פרק 3
יתקדש שמך
מתי 6:9ג · לוקס 11:2ג
19 דק׳ קריאה
במבט אחד
קידוש השם אצל יחזקאל הוא דבר אחר מרגע ליטורגי. הוא שיבה הביתה לעיני קהל.
מן הרחוב עד אחרי המרד האחרון
1יחזקאל 36:20
השכנים
"עם יהוה אלה": השם מחולל בגלל מה שקרה לילדים
2יחזקאל 36:22-26
בית ישראל
"לא למענכם", ובאותה נשימה: וקבצתי אתכם, לב חדש
3ויקרא 22:32
החתימה
אני יהוה, המקדש אתכם: מקדשכם
שיחזקאל חשב כאן על ויקרא 22, לא נאמר ואינו נטען
4יחזקאל 38:23
הגויים הרבים
"והתגדלתי והתקדשתי", אחרי המרד האחרון
קדשׁנפעל: להתקדש11× נוסח המסורה
יחזקאל, בהבאה הביתה
יחזקאל, שאר המקומות
ויקרא
לא בגוף ראשון
11 פעמים, שש ביחזקאל; שמונה בגוף ראשון: "ונקדשתי".
מחושב, על פני 306,785 מילים
- מתועד שלוש פעמים "לעיני הגוים", ושלוש פעמים הרגע הוא ההבאה הביתה (יחזקאל 20:41; 36:23; 39:27).
- מפורש שהשלושה יוצרים דפוס אחד, ושיחזקאל 38:23 ודניאל 11:36-37 עומדים זה מול זה בפועל אחד.
- מחושב הספירות של הנפעל של קדשׁ, ההתפעל של גדל ו-ἁγιασθήτω.
I. מה שהגויים אומרים
על גדת נהר בארץ כשדים גר כוהן שאיבד את מקדשו.
יחזקאל בן בוזי הוגלה יחד עם מלכו, והושב בין העקורים על נהר כבר. כוהן הוא עדיין; אל הבית שלשמו הוכשר לא ייכנס לעולם. על בואו אל הגולה הוא כותב משפט אחד, ואין בו מילה מיותרת: "ואשר המה יושבים שם, ואשב שם שבעת ימים משמים בתוכם."
במקום שבו גרים הגולים, מדברים עליהם. הדברים נאמרים בדרך אגב, ומי שאומר אותם אינו מתכוון לרעה של ממש — לא נגדם; עליהם, כמו ששכנים מדברים על שכנים.
זה הכול: הבחנה, והמסקנה שמתחתיה, שאיש אינו צריך לומר בקול. אל אמור להחזיק את עמו בארצו. העם הזה מסתובב כאן. עשו את החשבון.
איש אינו צריך לדווח על כך ליחזקאל. הדברים נאמרים בנוכחותו.
הדבר הבא אליו על כך קורא דווקא לזה חילול השם, ומוסיף כיצד התחולל: ויחללו את שם קדשי, באמר להם. החילול מתרחש בפי העומדים מן הצד. השם אינו מתבזה בגלל מה שעשו הילדים — הוא מתבזה בגלל מה שקרה לילדים.
מי שיש לו ילדים מכיר את המנגנון. אב אינו נשפט לפי מה שהוא אומר על עצמו; הוא נשפט לפי מראה ילדיו. הגויים ראו ילדים עקורים, והסיקו את מסקנתם עליו.
ואז בא המשפט שהכול תלוי בו.
חמלה — על שם. לא על הגולים, כתוב שם; על השם. זה נשמע כאילו הילדים יוצאים נפסדים לטובת הכבוד, אבל התוצאה הפוכה: דווקא משום שהחמלה נתונה לשם, אין עוד לילדים מנוס מן הטוב. מי שקשר את שמו שלו בילדיו אינו יכול עוד להציל את כבודו בלי להציל אותם.
הדבר הזה אינו מגיע אל ארמון ולא אל מקדש. הוא מגיע אל איש אחד בין הגולים, ששמע את השכנים מדברים.
II. "לא למענכם"
אז מקבל יחזקאל שליחות — אמר לבית ישראל, כתוב בדבר עצמו — והיא נפתחת בדבר הקשה ביותר שבו.
לא למענכם. מי שעוד מחפש כאן משהו מזכותו שלו, מסולק בפסוקית אחת.
ומיד, באותה נשימה, בלי שיפריד ביניהם אפילו פסוק אחד, הדבר הרך ביותר שעקור יכול לשמוע:
הוא אוסף, הוא מביא הביתה, הוא רוחץ — ואז הוא יורד עמוק יותר ממה שאדם יכול להגיע בתוך עצמו: התוך שהתאבן יוצא, ותחתיו בא לב שחש שוב. זה מה שאב עושה עם ילד שהסתובב בחוץ זמן רב מדי.
ולאן כל זה מוביל, נאמר שם בלשון של משפחה: "וישבתם בארץ אשר נתתי לאבתיכם, והייתם לי לעם, ואנכי אהיה לכם לאלהים." אין תנאי מראש, אבל יש כתובת בסוף. המשפט מסתיים בבית ששניהם גרים בו שוב — הוא ובני ביתו.
דווקא משום שאינו עושה זאת למענם, שום דבר כבר אינו יכול להפריד. הצלה שהייתה נשענת על הילדים הייתה נשברת במקום שבו נשברו הילדים. ההצלה הזאת נשענת על השם — והשם אינו נשבר. "לא למענכם" אינו דחייה; הוא הסיבה שההבטחה עומדת.
וכל זה אינו נמסר למלך ולא לצבא; הוא מושם בפי הכוהן שעל נהר כבר, שעליו ללכת ולומר אותו לאנשים שבתוכם הוא גר.
III. שיבה הביתה לעיני קהל
לקידוש השם הזה יש ליחזקאל בכל פעם אותן מילים, ומה שעומד לצידן הוא בכל פעם אותו הדבר.
קידוש השם אצל יחזקאל הוא דבר אחר מרגע ליטורגי. הוא שיבה הביתה לעיני קהל. אותם גויים שהסיקו את המסקנה — האל ההוא לא הצליח להחזיק בארצו שלו — עומדים מן הצד כשהתהלוכה חוזרת. המשפט של השכנים אינו מופרך בטיעון. הוא מופרך במשפחה שלמה.
כך זה עובד בכל רחוב. על אב שילדיו התפזרו אומרים כל מיני דברים; יש רק דבר אחד שמשתיק את כל המשפטים האלה בבת אחת, והוא היום שבו רואים אותם חוזרים, אחד אחד, והדלת נסגרת מאחורי האחרון. את מה שנאמר על האב ביום ההוא, הוא כבר אינו צריך לומר בעצמו.
הבקשה הראשונה מבקשת בדיוק את זה. אין עניינה מרחק. היא מציגה לפני האב את מה ששמו תלוי בו: לאסוף את הילדים, לעיני כל מי שאי פעם הסיק עליו משהו. והאיש ששמע זאת כך ראשון, ישב בעצמו בין הילדים שבהם מדובר.
תיק"ונקדשתי"
בניין נפעל של קדשׁ — "להתקדש", "להיקדש" — מופיע בנוסח המסורה 11 פעמים: ויקרא 10:3 · 22:32 · שמות 29:43 · במדבר 20:13 · ישעיהו 5:16 · יחזקאל 20:41 · 28:22 · 28:25 · 36:23 · 38:16 · 39:27. שש מתוך 11 הן ביחזקאל. ושמונה מתוך 11 הן בגוף ראשון — אלוהים האומר "ונקדשתי", "אקדש"; שלוש האחרות עוסקות באוהל מועד (שמות 29:43), במי מריבה (במדבר 20:13) ובאל הקדוש הנקדש בצדקה (ישעיהו 5:16).
הקדומה מבין השמונה היא הכבדה מכולן. אהרן עומד ליד גופות שני בניו, ומשה אומר לו את מה שדיבר יהוה: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ — "בקרובים אליי אתקדש" (ויקרא 10:3). וידם אהרן. זו הפעם הראשונה שאלוהים אומר את הפועל הזה על עצמו, והוא עומד לצד שני מתים. מי שחושב שהבקשה הראשונה היא משאלה אדוקה, חייב לעבור דרך הפסוק הזה.
שלוש מתוך השמונה בנויות באותה תבנית, וכל השלוש תלויות באותו דבר. יחזקאל 20:41: "בהוציאי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפצתם בם". יחזקאל 36:23: ומיד אחריו "ולקחתי אתכם מן הגוים [...] לב חדש". יחזקאל 39:27: "בשובבי אותם מן העמים וקבצתי אתם מארצות איביהם". שלוש פעמים נקדש אלוהים "לעיני הגוים", ושלוש פעמים הרגע הוא ההבאה הביתה.
(המניינים: מחושב, על פני 306,785 מילים; שלושת המקומות ותבניתם: מתועד; שהם יוצרים דפוס אחד: מפורש — אבל זהו שלוש פעמים אותו משפט.)
IV. השם שמתחת למצווה
לבקשה יש פסוק יסוד, ויחזקאל אינו צריך לחפש אותו. הוא נמצא עמוק בספר ויקרא, בין דיני הכוהנים — מקצועו שלו. לחם שיש לערוך, קורבנות שיש לבדוק, שמות שיש להגות: זו מלאכת היד שלה הוכשר ושבה לא יעסוק עוד לעולם. דווקא שם, במקום שבו הקודש עובר יום יום בידי אדם והיראה עלולה להישחק, נאמר הדבר.
ואף פעמיים. קודם לכן, באותו פרק עצמו, כבר ניתן האיסור פעם אחת, ושם לכוהנים בלבד: "דבר אל אהרן ואל בניו [...] ולא יחללו את שם קדשי." רק אחר כך, כשהמעגל מתרחב לכל בני ישראל, נשמע פסוק היסוד. והאיש שמדווח מאות שנים אחר כך שזה אכן קרה — באותו פועל — הוא כוהן.
מתחת למצווה עומד שם, כמו חתימה: יהוה מקדשכם — יהוה המקדש אתכם. המצווה אומרת: אל תחללו את שמי. החתימה אומרת: אני הוא המקדש אתכם. הקדושה בפסוק הזה אינה זורמת מן העם אל אלוהים; היא זורמת מאלוהים אל העם, ומן העם מתבקש רק שלא יהרוס את מה שהזרם הזה בונה.
אם חשב יחזקאל על הפרק הזה בספר ויקרא כששמע את השכנים, לא נאמר. מה שכן נאמר: הוא הכיר את התורה שלא יכול עוד לקיים, ומה שהתורה הזאת אוסרת הוא בדיוק מה ששמע מתרחש ברחוב — השם מחולל, בתוך האנשים הנושאים אותו. המצווה והדיווח שייכים זה לזה כמו אזהרה והידיעה שהיא התממשה.
וכאן כבר עומדת ההדדיות של הבקשה הראשונה, מאות שנים לפני התפילה. הילד מבקש מאלוהים לעשות לשמו שלו את מה שאלוהים אומר שהוא עושה לילד. "יתקדש שמך", אומר הילד. "אני הוא המקדש אתכם", אומר השם. מי מן השניים התחיל בכך ראשון — את זה פסוק היסוד אינו משאיר פתוח.
צורת הבקשה אומרת אותו דבר: יתקדש — לא "הבה נקדש". הילד אינו אומר שהוא עומד לעשות משהו. הוא מבקש שמשהו יקרה לשמו של אביו, בידי היחיד שיכול לעשות זאת.
והפסוק שאחריו מוסיף מניין שואב השם המקדש הזה את כתב האמנתו: "המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני יהוה." גם כאן הקידוש תלוי ביציאה. מה שיחזקאל אומר על השיבה מבבל, כבר כתוב בתורה על יציאת מצרים: השם הזה מתקדש באיסוף אנשיו.
את המצווה למד הכוהן במסגרת מקצועו; הרחוב השמיע לו שהיא הופרה; והדבר שבא אליו על נהר כבר אומר לו שהחתימה שמתחת למצווה תיפרע.
מומחהפסוק היסוד, וצורת הבקשה
ויקרא 22:32: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי · וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל · אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. תרגום השבעים: καὶ οὐ βεβηλώσετε τὸ ὄνομα τοῦ ἁγίου · καὶ ἁγιασθήσομαι ἐν μέσῳ τῶν υἱῶν Ισραηλ · ἐγὼ κύριος ὁ ἁγιάζων ὑμᾶς.
וְנִקְדַּשְׁתִּי הוא נפעל בגוף ראשון. התרגום היווני ἁγιασθήσομαι הוא אותו פועל ואותו בניין סביל כמו בבקשה: ἁγιασθήτω. הבקשה עצמה היא ציווי סביל באאוריסט, בגוף שלישי — אין מבקשים שאנחנו נעשה משהו, וגם לא שאלוהים יעשה משהו לנו; מבקשים שמשהו יקרה לשמו. הנפעל העברי עושה בדיוק אותו דבר.
השם אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם מופיע מלבד כאן בשמות 31:13, ויקרא 20:8 ו-21:8. (מתועד; שהדפוס של ויקרא 22:33 — קידוש התלוי ביציאה — זהה לזה של יחזקאל: מפורש.)
V. השניים המגדילים את עצמם
יחזקאל מביט עוד הלאה, מעבר לשיבה. הרקע של פרקי גוג הוא עם שכבר הובא הביתה — נאסף מן העמים, יושב בפרזות, באין חומה. כך גרים אנשים שיודעים שהם בטוחים; חומה בונה מי שצופה לרעה.
דווקא על העם הזה באה המתקפה האחרונה, מירכתי צפון, ועמים רבים בעקבותיה — על הילדים שזה עתה נכנסו, משום שזה עתה נכנסו ויושבים בלי מגן. ובסוף אותה מלחמה אומר אלוהים דבר שבשום מקום אחר אינו יוצא כך מפיו:
להתגדל — זו בכתבי הקודש לשון חשודה. כך נוהגים מורדים. ואכן: יש עוד אחד שעושה זאת. בספר דניאל עומד מלך של הקץ ש"יתגדל על כל אל".
שני קולות, באותו פועל ממש, זה מול זה. מלך המתגדל על — על כל אל, ולכן על כל אדם. ואלוהים המתגדל לעיני — לעיני גויים רבים, וילדיו שהובאו הביתה מאחוריו. שני בונים, פעם נוספת זה מול זה, דחוסים בצורת פועל אחת.
והשם מתקדש אחרי המרד האחרון: לא בדממת מקדש, אלא ביום שבו נעצרה היד האחרונה שנשלחה אל הילדים. הבקשה הראשונה צופה אפוא קדימה — תשובתה המלאה נמצאת בצדו השני של אותו יום.
גם את זה שומע האיש שעל נהר כבר. הדבר קורא לו כאן כפי שהוא קורא לו לאורך כל הספר — בן אדם — ומראה לו עד מעבר לניסיון האחרון לשלוח יד בילדים.
מומחההתפעל של גדל, פעמיים
בניין התפעל של גדל — "להתגדל" — מופיע בנוסח המסורה ארבע פעמים, והארבע מתחלקות באופן מוזר. פעם אחת אלוהים הוא הנושא: יחזקאל 38:23, וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי, "אגדיל את עצמי ואקדש את עצמי", בסוף פרקי גוג. פעמיים זה אותו מלך, בשני פסוקים רצופים: דניאל 11:36, וְיִתְגַּדֵּל — הוא מתגדל "על כל אל" — ו-11:37, יִתְגַּדָּל: "כי על כל יתגדל".
והרביעית נמצאת בישעיהו, והיא התשובה. "היתפאר הגרזן על החצב בו, אם יתגדל המשור על מניפו?" (ישעיהו 10:15) — יִתְגַּדֵּל, על כלי עבודה. זה אותו פועל שבו מתרומם מלך הקץ, וישעיהו משתמש בו למשור שאינו יודע מי מחזיק בו.
שימו לב לבניין: יחזקאל 38:23 הוא התפעל, לא נפעל; לכן הפסוק אינו נמנה עם 11 המקומות של התיק לעיל, אף שבאותו פרק יש גם נפעל (38:16). תרגום השבעים שומר ב-38:23 על הבניין הסביל של הבקשה: μεγαλυνθήσομαι καὶ ἁγιασθήσομαι.
הקריאה בדניאל 11:36 כמלך המתנשא של הקץ פותחה כבר קודם לכן במפעל הזה (המשכילים, dv-01 הערה 32; נספח החותם za-app-h). שבפועל האחד הזה הוא עומד מול יחזקאל 38:23 — זה שייך לספר הזה. (המניין: מחושב; ההעמדה זה מול זה: מפורש.)
מסההיכן עוד עומדים שני הפעלים האלה יחד
יש תפילה יהודית הנפתחת בדיוק בצמד הזה. הקדיש מתחיל: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא — "יוגדל ויוקדש שמו הגדול". אותם שני שורשים, באותו בניין, באותו סדר, מחוברים באותה מילת חיבור כמו ביחזקאל 38:23.
אבל הקול שונה, ובדיוק בזה היופי. אצל יחזקאל זהו גוף ראשון, והפועל חוזר: והתגדלתי והתקדשתי, אגדיל את עצמי ואקדש את עצמי. בקדיש זו הצורה הסבילה: יתגדל, יוגדל. והבקשה עומדת באותה צורה סבילה עצמה — ἁγιασθήτω, יתקדש.
שתי התפילות עומדות באותו קול, ויחזקאל בקול האחר. הן מבקשות שיקרה לשם מה שיחזקאל שומע את אלוהים אומר על עצמו.
השורה הבאה מבקשת את המלכות — וימליך מלכותה, ימליך את מלכותו — במילה הארמית שביתה בספר דניאל. ותשובת הקהל היא: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם — ואילו בדניאל 2:20 כתוב: לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא. יוסיב, "שמה", "מברך" ונוסחת הנצח — ארבעה יסודות באותו סדר, ושניים מהם זהים מילה במילה.
שתי השורות הראשונות של התפילה ההיא הן שתי הבקשות הראשונות של התפילה הזאת, באותו סדר: השם מקודש, ואחר כך המלכות.
⚠ מה שלא הוכח בכך. לא שתפילה אחת שאלה מן האחרת, באיזה כיוון שהוא. הנוסח שנבדק כאן הוא נוסח אשכנז המקובל — מהדורה ליטורגית, לא עד מתוארך; כתבי היד הקדומים ביותר לא נבדקו. אבל אין גם צורך להכריע בשאלה. שתיהן בנויות באופן מוכח מאותם כתבי קודש, והכתבים האלה עתיקים משתיהן. (הנוסח: מתועד; התיארוך — במפורש לא.)
VI. עד הדף האחרון
לאותה גלות יש עוד קול. בבבל עצמה גר גולה אחר מאותה יהודה — צעיר יותר; נלקח בעודו נער — ומה שהוא עושה בלילה אחד הוא ההפך ממה שעשו השכנים.
גזר דין מוות תלוי עליו ועל שלושת רעיו — המלך רוצה לשמוע חלום שאיש אינו יכול לספר — והארבעה ניצלו את הלילה לבקש רחמים מאלוהי השמים. באותו לילה נגלה לו הרז. והדבר הראשון שהוא אומר אינו אנחת רווחה. זו ברכה, בארמית של החצר:
שיקרה משהו לשם — משאלה על השם, מפי ילד בגלות, בעיר שבה הסיקו השכנים את מסקנותיהם. זו אותה תנועה כמו בבקשה, מאות שנים קודם.
וזו תמונת הראי של הרחוב שיחזקאל מכיר: השכנים דיברו על השם והשפילו אותו; הילד מדבר על השם ומרומם אותו. מה שנאמר על אב תלוי כנראה במי שמדבר — במי שעומד מן הצד, או במי ששייך לו.
והבקשה עצמה נמשכת עד סמוך לסוף כתבי הקודש. שם, בין הדברים האחרונים הנאמרים, נשמעת צורתה עוד פעם אחת:
ביושר: הנושא שם אינו השם אלא האדם. אותה צורה, נושא אחר. מה שמחבר בין השניים אינו ציטוט — זו החתימה מספר ויקרא. אם בדף האחרון הקדוש עוד מתקדש, הרי זה השם-המקדש-אתכם המשלים את מלאכתו, עד הפסוקים האחרונים שיש.
כך עוברת הבקשה הראשונה מרחוב בבבל אל סוף הספר: משם המושפל משום שהילדים מסתובבים בחוץ, אל ילדים הנקראים קדושים משום שהשם הביא אותם הביתה.
על שיבתו של יחזקאל עצמו הביתה לא מסופר. מה שכן מסופר נמצא בסוף ספרו: במראות הוא מובא אל הארץ, מראים לו מקדש חדש, עד המידות עצמן, והוא רואה את כבוד אלוהי ישראל בא מדרך הקדים.
למה שהוא רואה אז יש לכוהן רק קנה מידה אחד: "כמראה אשר ראיתי אל נהר כבר." הדבר מצא אותו לראשונה ליד המים האלה; את הדבר האחרון שהוא רואה, הוא מודד לפיהם. והוא נופל על פניו.
תיקἁγιασθήτω, שלוש פעמים
הצורה ἁγιασθήτω מופיעה בכל הברית החדשה שלוש פעמים: מתי 6:9 ולוקס 11:2 — הבקשה — והתגלות 22:11, 10 פסוקים לפני סוף כתבי הקודש: ὁ ἅγιος ἁγιασθήτω ἔτι, "והקדוש יתקדש עוד". הפועל ἁγιάζω מופיע בברית החדשה בסך הכול 29 פעמים.
בהתגלות 22:11 הנושא הוא האדם הקדוש, לא השם. הצורה זהה; הנושא לא. (המניין: מחושב, על פי ה-Textus Receptus, 140,987 מילים; שהמקום האחרון והבקשה קשורים זה בזה: מפורש.)
לבמה אתם מבקשים כשאתם מבקשים זאת
"יתקדש שמך" נשמעת כמו הבקשה הרחוקה ביותר מכם — הראשונה, הנעלה ביותר, זו שאתם עצמכם אינכם מופיעים בה.
אבל ביחזקאל השם הזה מתקדש בסוג אחד של רגע: כשהילדים נאספים, לעיני אותם שכנים שהסיקו פעם את מסקנתם. ובספר ויקרא, מתחת למצווה שלא לחלל את השם, עומדת חתימה: אני יהוה מקדשכם.
הוא מקדש אתכם. אתם מבקשים ששמו יתקדש. וביחזקאל שני אלה מתלכדים לרגע אחד ויחיד: שיבה הביתה, לעיני קהל.
אם כן, אתם כן מופיעים בבקשה הראשונה. לא כמי שצריכים להשיג משהו — כמי שנאספים. מי שמתפלל את הבקשה הזאת מציג לפני האב את מה שכבודו תלוי בו — וכבודו תלוי במשפחתו. הוא עצמו אמר זאת כך: את שמו ואת ילדיו אי אפשר עוד להפריד.