ומחל לנו את חובותינו

I. הקיץ הארבעים ותשעה

בפעם הראשונה ששמע את השופר, ישב על כתפי אביו.

הוא הבין מעט — תקיעה ארוכה שעברה מגבעה לגבעה, אנשים שבכו וצחקו בערבוביה — אבל אביו אחז בקרסוליו ואמר: זכור את זה. אולי תשמע אותו עוד פעם אחת.

התורה אינה נוקבת בשמו של האיש; נקרא לו מכיר, על שם הפועל שעתיד היה לסמן את חייו: מכר.1

השנה הרזה באה כשכבר היו לו ילדים משלו. תחילה הלכה האדמה — שדה אביו, שנמכר לשכן שאסמיו מלאים יותר. כשהתברר שאין בזה די, הלך הוא עצמו.2 התורה אסרה על קונהו להעביד אותו כעבד; כשכיר ייחשב, כתושב. אבל על אדמת אביו עבד מעתה משרת שפעם היה בה יורש.

הוא מנה את השנים כפי שהתורה מנתה אותן: שבע שבתות שנים.3 ובקיץ הארבעים ותשעה ידע מה עומד לבוא. ביום אחד בתחילת הסתיו שבו איש לא עבד — היום האחד בשנה שבו כל הארץ צמה והמקדש כופר — חזר מעל הגבעות קול ילדותו.4

השופר אמר את כל מה שהיה לומר: קודש השנה הזאת; דרור בארץ, לכל יושביה; איש שב אל אחוזתו, איש אל משפחתו.5

מכיר קם משדהו של אחר — שבתקיעה האחת ההיא שב להיות שדה אביו — והלך. ילדיו אחריו, כי גם זה היה כתוב: הוא ובניו עמו.6 על פני אחרים שהלכו, כל אחד לכיוון אחר, הארץ כולה בדרכים בלי שאיש יצטרך לשאול לדרך. לפני הערב עמד על אדמה שהכירה שוב את שמו.

ובשנה שעמדה לפניו איש לא יזרע. הוא שב הביתה אל אדמה שתיתן מעצמה שנה שלמה — שנה של חיים ממה שמונח, כפי שעמו חי פעם במדבר.7

באותו ערב עמד בחצר שבה ישב כנער על כתפיים. האב שאחז בקרסוליו לא היה שם עוד זה מכבר; המשפט שלו התקיים. מכיר שמע את השופר עוד פעם אחת.

II. הארץ שאיש אינו יכול להחזיק בה

משפט שני נשא מכיר עמו כל השנים האלה, שקיבל מאביו כפי שאביו קיבל אותו מאביו שלו:

"והארץ לא תמכר לצמתת, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי."8

השדה לא נעשה אפוא מעולם באמת של השכן. הוא גם לא היה מעולם באמת של מכיר. בארץ הזאת כל אחד גר אצל מישהו, וכל מכירה הייתה שכירות משנה עם תאריך סיום שאיש לא היה צריך להתנות.

ועליו עצמו היה כתוב דבר שקונהו ידע מיום העבודה הראשון: "כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד."9 מי שהוציא אותו מבית העבדים קבע שאיש מאנשיו לא ישוב לשם עוד לצמיתות. חירותו של מכיר עמדה כל השנים האלה בלוח השנה — זמן רב יותר מכפי שנמשכה עבדותו.

הייתה גם דרך קצרה יותר. אילו קם קרוב משפחה, גואל בידיים מלאות, היה יכול לפדות את השדה מוקדם יותר, ואת האיש עמו.10 איש לא קם. אל מכיר לא באה החירות בזכות קרוב, אלא בזכות לוח השנה של אלוהיו — והתברר שלוח השנה די בו.

בשנת המנוחה עבר על פני אדמתו עם ילדיו לצדו והראה להם את הגבולות: עד הנחל, עד המקום שבו השדה עולה אל הגבעה. ובכל פעם הוסיף של מי היא באמת — במשפט של אביו, שעכשיו היה שלו כדי להעבירו הלאה.

III. האיש שהוחזר

איש לא בא מעולם להחזיר את מכיר.

שום משרת של השכן לא עמד בחצרו אחרי השופר; מה שהוכרז ביום הכיפורים נשאר מוכרז. אולי מעולם לא ידע עד כמה לא היה הדבר מובן מאליו. 600 שנה אחר כך הולך בירושלים איש אחר הביתה, וסיפורו מתחיל באותו אופן.

הוא עברי, עבד של אחד מגדולי העיר. מחוץ לחומות חונה צבא בבל; מערי המבצר של יהודה נותרו עומדות רק שתיים.11 במצוקה הזאת כורת המלך ברית עם כל העיר, בבית אשר נקרא שם אלוהים עליו: מכריזים דרור — מילת היובל עצמה — וכל אחד משלח את עבדו העברי ואת שפחתו. כורתים עגל לשניים ועוברים בין בתריו; כבדה מזו שבועה אינה יכולה להיות.12 אדונו משלח אותו.

והוא הולך. חופשי, לראשונה מזה שנים — חופשי בתוך חומות נצורות, אבל חופשי. את השופר של מכיר לא שמע מעולם; בשבילו זו הייתה ברית של שעת חירום, אבל החירות לא הורגשה פחות אמיתית.

ואז הצבא נסוג.13 השמים מעל העיר מתבהרים, הדרכים נפתחות — ומשרתי אדונו הקודם באים לקחת אותו. נותר פסוק אחד על כך, והוא מספיק:

"וישובו אחרי כן, וישבו את העבדים ואת השפחות אשר שלחו חפשים, ויכבשום לעבדים ולשפחות."14

אז דיבר אלוהים, ומה שאמר עסק באיש הזה. עשיתם את הישר, אמר — ברית לפניי, בבית אשר נקרא שמי עליו. "ותשבו ותחללו את שמי."15 מי שהחזיר את האיש הזה החזיר יותר מכוח עבודה: השם עצמו נגרר עמו פנימה, אל העבדות.

וגזר הדין נטל בפיו את מילת היובל, בסימן הפוך: "אתם לא שמעתם אלי לקרא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו; הנני קרא לכם דרור, אל החרב אל הדבר ואל הרעב."16 וכך זה נגמר, כפי שאמר הדבר: הצבא שב, העיר נפלה ועלתה באש.17

מה עלה בגורל האיש, הספר אינו מספר. מה עלה בגורל שבוע החירות היחיד שלו, כן: הוא נעשה למוצג בדין על השם.

שני אנשים הלכו הביתה. אחד הגיע.

IV. האיש השלישי

הבן סיפר, מאות שנים אחר כך, על איש שלישי.

גם הוא שוחרר — לא משדה, אלא מחוב שחיי אדם שלמים אינם מספיקים לפרוע — נמחל לו בשיחה אחת, מתוך רחמים, בלי הסדר תשלומים. הוא יצא מן השער כאיש החופשי ביותר בסיפור. ובחוץ פגש מישהו שהיה חייב לו דבר מה, דבר קטן שאפשר לפרוע, והוא תפס אותו בגרונו.

כשסופר הדבר למלך, קרא לו המלך לשוב, והחוב שנמחל נרשם שוב על שמו — החוב כולו.18

שלושה אנשים יצאו מן השער באותה דרך. מכיר, ששוחרר ושב הביתה. האיש מירושלים, ששוחרר והוחזר. והאיש מן המשל, ששוחרר — ונמצא שהוא עצמו מחזיר.

למקום השלישי הזה לא היה מכיר צריך משל; התורה כבר הראתה לו אותו. אותו פרק שהכיר את עוניו פנה אליו גם כאל האיש שאסמיו מלאים יותר, לקראת היום שבו השנים הרזות ידפקו על דלתו של אחר: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו."19 להחזיק בו — לא להעביד אותו כעבד.

הנער שישב על כתפיים עתיד היה להיות איש שאחרים יוכלו להיות חייבים לו; מה ששמע כילד, היה עליו עוד לממש כאיש.

הבקשה החמישית נושאת את שלושת החיים האלה בשני חציה. ומחל לנו את חובותינו — בקשתו של מי שעדיין בדרך הביתה. כאשר מוחלים גם אנחנו לבעלי חובנו — דברו של מי שאינו מחזיר את מה ששחרר.20

ביום השופר הלך מכיר הביתה וילדיו אחריו. התורה אומרת על הדרך הזאת רק: הוא ובניו עמו; מה שבא כאן, הספר הזה מוסיף מדעתו.21

אי־שם באותו אחר צהריים ארוך עוצר איש, מרים את הצעיר ומושיב אותו על כתפיו. ידיו מוצאות את הקרסוליים מעצמן; כך נישא הוא עצמו.

והוא אומר את מה שאמר אביו, מילה במילה, משום שב-49 שנה לא באו מילים טובות מהן: זכור את זה. אולי תשמע אותו עוד פעם אחת.