איברים נוגעים זה בזה:
מה שהילד מברך בשתי שורות, התפלל בן הגולה בלילה אחד — שניהם בנכר, שניהם בקול, שניהם לפני התוצאה.
(ההתאמות — מתועד: המילים כתובות שם. שהאחת מצביעה על האחרת — מפורש. על שאילה לא נטען כאן דבר: בין הארמית הזאת ליוונית של מתי מפרידות מאות שנים, ולא נחקרו כאן תולדות הנוסח.)
הפעם השנייה — בגלל אש. בבקעת דורא עמד צלם, 60 אמה גובהו, וכל העולם נצטווה לכרוע לפניו; שלושה יהודים נשארו עומדים, הכבשן הוסק פי שבעה, השלושה הושלכו כפותים אל האש — והמלך קפץ ממקומו, כי ראה ארבעה אנשים מתהלכים חופשיים בתוך האש. ליד פתח הכבשן שיבח שוב: "ברוך אלוהי שדרך, מישך ועבד נגו, אשר שלח את מלאכו והציל את עבדיו [...] אין אל אחר אשר יוכל להציל ככה."
פעמיים שיבח, ובכל פעם היה זה אלוהיו של אחר — אלוהי דניאל, אלוהי שדרך, מישך ועבד נגו. מה שהפה מודה בו ומה שהלב אוחז בו — שני דברים שונים הם. השיעור השלישי אינו בא דרך חכמיו ואינו בא דרך הכבשן שלו. הוא בא דרכו שלו.
III. העץ
החלום הבא שוב שלו, והפעם הוא אינו שוכח אותו. עץ, באמצע הארץ, גבוה עד השמים; יש בו מזון לכול, חיות השדה מסתופפות בצלו, ציפורי השמים שוכנות בענפיו.
ואז יורד שומר, קדוש מן השמים, והפקודה בלתי מתפשרת ומדויקת: גדעו את העץ, קצצו את ענפיו — אבל את הגזע השאירו, בדשא השדה, באיסור של ברזל ונחושת; ושבעה עידנים יחלפו עליו. והשומר מכריז בקול גם לשם מה נועדה הגזרה:
דניאל עומד המום לרגע כשהוא שומע זאת; "אדוני," הוא אומר אז, "יהי החלום לשונאיך." אבל את הפתרון אי אפשר לרכך: העץ — זה אתה.
והוא אומר למלך את דבר השומר ישר בפניו — יגרשו אותך מבני האדם, עשב כשוורים תאכל, שבעה עידנים, עד אשר תדע כי העליון מושל במלכות האדם ולאשר יחפוץ יתננה.
ואז עושה בן הגולה דבר שאיש אינו מקבל עליו שכר בשום חצר מלכות: הוא מתחנן לפני האיש שפעם דן אותו למוות, שיימלט מחלומו שלו. "פרוק את חטאיך בצדקה, ואת עוונותיך ברחמים על עניים — אולי תהיה הארכה לשלוותך." אולי. הדלת עדיין פתוחה.
12 חודשים לא קורה דבר. ואז המלך מתהלך על גג ארמונו, ובבל פרושה תחתיו, והוא אומר זאת בקול:
המילה עוד בפיו כשהקול נופל. מן השמים, והפעם בלי חלום בתווך — והקול אומר את אותו דבר של השומר, בפעם השלישית, באותה שעה עצמה.
ברגע ההוא עצמו הדבר מתקיים. האיש שרק לפני רגע השקיף על עירו מגורש מבני האדם; הוא אוכל עשב כשוורים; גופו נרטב מטל השמים; שערו גדל כנוצות נשרים וציפורניו כציפורני עופות.
תיקהפזמון, שלוש פעמים
"העליון מושל במלכות האדם, ולאשר יחפוץ יתננה." שלוש פעמים זה כתוב מילה במילה, וכל שלוש הפעמים בפרק האחד הזה: 4:14 — השומר מכריז זאת מן השמים, לפני שקרה דבר; 4:22 — דניאל אומר זאת למלך בפניו, בשעת הפתרון; 4:29 — הקול מן השמים אומר זאת עוד פעם, באותה שעה עצמה. (מחושב; בתרגומים 4:17 · 4:25 · 4:32. ב-5:21 דניאל חוזר על כך באוזני בלשאצר, על אביו, בנוסח שונה: "אֱלָהָא עִלָּאָה" כנושא, ו"יְהָקֵים" במקום "יִתְּנִנַּהּ".)
הפסוק עצמו אינו חדש בבית הזה: ציטטתי אותו בהברית עם הרבים (פרק 12) — מאז שקיסר יהיר נאלץ ללמוד זאת בדרך הקשה, חל מן הכיסא ההוא חוק אחד שאינו משתנה. החדש כאן הוא רק הספירה: שהדבר נאמר שלוש פעמים, ומתי — מראש, בשעת הפתרון, ובשעה עצמה. להודיע פעם אחת היה צדק; להודיע שלוש פעמים — זו סבלנות. כך מזהיר אב: שלוש פעמים, לפני שהוא עושה את מה שאמר.
והתואר שהפזמון נושא: עִלָּאָה, "העליון", מופיע 10 פעמים בכתובים — כל 10 בדניאל: 3:26 · 3:32 · 4:14 · 4:21 · 4:22 · 4:29 · 4:31 · 5:18 · 5:21 · 7:25. הרבים עֶלְיוֹנִין, ב"קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין", מוסיפים עוד ארבע בפרק 7 (7:18 · 7:22 · 7:25 · 7:27). ספירה קודמת נתנה ~~18~~: היא מנתה פעמיים את שמונת המקומות שיש בהם כתיב וקרי. (שלושת הרגעים — מתועד; הספירות — מחושב, בתרגומים 3:26 · 4:2 · 4:17 · 4:24 · 4:25 · 4:32 · 4:34 · 5:18 · 5:21 · 7:25; שהחזרה היא סבלנות — מפורש.)
שבעה עידנים חולפים עליו. הכתוב אינו מספר מה התחולל בו בשנים ההן, ואינו יכול לספר: אין עוד בינה שבה משהו יוכל להתחולל. יש עשב, וטל, וגזע ואיסור סביבו.
ואז כתוב פסוק אחד, ויש בו סדר:
העיניים קודם. הבינה אחר כך. אדם אינו שב להיות אדם על ידי חשיבה; הוא שב להיות אדם על ידי שהוא נושא עיניו למעלה.
את מה שאמר אז הכתיב לימים בעצמו, במכתב:
יועציו מבקשים אותו שוב; הודו מוחזר לו; אף גדולה נוספת לו, יותר מבתחילה. הממלכה קיבלה את מלכה בחזרה. והמלך כותב מכתב.
IV. רשומות של פרס
אחרי המכתב לא בא מכתב שני; נבוכדנצר נעלם מן הספר. בבל עצמה נופלת, בלילה אחד, בימי בן שידע את כל זה ולא השפיל את לבבו. כשהשיר נשמע שוב, יושב על הכיסא מדי.
דריוש הניח שיחלצו ממנו חוק, והחוק לוכד את האיש היחיד שאינו רוצה לאבד. כל הלילה הוא צם; השינה אינה באה; עם אור ראשון הוא רץ אל הגוב וקורא בקול שבור אל תוך החושך. ומן החושך עולה תשובה: "אלוהיי שלח את מלאכו וסגר את פי האריות."
ואז כותב גם המלך הזה. "לכל העמים, האומות והלשונות היושבים בכל הארץ: שלומכם ירבה" — פתיחת המכתב מבבל, עכשיו מעל מסמך מדינה פרסי. הממלכה התחלפה; השיר לא. ובצו ההוא, עם חותם המלכות והכול, כתוב כך:
שלא תחבל. בן גולה אמר פעם את המילים האלה, באולם כס המלכות בבבל, על מלכות שאלוהי השמים יקים יום אחד. עכשיו קיסר מורה להכריז עליהן, בתוקף בכל ממלכתו. דריוש לא שכב בעשב שבעה עידנים כדי להגיע לכך. לילה אחד לא ישן, וזה הספיק.
V. הלילה
ואז יש, באותו ספר עצמו, לילה שאין בו מלך.
דניאל שוכב על משכבו ורואה את הים הגדול, נסער מארבע רוחות השמים, ומן הים עולות ארבע חיות, זו אחר זו; כיסאות מוצבים, עתיק יומין יושב, ספרים נפתחים. בלילה הזה מעסיקות אותי המילים — והיכן עמדו קודם.
כל העמים, האומות והלשונות — הכתובת של האיגרת החוזרת, אבל זו כבר אינה רשימת תפוצה; אלה משרתים. שלטון עולם — מילותיו של נבוכדנצר, אחרי שבעת העידנים. שלא תחבל — האבן מן החלום הראשון, ורשומות של דריוש.
ובהמשך הלילה נופלת גם הכותרת שמעל המכתב: לעם הקדושים ניתנת "מלכות עולם".
השמים אינם מכתירים את בן האדם במילים חדשות. הם מכתירים אותו במילים שבבל ופרס נאלצו למסור.
מומחהשלוש נוסחאות, והיכן הן מופיעות לראשונה
שלוש נוסחאות נצח נושאות את ההכתרה של דניאל 7, וכל שלוש מופיעות קודם לכן בספר:
המספרים, לפי ספירה על פני הטקסט הארמי הלא מנוקד של ספר דניאל כולו: מַלְכוּת עָלַם מופיע פעמיים — 3:33 ו-7:27; אין מקום שלישי. שָׁלְטָן עָלַם מופיע פעמיים — 4:31 ו-7:14. דִּי לָא תִתְחַבַּל מופיע שלוש פעמים — 2:44, 6:27 ו-7:14. (מחושב; בתרגומים 4:3 · 4:34 · 6:26.)
ההשגה שייכת לכאן: ייתכן שזה פשוט הניב הארמי ל"נצחי". לטובת ההשגה עומדת העובדה שהמילה עָלַם היא אכן המילה הרגילה, ושהצירוף עם "מלכות" מתבקש דווקא בספר הזה. נגדה עומדת החלוקה: כל אחת משתי נוסחאות עָלַם מופיעה בדיוק פעמיים, בכל פעם פעם אחת אצל קיסר ופעם אחת בחזון — ניב אינו מתחלק בסדר כזה. והנוסחה השלישית מכריעה: דִּי לָא תִתְחַבַּל אינה ניב אלא צירוף נדיר, שלוש פעמים בספר כולו, ושלושת המקומות הם האבן, הצו ובן האדם.
(הספירות — מחושב. שהחזון קולט את מילות הקיסרים — מפורש: לא נמדדה כאן תלות ספרותית — רק שהמילים זהות, ואילו מהן מופיעות בספר קודם.)
על דניאל עצמו כתוב בסוף הלילה רק זאת: רעיוניו בהלוהו, זיו פניו השתנה, ואת הדבר שמר בליבו.
VI. שני פיות
כך נותרת השורה האחרונה של המכתב — המילים האחרונות של נבוכדנצר שנרשמו, בכל מקום שהוא:
מלך השמים. בשום מקום אחר בכתובים אלוהים אינו נקרא כך — זה שמו בפי אדם אחד, שנאמר פעם אחת, ואז יורד המסך. ואין מה לתקן בשם הזה. מלך: זה נכון, ומעטים למדו זאת במחיר יקר יותר. של השמים: זה נכון, הוא ראה את השמים האלה בעיניו, בשעה שבינתו שבה אליו. הקיסר צודק בכל מה שהוא אומר. רק שאינו אומר הכול.
כי מאות שנים אחר כך יושב איש על מדרון הר בין תלמידיו, ומלמד אותם להתפלל אל אותם שמים: "אבינו שבשמים." ובסוף התפילה ההיא הם לומדים לומר: כי לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים.
במתי מתפללים ילדים את הדוקסולוגיה; בדניאל היא נחלצת מפי קיסרים. אותן מילים, שני פיות. הקיסר אומר אותן בסוף שבעה עידנים, כשהעשב עוד מאחוריו; הילד אומר אותן בהתחלה, כשהקריאו לו אותן מראש, מתוך אמון — והוא מקבל עמן מילה אחת שאינה מופיעה בשום צו. הקיסר כותב: מלך השמים. הילד אומר: אבינו. אותם שמים, שני פיות — ואחד מהם רשאי לומר אבינו.
ופעמיים מופיע בלילה של החזון פועל בסביל: לו ניתן שלטון, והמלכות ניתנה לעם הקדושים. זו המילה שבה הכול התחיל — לך נתן אלוהי השמים את המלכות: הדבר הראשון שהקיסר שמע אי פעם על כתרו שלו. ניתן — לא נחטף.
מי שהמלכות ניתנת לו אינו צריך לבקש אותה — ולכן יש בתפילה הזאת בקשה אחת שהבן עצמו מעולם לא נזקק להתפלל.
לבאותם שמים
כל מה שהקיסר כתב היה אמת, ואינכם צריכים לגרוע ממנו דבר כשאתם מתפללים. השמים מושלים. מעשיו אמת, אורחותיו דין, ואת ההולכים בגאווה הוא יכול להשפיל — יש חיים שלמדו זאת באותה דרך קשה כמוהו, ומי שחיים כאלה מאחוריו מתפלל את שורת הסיום אחרת ממי שרק קרא אותה.
אבל התפילה שלימדו אתכם מתחילה מילה אחת הלאה. מותר לכם לומר "אבינו" אל השמים שהכניעו את בבל. לא משום שראיתם יותר מנבוכדנצר — הוא ראה יותר משרובנו יראו אי פעם. אלא משום שהבן, שלו ניתנה המלכות, הקריא לכם את המילה הזאת, כמו שאב מקריא לילדו מילים שהוא עוד אינו יודע לקרוא. המילה היקרה ביותר בתפילה הזאת היא הראשונה, והיא הושמה בפיכם לפני שידעתם מה משקלה.
ומי שאומר בסוף: לך הממלכה — אומר את מה שקרא שומר לפני שהדבר קרה, את מה שהתפלל בן גולה בלילה, את מה שהורו שני קיסרים להכריז בכל ממלכתם, ואת מה שניתן בלילה אחד לבן האדם. יש קניין אחד ביקום הזה שלא יחבל, והוא של אביכם. ילד שיודע זאת יכול לישון — גם בבבל.