פרק 15
"התפללו שלא תהיה מנוסתכם בחורף"
מתי 24 · 26:1-2 · מרקוס 13
17 דק׳ קריאה
במבט אחד
יש מקום לתפילה בתוך החלטה.
מה שקבוע, ומה שפתוח
1מרקוס 13:3-4
פטרוס, יעקב, יוחנן ואנדרי
"אמור לנו, מתי יהיו הדברים האלה?"
2מתי 24:16
המנוסה
מצווה, בלשון ציווי: ינוסו
3מתי 24:20
העונה
"התפללו שלא תהיה מנוסתכם בחורף"
4מתי 24:36
היום
"רק אבי": לא תאריך, כתובת
ἡ φυγήהמנוסה2× הברית החדשה
מתי 24:20
מרקוס 13:18
בברית החדשה המילה קיימת רק במשפט שבו הוא אומר להתפלל עליה.
מחושב, על פי הלמה, בכל היחסות
- מתועד הציווי בפסוק 16, התפילה ארבעה פסוקים אחר כך, בפסוק 20.
- מפורש שהסדר הזה נותן מקום לתפילה בתוך החלטה; ושמתי 24:20 ו-24:36 יוצרים יחד ציר אחד.
- מחושב 16 צורות ציווי של להתפלל ולבקש מפיו בבשורות, ועוד שתי צורות קרובות (לוקס 11:2, 21:36); מלבד התפילה עצמה הוא אומר ארבע פעמים מה יש להתפלל.
I. האבנים
היום נוטה לערוב כשהוא יוצא מן המקדש. כך עברו הימים האחרונים ההם: ביום לימד במקדש, ואת הלילות עשה בחוץ, על ההר הנקרא הר הזיתים. העיר מאחוריו, דרך העמק, במעלה המדרון — בכל ערב אותה דרך.
תלמידיו ניגשים אליו כדי להראות לו את בנייני המקדש. כך כתוב, וזו תמונה מוזרה: אנשים מראים למישהו את המקדש בשעה שזה עתה יצא ממנו. אבל מי שעמד אי פעם באור האחרון מתחת לחומות ההן, מבין זאת. אצל מרקוס זה קול אחד, האומר מה שכולם חושבים:
והוא עונה:
בין האנשים בדרך ההיא הולך אנדרי, אחיו של שמעון פטרוס. הוא מן השעה הראשונה. הוא כבר הלך אחרי יוחנן המטביל, והדבר הראשון שעשה אחרי ששהה אחר צהריים אחד אצל ישוע, היה לחפש את אחיו שלו: "מצאנו את המשיח" — והביא אותו אליו.
כך נשאר. היכן שאנדרי צץ בסיפורים, הוא מביא איתו מישהו: הוא שהצביע על הנער הקטן עם חמש ככרות השעורים, וכשהיו יוונים שרצו לראות את ישוע, הם הגיעו אל אנדרי, ואנדרי הלך לומר זאת. איש של השורה השנייה, שעוזר לאחרים להגיע אל השורה הראשונה.
הערב הוא עובר את העמק ובאוזניו משפט גדול מדי בשביל העמק. לא אבן על אבן. לפני פחות משעה עוד הצביע על האבנים האלה. בתחתית המדרון הוא מתחיל לטפס.
II. השם הרביעי
על המדרון הוא מתיישב, מול המקדש. בית האלוהים ממש מולו, מעבר לעמק, והאור האחרון עליו — ובינו לבין הבית ההוא המילה שאיש עוד לא הצליח להשתחרר ממנה.
אז באים ארבעה אנשים ויושבים אצלו לבדם. מרקוס מונה את ארבעתם בשמם: פטרוס ויעקב ויוחנן ואנדרי.
שלוש פעמים מצרפת הבשורה הזאת שלושה בלבד. בבית יאירוס, ליד מיטת ילדה מתה, איש אינו רשאי להיכנס מלבד פטרוס, יעקב ויוחנן. על ההר הגבוה, שבו משתנה מראהו, עומדים אותם שלושה. ובקרוב, עמוק יותר בשבוע הזה, בגן למרגלות ההר הזה עצמו, הוא לוקח שוב את פטרוס, יעקב ויוחנן עמו.
אנדרי עומד אז בכל פעם בצד האחר של הדלת — האיש שמביא את כולם אל ישוע נשאר בעצמו בחוץ. פעם אחת הוא שם, וזה כאן: על המדרון הזה, בערב הזה, בשורה של ארבעה.
הארבעה האלה אינם זרים זה לזה. הם באים מאותם מים — שני זוגות אחים, דייגים, שנקראו מליד רשתותיהם — והבית בכפר נחום שבו התחיל הכול היה ביתם של שמעון ואנדרי, ויעקב ויוחנן נכנסו איתם. עכשיו הם יושבים מעל ירושלים, ואת השאלה הם שואלים יחד:
בבשורת מתי נשמרה גם המחצית השנייה של השאלה: ומה האות לבואך ולתום העידן. אבל המילה הראשונה היא "מתי". ארבעה אנשים רוצים תאריך, ואנדרי יושב ביניהם ומחכה לתשובה.
III. על חיים ומוות
התשובה ארוכה, והיא אפלה. הוא מדבר על מטעים שיבואו, על מלחמות ושמועות מלחמות, על צירים שאינם אלא התחלה. אז עולה אות, ומיד אחריו בא המשפט שבו הכול נכון לריצה:
האיש שעל הגג יורד במדרגות החיצוניות; האישה שבשדה אינה מסתובבת.
אז מקבל הערב הזה את תפילתו:
אצל מרקוס אותו משפט, בסיום מאופק יותר: התפללו שלא תהיה מנוסתכם בחורף. כך אין אדם מתפלל על טיול. כך מתפלל אדם על מנוסה של חיים ומוות.
אנדרי יושב ופניו אל העיר, ומה שהוא לומד הערב הוא להתפלל על מזג האוויר.
IV. הפעם הרביעית
מלבד התפילה שלימד אותנו, הוא אומר ארבע פעמים מראש מה יש להתפלל. פעם אחת מדובר בקציר: בקשו מאת אדון הקציר שישלח פועלים לקצירו. פעמיים מדובר במתפלל עצמו: התפללו שלא תבואו לידי ניסיון — וגם: בקשו שתיחשבו ראויים להימלט ולעמוד. ופעם אחת, כאן, מדובר במזג האוויר ובלוח השנה.
הדבר אינו מקטין את הפסוק הזה. הוא עושה אותו מוזר יותר.
הסדר הוא זה. המנוסה עצמה קבועה. הוא לא ניבא אותה אלא ציווה עליה, בלשון ציווי: ינוסו. אם כן, אין הוא אומר: התפללו שהמנוסה לא תבוא. המנוסה תבוא. מה שאינו קבוע הוא העונה — ובדיוק לשם הוא מכוון את התפילה.
יש אפוא מקום לתפילה בתוך החלטה. זו התגלית של הערב הזה על המדרון, והיא גדולה מכפי שהיא נראית. כאילו אב אומר לילדיו: שעלינו לצאת למסע הזה, זה קבוע, על זה אין לכם עוד מה לפתוח — אבל על מתי, על זה מותר לומר הכול סביב השולחן.
ויש עוד משהו מתחת לזה, והוא הרך ביותר בפסוק כולו: מי שאומר מה יש להתפלל על לילה שעוד לא ירד, כבר חשב על הלילה הזה. החורף נשקל עוד לפני שהיה פליט אחד. השבת נשקלה. עוד לפני שמישהו רץ, כבר דובר בבית על העונה.
אנדרי אינו מקבל הערב תאריך. הוא מקבל משהו אחר לקחת איתו במורד ההר: מילים לדרך, שהוכנו בידי מי שכבר חשב את הלילה עד סופו.
תיקארבעת הדברים שהוא נותן להתפלל עליהם
כל צורות הציווי של "להתפלל" ו"לבקש" בארבע הבשורות — כל צורה של προσεύχομαι, δέομαι ו-αἰτέω בציווי, ובכל מקום נבדק מה בא אחריה — 16 מקומות מפיו (השבעה עשר, מרקוס 6:22, הוא של הורדוס). ולצדם שני מקומות שבהם אותו ציווי עומד בצורה אחרת: לוקס 11:2 (ὅταν προσεύχησθε, λέγετε) ולוקס 21:36 (δεόμενοι, נסמך לציווי לשקוד). יחד 18, והם מתחלקים לשלושה סוגים. (מחושב, על פי ה-Textus Receptus.)
הוא אומר בעד מי יש להתפלל — מתי 5:44 = לוקס 6:28: "התפללו בעד רודפיכם".
הוא אומר שיש להתפלל, בלי תוכן — מתי 6:6 ("התפלל אל אביך אשר בסתר") · מתי 7:7 = לוקס 11:9 (בקשו, חפשו, דפקו) · מרקוס 13:33 ("היזהרו, שקדו והתפללו — כי אינכם יודעים מתי העת", והפסוק הזה עומד באותו נאום כמו הפסוק של הפרק הזה) · יוחנן 16:24 ("בקשו ותקבלו").
הוא אומר מה יש להתפלל — במשפט תוכן — חמש אמירות:
מלבד התפילה עצמה, אפוא ארבע פעמים: פעם אחת על הקציר ועל פועליו, פעמיים על המתפלל עצמו, ופעם אחת על עונה ועל יום בשבוע. (הספירה: מחושב; החלוקה לשלושה סוגים הולכת אחרי משפטי התוכן עצמם.)
מומחהמילה אחת, פעמיים
שם העצם ἡ φυγή, "המנוסה", מופיע פעמיים בכל הברית החדשה: מתי 24:20 ומרקוס 13:18 — בשתי הפעמים בתוך הציווי האחד הזה להתפלל. (מחושב, על פי הלמה, בכל היחסות.) המילה קיימת בברית החדשה רק במשפט שבו הוא אומר להתפלל עליה. והצורה זהה בשתיהן: ἡ φυγὴ ὑμῶν — שם העצם ביחיד, כינוי הקניין ברבים. מנוסה אחת, של רבים. (הצורה: מתועד; שיש לה משקל: מפורש.)
ההבדל בין השתיים: מתי כותב χειμῶνος μηδὲ ἐν σαββάτῳ, מרקוס רק χειμῶνος. רק מתי מוסיף "וגם לא בשבת". ואצל לוקס אין הציווי: לוקס 21 מכיר את אותה מנוסה — "אז ינוסו אשר ביהודה אל ההרים" (21:21) — ואת אותו "אוי" להרות (21:23), אבל אף לא מילה על תפילה ושום חורף; הוא עובר מן המנוסה ישר אל "ימי נקמה" (21:22). (מחושב.) מדוע האחד מזכיר את השבת והאחר לא, ומדוע אצל השלישי אין התפילה, איני מכריע; על כל אחת מן השאלות האלה יש ספרות שהספר הזה אינו מכריע בה. מה שכתוב הוא שכך הדבר.
V. הכתובת
בהמשך אותו נאום — אותו ערב, אותן ארבע פנים — הוא אומר מה קורה ל"מתי" שבשאלתם:
זה לצד זה, מפה אחד, על מדרון אחד: התפללו על העונה — וגם: היום שייך לאבי. הארבעה אינם מקבלים תאריך, ואין זה סירוב: זו כתובת. על השאלה "מתי" הוא עונה במקום שבו התשובה גרה.
וממש לצד הציווי להתפלל עומד עוד משפט כזה, והוא עושה אותה תנועה:
מישהו מקצר את הימים, והדבר נעשה למען אנשים שצריכים לעבור דרכם. בתוך מה שקבוע מתחשבים במי שהולכים בו — בעונת המנוסה, ובאורך הימים. פעמיים בנאום אחד מתכופף הקבוע סביב בני אדם.
מומחההיום מונח אצל האב
מתי 24:36 — περὶ δὲ τῆς ἡμέρας ἐκείνης καὶ τῆς ὥρας οὐδεὶς οἶδεν, οὐδὲ οἱ ἄγγελοι τῶν οὐρανῶν, εἰ μὴ ὁ πατήρ μου μόνος — "אך על היום ההוא והשעה ההיא אין איש יודע, גם לא מלאכי השמים — רק אבי."
מרקוס 13:32 — אותו משפט, עם שתי מילים נוספות: οὐδὲ οἱ ἄγγελοι οἱ ἐν οὐρανῷ, οὐδὲ ὁ υἱός, εἰ μὴ ὁ πατήρ — "גם לא המלאכים אשר בשמים, גם לא הבן — רק האב."
ה"גם לא הבן" הזה כתוב שם, והספר הזה אינו מסביר אותו — נכתב עליו במשך מאות שנים, וכל מה שהיה נוגע בו כאן, היה פותח ספר אחר. באלגוריתם האלוהים השתמשתי בפסוק הזה כבריח נגד כל קביעת תאריכים, לצד מעשי השליחים 1:7, ושם הוא שומר על התפקיד הזה. כאן הוא עומד כמו שהוא בנאום הזה: לא חידה אלא כתובת. ארבעה אנשים שואלים "מתי", והתשובה מצביעה הביתה — εἰ μὴ ὁ πατήρ. (הכתובים: מתועד; על ה"גם לא הבן" אין כאן הכרעה.)
כשהשלים את כל הדברים האלה, הוא אומר להם: אתם יודעים כי בעוד יומיים הפסח — ובן האדם נמסר להיצלב. פסח: החג בחודש שבו השעורה מבשילה. סביבם על המדרון — אביב.
החורף שעליו נתן להם זה עתה מילים אינו מופיע בשום לוח שהם יכולים לעיין בו — אבל הלילה שכן מופיע בלוח, בעוד יומיים, הוא שלו. למנוסה שלהם נתן תפילה; הוא עצמו נשאר.
אז הם יורדים מן ההר, אל העמק, שבו כבר לילה. ארבעה אנשים, ואחד מהם הוא האיש שכל ימיו הביא אנשים אל ישוע — את אחיו, נער קטן עם ככרות, יוונים מרחוק. עכשיו אנדרי נושא משהו לכיוון ההפוך: הרחק מישוע, אל העולם, בשביל מי שיזדקק לו יום אחד. לא תאריך. מילים.
לבהחורף והיום
אולי משהו בחייך כבר קבוע. תוצאה הגיעה, דלת נסגרה, דרך צריכה להיעשות ולא אתה בחרת בה. ואולי איפשהו בדרך פסקה תפילתך, כי חשבת: מה שקבוע, קבוע — מי אני שאומר על זה עוד משהו.
על מדרון הר הזיתים לימד הבן דבר אחר. המנוסה הייתה קבועה; הוא עצמו ציווה עליה. וארבעה פסוקים אחר כך נתן לה תפילה. לא: התפללו שזה יעבור. אלא: התפללו על העונה. בתוך ההחלטה הושאר מקום, והוא עצמו הצביע עליו. כך מותר לך להתפלל בתוך מה שקבוע — על העונה, על המועד, על נסיבות הדרך שלא בחרת בה. אין זו תפילה קטנה למי שכבר אינו מעז את הגדולה; זו התפילה שהוא עצמו לימד.
ואת היום עצמו אינך צריך לדעת, ואין זו עניות. על היום ההוא והשעה ההיא אין איש יודע — רק אבי, אמר. הכבד מכל מה שבא מונח בבית, אצל האב, ושם הוא מונח היטב. הילד רשאי לדבר על מזג האוויר; את התאריך נושא הוא.
עוד דבר אחד. כתוב "מנוסתכם" — זו מנוסה אחת, של רבים, והמילים לקראתה ניתנו כבר באביב, שנים לפני שמישהו נזקק להן. אב כזה הוא: הוא חושב על הלילה לפני שהוא יורד, גם על שלך. ומי שיצטרך לרוץ יום אחד, אינו רץ בלי מילים ואינו רץ לבדו. התפילה כבר הייתה מוכנה, והיא נפתחת ברבים: "אבינו".