כי אם חלצנו מן הרע

I. האיש בעל שני השמות

אמו קראה לו "יהוה עוזר". בבל קראה לו עבד נבו.

עזריה הוגלה בנערותו ושמו הוחלף בחצר המלך — עבד נגו נקרא, על שם אל של מנצחיו — ותחת השם השאול הזה עלה לגדולה ונעשה ממונה על מדינת בבל, יחד עם שני רעיו.1

לא היה זה סירובו הראשון בחצר הזאת: כנער לומד כבר דחה את שולחן המלך ושגשג על ירקות.2 הוא היה אחד מן הארבעה בליל גזר דין המוות, כשביקשו רחמים מאת אלוהי השמים.3 המלך שביקש אז להמיתם, מינה אותם אחר כך בעצמו.

עכשיו הקים אותו מלך עצמו צלם בבקעת דורא, גובהו 60 אמה, מזהב.4 כל נושא משרה בממלכה נקרא לבוא; הכתוב מונה את התפקידים כמו בפרוטוקול, ואחר כך את הכלים, במלואם, שוב ושוב — קרן, משרוקית, קתרוס, כל התזמורת. הכרוז כבר הכריז מיד גם על העונש: מי שלא ייפול וישתחווה, יושלך באותה שעה אל תוך כבשן האש הבוערת.5 אז פותחת המוזיקה, והבקעה כולה נופלת ארצה. שדה אחד של גבים כפופים, מאופק עד אופק.

שלושה אנשים עומדים.

יש כשדים שרואים זאת ובאים לדווח על כך, בשמותיהם המלאים ובציון הדרגה שהמלך עצמו נתן להם: האנשים האלה, המלך, אינם שמים אליך לב.6 עזריה מובא, בין שני רעיו.

II. "ואם לא"

המלך זועם, אבל הוא פותח בשאלה — האמנם בכוונה, שדרך, מישך ועבד נגו? — ונותן להם עוד הזדמנות אחת: המוזיקה תישמע שוב, ומי שייפול אז ארצה, אין לו ממה לפחד. ואז הוא שואל, באמצע אולם כסאו שלו, את השאלה שכל הפרק הזה סובב סביבה:

"ומי הוא האל אשר יצילכם מידיי?"7

תשובת השלושה מנומסת וקשיחה בעת ובעונה אחת. על זאת אין לנו צורך להשיב לך דבר, הם אומרים. ואז הם משיבים בכל זאת — בשני משפטים שמאז לא נפרדו עוד לעולם:

"אלוהינו, אשר אנחנו עובדים, יכול להצילנו מכבשן האש הבוערת, ומידך, המלך, יצילנו. ואם לא — ידוע יהיה לך, המלך: את אלוהיך איננו עובדים, ולצלם הזהב אשר הקימות לא נשתחווה."8

ואם לא. הם אינם שוללים מאלוהיהם את הכוח להושיע, ואינם תולים את נאמנותם בתוצאה. יהיה אשר יהיה מה שייצא מן הכבשן, תשובתם כבר קבועה.

פני המלך משתנים. הכבשן מוסק פי שבעה מן הרגיל; גיבורי החיל החזקים ביותר בצבא כופתים את השלושה — במעיליהם, במכנסיהם ובכובעיהם, כה חפוז הדבר — ונושאים אותם במדרגות למעלה. הלהבה מתפרצת והורגת את הנושאים. והשלושה נופלים, כפותים, אל תוך האש.9

III. הרביעי

אז קם המלך בבהלה.

הוא שואל את יועציו, ושומעים בשאלתו שאינו מאמין למראה עיניו: הלוא שלושה אנשים השלכנו כפותים אל תוך האש? אכן, המלך.

"הנה אני רואה ארבעה אנשים, מותרים, מתהלכים בתוך האש, ואין בהם פגע — ומראה הרביעי דומה לבן אלים."10

ארבעה. מותרים. מתהלכים. כל מילה במשפט הזה היא ידיעה קטנה מעולם שהכבשן אינו מבין בו דבר: נוסף אחד, החבלים נעלמו, ובפנים לא צועקים אלא הולכים.

המלך ניגש אל הפתח וקורא לשלושה לצאת, בשמותיהם ובתואר שעוד לא היה להם שעה קודם לכן: עבדי האל העליון. הם יוצאים, וגדולי הממלכה מצטופפים סביבם: לא שלטה האש בגופם, שערת ראשם לא נחרכה, מעיליהם לא השתנו, ואפילו ריח אש לא דבק בהם.11 הדבר היחיד שהאש מצאה עליהם הוא החבלים.12 על הרביעי שותק הסיפור.

ואז עונה נבוכדנצר על שאלתו שלו מן הבוקר, בקול רם, לפני כל חצרו:

"ברוך אלוהי שדרך, מישך ועבד נגו, אשר שלח את מלאכו והציל את עבדיו — אשר בטחו בו, ועמדו נגד דבר המלך, ומסרו את גופם, כי לא אבו לעבוד כל אל זולתי אלוהיהם."13

עזריה עומד בחוץ, באותם בגדים שבהם נכפת. הוא ניצל — והאש בערה. איש לא הוציא אותו משם; הוא היה בתוכה, ומישהו הלך שם בפנים לצדו.

הממלכה שביקשה לשרוף אותו באותו בוקר, מקדמת אותו לפני הערב.14 הוא חוזר לעבודתו בבבל, תחת שמו השאול, במדינה שבה הכול יודעים עכשיו מה פירוש שמו האמיתי.

IV. בקשת הילד

הילד המתפלל את התפילה הזאת אומר בסופה: כי אם חלצנו מן הרע. חטוף אותנו — זה פועל של יד הלופתת ומושכת הרחק, והכיוון הוא מן: הרחק ממישהו.15

יש בחטיפה הזאת דחיפות שכבר אין ב"חלצנו" המהוגן: זה הפועל של היד החוטפת ילד מן הכביש משום שמשהו מתקרב — קודם האחיזה, ורק אחר כך ההסבר.

כי זה מה שהבקשה מזכירה: מישהו. לא תקופה, לא נסיבות, לא פרק זמן מחנך שיש לרצות אותו עד תומו — אישיות, ביידוע. הרע נכנס פעם אל הכתובים כמחצית שמו של עץ;16 בסוף התפילה הזאת יש לו פנים, והילד מבקש מן האב להתייצב ביניהם.

והבקשה הזאת היא היחידה בתפילה שידוע בוודאות שהבן התפלל אותה על הילדים עצמם, בלילה שלפני האש שלו:

"איני מבקש שתיקח אותם מן העולם, כי אם שתשמור אותם מן הרע."17

לא לקחת — לשמור. מי שיוצא מכבשן בבל מזהה את הצורה: אפשר להיחלץ בלי להילקח משם, כשמישהו הולך יחד. מה שקרה שם פעם אחת, באש ולעיני קהל, מבקש כאן הבן על כל מי שהוא שלו.18

V. הנס

לבקשה בעניין הרע יש בספר שמות יום המספר אותה מראש, והוא מתחיל במעיין שאינו שם.

רפידים. אין מים, עם העומד לסקול את מי שהביאו לכאן, ומתחת לכל הצעקות האלה משפט אחד שנתלה במקום כמו שם: היש יהוה בקרבנו אם אין?19 באותו יום בא עמלק. לא כתובה סיבה ולא הכרזת מלחמה; כתוב שבא ונלחם בישראל — שם, במקום השאלה.20

יהושע מקבל אנשים ואת העמק. משה עולה על הגבעה ומטה האלוהים בידו, והקרב למטה מתברר כמוכרע למעלה: כל עוד ידיו מורמות, ישראל גובר; כשהן יורדות, גובר עמלק. לקראת ערב כבדות ידיו של הזקן כעופרת; שני אנשים מושיבים אותו על אבן ותומכים בידיו, אחד מכל צד, עד בוא השמש.21

כשהשדה שקט, בונה משה מזבח. הוא אינו קורא לו על שם הניצחון ולא על שם יהושע. הוא קורא לו: יהוה נסי.22

באותו ערב נאמר גם דבר כן על העתיד: המלחמה בעמלק לא תמה — היא מדור דור.23 הנס לא ננעץ משום שהמלחמה נגמרה, אלא משום שהיא נמשכת, ומשום שבהמשך הזה דבר אחד קבוע: איזה נס מתנוסס מעליה.

על שאלת הבוקר — היש הוא בקרבנו? — המזבח הזה הוא תשובת הערב. האויב בא אל מקום הספק, והאב נלחם עמם לעיני כול. משה עומד ליד המזבח בזרועות שעדיין רועדות מן ההרמה.