הספר הזה סופר. כמעט בכל עמוד יש מספר, ומאחורי כל מספר עומד חיפוש בקובץ טקסט. מי שכותב כך חב לקורא שני דברים: לומר מה בדיוק נספר, ולומר מה לא נבדק. הפרק הזה עושה את שניהם.
זה גם המקום שאליו מפנים פרק 1 ופרק 10, שניהם בשל אותה שאלה: האם שורת הסיום של התפילה אכן כתובה שם? מי שהגיע לכאן משם, ימצא זאת תחת §3.
אחרי הפרק הזה באים עוד שני עמודים.הביבליוגרפיה מביאה את כל מה שהספר הזה קיבל מאחרים, מחולק לשלושה לפי מה שנבדק בפועל ומה שלא; המפתחות מביאים את מקומות הכתובים, את המילים שנמדדו, את השמות, ואת האנשים העוברים דרך הפרקים.
1. איך הספר הזה מודד
שלושת הסימנים
מאחורי כל טענה בספר הזה עומד, במפורש או בהערה קצרה, אחד משלושה סימנים. הם אינם אומרים עד כמה דבר ודאי; הם אומרים איזה סוג של טענה זו.
סימן
משמעות
מחושב
נספר באופן ממוכן בקובץ טקסט. ניתן לבדיקה חוזרת בידי כל מי שבידו אותו קובץ. "ἁγιασθήτω מופיע שלוש פעמים בברית החדשה" — מחושב.
מתועד
כתוב שם, ואפשר להצביע עליו. פסוק, צורה, סדר. "בבראשית 22 כתוב שלוש פעמים הנני" — מתועד.
מפורש
הקריאה שלי. הטקסט אינו אומר זאת בעצמו. שבבל ובית אל הן תמונת ראי זו של זו — מפורש; ספר בראשית אינו מציב ביניהן שום הפניה.
הספר הזה אינו טוען להוכחה בשום מקום. מה שיש בו הוא התכנסות: ספירות שונות המצביעות לאותו כיוון. התכנסות אינה הוכחה, והיא אינה צריכה להיות הוכחה כדי שיהיה לה ערך.
חמישה כללים שהטלתי על עצמי
- אחד. ספירה בגוף הטקסט היא טעות, גם כשהיא נכונה. מספרים מקומם במסגרת או בהערה. הטקסט הראשי נועד לבני אדם. (הפרולוג הוא היוצא מן הכלל: אין בו מסגרות, ולכן שני המספרים שבו נושאים עמם את פסוקית הלוואי שאומרת מה נספר.) - שניים. כל מספר מקבל את המכנה שלו. "שמונה פעמים" בלי "מתוך 7,000 פסוקים" אינו מדידה אלא רושם. במקום שהאוכלוסייה קטנה, הדבר נאמר. - שלושה. מול מספר בולט: לחשב עד הסוף, לא להשתיק. תוצאה שנשמעת חשודה אינה מושמטת ואינה נחגגת — היא נבחנת מול כל דרך ספירה אחרת שאפשר להגן עליה באותה מידה. אם היא עומדת במבחן, מותר להזכיר אותה בזהירות. אם אינה עומדת, היא באה לכאן, אל §4. - ארבעה. גם זמן הקריאה נספר. הדקות שבראש כל פרק אינן הערכה אלא מספר המילים של אותו פרק מחולק ב-240 — ולכן הן נעות בין 10 ל-24. בספר שסופר הכול, גם המספר הזה צריך להיות נכון. - חמישה. כל תיק מסתיים במה שלא ראיתי. לא כנוסחת צניעות אלא משום שזו הדרך היחידה שבה קורא יכול לשקול את מה שהוא קורא. הרשימה הקבועה לספר כולו מופיעה ב-§5.
והמידה החלה על שני הצדדים
כל מידה שאני מחיל על ממצאיי שלי, אני מחיל באותה נשימה על הדעה המקובלת. במקום שהספר אומר "רוב מבקרי הנוסח קוראים זאת אחרת", זו הודעה על מצב המחקר — לא השערת אפס שצודקת מאליה, וגם לא יריב שטועה מאליו. במקום שלא עיינתי בעבודתם בעצמי, הדבר נאמר. זה קורה בספר הזה בשלושה מקומות, והם מפורטים ב-§6.
2. בסיס הטקסט
טקסט
היקף
עברית וארמית
נוסח המסורה, עם קידוד מורפולוגי ומספרי סטרונג
306,785 מילים
יוונית, הברית החדשה
Textus Receptus, סטפנוס 1550, עם ניתוח דקדוקי
140,987 מילים
יוונית, הברית הישנה
תרגום השבעים, כולל הספרים הדויטרו-קנוניים והנוסחים הכפולים
623,693 מילים
בקובץ הזה מונה נוסח המסורה 929 פרקים ו-23,213 פסוקים; הברית החדשה 7,957 פסוקים. מתוך 306,785 המילים העבריות, 4,948 הן ארמיות, ב-269 פסוקים: דניאל 2:4ב-7:28, עזרא 4:8-6:18 ו-7:12-26, ירמיהו 10:11 ושתי מילים בבראשית 31:47. (ארבע המילים העבריות שבהן נפתח דניאל 2:4 ושבע המילים העבריות של בראשית 31:47 אינן נכללות; מי שמונה את הפסוק כולו, מגיע ל-4,959.)
מה פירוש הדבר לגבי הספירות
מופעים לעומת פסוקים. במקום שהספר הזה כותב "מופיע שמונה פעמים", הוא סופר מילים, לא פסוקים. במקום שההבדל משנה — משום שבפסוק אחד המילה מופיעה פעמיים — הדבר נאמר: "תשעה מופעים בשבעה פסוקים". מי שסופר פסוקים במקום שהספר הזה סופר מילים, מגיע למספר אחר, ושניהם נכונים.
מספור הפסוקים. נוסח המסורה, תרגום השבעים והמסורת ההולנדית אינם מתיישבים זה עם זה. המזמורים שונים בדרך כלל במספר אחד; ישעיהו 64 מתחיל במספור ההולנדי פסוק אחד מוקדם יותר; ביואל יש במסורת ההולנדית שלושה פרקים, ובנוסח המסורה ארבעה; דניאל 3:31-33 הוא בהולנדית 4:1-3; נחמיה מופיע בתרגום השבעים כאסדרס ב' 11-23. המקור ההולנדי הולך אחר המספור ההולנדי; מהדורה עברית זו הולכת אחר מספור המסורה, ומוסיפה את המספור האחר במקום שהוא חורג, למשל `[LXX]`.
מה שאין. אין מנגנון ביקורתי בדיסק של הפרויקט הזה. אין חילופי נוסח של כתבי יד, אין רשימות עדים, אין השוואה בין מהדורות. כל קביעה בספר הזה על מה שקוראים כתבי היד היא לכן מועתקת ולא נבדקה מחדש — והיא מסומנת ככזו. ראו §3 ו-§6.
3. שורת הסיום של מתי 6:13
לכאן מפנים פרק 1 (הערה 2) ופרק 10.
התפילה מסתיימת בספר הזה במילים: "כי לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים. אמן." תרגומים מודרניים רבים אינם כוללים את השורה הזאת, או מציבים אותה בסוגריים. זה הדין וחשבון על הבחירה הזאת — ועל הגבול שלה.
מה שאפשר היה למדוד בדיסק של הפרויקט, ונמדד
- אחד. הטקסט שבשימוש כולל את השורה. ב-Textus Receptus כתוב מתי 6:13 במלואו: ὅτι σοῦ ἐστιν ἡ βασιλεία καὶ ἡ δύναμις καὶ ἡ δόξα εἰς τοὺς αἰῶνας. ἀμήν.מחושב. - שניים. אצל לוקס היא איננה. לוקס 11:4 מסתיים ב-ἀπὸ τοῦ πονηροῦ, "מן הרע". מחושב — וזה הנתון היחיד בכל הסוגיה שאינו תלוי באיזו משפחת כתבי יד הולכים. מי שקורא את מתי הקצר ומי שקורא את מתי הארוך, קוראים אצל לוקס אותו דבר. - שלושה. נוסחת הסיום היא אצל מתי יחידאית.εἰς τοὺς αἰῶνας מופיע 28 פעמים בטקסט שבשימוש, ואצל מתי פעם אחת בדיוק: כאן. מחושב. - ארבעה. האמן החותם הוא אצל מתי יחידאי. מתוך 106 מופעי ἀμήν בארבע הבשורות, 101 פותחים אמירה — אמן אני אומר לכם. חמישה חותמים משהו, וארבעה מאותם חמישה הם פסוקי הסיום של ארבע הבשורות. החמישי הוא מתי 6:13.מחושב.
מה שאי אפשר היה למדוד, ולכן לא נמדד
כתבי היד. השורה חסרה בחלק מכתבי היד היווניים העתיקים ביותר ומופיעה ברוב המאוחרים; רוב מבקרי הנוסח רואים בה תוספת מאוחרת, ליטורגית. זה מצב המחקר, ומותר להזכיר אותו כאן כפשוטו — אבל לא בדקתי אותו בעצמי. לא עיינתי ב-NA28, לא בטישנדורף ולא ב-ECM; לצורך הספר הזה לא נעשה שימוש בשום מנגנון ביקורתי. כל משפט בספר הזה מן הצורה "כתבי היד העתיקים ביותר קוראים [...]" נשען אפוא על מה שדיווחו אחרים. לכן הוא אינו מופיע בשום מקום בספר כממצא, וכאן הוא מופיע כמגבלה.
מאין באה השורה. על כך לא נמדד כאן דבר ולא נטען כאן דבר.
מדוע הספר מחזיק בנוסח הארוך, ומה זה כן ומה זה לא
זו בחירת מהדורה, לא הכרעה של ביקורת הנוסח. הספר הזה קורא את ה-Textus Receptus — אותו טקסט שעליו נשענות הספירות של כל 19 הפרקים. ספר שסופר בטקסט אחד ומצטט מטקסט אחר, כבר אינו סופר.
ויש נימוק מתודי שאני כן יכול לתת עליו דין וחשבון. מודל ההסבר המקובל — שנוסח התפילה גדל בדרך בעקבות השימוש הליטורגי — מסביר הן את הנוסח הקצר והן את הנוסח הארוך: את הקצר משום שהוא כביכול המקורי, את הארוך משום שהכנסייה כביכול השלימה אותו בעבודת הקודש. צ'ייס עצמו מכנה את המודל הזה ב-1891 "the theory", ומחיל אותו על שורת הסיום וגם על בקשת הלחם — שני המקומות הקשים ביותר בתפילה. סכמת הסבר שיכולה לקלוט כל תוצאה, אינה ניתנת להפרכה בשום תוצאה. הספר הזה דורש מפריך משני הצדדים או משום צד, והוא מחיל כאן את המידה הזאת גם על עצמו: גם "השורה שייכת לטקסט" אינה בספר הזה ממצא. היא המהדורה שעליה סופרים.
ומה תלוי בכך מבחינת התוכן: כלום
שורת הסיום אינה אומרת דבר שהכתובים אינם אומרים במקום אחר. פאולוס חותם את איגרתו האחרונה בבקשה השביעית ובדוקסולוגיה בפסוק אחד — "האדון יצילני מכל מעשה רע [...] לו הכבוד לעולמי עולמים, אמן" (טימותיאוס ב 4:18; וכן רומים 11:36). ושלוש המילים עצמן כבר מופיעות אצל דוד, בתפילה שבה נפתח פרק 10: "לך יהוה הגדלה והגבורה [...] לך יהוה הממלכה" (דברי הימים א 29:11). מי שמשמיט את השורה אינו מאבד אף מחשבה אחת מן הספר הזה. מי שקורא אותה, מתפלל אחרי מלך שמחזיר את כתרו.
שאלת נוסח שנייה אחת, והיא מופיעה כאן משום שהיא נוגעת בפרק
לוקס 23:42 — בקשתו של האיש שעל הצלב. הטקסט שבשימוש קורא ἐν τῇ βασιλείᾳ σου, "במלכותך"; עדים אחרים קוראים εἰς τὴν βασιλείαν σου, "אל מלכותך". פרק 13 תלוי בפסוק הזה ומחזיק בקריאה הראשונה, משום שהספר הזה סופר בטקסט ההוא. ההבדל אינו נוגע בממצא של אותו פרק: שם מדובר בשתי המילים βασιλεία σου, "מלכותך", והן מופיעות בשתי הקריאות.
4. ארבע ספירות שנבחנו ונפלו
הכלל של §1 אומר: מספר שאינו עומד במבחן, בא לכאן. הנה הם. הם מופיעים כאן לא מתוך צניעות, אלא משום שספר שמראה רק את ספירותיו המוצלחות אינו מוסר דבר על מידת הקפדנות של מדידתו.
4א. 666
המילה העברית ל"רע", רַע, נכנסת אל הכתובים כמחצית שמו של עץ: עץ הדעת טוב ורע (בראשית 2:9). בספירה חוזרת של המילה הזאת בכל נוסח המסורה עלה מספר שתבע תשומת לב.
התוצאה הגולמית נכונה. מספר סטרונג H7451 מונה 666 מילים.
ובכל זאת היא אינה עומדת במבחן, והסיבה ניתנת להצבעה מדויקת:
דרך הספירה
תוצאה
H7451, כל המילים, כפי שסטרונג תוחם את הערך
666
מתוכן: שם התואר רַע
356
מתוכן: שם העצם הנקבי רָעָה
306
מתוכן: שם העצם הזכרי
3
מתוכן: צורה אחת שקודדה דווקא כפועל (ישעיהו 3:11)
1
שם התואר ועוד שם העצם הזכרי
359
H7451 יחד עם H7455 (רֹעַ, אותו שורש, ערך אחר)
685
פסוקים ייחודיים במקום מילים
623
666 הוא סכומן של שתי מילים שונות תחת מספר אחד. סטרונג מאחד את רַע ואת רָעָה; מילונים אחרים מפרידים ביניהן. מי ששואל "כמה פעמים מופיע רַע?" ומתכוון למילה רַע, מקבל 356.
והמספר שביר גם בשלוש דרכים אחרות: הוצאת הקידוד השנוי במחלוקת האחד נותנת 665; הוספת הצורה השלישית של אותו שורש נותנת 685; פסוקים במקום מילים נותנים 623.
המסקנה: אין זה ממצא אלא תכונה של האופן שבו מילון תוחם את ערכיו. ארבע ספירות אחרות, שאפשר להגן עליהן באותה מידה, נותנות מספר אחר, והמתבקשת ביותר נותנת 356. לכן הוא אינו מופיע בשום מקום בספר הזה — גם לא בזהירות, גם לא בהערה. לא משום שאסור למספרים להופיע; הספר הזה סופר בכל עמוד. אלא משום שהספירה הזאת דווקא אינה עומדת על רגליה תחת חלוקה אחרת שאפשר להגן עליה באותה מידה. מכשיר שמוצא משהו בכל מקום, אינו מודד דבר.
(חושב עד הסוף לפי הוראה מפורשת של המחבר, שדחה בצדק את השתקתו: "בנקודות מסוג זה הייתי מעדיף בדיקה כפולה על פני השתקה". כל הספירות הורצו פעמיים, בשני חיפושים בלתי תלויים.)
4ב. "הכתובים חדורים בתפילה הזאת" — נמדד, ואינו מחזיק
זה המשפט שצף מאליו בספר כמו זה, והוא הופל בכלי המדידה של הספר עצמו.
המבחן. לכל אחת משבע הבקשות נלקחה מילת מפתח עברית אחת — קידוש (קדשׁ) · מלכות (מַלְכוּת והארמית מַלְכוּ) · רצון (רָצוֹן, חֵפֶץ) · לחם (לֶחֶם) · סליחה (סלח) · ניסיון (נסה) · הצלה (נצל). אחר כך נספר בכל פרק של נוסח המסורה כמה מן השבע מופיעות בו.
מה שעולה:
כמה משבע הבקשות
פרקים
אף לא אחת
471
אחת
347
שתיים
99
שלוש
11
ארבע
1(בקריאה מחמירה אפס — ראו את ההערה על נחמיה 9 להלן)
חמש, שש או שבע
0
ועכשיו ההשוואה למקרה. מיקומיהם של אותם מספרי מילים פוזרו מחדש באקראי על פני הטקסט 2,000 פעמים, כשאורכי הפרקים נשמרים. מה שמקרה טהור היה מניב: בממוצע 70.6 פרקים עם שלוש או יותר, ו-14.6 עם ארבע או יותר. בפועל: 12 עם שלוש או יותר, ואחד עם ארבע.
ההסתברות שהמקרה יניב צירוף לפחות כמו הכתובים עצמם היא 1.0000. שבע הבקשות אינן מתכנסות יחד יותר מן האקראיות הזאת — הן מתכנסות פחות, ובמידה ניכרת.
⚠ ועכשיו ההשגה על המבחן של הספר עצמו, כי היא מוצדקת והיא כבדת משקל. השערת האפס הזאת עיוורת למה שמילה היא. מילים אינן מונחות באקראי בטקסט; כל מילה שוכנת בספרות שלה — קידוש בויקרא וביחזקאל, מלכות באסתר, בדניאל ובדברי הימים, לחם בחוקי הקורבנות ובסיפורים. תחת השערת אפס כזאת, כמעט כל שביעייה של מילים עבריות מתקבצת פחות מן המקרה. ה-1.0000 אומר אפוא משהו על השערת האפס, ולא כלום על התפילה הזאת.
לכן נערך המבחן מחדש בהשוואה הוגנת יותר: 200 שביעיות אקראיות של מילים עבריות אמיתיות, שנבחרו מתוך 863 הערכים שתדירותם כתדירות שבע מילות המפתח. זה משנה את התוצאה, ומשנה אותה לכיוון ההפוך.
פרקים עם שלוש או יותר
עם ארבע או יותר
שבע הבקשות
12
1
200 שביעיות אקראיות, ממוצע
7.3
0.64
כנ״ל, חציון
6
0
בהשוואה למילים אמיתיות, שבע הבקשות אינן מתקבצות פחות אלא מעט יותר מן הממוצע: 84 מכל 100 שביעיות אקראיות מתכנסות פחות מהן. ועדיין אין זה ממצא. 84 אחוז הם המחצית העליונה, לא החריג; אחת מכל שש שביעיות אקראיות עושה זאת באותה מידה או טוב יותר. המסקנה נשארת בעינה, אבל היא עומדת על קרקע אחרת מזו שעמדה עליה תחילה.
מה אפוא אסור לומר: שהבקשות "מתקבצות", שהכתובים "חדורים" בתפילה הזאת במובן של מרוכזים, שיש פרקים שבהם התפילה "כבר מוכנה". כל משפט מן הצורה הזאת הופרך במדידה של הספר עצמו — לא משום שהשבע דוחות זו את זו, אלא משום שהן אינן עושות דבר שמילים אקראיות אינן עושות גם כן.
⚠ ועוד גבול אחד, שאינו הופך את התוצאה אבל מגביל אותה. המבחן לוקח לבקשה החמישית את סלח ולשביעית את נצל: המילים הכלליות. אבל פרק 7 אינו סובב על סלח ופרק 9 אינו סובב על נצל — הם סובבים על דְּרוֹר, שנת היובלשנת היובלהשנה ה־50 שבה נמחל החוב והנחלה שבה — קצב בשעון העל., ועל הארמית שֵׁיזִב. שתי אלה, עם שמונה ותשעה מופעים, נדירות מכדי שיוכלו לומר משהו במבחן התקבצות, וממילא מיצוי של תשעה אינו ניתן למדידה בצפיפות. מה שהופרך כאן הוא טענת הצפיפות על אוצר המילים הכללי של התפילה. על המילים הנדירות שעליהן עומדים הפרקים האלה באמת, המבחן הזה אינו אומר דבר.
מה שכן נשאר עומד, ועליו עומד הספר הזה: לא צפיפויות אלא מיצויים. לא "המילה הזאת מופיעה כאן לעתים קרובות" אלא "המילה הזאת מופיעה בכל הכתובים n פעמים, וזה המקום היחיד" — n = 1, 2, 3, 4. לחם וניסיון מופיעים יחד בפסוק אחד ויחיד בכל המקרא העברי. אין זו צפיפות. זו ספירה שמוצתה.
ודבר אחד מן המבחן יפה מכדי להעלים אותו. הפרק היחיד בכל נוסח המסורה שבו ארבע מן השבע מופיעות יחד הוא נחמיה 9 — מלכות, רצון, לחם והצלה. נחמיה 9 הוא עצמו תפילה: התפילה הארוכה, הנאמרת בקול, של הלויים בימי השיבה, שבה נסקרת ההיסטוריה כולה — "ולחם משמים נתתה להם" (9:15), "ותצילם" (9:28).
ועכשיו היושר, כי גם הוא חלק מן העניין. המילה ל"רצון" מופיעה שם פעמיים (9:24 ו-9:37), ובשתי הפעמים מדובר ברצונם של בני אדם: מה שעשו הכובשים בארץ כרצונם, ומה שעושים המלכים הנכרים בעם כרצונם שלהם. אין זו הבקשה השלישית. מי שקורא את המבחן בהחמרה, נשארות לו מן הפרק האחד הזה שלוש בקשות, ואז אין בכל נוסח המסורה אף פרק אחד עם ארבע.
(הספירה — מחושב; שדווקא תפילה היא זו — מפורש. וזה פרק אחד מתוך 929, שהוא בדיוק המשקל שמותר לו לשאת.)
4ג. שתיים קטנות יותר, ומדוע אינן מופיעות בשום מקום
תפילת אבינו שלוש פעמים ביום, ותהילים 145 שלוש פעמים ביום. הדידכי קובעת את התפילה שלוש פעמים ביום; המסורת היהודית אומרת את תהילים 145 שלוש פעמים ביום. בולט — וזו התקבלות ליטורגית, לא נתון טקסטואלי, והתיארוכים אינם קבועים. אין לזה משקל כל עוד לא תוארך, והוא לא תוארך.
הכול-יכול בדברי הימים א 29:12. תרגום השבעים קורא שם παντοκράτωρ, "הכול-יכול", בתפילת דוד — ובעברית הוא איננו. זה עודף יווני. שימושי רק כשהוא נקרא במפורש בשמו, ולכן לא נעשה בו שימוש בפרק 10.
5. מה בספר הזה לא נבדק
הרשימה הקבועה. מי שסומך על הכתוב לעיל, צריך לקרוא גם את זה.
1. לא עיינתי באף כתב יד. לא פקסימיליה, לא מנגנון, לא השוואה. כל מה שהספר הזה אומר על כתבי יד — מועתק.
2. קידוד קובצי הטקסט לא אומת באופן בלתי תלוי. הניתוחים הדקדוקיים ומספרי סטרונג באים מן הקבצים שבשימוש. במקום שהם טועים, הטעות שלי נספרת יחד עם שלהם. אין זה עניין תאורטי: הקובץ מחסיר את התגלות 2:7 מרשימת הערך של גן עדן — פרק 13 סופר שם ביד — והוא מקודד את ישעיהו 3:11 כפועל, במקום שאפשר לקרוא אותו גם כשם תואר; המילה האחת הזאת מזיזה ספירה מ-666 ל-665 (§4א). ויש סוג שלישי של מלכודת, שאינו תלוי בקובץ אלא בעברית: אֵל ("אלוהים") ו-אֶל ("לעבר") הם בלי ניקוד אותה מילה. מי שמחפש לפי עיצורים את אֵל שַׁדַּי מקבל 11 פסוקים, ושלושה מהם מיותרים. פרק 2 מפריד את השלושה האלה בשמם ובפירוט.
3. לתרגום השבעים אין קובץ שני. בברית החדשה אפשר להעמיד ספירה מול טקסט שני; בתרגום השבעים לא. זה הצד החלש ביותר בכלי העבודה של הספר הזה, והערכים היווניים של הברית הישנה הם בו, באופן מוכח, פחות אמינים מן העבריים.
4. התרגומים הם שלי. העברית של הברית הישנה מובאת בנוסח המסורה; התרגומים — של הארמית של דניאל ושל היוונית של הברית החדשה — הם שלי. 138 קטעים מצוטטים, ויותר מ-500 הפניות: כולם מן המקור, עקביים ומודרניים, בלי להעתיק תרגום קיים. זה הופך אותם לניתנים להפרכה, וזו הכוונה: המקור מובא תמיד לצדם. זוג עיניים שני עוד לא עבר עליהם.
5. כל הספירות הורצו פעמיים, ובפעם השנייה נמצאו 14 שגויות. לאחר כתיבת 19 הפרקים נשלפה כל טענה שיש בה מספר מחדש מן הטקסט השוטף ונמדדה שוב — 162 טענות. 144 שוחזרו. 14 לא, והן תוקנו.12 מתוך 14 אלה היו בפרקים 1 עד 9; שתי האחרות בפרקים 14 ו-18. ארבע מתוך 14 לא היו טעות חישוב אלא מקום מופע שהוחמץ, והארבע האלה עשו את הספר טוב משהיה. נוסף על כך, ארבע ספירות נכונות רק תחת קריטריון שהקורא לא יכול היה לנחש; שם הקריטריון מצוין עכשיו. 144 + 14 + 4 = 162.
⚠ וגבול הביקורת הזאת חייב לבוא באותה נשימה, כי הוא ממשי. מן הטקסט השוטף נשלפו באופן ממוכן 493 משפטים שיש בהם מספר וגם יחידת ספירה. מתוכם ניתן היה להעמיד 162 מול הקורפוס; 331 האחרים סופרים אירועים, אנשים או מרחקים בתוך סיפור, ולא נבחנו מחדש באופן שיטתי. וגם המסננת עצמה אינה מושלמת: מי שמחביא ספירה במילים בלי יחידת ספירה, אינו נתפס בה. "כל ספירה הורצה מחדש" פירושו אפוא: כל ספירה שאפשר היה למצוא באופן ממוכן ולבחון באופן ממוכן. סקירה שנייה, שלושה ימים אחר כך, מצאה כך עוד ארבע טעויות שהמסננת החמיצה — ובהן התפעל שמופיע ארבע פעמים במקום שהספר אמר פעמיים.
הביקורת
מספר
משפטים מן הטקסט השוטף שיש בהם מספר וגם יחידת ספירה
493
מתוכם ניתנים להעמדה מול הקורפוס
162
· שוחזרו
144
· לא, ותוקנו
14
· נכונים רק תחת קריטריון שהקורא לא יכול היה לנחש
4
מתוכם לא נבחנו מחדש באופן שיטתי (אירועים, אנשים, מרחקים)
331
סקירה שנייה, שלושה ימים אחר כך: טעויות שהמסננת החמיצה
4
6. שאלת המבנה נדחתה. האם מתי 6:9-13 מונה שבע בקשות או שש, והיכן נמצא הציר, היא שאלה שהספר הזה אינו עוסק בה. הוא מחזיק בשבע, סופר אותן, ואינו בונה על כך טיעון.
7. מה שנאמר על הקדיש אינו מתארך דבר. פרק 3 קובע שהקדיש מצביע על יחזקאל 38:23 ועל דניאל 2:20, ולא יותר. מי קדום יותר, התפילה או הקדיש, אינו כתוב כאן ואינו יכול להיות כתוב כאן.
6. מקורות
מה שהספר הזה קיבל מאחרים מצוין במקום שבו נעשה בו שימוש. זו הרשימה, בשלושה סוגים — וההבחנה אינה נימוס אלא לב השיטה.
נקרא ממקור ראשון — עיינתי בטקסט עצמו
Raymond E. Brown, The Pater Noster as an Eschatological Prayer (1961)
הקריאה האסכטולוגית, בקשה אחר בקשה, היא שלו. שבעה מן הקשרים שהספר הזה משתמש בהם כבר מופיעים אצלו, והדבר נאמר בכל פעם. הוא מציב את הגדר שלו בעמ' 175: מה הייתה משמעות התפילה כשישוע אמר אותה לפני מותו, "lies beyond the scope of our investigation". הספר הזה מתחיל במקום שבו המשפט הזה נגמר.
Werner Grimm, Die Verkündigung Jesu und Deuterojesaja (1976)
עבודת הדוקטור שלו מטובינגן, נקראה במלואה. ⚠ זה איננו הספר שבו הוא מעמיד את אבינו לצד ישעיהו 63-64 — זו עבודה אחרת שלו, Die Motive Jesu: Das Vaterunser (1992), ובה לא עיינתי; היא מופיעה להלן תחת "מדווח". חיפוש ממוכן בספר הזה משנת 1976 העלה אפס תוצאות ל-"Vaterunser", ל-"Herrengebet" ולישעיהו 63:15-16 ו-64:7-8. מה שכן העלה מופיע בשתי הערות בספר הזה: האאוריסט של לוקס 12:32 כדקדוק של נבואת ישועה (עמ' 156, שולב בפרק 13) ו-11QMelchizedek11Qמַלְכִּי־צֶדֶק— טֶקְסְט מִקּוּמְרָאן (±100 לִפְנֵי הַסְּפִירָה) הַקּוֹרֵא אֶת 490 שָׁנָה שֶׁל דָּנִיֵּאל כַּעֲשָׂרָה יוֹבְלוֹת, הַמַּגִּיעַ לְשִׂיאוֹ בִּגְאֻלָּה אַחֲרִית־הַיָּמִים עַל יְדֵי גּוֹאֵל שְׁמֵימִי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים הַגָּדוֹל. חָזָק כְּעֵד לִקְרִיאָה עַתִּיקָה, חַלָּשׁ (מְקֻטָּע, מְשֻׁחְזָר) כְּנוֹשֵׂא שֶׁל מִסְפָּר מְדֻיָּק — אֵין תַּאֲרִיךְ עַל וָו (נִסְפָּח D §4). כמיזוג של ויקרא 25:10 וישעיהו 61:1ב (עמ' ~110, שולב בפרק 7).
סידור אשכנז, קדיש, הנוסח הארמי
לפרק 3.
מדווח — לא עיינתי בעצמי, ומסומן ככזה
מנגנוני ביקורת הנוסח (NA28, Tischendorf, ECM)
לא עיינתי בהם. כל קביעה בספר הזה על התפלגות כתבי היד באה ממקור אחר. §3 ו-§5.1.
Ernst Lohmeyer, Das Vater-unser (1946)
הקריאה האסכטולוגית חוזרת אליו; הספר הזה מכיר אותה דרך בראון.
Werner Grimm, Die Motive Jesu: Das Vaterunser (1992)
לא עיינתי בו. שהוא מעמיד בו את אבינו לצד ישעיהו 63:15-64:11 — ההשוואה שעליה עומד פרק 1 — ידוע מן הביבליוגרפיה של ג'ון ייה ולא מן הספר עצמו. לכן פרק 1 מייחס לו את ההשוואה ומסמן את הייחוס הזה כ-[משני]. זה הסעיף הפתוח שהיה פוגע בכתב היד יותר מכול אילו נשאר פתוח: אם 1992 אומר בנקודה הזאת משהו אחר או משהו נוסף, משתנה החלק שהספר הזה תובע לעצמו — לא המדידה שמתחתיו.
Jeffrey B. Gibson, "Matthew 6:9-13 // Luke 11:2-4: An Eschatological Prayer?" (Biblical Theology Bulletin 31, 2001) ו-The Disciples' Prayer (2015)
הסתירה הישירה לקריאה שבה עומד הספר הזה, ופרק 8 מקדיש לה אקסקורס משלה. הסיכום שלו עצמו למאמר נקרא מילה במילה; המאמר עצמו והספר — לא. מה שהאקסקורס אומר על טיעוניו הוא אפוא מועתק ולא נשקל — ולכן הספר אינו מפריך אותו בשום מקום, הוא רק אומר מדוע הוא קורא לכיוון האחר.
Frederic Henry Chase, The Lord's Prayer in the Early Church (1891)
מודל ההסבר הליטורגי והמילה שלו עצמו "the theory" (§3) באים מרשימות העבודה של הפרויקט הזה; בסבב האחרון לא פתחתי שוב את צ'ייס בעצמי.
Samuel Sandmel, Parallelomania (JBL 81, 1962)
ההאשמה נבדקה והוחלה על הספר הזה עצמו; המאמר לא נקרא במלואו. הוא הניב כלל אחד החל בכל מקום: אין קו בלי ספירה ממצה וגם שיעור בסיס.
לא נפתחו, והם ברשימת המשאלות
בץ (1995) ו-שנור (1985) לפרשנות הנוצרית הקדומה. הם מוכרים דרך אחרים, ולכן לא נעשה בהם שימוש. (גם גיבסון עמד כאן עד 26 באוגוסט 2026; הוא הועבר אל "מדווח" לעיל, ולפרק 8 יש עכשיו אקסקורס עליו.)
עבודתי שלי
במקום שהספר הזה חוזר על משהו מאחד מ-16 הספרים הקודמים, מקום המופע מצוין בהערה ולצדו המילה "ציטוט עצמי". אין זו צניעות אלא דיוק: ממצא שנעשה לפני 16 שנה אינו ממצא של הספר הזה, ומי שמעלים זאת הופך את ספירותיו החדשות לבלתי אמינות. בשישה מקומות התברר בכתיבה החוזרת שקו שחשבתי לחדש כבר הופיע בעבודתי הקודמת. כל השישה מיוחסים עכשיו.
מי שמוצא כאן משהו שאינו נכון: הוא אינו נכון, ואשמח לשמוע. הספירות בספר הזה נכתבו כך שתוכלו לבדוק אותן בעצמכם. זו הכוונה.
הספר הזה סופר. כמעט בכל עמוד יש מספר, ומאחורי כל מספר עומד חיפוש בקובץ טקסט. מי שכותב כך חב לקורא שני דברים: לומר מה בדיוק נספר, ולומר מה לא נבדק. הפרק הזה עושה את שניהם.
זה גם המקום שאליו מפנים פרק 1 ופרק 10, שניהם בשל אותה שאלה: האם שורת הסיום של התפילה אכן כתובה שם? מי שהגיע לכאן משם, ימצא זאת תחת §3.
אחרי הפרק הזה באים עוד שני עמודים. הביבליוגרפיה מביאה את כל מה שהספר הזה קיבל מאחרים, מחולק לשלושה לפי מה שנבדק בפועל ומה שלא; המפתחות מביאים את מקומות הכתובים, את המילים שנמדדו, את השמות, ואת האנשים העוברים דרך הפרקים.
1. איך הספר הזה מודד
שלושת הסימנים
מאחורי כל טענה בספר הזה עומד, במפורש או בהערה קצרה, אחד משלושה סימנים. הם אינם אומרים עד כמה דבר ודאי; הם אומרים איזה סוג של טענה זו.
הספר הזה אינו טוען להוכחה בשום מקום. מה שיש בו הוא התכנסות: ספירות שונות המצביעות לאותו כיוון. התכנסות אינה הוכחה, והיא אינה צריכה להיות הוכחה כדי שיהיה לה ערך.
חמישה כללים שהטלתי על עצמי
- אחד. ספירה בגוף הטקסט היא טעות, גם כשהיא נכונה. מספרים מקומם במסגרת או בהערה. הטקסט הראשי נועד לבני אדם. (הפרולוג הוא היוצא מן הכלל: אין בו מסגרות, ולכן שני המספרים שבו נושאים עמם את פסוקית הלוואי שאומרת מה נספר.) - שניים. כל מספר מקבל את המכנה שלו. "שמונה פעמים" בלי "מתוך 7,000 פסוקים" אינו מדידה אלא רושם. במקום שהאוכלוסייה קטנה, הדבר נאמר. - שלושה. מול מספר בולט: לחשב עד הסוף, לא להשתיק. תוצאה שנשמעת חשודה אינה מושמטת ואינה נחגגת — היא נבחנת מול כל דרך ספירה אחרת שאפשר להגן עליה באותה מידה. אם היא עומדת במבחן, מותר להזכיר אותה בזהירות. אם אינה עומדת, היא באה לכאן, אל §4. - ארבעה. גם זמן הקריאה נספר. הדקות שבראש כל פרק אינן הערכה אלא מספר המילים של אותו פרק מחולק ב-240 — ולכן הן נעות בין 10 ל-24. בספר שסופר הכול, גם המספר הזה צריך להיות נכון. - חמישה. כל תיק מסתיים במה שלא ראיתי. לא כנוסחת צניעות אלא משום שזו הדרך היחידה שבה קורא יכול לשקול את מה שהוא קורא. הרשימה הקבועה לספר כולו מופיעה ב-§5.
והמידה החלה על שני הצדדים
כל מידה שאני מחיל על ממצאיי שלי, אני מחיל באותה נשימה על הדעה המקובלת. במקום שהספר אומר "רוב מבקרי הנוסח קוראים זאת אחרת", זו הודעה על מצב המחקר — לא השערת אפס שצודקת מאליה, וגם לא יריב שטועה מאליו. במקום שלא עיינתי בעבודתם בעצמי, הדבר נאמר. זה קורה בספר הזה בשלושה מקומות, והם מפורטים ב-§6.
2. בסיס הטקסט
בקובץ הזה מונה נוסח המסורה 929 פרקים ו-23,213 פסוקים; הברית החדשה 7,957 פסוקים. מתוך 306,785 המילים העבריות, 4,948 הן ארמיות, ב-269 פסוקים: דניאל 2:4ב-7:28, עזרא 4:8-6:18 ו-7:12-26, ירמיהו 10:11 ושתי מילים בבראשית 31:47. (ארבע המילים העבריות שבהן נפתח דניאל 2:4 ושבע המילים העבריות של בראשית 31:47 אינן נכללות; מי שמונה את הפסוק כולו, מגיע ל-4,959.)
מה פירוש הדבר לגבי הספירות
מופעים לעומת פסוקים. במקום שהספר הזה כותב "מופיע שמונה פעמים", הוא סופר מילים, לא פסוקים. במקום שההבדל משנה — משום שבפסוק אחד המילה מופיעה פעמיים — הדבר נאמר: "תשעה מופעים בשבעה פסוקים". מי שסופר פסוקים במקום שהספר הזה סופר מילים, מגיע למספר אחר, ושניהם נכונים.
מספור הפסוקים. נוסח המסורה, תרגום השבעים והמסורת ההולנדית אינם מתיישבים זה עם זה. המזמורים שונים בדרך כלל במספר אחד; ישעיהו 64 מתחיל במספור ההולנדי פסוק אחד מוקדם יותר; ביואל יש במסורת ההולנדית שלושה פרקים, ובנוסח המסורה ארבעה; דניאל 3:31-33 הוא בהולנדית 4:1-3; נחמיה מופיע בתרגום השבעים כאסדרס ב' 11-23. המקור ההולנדי הולך אחר המספור ההולנדי; מהדורה עברית זו הולכת אחר מספור המסורה, ומוסיפה את המספור האחר במקום שהוא חורג, למשל `[LXX]`.
מה שאין. אין מנגנון ביקורתי בדיסק של הפרויקט הזה. אין חילופי נוסח של כתבי יד, אין רשימות עדים, אין השוואה בין מהדורות. כל קביעה בספר הזה על מה שקוראים כתבי היד היא לכן מועתקת ולא נבדקה מחדש — והיא מסומנת ככזו. ראו §3 ו-§6.
3. שורת הסיום של מתי 6:13
לכאן מפנים פרק 1 (הערה 2) ופרק 10.
התפילה מסתיימת בספר הזה במילים: "כי לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים. אמן." תרגומים מודרניים רבים אינם כוללים את השורה הזאת, או מציבים אותה בסוגריים. זה הדין וחשבון על הבחירה הזאת — ועל הגבול שלה.
מה שאפשר היה למדוד בדיסק של הפרויקט, ונמדד
- אחד. הטקסט שבשימוש כולל את השורה. ב-Textus Receptus כתוב מתי 6:13 במלואו: ὅτι σοῦ ἐστιν ἡ βασιλεία καὶ ἡ δύναμις καὶ ἡ δόξα εἰς τοὺς αἰῶνας. ἀμήν. מחושב. - שניים. אצל לוקס היא איננה. לוקס 11:4 מסתיים ב-ἀπὸ τοῦ πονηροῦ, "מן הרע". מחושב — וזה הנתון היחיד בכל הסוגיה שאינו תלוי באיזו משפחת כתבי יד הולכים. מי שקורא את מתי הקצר ומי שקורא את מתי הארוך, קוראים אצל לוקס אותו דבר. - שלושה. נוסחת הסיום היא אצל מתי יחידאית. εἰς τοὺς αἰῶνας מופיע 28 פעמים בטקסט שבשימוש, ואצל מתי פעם אחת בדיוק: כאן. מחושב. - ארבעה. האמן החותם הוא אצל מתי יחידאי. מתוך 106 מופעי ἀμήν בארבע הבשורות, 101 פותחים אמירה — אמן אני אומר לכם. חמישה חותמים משהו, וארבעה מאותם חמישה הם פסוקי הסיום של ארבע הבשורות. החמישי הוא מתי 6:13. מחושב.
מה שאי אפשר היה למדוד, ולכן לא נמדד
כתבי היד. השורה חסרה בחלק מכתבי היד היווניים העתיקים ביותר ומופיעה ברוב המאוחרים; רוב מבקרי הנוסח רואים בה תוספת מאוחרת, ליטורגית. זה מצב המחקר, ומותר להזכיר אותו כאן כפשוטו — אבל לא בדקתי אותו בעצמי. לא עיינתי ב-NA28, לא בטישנדורף ולא ב-ECM; לצורך הספר הזה לא נעשה שימוש בשום מנגנון ביקורתי. כל משפט בספר הזה מן הצורה "כתבי היד העתיקים ביותר קוראים [...]" נשען אפוא על מה שדיווחו אחרים. לכן הוא אינו מופיע בשום מקום בספר כממצא, וכאן הוא מופיע כמגבלה.
מאין באה השורה. על כך לא נמדד כאן דבר ולא נטען כאן דבר.
מדוע הספר מחזיק בנוסח הארוך, ומה זה כן ומה זה לא
זו בחירת מהדורה, לא הכרעה של ביקורת הנוסח. הספר הזה קורא את ה-Textus Receptus — אותו טקסט שעליו נשענות הספירות של כל 19 הפרקים. ספר שסופר בטקסט אחד ומצטט מטקסט אחר, כבר אינו סופר.
ויש נימוק מתודי שאני כן יכול לתת עליו דין וחשבון. מודל ההסבר המקובל — שנוסח התפילה גדל בדרך בעקבות השימוש הליטורגי — מסביר הן את הנוסח הקצר והן את הנוסח הארוך: את הקצר משום שהוא כביכול המקורי, את הארוך משום שהכנסייה כביכול השלימה אותו בעבודת הקודש. צ'ייס עצמו מכנה את המודל הזה ב-1891 "the theory", ומחיל אותו על שורת הסיום וגם על בקשת הלחם — שני המקומות הקשים ביותר בתפילה. סכמת הסבר שיכולה לקלוט כל תוצאה, אינה ניתנת להפרכה בשום תוצאה. הספר הזה דורש מפריך משני הצדדים או משום צד, והוא מחיל כאן את המידה הזאת גם על עצמו: גם "השורה שייכת לטקסט" אינה בספר הזה ממצא. היא המהדורה שעליה סופרים.
ומה תלוי בכך מבחינת התוכן: כלום
שורת הסיום אינה אומרת דבר שהכתובים אינם אומרים במקום אחר. פאולוס חותם את איגרתו האחרונה בבקשה השביעית ובדוקסולוגיה בפסוק אחד — "האדון יצילני מכל מעשה רע [...] לו הכבוד לעולמי עולמים, אמן" (טימותיאוס ב 4:18; וכן רומים 11:36). ושלוש המילים עצמן כבר מופיעות אצל דוד, בתפילה שבה נפתח פרק 10: "לך יהוה הגדלה והגבורה [...] לך יהוה הממלכה" (דברי הימים א 29:11). מי שמשמיט את השורה אינו מאבד אף מחשבה אחת מן הספר הזה. מי שקורא אותה, מתפלל אחרי מלך שמחזיר את כתרו.
שאלת נוסח שנייה אחת, והיא מופיעה כאן משום שהיא נוגעת בפרק
לוקס 23:42 — בקשתו של האיש שעל הצלב. הטקסט שבשימוש קורא ἐν τῇ βασιλείᾳ σου, "במלכותך"; עדים אחרים קוראים εἰς τὴν βασιλείαν σου, "אל מלכותך". פרק 13 תלוי בפסוק הזה ומחזיק בקריאה הראשונה, משום שהספר הזה סופר בטקסט ההוא. ההבדל אינו נוגע בממצא של אותו פרק: שם מדובר בשתי המילים βασιλεία σου, "מלכותך", והן מופיעות בשתי הקריאות.
4. ארבע ספירות שנבחנו ונפלו
הכלל של §1 אומר: מספר שאינו עומד במבחן, בא לכאן. הנה הם. הם מופיעים כאן לא מתוך צניעות, אלא משום שספר שמראה רק את ספירותיו המוצלחות אינו מוסר דבר על מידת הקפדנות של מדידתו.
4א. 666
המילה העברית ל"רע", רַע, נכנסת אל הכתובים כמחצית שמו של עץ: עץ הדעת טוב ורע (בראשית 2:9). בספירה חוזרת של המילה הזאת בכל נוסח המסורה עלה מספר שתבע תשומת לב.
התוצאה הגולמית נכונה. מספר סטרונג H7451 מונה 666 מילים.
ובכל זאת היא אינה עומדת במבחן, והסיבה ניתנת להצבעה מדויקת:
המסקנה: אין זה ממצא אלא תכונה של האופן שבו מילון תוחם את ערכיו. ארבע ספירות אחרות, שאפשר להגן עליהן באותה מידה, נותנות מספר אחר, והמתבקשת ביותר נותנת 356. לכן הוא אינו מופיע בשום מקום בספר הזה — גם לא בזהירות, גם לא בהערה. לא משום שאסור למספרים להופיע; הספר הזה סופר בכל עמוד. אלא משום שהספירה הזאת דווקא אינה עומדת על רגליה תחת חלוקה אחרת שאפשר להגן עליה באותה מידה. מכשיר שמוצא משהו בכל מקום, אינו מודד דבר.
(חושב עד הסוף לפי הוראה מפורשת של המחבר, שדחה בצדק את השתקתו: "בנקודות מסוג זה הייתי מעדיף בדיקה כפולה על פני השתקה". כל הספירות הורצו פעמיים, בשני חיפושים בלתי תלויים.)
4ב. "הכתובים חדורים בתפילה הזאת" — נמדד, ואינו מחזיק
זה המשפט שצף מאליו בספר כמו זה, והוא הופל בכלי המדידה של הספר עצמו.
המבחן. לכל אחת משבע הבקשות נלקחה מילת מפתח עברית אחת — קידוש (קדשׁ) · מלכות (מַלְכוּת והארמית מַלְכוּ) · רצון (רָצוֹן, חֵפֶץ) · לחם (לֶחֶם) · סליחה (סלח) · ניסיון (נסה) · הצלה (נצל). אחר כך נספר בכל פרק של נוסח המסורה כמה מן השבע מופיעות בו.
מה שעולה:
ועכשיו ההשוואה למקרה. מיקומיהם של אותם מספרי מילים פוזרו מחדש באקראי על פני הטקסט 2,000 פעמים, כשאורכי הפרקים נשמרים. מה שמקרה טהור היה מניב: בממוצע 70.6 פרקים עם שלוש או יותר, ו-14.6 עם ארבע או יותר. בפועל: 12 עם שלוש או יותר, ואחד עם ארבע.
⚠ ועכשיו ההשגה על המבחן של הספר עצמו, כי היא מוצדקת והיא כבדת משקל. השערת האפס הזאת עיוורת למה שמילה היא. מילים אינן מונחות באקראי בטקסט; כל מילה שוכנת בספרות שלה — קידוש בויקרא וביחזקאל, מלכות באסתר, בדניאל ובדברי הימים, לחם בחוקי הקורבנות ובסיפורים. תחת השערת אפס כזאת, כמעט כל שביעייה של מילים עבריות מתקבצת פחות מן המקרה. ה-1.0000 אומר אפוא משהו על השערת האפס, ולא כלום על התפילה הזאת.
לכן נערך המבחן מחדש בהשוואה הוגנת יותר: 200 שביעיות אקראיות של מילים עבריות אמיתיות, שנבחרו מתוך 863 הערכים שתדירותם כתדירות שבע מילות המפתח. זה משנה את התוצאה, ומשנה אותה לכיוון ההפוך.
מה אפוא אסור לומר: שהבקשות "מתקבצות", שהכתובים "חדורים" בתפילה הזאת במובן של מרוכזים, שיש פרקים שבהם התפילה "כבר מוכנה". כל משפט מן הצורה הזאת הופרך במדידה של הספר עצמו — לא משום שהשבע דוחות זו את זו, אלא משום שהן אינן עושות דבר שמילים אקראיות אינן עושות גם כן.
⚠ ועוד גבול אחד, שאינו הופך את התוצאה אבל מגביל אותה. המבחן לוקח לבקשה החמישית את סלח ולשביעית את נצל: המילים הכלליות. אבל פרק 7 אינו סובב על סלח ופרק 9 אינו סובב על נצל — הם סובבים על דְּרוֹר, שנת היובלשנת היובלהשנה ה־50 שבה נמחל החוב והנחלה שבה — קצב בשעון העל., ועל הארמית שֵׁיזִב. שתי אלה, עם שמונה ותשעה מופעים, נדירות מכדי שיוכלו לומר משהו במבחן התקבצות, וממילא מיצוי של תשעה אינו ניתן למדידה בצפיפות. מה שהופרך כאן הוא טענת הצפיפות על אוצר המילים הכללי של התפילה. על המילים הנדירות שעליהן עומדים הפרקים האלה באמת, המבחן הזה אינו אומר דבר.
מה שכן נשאר עומד, ועליו עומד הספר הזה: לא צפיפויות אלא מיצויים. לא "המילה הזאת מופיעה כאן לעתים קרובות" אלא "המילה הזאת מופיעה בכל הכתובים n פעמים, וזה המקום היחיד" — n = 1, 2, 3, 4. לחם וניסיון מופיעים יחד בפסוק אחד ויחיד בכל המקרא העברי. אין זו צפיפות. זו ספירה שמוצתה.
ודבר אחד מן המבחן יפה מכדי להעלים אותו. הפרק היחיד בכל נוסח המסורה שבו ארבע מן השבע מופיעות יחד הוא נחמיה 9 — מלכות, רצון, לחם והצלה. נחמיה 9 הוא עצמו תפילה: התפילה הארוכה, הנאמרת בקול, של הלויים בימי השיבה, שבה נסקרת ההיסטוריה כולה — "ולחם משמים נתתה להם" (9:15), "ותצילם" (9:28).
ועכשיו היושר, כי גם הוא חלק מן העניין. המילה ל"רצון" מופיעה שם פעמיים (9:24 ו-9:37), ובשתי הפעמים מדובר ברצונם של בני אדם: מה שעשו הכובשים בארץ כרצונם, ומה שעושים המלכים הנכרים בעם כרצונם שלהם. אין זו הבקשה השלישית. מי שקורא את המבחן בהחמרה, נשארות לו מן הפרק האחד הזה שלוש בקשות, ואז אין בכל נוסח המסורה אף פרק אחד עם ארבע.
(הספירה — מחושב; שדווקא תפילה היא זו — מפורש. וזה פרק אחד מתוך 929, שהוא בדיוק המשקל שמותר לו לשאת.)
4ג. שתיים קטנות יותר, ומדוע אינן מופיעות בשום מקום
תפילת אבינו שלוש פעמים ביום, ותהילים 145 שלוש פעמים ביום. הדידכי קובעת את התפילה שלוש פעמים ביום; המסורת היהודית אומרת את תהילים 145 שלוש פעמים ביום. בולט — וזו התקבלות ליטורגית, לא נתון טקסטואלי, והתיארוכים אינם קבועים. אין לזה משקל כל עוד לא תוארך, והוא לא תוארך.
הכול-יכול בדברי הימים א 29:12. תרגום השבעים קורא שם παντοκράτωρ, "הכול-יכול", בתפילת דוד — ובעברית הוא איננו. זה עודף יווני. שימושי רק כשהוא נקרא במפורש בשמו, ולכן לא נעשה בו שימוש בפרק 10.
5. מה בספר הזה לא נבדק
הרשימה הקבועה. מי שסומך על הכתוב לעיל, צריך לקרוא גם את זה.
1. לא עיינתי באף כתב יד. לא פקסימיליה, לא מנגנון, לא השוואה. כל מה שהספר הזה אומר על כתבי יד — מועתק.
2. קידוד קובצי הטקסט לא אומת באופן בלתי תלוי. הניתוחים הדקדוקיים ומספרי סטרונג באים מן הקבצים שבשימוש. במקום שהם טועים, הטעות שלי נספרת יחד עם שלהם. אין זה עניין תאורטי: הקובץ מחסיר את התגלות 2:7 מרשימת הערך של גן עדן — פרק 13 סופר שם ביד — והוא מקודד את ישעיהו 3:11 כפועל, במקום שאפשר לקרוא אותו גם כשם תואר; המילה האחת הזאת מזיזה ספירה מ-666 ל-665 (§4א). ויש סוג שלישי של מלכודת, שאינו תלוי בקובץ אלא בעברית: אֵל ("אלוהים") ו-אֶל ("לעבר") הם בלי ניקוד אותה מילה. מי שמחפש לפי עיצורים את אֵל שַׁדַּי מקבל 11 פסוקים, ושלושה מהם מיותרים. פרק 2 מפריד את השלושה האלה בשמם ובפירוט.
3. לתרגום השבעים אין קובץ שני. בברית החדשה אפשר להעמיד ספירה מול טקסט שני; בתרגום השבעים לא. זה הצד החלש ביותר בכלי העבודה של הספר הזה, והערכים היווניים של הברית הישנה הם בו, באופן מוכח, פחות אמינים מן העבריים.
4. התרגומים הם שלי. העברית של הברית הישנה מובאת בנוסח המסורה; התרגומים — של הארמית של דניאל ושל היוונית של הברית החדשה — הם שלי. 138 קטעים מצוטטים, ויותר מ-500 הפניות: כולם מן המקור, עקביים ומודרניים, בלי להעתיק תרגום קיים. זה הופך אותם לניתנים להפרכה, וזו הכוונה: המקור מובא תמיד לצדם. זוג עיניים שני עוד לא עבר עליהם.
5. כל הספירות הורצו פעמיים, ובפעם השנייה נמצאו 14 שגויות. לאחר כתיבת 19 הפרקים נשלפה כל טענה שיש בה מספר מחדש מן הטקסט השוטף ונמדדה שוב — 162 טענות. 144 שוחזרו. 14 לא, והן תוקנו. 12 מתוך 14 אלה היו בפרקים 1 עד 9; שתי האחרות בפרקים 14 ו-18. ארבע מתוך 14 לא היו טעות חישוב אלא מקום מופע שהוחמץ, והארבע האלה עשו את הספר טוב משהיה. נוסף על כך, ארבע ספירות נכונות רק תחת קריטריון שהקורא לא יכול היה לנחש; שם הקריטריון מצוין עכשיו. 144 + 14 + 4 = 162.
⚠ וגבול הביקורת הזאת חייב לבוא באותה נשימה, כי הוא ממשי. מן הטקסט השוטף נשלפו באופן ממוכן 493 משפטים שיש בהם מספר וגם יחידת ספירה. מתוכם ניתן היה להעמיד 162 מול הקורפוס; 331 האחרים סופרים אירועים, אנשים או מרחקים בתוך סיפור, ולא נבחנו מחדש באופן שיטתי. וגם המסננת עצמה אינה מושלמת: מי שמחביא ספירה במילים בלי יחידת ספירה, אינו נתפס בה. "כל ספירה הורצה מחדש" פירושו אפוא: כל ספירה שאפשר היה למצוא באופן ממוכן ולבחון באופן ממוכן. סקירה שנייה, שלושה ימים אחר כך, מצאה כך עוד ארבע טעויות שהמסננת החמיצה — ובהן התפעל שמופיע ארבע פעמים במקום שהספר אמר פעמיים.
6. שאלת המבנה נדחתה. האם מתי 6:9-13 מונה שבע בקשות או שש, והיכן נמצא הציר, היא שאלה שהספר הזה אינו עוסק בה. הוא מחזיק בשבע, סופר אותן, ואינו בונה על כך טיעון.
7. מה שנאמר על הקדיש אינו מתארך דבר. פרק 3 קובע שהקדיש מצביע על יחזקאל 38:23 ועל דניאל 2:20, ולא יותר. מי קדום יותר, התפילה או הקדיש, אינו כתוב כאן ואינו יכול להיות כתוב כאן.
6. מקורות
מה שהספר הזה קיבל מאחרים מצוין במקום שבו נעשה בו שימוש. זו הרשימה, בשלושה סוגים — וההבחנה אינה נימוס אלא לב השיטה.
נקרא ממקור ראשון — עיינתי בטקסט עצמו
מדווח — לא עיינתי בעצמי, ומסומן ככזה
לא נפתחו, והם ברשימת המשאלות
בץ (1995) ו-שנור (1985) לפרשנות הנוצרית הקדומה. הם מוכרים דרך אחרים, ולכן לא נעשה בהם שימוש. (גם גיבסון עמד כאן עד 26 באוגוסט 2026; הוא הועבר אל "מדווח" לעיל, ולפרק 8 יש עכשיו אקסקורס עליו.)
עבודתי שלי
במקום שהספר הזה חוזר על משהו מאחד מ-16 הספרים הקודמים, מקום המופע מצוין בהערה ולצדו המילה "ציטוט עצמי". אין זו צניעות אלא דיוק: ממצא שנעשה לפני 16 שנה אינו ממצא של הספר הזה, ומי שמעלים זאת הופך את ספירותיו החדשות לבלתי אמינות. בשישה מקומות התברר בכתיבה החוזרת שקו שחשבתי לחדש כבר הופיע בעבודתי הקודמת. כל השישה מיוחסים עכשיו.
מי שמוצא כאן משהו שאינו נכון: הוא אינו נכון, ואשמח לשמוע. הספירות בספר הזה נכתבו כך שתוכלו לבדוק אותן בעצמכם. זו הכוונה.