והכלה אומרת: בוא

קודם כול ההבדל, כי הוא נושא משקל: בתפילה הנושא הוא שמך; בהתגלות 22:11 הנושא הוא ὁ ἅγιος, הקדוש — אדם. אותה צורה, לא אותו משפט.

הצורה עצמה — ἁγιασθήτω, ציווי סביל, "יתקדש" — מופיעה בכל הברית החדשה שלוש פעמים: מתי 6:9 · לוקס 11:2 · התגלות 22:11. מחוץ לתפילה היא מופיעה אפוא פעם אחת בדיוק, וזה 10 פסוקים לפני סוף המקרא. (מחושב על פי ה־Textus Receptus, 140,987 מילים.)

הצורה נשקלה בפרק 3, אצל הבקשה הראשונה. פרק 16 מצא את המקום השלישי כשספר מחדש את מילות התפילה בהתגלות, וציין שסוף הספר הזה ישוב אליו. זה הסוף, וזו השיבה: הילד מבקש בתחילת תפילתו ששם יתקדש; 10 פסוקים לפני סוף הכתובים עומדת אותה צורה על הילד עצמו. (הספירה — מחושב; ששני המקומות מצביעים זה על זה — מפורש: הטקסט אינו אומר את הקשר בשום מקום.)

יש עוד משהו לצד העמוד הזה, והוא מופיע פעמיים.

דניאל מקבל בסוף ספרו את המשימה ההפוכה מזו של יוחנן. לו נאמר: "סתמים וחתמים הדברים עד עת קץ" — ἐσφραγισμένοι οἱ λόγοι (12:9). המשימה עצמה עומדת חמישה פסוקים קודם לכן ומפרקת זאת לשניים: ἔμφραξον τοὺς λόγους καὶ σφράγισον τὸ βιβλίον — "סתם הדברים וחתם הספר" (12:4). יוחנן שומע: "אל תחתום את דברי הנבואה של הספר הזה, כי העת קרובה" — μὴ σφραγίσῃς τοὺς λόγους τῆς προφητείας τοῦ βιβλίου τούτου (22:10). מה שדניאל מקבל מחולק על פני שני פעלים — הדברים סתומים, הספר חתום — מאחד יוחנן תחת פועל אחד, ועוד בשלילה לפניו. הניגוד הזה אינו של הספר הזה; הוא מופיע בפירושים.

מה שהספר הזה מוסיף הוא הפסוק שאחריו — אצל דניאל וגם כאן.

דניאל 12:10 אומר בעברית שרבים "יתבררו ויתלבנו ויצרפו": שלושה פעלים. התרגום היווני העתיק ביותר מוסר את השלושה בשניים, ואלה הם השניים:

> πειρασθῶσι καὶ ἁγιασθῶσι πολλοί

> "יתנסו ויתקדשו רבים"

אלה הם המילה של הבקשה השישית והמילה של הראשונה, זו לצד זו, בפסוק אחד. בכל המקרא היווני זה קורה פעם אחת. אפילו התפילה עצמה אינה מחזיקה אותן בפסוק אחד: אצל מתי הן מרוחקות ארבעה פסוקים זו מזו, אצל לוקס שניים. ו־ἁγιασθῶσι — הצורה הסבילה, ברבים — מופיעה בכל תרגום השבעים רק כאן; ἁγιασθήτω, הצורה הסבילה ביחיד, היא מה שהילד מתפלל — ומה שנאמר כאן, פסוק אחד אחרי הציווי שלא לחתום, על הקדוש.

אצל דניאל עומדים שני אלה זה לצד זה: 12:9 ו־12:10. כאן הם עומדים זה לצד זה: 22:10 ו־22:11. חתום מול לא חתום — ואז, פסוק אחד הלאה, הניסיון־וההתקדשות של רבים מול ההתקדשות־עוד של הקדוש.

⚠ והיושר לצד זה, כי בלעדיו הדבר אינו עומד. שני החצאים באים משני דניאלים יווניים שונים: מילות החתימה מופיעות כך אצל תאודוטיון, והניסיון־וההתקדשות רק בתרגום העתיק יותר, הגורס במקום הזה משהו אחר. מי שקורא את שני החצאים כקשר אחד, מניח שני תרגומים זה לצד זה. מעבר לזה לא נמדד דבר על תלות — אם היה לפני יוחנן דניאל יווני, אין זה כתוב כאן ואין זה יכול להיות כתוב כאן.

⚠ ודוגמת הנגד. אם אני מצרף גם את ἅγιος, ולא את הפועל לבדו, מתווסף פסוק שני: תהילים 78:41 — "וינסו אל וקדוש ישראל התוו". שם עומדות אותן שתי מילים, ושם האדם הוא המנסה. שני פסוקים בכל הברית הישנה ביוונית, והם עומדים זה מול זה.

(הספירות — מחושב, על פני 623,693 מילים של תרגום השבעים ו־140,987 מילים של ה־Textus Receptus; ארבעת המקומות המובאים — מתועד; שהאחד מעורר את האחר — מפורש.)

שתי צורות של אותו פועל, ἔρχομαι, "לבוא", שתיהן נספרו על פני כל הברית החדשה. (מחושב על פי ה־Textus Receptus, 140,987 מילים.)

ἐλθέτω — הציווי בגוף שלישי, "יבוא" — מופיע ארבע פעמים: מתי 6:10 ולוקס 11:2 (הבקשה השנייה עצמה — שתיים מן הארבע) · מתי 10:13 ("שלומכם יבוא עליו") · התגלות 22:17 ("והצמא יבוא"). מחצית מכל ההופעות של הצורה הזאת הן התפילה.

ἐλθέ — הציווי בגוף שני, "בוא" — מופיע בשלושה פסוקים: מתי 14:29 (על המים, אל פטרוס) · יוחנן 4:16 (ליד הבאר: "לכי, קראי לאישך, ובואי הנה") · התגלות 22:17. ⚠ בפסוק האחרון הזה הוא מופיע פעמיים — תחילה אומרים אותו הרוח והכלה, ואחר כך רשאי השומע לחזור עליו. ארבע פעמים אפוא, בשלושה פסוקים; פרק 4 סופר את הצורות ולכן מגיע לארבע.

⚠ הערת עבודה קודמת לספר הזה שמה בפי הכלה את ἐλθέτω — צורת הבקשה השנייה, כאילו היא מתפללת אותה. הדבר נבדק שוב, והוא אינו עומד: היא אומרת ἐλθέ. הצורה הישנה אכן מופיעה בפסוק, אבל על הצמא, על בואו שלו. ההערה תוקנה בהתאם, והתיקון הוא רווח: על ההר — גוף שלישי, על עניין; בעמוד האחרון — גוף שני, אל מישהו. (הצורות — מחושב; שזוהי הקשת של הספר — מפורש.)

ἔρχου — אותה בקשה בצורה המתמשכת של גוף שני — מופיעה 9× בברית החדשה, חמש מהן בהתגלות: ארבע פעמים אצל החותמות (6:1 · 6:3 · 6:5 · 6:7) ופעם אחת ב־22:20. ⚠ ב־Textus Receptus, הטקסט של הספר הזה, הקריאה אצל החותמות היא במלואה ἔρχου καὶ βλέπε, "בוא וראה", והיא מופנית אל יוחנן — לא אל הרוכבים. קו של "אותה פקודה קראה לרוכבים ועכשיו קוראת לו" אינו קיים אפוא בטקסט הזה, והספר הזה אינו מותח אותו. מה שכן כתוב: ארבע פעמים שומע יוחנן "בוא וראה", וב־22:20 הוא משיב את המילה, אל האחר. (המקומות — מחושב; מה שעושה צורת טקסט אחרת אצל החותמות, נשאר מחוץ לפרק הזה.)