פרק 13
הבקשה שלא התפלל מעולם
לוקס 23:32-43 · מתי 6:10ב
18 דק׳ קריאה
במבט אחד
הבקשה [תבוא מלכותך] נועדה לנו — למי שאין המלכות בידו, ובכל זאת רשאי לצפות לה.
מבוקשת, מונחלת, מובטחת
1לוקס 23:35-39
שרים, חיילים, פושע
שלוש פעמים "הושע את עצמך"; רק האחרון מוסיף אחריה: "ואותנו"
2לוקס 23:42
האיש שלצידו
"אדוני, זכרני כאשר תבוא במלכותך"
אינו מבקש הצלה, אלא שיזכרו אותו
3לוקס 22:29
השולחן
"ואני מנחיל לכם מלכות, כאשר הנחיל לי אבי"
איש ליד השולחן ההוא לא ביקש אותה
4לוקס 23:43
התשובה
"היום תהיה עמי בגן העדן"
הוא ביקש "מתישהו" ומקבל "היום"
βασιλεία σουמלכותך4× ארבע הבשורות
ניתנה על ידו לאחרים
נאמרה אליו
פעמיים הוא נותן את המילה לאחרים; פעמיים היא חוזרת אליו. הוא עצמו אינו אומר אותה לאביו לעולם.
מחושב, על פי ה-Textus Receptus; מחוץ לבשורות רק העברים 1:8, τῆς βασιλείας σου
- מחושב שהוא עצמו אינו מתפלל לעולם על המלכות: שלושה חיפושים, אפס תוצאות. זו נשארת טענה שלילית: חיפוש אינו יכול לשלול פרפרזה.
- מפורש שהמקומות מימין ומשמאל "התבררו כמחולקים": מתי אינו קושר ביניהם בעצמו, הוא כותב פעמיים אותן מילים (מתי 20:21; 27:38).
- מתועד "כאשר תבוא" (ὅταν ἔλθῃς): מועד פתוח, בלתי מוגדר.
I. האיש שלצידו
שלושתם הוצאו מן העיר. שני פושעים, אומר לוקס — בלי שמות, בלי עבירות, רק המילה האחת הזאת — ועמם שלישי, להמיתם. במקום הנקרא הגולגולת מקבל כל אחד את צלבו. מישהו קבע באותו בוקר את הסדר: אחד מימין, אחד משמאל, והוא באמצע.
כך נתלה באותו יום אדם במרחק זרוע מישוע מנצרת. מה עשה — לא כתוב בשום מקום. מה נאמר לו — כתוב גם כתוב.
הדבר הראשון שנאמר על הגבעה הוא תפילה, והיא עוסקת באנשים שבידיהם הפטישים: "אבי, מחל להם, כי אינם יודעים מה הם עושים." האיש שלצידו אינו צריך אפילו להפנות את ראשו; הוא תלוי קרוב דיו. זה עתה חש באותם מסמרים, מידי אותם חיילים — והאיש שלצידו מבקש להם מחילה.
ואז בא הלעג, בגלים. העם עומד ומביט; השרים צוחקים: "אחרים הושיע — יושיע נא את עצמו, אם הוא המשיח, בחיר האלוהים." החיילים ניגשים עם חומץ: "אם אתה מלך היהודים, הושע את עצמך." ומעל הצלב האמצעי נקבע כתב, באותיות יווניות ורומיות ועבריות: זה הוא מלך היהודים. הוא נועד ללעג, והוא נעשה בשלוש לשונות.
ואז מצטרף הקול השלישי, מן הצלב החיצוני שבצד השני: "אם אתה המשיח, הושע את עצמך ואותנו."
שלוש פעמים כבר נשמעה אותה תביעה — שרים, חיילים, פושע: הושע את עצמך. רק האחרון תלוי שם בעצמו, ורק האחרון מוסיף אחריה מילה אחת: ואותנו.
והאיש שבצד השני תלוי ביניהם, ושומע את הכול.
II. זכרני
ואז הוא מדבר, בפעם הראשונה. לא אל האיש שבאמצע — אל חברו שמנגד, ודבריו נזיפה: "הגם את אלוהים אינך ירא, ואתה נתון באותו דין?" אותו דין. הוא מונה את עצמו עמהם: שלושה צלבים, משפט אחד, ותחת המשפט הזה ראוי לאדם לירוא את אלוהים.
ואז הוא אומר מה שאיש אחר על הגבעה אינו אומר על עצמו: "ואנחנו בצדק — כי גמול מעשינו אנו מקבלים. אבל זה לא עשה דבר שלא כהוגן." גוסס החותם על גזר דינו שלו, בלי ריכוך ובלי סיפור נלווה. את עצמו הוא מרשיע; את האחר הוא מזכה — מעל צלב אחד אל הצלב האחר.
ואז הוא מפנה את ראשו:
הגבעה כולה ביקשה ממנו באותו צהריים אותו דבר: הושע. הוא אינו מבקש זאת. מה שהוא מבקש קטן יותר, והוא גדול יותר: שיזכרו אותו. זכרני — פועל אחד, ואדם אחד שיודע שהיום הוא מת.
והוא מוסיף היכן הוא רוצה להיזכר. לצלוב, תחת שלט לעג שכתוב עליו "מלך", הוא אומר: במלכותך.
מלכותך — מילה אחת. לפניו אמר אותה כך לישוע רק אדם אחד, ולא יותר.
III. שני כיסאות
הייתה זו אם.
בדרך לירושלים — אותו מסע שהסתיים על הגבעה הזאת — באה אליו אם בני זבדי, ושני בניה לצידה, והשתחוותה, ובפיה בקשה:
היא מבקשת את הטוב ביותר שהיא יכולה להעלות על דעתה, בעד השניים האהובים עליה מכול: המקומות שלצידו. תשובתו עסקה בדבר אחר: "אינכם יודעים מה אתם מבקשים. התוכלו לשתות את הכוס אשר אני עתיד לשתות?" נוכל, אמרו הבנים. ואז קיבלו תשובה בשני חצאים: את כוסי שתה תשתו — "אך השבת לימיני ולשמאלי אינה בידי לתתה; היא לאשר הוכנה להם מאת אבי."
הוכנה. המקומות היו אם כן קיימים. רק אי אפשר היה לבקש אותם; האב הכין אותם — בעד מי, לא אמר.
בהמשך אותה בשורה רושם מתי מי קיבל אותם, והוא רושם זאת בדיוק במילים של האם:
אחד לימין ואחד לשמאל. המקומות שלצידו חולקו. והשניים שקיבלו אותם לא ביקשו אותם.
מומחהימין ושמאל
מתי 20:21, בקשת האם: εἷς ἐκ δεξιῶν σου καὶ εἷς ἐξ εὐωνύμων — "אחד לימינך ואחד לשמאל". מתי 27:38, הגבעה: εἷς ἐκ δεξιῶν καὶ εἷς ἐξ εὐωνύμων. מילה במילה אותו ביטוי, פרט ל-σου, אצל אותו מבשר, בבקשה ועל הגבעה.
הספירה המלאה: ἐκ δεξιῶν ו-ἐξ εὐωνύμων יחד בפסוק אחד מופיעים שבע פעמים בברית החדשה על פי ה-Textus Receptus; SBLGNT גורס במרקוס 10:37 ἐξ ἀριστερῶν ולכן מונה שש: מתי 20:21 · 20:23 · 25:33 (הכבשים והגדיים) · 27:38 · מרקוס 10:40 · 15:27.
ההסתייגות שייכת לכאן: ההד המילולי נמצא בתוך מתי. לוקס כותב על הגבעה מילה אחרת ל"שמאל" — ἐξ ἀριστερῶν (23:33), לא ἐξ εὐωνύμων. מי ששומע את ההד שומע אותו אפוא בבשורה הראשונה, מן הבקשה אל הצליבה, בתוך ספר אחד ובעט אחד. (הספירות — מחושב; שהמקומות "התבררו כמחולקים" — מפורש. מתי אינו אומר בשום מקום ש-27:38 הוא התשובה ל-20:21. הוא רק כותב פעמיים אותן מילים, במרחק שבעה פרקים זה מזה.)
האיש שהפנה זה עתה את ראשו וביקש שיזכרו אותו תלוי במקום שבעבורו כרעו פעם ברך. הוא אינו יודע זאת. הוא לא ביקש אותו.
IV. ניתנה לאחרים
מלכותך. האם אמרה זאת בכריעה; הפושע אומר זאת בתלייה. מלבדם איש אינו אומר לו זאת לעולם. והוא עצמו — הוא אינו אומר זאת לאביו לעולם.
על הר בגליל חילק את המילים האלה. תבוא מלכותך — זה כתוב בתפילה שהקדים ולימד אותנו, כבקשה השנייה, מיד אחרי השם. אבל בכל מה שנרשם מתפילותיו שלו — חצר המקדש, השולחן, הגן, הגבעה — אין מלכות. הוא מתפלל על השם, על רצון אביו, על מחילה לאנשים שבידיהם הפטישים. על מלכות אינו מתפלל בשום מקום.
תפילה אחת מתקרבת לכך, ואין זו תפילה קטנה. בעלייה, ועיניו כבר נשואות מעלה, הוא מתפלל: "ועתה, פארני אתה, אבי, אצל עצמך, בכבוד אשר היה לי אצלך בטרם היה העולם."
זה דומה, ואין זה זה. הוא אינו מבקש דבר שעתיד לבוא; הוא מבקש להשיב דבר שהיה — הכבוד אשר היה לי אצלך. אין זו בקשה של מי שמצפה למלכות; זו בקשה של מי שרוצה לשוב הביתה.
ועל המלכות הזאת דיבר בכל זאת באותו ערב עצמו — ליד השולחן, והכוס בידו, ולא הייתה זו תפילה אלא הסכם: "מעתה לא אשתה מפרי הגפן הזה עד היום ההוא אשר אשתה אותו חדש עמכם במלכות אבי." מלכות אבי. אין מבקשים אותה; נקוב יום, והיין כבר מוכן. כך אינו מדבר מי שצריך להשיג דבר מה. כך מדבר אדם על הבית.
תיק"מלכותך", ארבע פעמים
הביטוי βασιλεία σου, "מלכותך", מופיע ארבע פעמים בבשורות:
פעמיים הוא נותן את המילה לאחרים; פעמיים היא חוזרת אליו — ובשתי הפעמים מפי מי שמבקש מקום במלכות הזאת, או זיכרון בתוכה. מחוץ לבשורות הצירוף מופיע עוד פעם אחת, ביחסת הקניין: אל העברים 1:8, ἡ ῥάβδος τῆς βασιλείας σου — "שרביט מלכותך", תהלים 45:7, מפי האב אל הבן. גם שם הדבר נאמר אליו, ולא מפי אדם.
שהוא עצמו אינו מתפלל אותה לעולם — נבדק בשלוש דרכים. תחילה דרך תפילותיו: 38 הפסוקים שבהם הוא מתפלל (מתי 11:25-26 · 26:39 · 26:42 · לוקס 10:21 · 22:42 · 23:34 · 23:46 · יוחנן 11:41-42 · 12:27-28 · 17:1-26), נסרקו לפי השורש βασιλει- — אפס תוצאות. אחר כך דרך המילה: βασιλεία מופיעה 162 פעמים ב-Textus Receptus, מהן 128 בבשורות (מתי 56 · מרקוס 21 · לוקס 46 · יוחנן 5) — אף אחת מהן אינה בתפילה של ישוע. אחר כך דרך הביטוי עצמו: ארבעת המקומות שלעיל. (מחושב, שלושה חיפושים בלתי תלויים ב-Textus Receptus. חיפוש אינו יכול לשלול פרפרזה — תפילה שמבקשת את המלכות אף בלי המילה; לכן נשקלים יוחנן 17:5 ומתי 26:29 בגוף הטקסט, והטענה נשארת טענה שלילית.)
V. מונחלת
מדוע אינו מבקש אותה לעולם — נאמר באותו לילה עצמו, ליד אותו שולחן עצמו — ונאמר לאנשים שלא היו ראויים לכך.
פרצה מחלוקת, בסעודה האחרונה של אדונם, מי מהם נחשב לגדול. הוא מעמיד את הדברים על דיוקם — מלכי הגויים מושלים בהם, אבל אצלכם לא כן; הגדול שבכם יהיה כצעיר. ואז, אל אותם אנשים, והריב עוד תלוי באוויר: "אתם הם שעמדתם עמי בניסיונותיי." ומיד, בנשימה אחת:
הנחיל. אין זו מילה של יום-יום; במקומות אחרים בכתובים זו הלשון שבה כורתים ברית ועורכים צוואה. את המלכות הזאת אין מבקשים. מורישים אותה.
והכיוון כתוב בפסוק עצמו: כאשר הנחיל לי אבי. האב עשה זאת תחילה; זה כבר קרה, אומר המשפט, ומה שהונחל לו הוא מנחיל הלאה — לאנשים שזה עתה עוד התקוטטו על סדר מעלה, למען יאכלו וישתו על שולחנו, במלכותו, וישבו על כיסאות.
אם אחת ביקשה פעם שני כיסאות וקיבלה שאלה נגדית על כוס. האנשים האלה אינם מבקשים דבר — הם רבים — ומקבלים כיסאות בנחלה.
האחד חוטף, האחר מקבל.
מסהלהנחיל
הפועל של לוקס 22:29 הוא διατίθεμαι, והספירה מעניקה לו משקל: הוא מופיע שבע פעמים ב-Textus Receptus, ושתיים מהן בפסוק האחד הזה — κἀγὼ διατίθεμαι ὑμῖν καθὼς διέθετο μοι ὁ πατήρ μου βασιλείαν: הוא, עכשיו, והאב, קודם לכן. חמש הנותרות: מעשי השליחים 3:25 — הברית אשר כרת אלוהים עם האבות; העברים 8:10 ו-10:16 — "זאת הברית אשר אכרות איתם"; והעברים 9:16-17 — "כי במקום שיש צוואה, שם צריך שיבוא מות המצווה; כי צוואה תקפה אחרי המוות, ואין לה תוקף כל עוד המצווה חי."
מחוץ לפסוק האחד הזה המילה היא אפוא בכל מקום לשון של ברית ושל צוואה — והאיגרת אל העברים מוסיפה מה עולה צוואה: את מותו של מי שעורך אותה. אם יש לקרוא את לוקס 22:29 ככריתת ברית או כצוואה — זו שאלה עתיקה, ומסגרת זו אינה מכריעה בה. היא מניחה לפועל לשאת את משקלו שלו: בלילה שלפני מותו מנחיל הבן מלכות לאנשיו, במילה ששייכת במקומות אחרים למותו של המנחיל — והוא אומר שאביו עשה את אותו הדבר קודם לו. (שבע הצורות — מחושב; שהעברים 9:16-17 מאיר את מטענו של הפועל — מתועד; שלוקס 22:29 נועד להיות צוואה — לא נאמר בכך: לוקס משתמש במילה, העברים מפרש אותה, והאיגרת אינה מפנה ללוקס.)
כך זה כתוב, בלילה שלפני הגבעה: מלכות, מונחלת ומונחלת הלאה, מן האב אל הבן ומן הבן אל אנשיו. איש ליד השולחן ההוא לא ביקש אותה.
למחרת בצהריים יש מי שמבקש — לא את המלכות, רק זיכרון בתוכה.
VI. היום
בחזרה על הגבעה הבקשה עוד תלויה באוויר: זכרני כאשר תבוא במלכותך. יש בה מילת זמן אחת, והיא צנועה כמו כל השאר: כאשר — מתישהו, בבוא העת, בלי תאריך. האיש דוחק את תקוותו אל מעבר לשפת מותו שלו, אל מרחק בלתי מוגדר. יותר מזה אינו מעז לבקש, ופחות מזה אי אפשר.
התשובה באה בלי היסוס, והיא נפתחת כפי שנפתחים תמיד דבריו הכבדים ביותר:
התשובה משנה מילה אחת בדיוק. הוא ביקש "מתישהו" ומקבל "היום". והיא משנה עוד דבר, בלי שהתבקש: הוא ביקש שיורשה לזכור אותו, אי שם, מאוחר יותר, בידי מלך במלכותו — התשובה מעמידה אותו לצד המלך ההוא, היום: עמי. היכן גן העדן הזה — הטקסט אינו אומר. הוא אומר מתי, ועם מי. לגוסס די בזה: יום אחד, וחברה.
היה ב-24 השעות ההן עוד אדם אחד שאליו אמר "היום". ליד השולחן, אל פטרוס: "לא יקרא התרנגול היום בטרם תכחש שלוש פעמים כי אתה מכיר אותי."
בתוך יממה אחת, פעמיים המילה הזאת, בכל פעם אל אדם אחד: התלמיד שומע שהיום יתכחש לו, והפושע — שהיום יהיה עמו. לוקס אינו קושר בין שני המשפטים; שניהם כתובים שם, באותו לילה ובאותו יום.
מומחההאמן ביחיד
ἀμὴν λέγω σοι — "אמן, לך אני אומר", הנאמר אל אדם אחד — מופיע תשע פעמים בבשורות. חמש מהן הן ה-ἀμὴν ἀμήν הכפול של יוחנן (3:3 · 3:5 · 3:11 · 13:38 · 21:18). ה-ἀμὴν λέγω σοι הבודד מופיע ארבע פעמים:
ארבע פעמים הוא מפנה את האמן שלו אל אדם אחד. שתיים מהן מודיעות על התכחשות, אחת עוסקת בחוב שיש לשלמו עד הפרוטה האחרונה — ואחת היא הבטחה, לגוסס שזה עתה הודה בעצמו בחובו. שהאמן שלו בא כמעט תמיד בראש — 101 פעמים מול חמש — נמדד בפרק 10; זהו האמן ההוא, ביחיד, הנאמר במרחק זרוע. (מחושב על פי ה-Textus Receptus; אפיון הארבעה — מתועד, הניגוד בתוך הרביעייה — מפורש.)
מן האיש לא נשמע עוד דבר אחרי כן. לא תשובה, לא מילה אחרונה; לוקס אינו מספר אפילו איך מת. גם לא היה צורך לספר זאת עוד: הדבר החשוב ביותר שהיה לומר על האיש הזה כבר נאמר — בידי אחר, ואמן לפניו.
VII. מה שהאב עושה בשמחה
כך יש בתפילה בקשה אחת שהבן עצמו לא התפלל מעולם. לא משום שהייתה גדולה מדי בשבילו, אלא משום שבשבילו לא הייתה זו בקשה: המלכות הונחלה לו, בידי אביו, והוא ידע זאת. הוא עלה השמימה כדי לקבל אותה מיד אביו. הבקשה נועדה לנו — למי שאין המלכות בידו, ובכל זאת רשאי לצפות לה.
ומה שחל עליו, חל בבית הזה על כל מי שנכנס אליו. המלכות אינה באה כשכר שהורווח, אלא כמתנה מאת אדון טוב; איש אינו מרוויח את הכיסא. את המקום עצמו אי אפשר להרוויח ואי אפשר לכבוש, ולכן גם אי אפשר להשיג בתפילות. הוא מונחל.
ואיך האב עומד כלפי מי שמבקש את הבקשה הזאת, אמר הבן בקול פעם אחת, בדרך, אל קומץ אנשים שדאגו לאוכל ולבגדים:
לא כתוב שהאב נותן את המלכות כשמבקשים אותה די זמן. כתוב שהוא עושה זאת בשמחה.
לבמה שהוא עושה בשמחה
"אל תירא, העדר הקטן — אביכם שמח לתת לכם את המלכות." כך אמר זאת הבן, לאנשים שדאגו לאוכל ולביגוד — וזה הפסוק שעליו אתה רשאי להשעין את הבקשה השנייה.
לא כתוב שהאב נותן משום שביקשו די זמן. כתוב שהוא עושה זאת בשמחה. כשאתה מתפלל "תבוא מלכותך", אינך צריך אפוא לשכנע את הנותן; אתה מצטרף אליו במה שכבר רצה. ילד שמבקש מאביו את מה שהאב כבר החליט מזמן לתת, אינו משנה בבקשתו דבר בהחלטה — אבל משנה הכול בהמתנה: מעתה הוא ממתין יחד עם אביו.
ואל תשים לב לכך שהעדר קטן; גם הוא לא שם לב. ההבטחה לא ניתנה לגדולים, ואת המלכות אין צורך לכבוש — אביך נותן אותה, והוא עושה זאת בשמחה.
שני אנשים אמרו פעם "מלכותך" אל הבן: אם שביקשה את הטוב ביותר בעד ילדיה, ואדם שלא נותר לו במה לבקש מלבד נשימתו האחרונה. האחת שמעה שהאב כבר הכין את המקומות; האחר — שעוד באותו יום יהיה עמו.