ערב, סוף אוגוסט. החלון פתוח כדי סדק, ובחוץ הקיץ עוד לא נגמר: איפשהו כדור נחבט בדלת של מוסך, מישהו קורא בשם, פעמיים, ואז נטרקת דלת אחורית. בחדר דולקת מנורת לילה בצורת חצי ירח. על ידית הדלת תלוי תיק שחייה, ארוז למחר.
נור בת שבע. היא יושבת זקופה במיטה, כי מתפללים בישיבה זקופה, כך החליטה בעצמה. היא משלבת את ידיה כמו שהיא עושה כל דבר שרק עכשיו למדה לעשות: בזהירות יתרה, אצבע אחר אצבע, עד שזה מסתדר. את עיניה היא עוצמת בכוח, בנחישות כזאת שהאף שלה מתקמט.
בפתח הדלת עומד אביה, ידו כבר על מתג האור. הוא לא אומר דבר. זה הרגע בערב שבו הוא לא אומר דבר.
היא מתחילה.
"אבינו שבשמים."
השורה הראשונה באה מעצמה; היא כבר שלה. אחר כך השביל נעשה צר יותר.
"יתחדש שמך."
זאת לא בדיוק המילה. היא עצמה לא שומעת את זה וכבר המשיכה הלאה, ואביה בפתח הדלת לא זז; תיקונים הם עניין של שעות היום.
"תבוא מלכותך. ייעשה רצונך כבשמים כן בארץ. את לחם חוקנו תן לנו היום. ומחל לנו את חובותינו כאשר מוחלים גם אנחנו לבעלי חובנו."
לבעלי חובנו יוצא לה בשלושה חלקים, אבל הוא יוצא. ואז היא נתקעת.
"ואל תביאנו לידי [...]"
לרגע שקט. בחוץ נחבט הכדור. היא מחפשת, עיניה עדיין עצומות, ומוצאת את המילה במישוש, כמו שמוצאים ידית של דלת בחושך.
"[...] ניסיון. כי אם חלצנו מן הרע. כי לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים. אמן."
את האמן היא אומרת בתוקף רב יותר מכל השאר. זו המילה היחידה בכל התפילה שהיא יודעת בדיוק מה עושים איתה: אז זה גמור.
היא מניחה לעצמה לצנוח לאחור אל הכרית.
מה שהתפללה ארך פחות מדקה. ביוונית שבה שמר אותה מתי, יש בתפילה הזאת 73 מילים. רשימת קניות ארוכה יותר.
ובתוך 73 המילים האלה אלוהים נזכר פעם אחת. לא "אלוהים", לא "אדון": שם אחד, וביוונית הוא המילה הראשונה ממש — המילה שבה פתחה נור הערב, והיחידה שמעולם לא הייתה צריכה לשאול מה פירושה. אב.
מי שנתן את התפילה הזאת במתנה התפלל גם הוא עצמו. לא הרבה מזה נשמר: 38 פסוקים, הכול ביחד. ובהם נשמעת 16 פעמים אותה פנייה. בגן, ליד קבר, באמצע המון אדם, בלילה שבו הכול עמד על כף המאזניים — תמיד אותה מילה אחת, המילה שנור אמרה הערב: אב.
פעם אחת זה היה אחרת: על צלב, בשפה אחרת, במילים של מזמור — Eli, Eli, lama sabachtani; אלי, אלי.
בחדר השינה התפילה כבר נגמרה לפני רגע. אביה מכבה את האור ונשאר עוד רגע לעמוד בפתח, כמו שהוא נשאר לעמוד עוד רגע בכל ערב. נור מסתובבת על הצד; השמיכה נגררת איתה עד האוזן.
"אבא?"
"כן."
השקט נמשך זמן רב כל כך שהוא חושב שהיא כבר ישנה.
"כלום," היא אומרת אז, מאיפשהו מתחת לשמיכה. "רק רציתי לדעת אם אתה עוד פה."
הוא עוד פה. הוא נשאר לעמוד עד שנשימתה היא נשימה של ילדה ישנה, ואז מושך את הדלת אחריו — לא עד הסוף, כי ככה צריך לפי דעתה: האור מהמסדרון צריך לעשות פס על הרצפה. ואז הדלת לא באמת סגורה.
ערב, סוף אוגוסט. החלון פתוח כדי סדק, ובחוץ הקיץ עוד לא נגמר: איפשהו כדור נחבט בדלת של מוסך, מישהו קורא בשם, פעמיים, ואז נטרקת דלת אחורית. בחדר דולקת מנורת לילה בצורת חצי ירח. על ידית הדלת תלוי תיק שחייה, ארוז למחר.
נור בת שבע. היא יושבת זקופה במיטה, כי מתפללים בישיבה זקופה, כך החליטה בעצמה. היא משלבת את ידיה כמו שהיא עושה כל דבר שרק עכשיו למדה לעשות: בזהירות יתרה, אצבע אחר אצבע, עד שזה מסתדר. את עיניה היא עוצמת בכוח, בנחישות כזאת שהאף שלה מתקמט.
בפתח הדלת עומד אביה, ידו כבר על מתג האור. הוא לא אומר דבר. זה הרגע בערב שבו הוא לא אומר דבר.
היא מתחילה.
"אבינו שבשמים."
השורה הראשונה באה מעצמה; היא כבר שלה. אחר כך השביל נעשה צר יותר.
"יתחדש שמך."
זאת לא בדיוק המילה. היא עצמה לא שומעת את זה וכבר המשיכה הלאה, ואביה בפתח הדלת לא זז; תיקונים הם עניין של שעות היום.
"תבוא מלכותך. ייעשה רצונך כבשמים כן בארץ. את לחם חוקנו תן לנו היום. ומחל לנו את חובותינו כאשר מוחלים גם אנחנו לבעלי חובנו."
לבעלי חובנו יוצא לה בשלושה חלקים, אבל הוא יוצא. ואז היא נתקעת.
"ואל תביאנו לידי [...]"
לרגע שקט. בחוץ נחבט הכדור. היא מחפשת, עיניה עדיין עצומות, ומוצאת את המילה במישוש, כמו שמוצאים ידית של דלת בחושך.
"[...] ניסיון. כי אם חלצנו מן הרע. כי לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים. אמן."
את האמן היא אומרת בתוקף רב יותר מכל השאר. זו המילה היחידה בכל התפילה שהיא יודעת בדיוק מה עושים איתה: אז זה גמור.
היא מניחה לעצמה לצנוח לאחור אל הכרית.
מה שהתפללה ארך פחות מדקה. ביוונית שבה שמר אותה מתי, יש בתפילה הזאת 73 מילים. רשימת קניות ארוכה יותר.
ובתוך 73 המילים האלה אלוהים נזכר פעם אחת. לא "אלוהים", לא "אדון": שם אחד, וביוונית הוא המילה הראשונה ממש — המילה שבה פתחה נור הערב, והיחידה שמעולם לא הייתה צריכה לשאול מה פירושה. אב.
מי שנתן את התפילה הזאת במתנה התפלל גם הוא עצמו. לא הרבה מזה נשמר: 38 פסוקים, הכול ביחד. ובהם נשמעת 16 פעמים אותה פנייה. בגן, ליד קבר, באמצע המון אדם, בלילה שבו הכול עמד על כף המאזניים — תמיד אותה מילה אחת, המילה שנור אמרה הערב: אב.
פעם אחת זה היה אחרת: על צלב, בשפה אחרת, במילים של מזמור — Eli, Eli, lama sabachtani; אלי, אלי.
בחדר השינה התפילה כבר נגמרה לפני רגע. אביה מכבה את האור ונשאר עוד רגע לעמוד בפתח, כמו שהוא נשאר לעמוד עוד רגע בכל ערב. נור מסתובבת על הצד; השמיכה נגררת איתה עד האוזן.
"אבא?"
"כן."
השקט נמשך זמן רב כל כך שהוא חושב שהיא כבר ישנה.
"כלום," היא אומרת אז, מאיפשהו מתחת לשמיכה. "רק רציתי לדעת אם אתה עוד פה."
הוא עוד פה. הוא נשאר לעמוד עד שנשימתה היא נשימה של ילדה ישנה, ואז מושך את הדלת אחריו — לא עד הסוף, כי ככה צריך לפי דעתה: האור מהמסדרון צריך לעשות פס על הרצפה. ואז הדלת לא באמת סגורה.