את לחם חוקנו תן לנו היום

I. שמועה על לחם

בשדות מואב קמה אישה.

10 שנים קודם לכן הגיעה לכאן עם בעל ושני בנים, משום שהיה רעב בארץ שעזבו. הספר המספר את סיפורה מציב כבר בפסוקו הראשון את הרעב ואת השם זה לצד זה: ויהי רעב בארץ, וילך איש מבית לחם — בית הלחם.1 מי שגר שם ואין לו לחם, גר בתוך שם שאינו נכון עוד.

מואב הייתה אמורה להיות ההישרדות, והיא נעשתה קבר: תחילה מת הבעל, אחר כך שני הבנים. נותרת אישה, נעמי, עם שתי כלות מואביות — שלוש אלמנות בארץ זרה.

ואז, באמצע סיפור המוות הזה, בא פסוק אחד שעוסק בלחם: "ותקם היא וכלתיה ותשב משדי מואב, כי שמעה בשדה מואב כי פקד יהוה את עמו לתת להם לחם."2

זה כל מה שיש לה. לא מכתב, לא הזמנה, לא צידה לדרך. שמועה — שבבית שוב נותנים. היא, ככל שהכתובים מספרים, האדם היחיד ששב על עקבותיו משום ששמע שניתן לחם. על סמך השמועה הזאת היא מתחילה ללכת.

לעם שאליו היא בדרך יש היסטוריה ישנה עם לחם יומי, וההיסטוריה הזאת תלויה בארבעה שולחנות. מעל כל הארבעה עומד בכתובים אותו ביטוי: דבר יום ביומו. בפעם הראשונה שהוא נשמע, צועקים אותו.

מצרים זה עתה מנעה את התבן. מעתה העם צריך לקושש קש בעצמו, והנוגשים קובעים את הקצב: כלו מעשיכם, דבר יום ביומו, כאשר בהיות התבן. מי שאינו עומד במכסה מוכה, ושוטרי ישראל שומעים את השאלה שכל נוגש שואל: מדוע לא כליתם, גם תמול גם היום?3

שלוש מילים עבריות הן, וכאן הן מדיפות ריח של טיט לבנים ושל הצלפת שוט. במצרים היומי הוא דבר שאדם חייב לספק, יום אחר יום, למי שלעולם אינו שבע.

אותן שלוש מילים חוזרות במדבר, 11 פרקים אחר כך, ואז הכול בהן השתנה מלבד הצורה. "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו."4 אין עוד מכסה שצריך להעלות למעלה — יש מתנה שיורדת למטה. מה שהנוגש תבע, נופל כאן מן השמים, באותן מילים בדיוק, כאילו הלשון עצמה רוצה שתשמע את ההבדל.

והן חוזרות עוד פעמיים, בשתיהן ליד שולחן בבבל. שם יושב מלך זקן של יהודה שישב 37 שנים בבית הכלא. שליט חדש נושא את ראשו, מדבר אתו טובות, נותן את כסאו מעל כסאות המלכים האחרים ומושיב אותו לאכול על שולחנו, כל הימים: "וארחתו ארחת תמיד נתנה לו מאת המלך דבר יום ביומו כל ימי חיו."5

זהו טוב לב של ממש — והוא נשאר טוב הלב של הכוח שהחריב את עירו. יהויכין אוכל בכל יום, כל חייו, מן היד שלקחה אותו בשבי.

ובאותה בבל עצמה, אצל גל גולים מוקדם יותר, מקצה החצר לקבוצת נערים דבר יום ביומו מפת בג המלך ומן היין שהמלך עצמו שותה. זו זכות, וזו תוכנית: שלוש שנים ליד השולחן הזה, ואתה שייך לארמון. ואז כתוב שדניאל שם על לבו שלא להתגאל בהם.6 את היומי אפשר אפוא גם לסרב לקבל — דווקא כשהוא בא מן השולחן הלא נכון.

ארבעה שולחנות, ומעליהם אותן שלוש מילים. אצל פרעה היומי הוא מכסה. אצל המארח של יהויכין, חסד. בחצר נבוכדנצר, תוכנית — ודניאל מסרב בנימוס. פעם אחת, רק פעם אחת, הוא נופל מן השמים.

כל שולחן גם עושה ממי שאוכל לידו משהו אחר. ליד שולחנו של פרעה הוא עבד; ליד שולחנה של בבל, אסיר שזכה בחנינה, או נער חניך שאמור להיעשות לאיש חצר. רק תחת השמים הפתוחים אינו אף אחד מאלה — פשוט אדם רעב, שמלקט את מה שהונח בשבילו.

לאישה שבדרך ממואב אין מה לסחור ליד אף אחד מן השולחנות האלה. אין לה עוד מכסה לספק, ואין חצר שמעניקה לה מנה. יש לה שמועה, והיא מן הסוג האחרון: לא שיש מה להרוויח, אלא שנותנים.

II. היכן שהלחם נופל

מה שקודם במדבר ללחם אינו תפילה. זו תלונה.

כל העדה מתלוננת על משה ועל אהרון, וזיכרון העבדות כבר מקבל צבע חדש: מי יתן מותנו בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע.7 כך עבד אינו זוכר את כבליו — רק את סירו. משה מעמיד את הדברים על דיוקם, פעמיים, באותן מילים: לא עלינו תלונותיכם, כי על יהוה.8

ואז באה תשובת יהוה לתלונה שהופנתה אליו. אין זה רעם. זה תפריט: בערב בשר, ובבוקר לחם לשובע.9

הם התלוננו, והוא האכיל אותם. אין ביניהם שום נזיפה. מי שרוצה לדעת איזה אל זה, אינו יכול לעקוף את הסדר הזה: הדבר הראשון שהאב הזה עושה עם ילדים מתלוננים הוא לערוך את השולחן.

וזה לא נגמר בעונה אחת. 40 שנה, עד שהגיעו אל קצה הארץ הנושבת, המשיך הלחם לרדת.10

דבר אחד כתוב ליד הלחם שעושה אותו כפול: למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. לחם וניסיון, בפסוק אחד — וזה הפסוק היחיד בכל המקרא העברי שבו השניים עומדים יחד.11

הלחם היומי הוא אצל האל הזה בעת ובעונה אחת בית הספר: בכל יום די, לעולם אי אפשר לאגור, ובכל בוקר מחדש השאלה אם אתה מעז לסמוך על הנותן גם בשביל מחר.

איך בית הספר הזה פועל הלאה — הריקבון של מה שנשמר, היוצא מן הכלל של השבת, היד שנשארת מחוץ לתמונה — כבר סופר בבית הזה במלואו, ואין צורך לחזור עליו כאן.12

מגילת רות אינה מזכירה את המדבר, והמדבר אינו מכיר את רות; הפרק הזה הוא שמניח את השניים זה לצד זה, והוא אומר זאת במפורש. אבל זה מה שמונח כאן זה לצד זה: אל שנותן קודם כול לאכול לילדים מתלוננים — ואישה בידיים ריקות שהולכת אליו, על סמך שום דבר מלבד הידיעה שהוא שוב נותן.

III. מים מרים

כשהדרך ממואב מגיעה לסופה, כל בית לחם נכנסת לתכונה.

שתי נשים נכנסות לעיר: נעמי, והמואבייה שנדבקה בה.13 נשות העיר אומרות: הזאת נעמי? 10 שנים ושלושה קברים מפרידים בין השאלה הזאת לבין תשובתה.

היא מבקשת שם אחר, שם מר, ואומרת מדוע במשפט אחד שמראה את ידיה: אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני יהוה.14 ואז הספר מוסיף את מועדו, יבש כרישום ביומן: והמה באו בית לחם בתחלת קציר שערים.15

האישה הריקה מגיעה ברגע שבו הארץ במלוא שפעה.

גם עמה, בדרכו אל הלחם, עבר קודם ליד מים מרים. שלושה ימים — זה הזמן שלוקח לעם שעבר דרך ים עד שהוא צמא שוב. הם שרו על החוף, בתופים, ואז פנתה השיירה אל מדבר שור. שלושה ימים של כלום.

ואז, במרחק: מים. מחישים את הצעד, כורעים על השפה — ויורקים. המים מרים, והמקום נקרא על שמם עד היום: מרה.16

התלונה מתחילה כבר כאן, וגם כאן משה מביא אותה למקום שבו היא צריכה להישמע. ואז יהוה עושה דבר קטן: הוא מורה על עץ. העץ מושלך אל המים, והמים נעשים מתוקים. שם, ליד המעיין האחד הזה, הוא נותן לעם חוק ומשפט — ואז משפט שאיש לא צפה, כי אין זה ציווי. זו הצגה עצמית: אני יהוה רופאך.17

שלושה ימים אחרי הים, במכשול הראשון של החירות, הוא אומר מי הוא רוצה להיות בשביל העם הזה — מעצמו, בלי שנשאל, לעם מתלונן ליד מעיין מר. והתחנה הבאה היא מדבר סין, שם הלחם יורד. הוא מרפא לפני שהוא מאכיל; זה אותו מסע, ואותה יד.

נעמי, שנכנסה מרה אל בית הלחם, עומדת בפתחו של קציר שלא היא זרעה.

IV. המילה שאיש אינו מכיר

בקשת הלחם עצמה נושאת, ביוונית שבה היא נשמרה, חידה שנעשתה בלתי נראית בתרגום.

"לחם חוקנו" — אבל המילה שתורגמה כאן "חוקנו" היא מילה שאיש אינו משתמש בה מלבד זאת. היא מופיעה בשני הנוסחים של התפילה הזאת, ומחוץ להם בשום מקום בכתובים. כבר בכנסייה הקדומה לא ידעו מה לעשות בה; מה פירושה המדויק, לא הוכרע עד היום.

דבר אחד אפשר בכל זאת לומר עליה, והוא מספיק: למשפחה של התפילה הזאת יש מילה משלה ללחמה. מה שהילד מבקש מן האב יום יום נקרא בלשון התפילה בשם שאינו קיים מחוץ לתפילה הזאת — כאילו לשולחן הזה יש מילה ביתית משלו. התפילה יומיומית ביותר דווקא היכן שלשונה זרה ביותר: באמצע הבקשה ללחם עומדת המילה היחידה שאינה מופיעה בשום מקום אחר.

העיר של נעמי נושאת את לחמה בשמה; המשפחה של התפילה הזאת נושאת את לחמה במילה שקיימת רק ליד השולחן הזה. בית מזהים לפי מילים כאלה. ומי שמצטרף לשולחן אינו צריך לדעת להסביר אותה — ההסבר הוא למלומדים; ההצטרפות לשולחן היא לילדים.

V. תן — והמשך לתת

מתי ולוקס מוסרים כל אחד את בקשת הלחם בצורה משלו, ושתי הצורות יחד אומרות יותר מכל אחת לבדה.

מתי כותב תן, ו"היום": יום אחד, מתנה אחת, היום. לוקס כותב המשך לתת, ו"יום יום": ברז שמותר להשאיר פתוח. זה הבדל סגנוני רגיל בין שני אוונגליסטים; אף אחד מהם אינו מתקן את חברו. אבל מה שכל צורה אומרת, אכן כתוב שם: הבקשה האחת הולמת את הבוקר שבו מלקטים, האחרת את מסע 40 השנים.

ול"היום" של מתי יש הד בהמשך הפרק שלו עצמו: "אל תדאגו אפוא למחר."18 מי שמבקש היום, אינו צריך לסחוב גם את המחר.

ועכשיו הצורה של לוקס. המשך לתת — צורת הציווי הזאת נדירה בברית החדשה, והמקומות האחרים שבהם היא נשמעת אינם תפילות. הם הוראות, אלינו: "תן לשואל ממך."19 מה שהילד מבקש מן האב במילה הזאת, הבן מטיל על הילד באותה מילה עצמה, כלפי כל מי שמבקש מן הילד דבר מה. הבית מעביר הלאה.

בבית לחם אפשר לראות איך נראית ההעברה הזאת, בסעודה רגילה בעונת הקציר. רות הלכה ללקט אחרי הקוצרים, בחלקת שדה שמתברר שהיא של בועז, ולעת האוכל הוא קורא לה: "גשי הלם ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחמץ." הוא מושיט לה קלי; היא אוכלת, שבעה, ומותירה.20 זו הפעם השנייה שספרה מדבר על לחם, והאחרונה. בפעם הראשונה הייתה זו שמועה — שיהוה נתן אותו. עכשיו זו פת ביד של אישה זרה, שהושיט לה איש ליד שולחנו.

ואת מה שהותירה היא נושאת באותו ערב אל העיר ונותנת לחמותה.21 כך מגיע הלחם הנתון אל נעמי: לא כגשם מן השמים, אלא כשארית של סעודה — שהושיטה יד אחת והעבירה יד אחרת. השמועה שבגללה יצאה ממואב נעשתה פת לחם בידיה.

VI. שולחן אחד יותר מדי

יש בכתובים עוד שולחן אחד, והוא האחרון מסוגו.

המילה "לחם" מופיעה במקרא בדיוק פעם אחת בארמית, והיא מופיעה באולם משתה: בלשאצר המלך ערך סעודה גדולה — לְחֶם רַב — ל-1,000 שריו, ושתה יין לעיני ה-1,000.22 בא הצו להביא את הכלים שנלקחו מן ההיכל בירושלים, והיין עובר מיד ליד בכלי בית האלוהים.

ואז יוצאות אצבעות של יד אדם, וכותבות על הסיד.

באותו לילה נמנית מלכותו ובאה אל קצה.23 הלחם הארמי היחיד בכתובים עומד על שולחנו של מלך שאינו יודע שזו סעודתו האחרונה.

הכתובים עצמם הציבו לידו את השולחן האחר של בבל — ספר אחד, שני שולחנות — והם משקפים זה את זה עד כדי המחווה: בלשאצר מביא את הקודש אל שולחנו; דניאל מסרב למה שבא משולחנו שלו.

הנער שסירב לפת בג המלך וביקש זרעונים ומים, נראה אחרי 10 ימים טוב יותר מכל מי שאכל ליד שולחן החצר — והוא האריך ימים יותר מן הממלכה עצמה: "ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש המלך."24 אותה עיר, שני שולחנות. השולחן המלא ביותר של בבל לא הזין איש באותו לילה; הדל ביותר החזיק אדם בחיים עד מעבר לנפילת הממלכה.

לא כל שולחן ערוך מזין. זה השיעור האחרון של שלוש המילים שבהן נפתח הפרק הזה, וזו הסיבה שלבקשת הלחם יש כתובת. היא אינה מבקשת את היומי מן השולחן שתובע אותו, ולא מן השולחן שמעניק אותו כל עוד המארח חי. היא מבקשת אותו מן השמים.

ובבית לחם מגיע הספר שנפתח ברעב ובשלושה קברים אל דפו האחרון. הקציר תם; בשער נעשתה הגאולה, בועז לקח את רות לאישה, ואז רושם הספר את הנס השקט ביותר שלו באותו פועל שבו נפתחה השמועה: ויתן יהוה לה הריון.25

נשות העיר — אותן נשים ששאלו בבואה: הזאת נעמי? — עומדות עכשיו סביב בית אחד ואומרות: ילד בן לנעמי. הן קוראות לו עובד; הוא אבי ישי, אבי דוד.

ונעמי לוקחת את הילד ומניחה אותו בחיקה.

הידיים שנכנסו ריקות אל בית הלחם הן הדבר האחרון שהספר מראה, והן מלאות. היא קמה על סמך שמועה: ששוב נותנים. ספרה מסתיים במתנה שבחיקה.