היא נישאת, נסתרת, מפותה בדברים אל לבה, מובאת אל מקום שאלוהים עצמו שוכן בו. אך אין אדם חי מביטחון בלבד. מסתור שגוועים בו ברעב אינו מסתור. ומשום כך באה בהכרח השאלה המפוכחת ביותר בכל הספר הזה, השאלה שכל אם, כל פליט, כל אדם וילדים על זרועו שואל ראשונה: ממה היא חיה שם? מה אוכל עם שלם במדבר, בארץ שמעצם הגדרתה דבר אינו צומח בה?
הטקסט נותן תשובה, והיא תשובה מוזרה, שכן היא מעלימה בדיוק את מה שהיית רוצה לדעת. כתוב: "לְמַעַן יָזִינוּ אוֹתָהּ שָׁם" (התגלות 12:6), ומעט לאחר מכן: "אֲשֶׁר הִיא נִזּוֹנָה שָׁם" (12:14). היא ניזונה — אך בידי מי? בפעם הראשונה הדבר סתמי: "יזינו אותה", בלי נושא, כאילו בא המזון מן האין. בפעם השנייה הוא סביל: "היא ניזונה", והדגש עליה, לא על היד הנותנת. פעמיים מוחזקת היד המזינה בכוונה בצל. לא כתוב שיש מטבח, לא אסם, לא טבח. כתוב רק שאוכלים, ושלא היא המסדרת זאת.
ואין זו רשלנות של הטקסט. כך בדיוק כבר קרה פעם אחת. שכן יש עם שכבר עבר את זה — ניזון במדבר בידי יד שלא יכול היה לראותה.
זה קרה בפעם הראשונה ביציאת מצרים, בשבועות שלאחר שעבר העם את ים סוף. הלחם ממצרים אזל, הרעב הכה, והעם הלין. ולמחרת בבוקר היה מונח על הארץ דבר שמעולם לא היה מונח שם: "דַּק מְחֻסְפָּס, דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ" (שמות 16:14). איש לא ידע מה זה. הם שאלו זה את זה, מילה במילה: "מָן הוּא — כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא" (שמות 16:15). והשאלה התמהה עצמה נעשתה שמו. בעברית אין הדבר טעון הסבר: השאלה מַה הוּא והשם מָן עומדים באותו פסוק עצמו, זה לצד זה. לא היה לו שולח, לא מוצא שאפשר להצביע עליו; הוא פשוט היה מונח שם, בכל בוקר, עד שהמסה אותו השמש. ואלוהים אמר עליו: "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" (שמות 16:4). לחם ממטיר. מזון היורד מן האוויר במקום שדבר אינו צומח בו. היד המזינה נשארה בלתי נראית; רק הלחם היה שם.
ואלוהים הסביר מדוע עשה זאת כך — מדוע לחם שאינך רואה בא, ולא אסם מלא. "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ [...] לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים 8:3). המן היה בית מדרש. הוא לימד את העם את העמוק ביותר שאדם יכול ללמוד: שאינך חי ממה שמונח לך באסם, כי אם ממה שיוצא מפי אלוהים — שכל לחם, גם הרגיל, נופל בסופו של דבר מידו, ושהשוכח זאת רעב בתוך שפעו. המן היה גם ניסיון. אלוהים נתן אותו "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" (שמות 16:4), "לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ" (דברים 8:2). ניסיון זה נוגע גם באישה שבמדבר. שהתגלות 12:17 מתארת את יתר זרעה כמי ששומרים את מצוות האלוהים, אין בכך כדי לשלול את הניסיון שלה עצמה.
ולאותו מן נלוותה תקנה אחת האומרת הכול על האופן שבו מזין אלוהים את עמו. אי אפשר היה לאגור אותו. משה אמר: "אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" — ואחדים הותירו בכל זאת, מפחד המחר, ולמחרת "וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ" (שמות 16:19-20). המן לא נתן לעצמו להיאגר. הוא בא טרי, יום יום מחדש, והמנסה לשמרו כדי לבטח את עצמו מפני יום המחר נשאר עם ריקבון בלבד. היה עליך לבוא בכל בוקר מחדש, בידיים ריקות, ולבטוח שיהיה מונח שוב. יום אחד היה יוצא מן הכלל — לפני השבת ירד לחם משנה, והוא כן נשמר (16:22-26) — אך הכלל היה: חיה ליומך, לקוט את הניתן, וסמוך על הנותן למחר.
ומשום כך מעלים הטקסט את היד המזינה: האישה ניזונה כדרך שניזון העם אז, במן. לא ממחסן שמישהו הכין מראש, לא ממרתף מלא צידה לשלוש שנים וחצי, כי אם מלחם המונח בכל בוקר מחדש על הארץ מיד שאינה נראית. ביטחונה במדבר אינו תלוי במה שנאגר, כי אם במי שמזין. ומשום כך עומד הפועל בלשון סביל: היא ניזונה. אין היא זורעת, אין היא צדה, אין היא אוגרת. תפקידה היחיד הוא תפקידו של העם במדבר הראשון — לבוא בכל בוקר מחדש ולקבל את המונח.
וכאן נוגע המדבר בדבר שכל אדם מכיר בעומק אי־שקטו. שכן הפחד הבא בלילה הוא כמעט תמיד פחד המחר: איך אתקיים, ומה אם ייגמר, ומה אם בעוד זמן מה לא יהיה מונח דבר? והמן הוא תשובת אלוהים בדיוק לפחד הזה, והיא תשובה קשה ורכה בבת אחת. קשה, משום שהוא מסרב לתת לך מלאי שיעשה אותך בלתי תלוי בו; אין הוא נותן אסם מלא, שכן אסם מלא מלמד אותך לבטוח באסם במקום בו. ורכה, משום שתחת זאת הוא נותן דבר טוב יותר: את עצמו, בכל בוקר מחדש, נאמן כשחר. משום כך לא התפלל הבן לימים "תן לנו מלאי לשנה", כי אם "תֵּן לָנוּ הַיּוֹם לֶחֶם חֻקֵּנוּ" (מתי 6:11) — זו תפילת מן, תפילתו של מי שלמד לחיות ליומו מתוך יד שמעולם לא דילגה על בוקר. והאוזן העברית שומעת מאחוריה את דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ של שמות 16.
אולי אתה מונה את מלאיך ורואה שאינו מספיק — מעט מדי כסף, מעט מדי כוח, מעט מדי ימים לשאת את כל הבא עליך. אם כן, זה מה שיש לאישה שבמדבר לומר לך: אינך חי ממלאיך. אתה חי מכל מוצא פי אלוהים, וזה אינו אוזל. היד המזינה נשארת בלתי נראית, אך היא שם בכל בוקר, והיא מבקשת ממך דבר אחד בלבד — שתבוא, בידיים ריקות, ותיקח את המונח. האלוהים אשר הזין עם שלם 40 שנה בארץ בלי קציר, והמבטיח להזין את אשתו במדבר שדבר אינו צומח בו, אינו עומד לדלג דווקא אצלך על הבוקר הראשון.
היא ניזונה, יום יום מחדש, מיד שאין היא רואה. אך לאותה יד יש יותר מדרך אחת.
העמקההנותן הנסתר — trephō, המן, והאנטי־מלאי
הפועל ל"הזין" בשני הפסוקים הוא trephō. ב־12:6 הוא עומד בלשון רבים סתמית (hina trephōsin autēn, "למען יזינו אותה") — דרך יוונית מקובלת לנקוב בפעולה בלי לנקוב בעושה אותה; ב־12:14 בלשון סביל (hopou trephetai, "אשר היא ניזונה שם"). שתי הצורות מחזיקות את היד המזינה מחוץ לתמונה. אין זו עמימות כי אם רבת־משמעות: זהו דקדוקו של המן, שהיה מונח בכל בוקר על הארץ "בלי שולח" (שמות 16). והשם מָן עצמו בא מן השאלה מָן הוּא, "מה הוא?" (שמות 16:15) — הלחם היה כפשוטו חסר השם, והעברית מעמידה את השאלה ואת השם באותו פסוק. מתועד היטב (התצפית הדקדוקית ורקע המן).
שני נתונים מסיפור המן נושאים את הפרק הזה. (1) הלקח. דברים 8:2-3 מפרש את המן במפורש: הוא לימד "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם" — תלות, לא הסתפקות עצמית. (2) אי־אפשרות האגירה. שמות 16:19-20: מן שנשמר "וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ"; היה צריך ללקטו טרי בכל יום (עם יוצא הדופן של השבת, 16:22-26). שמירת האישה מסומנת בכך כאספקה יומית מידו של אלוהים, לא כמלאי שנאגר. שהזנת האישה הולכת בדפוס הזה (טיפוס המן, נותן נסתר, בלי מחסן) — קריאה שקולה, נישאת היטב בידי דקדוק ה־trephō ורקע שמות 16. (תיאור מודרני ורווח שלפיו נאגרו מלאים ממשיים לקראת מנוסת אחרית הימים עומד כאן מפורשות מבחוץ: הטקסט אינו מצביע על מחסן כי אם על מן.)
היא נישאת, נסתרת, מפותה בדברים אל לבה, מובאת אל מקום שאלוהים עצמו שוכן בו. אך אין אדם חי מביטחון בלבד. מסתור שגוועים בו ברעב אינו מסתור. ומשום כך באה בהכרח השאלה המפוכחת ביותר בכל הספר הזה, השאלה שכל אם, כל פליט, כל אדם וילדים על זרועו שואל ראשונה: ממה היא חיה שם? מה אוכל עם שלם במדבר, בארץ שמעצם הגדרתה דבר אינו צומח בה?
הטקסט נותן תשובה, והיא תשובה מוזרה, שכן היא מעלימה בדיוק את מה שהיית רוצה לדעת. כתוב: "לְמַעַן יָזִינוּ אוֹתָהּ שָׁם" (התגלות 12:6), ומעט לאחר מכן: "אֲשֶׁר הִיא נִזּוֹנָה שָׁם" (12:14). היא ניזונה — אך בידי מי? בפעם הראשונה הדבר סתמי: "יזינו אותה", בלי נושא, כאילו בא המזון מן האין. בפעם השנייה הוא סביל: "היא ניזונה", והדגש עליה, לא על היד הנותנת. פעמיים מוחזקת היד המזינה בכוונה בצל. לא כתוב שיש מטבח, לא אסם, לא טבח. כתוב רק שאוכלים, ושלא היא המסדרת זאת.
ואין זו רשלנות של הטקסט. כך בדיוק כבר קרה פעם אחת. שכן יש עם שכבר עבר את זה — ניזון במדבר בידי יד שלא יכול היה לראותה.
זה קרה בפעם הראשונה ביציאת מצרים, בשבועות שלאחר שעבר העם את ים סוף. הלחם ממצרים אזל, הרעב הכה, והעם הלין. ולמחרת בבוקר היה מונח על הארץ דבר שמעולם לא היה מונח שם: "דַּק מְחֻסְפָּס, דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ" (שמות 16:14). איש לא ידע מה זה. הם שאלו זה את זה, מילה במילה: "מָן הוּא — כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא" (שמות 16:15). והשאלה התמהה עצמה נעשתה שמו. בעברית אין הדבר טעון הסבר: השאלה מַה הוּא והשם מָן עומדים באותו פסוק עצמו, זה לצד זה. לא היה לו שולח, לא מוצא שאפשר להצביע עליו; הוא פשוט היה מונח שם, בכל בוקר, עד שהמסה אותו השמש. ואלוהים אמר עליו: "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" (שמות 16:4). לחם ממטיר. מזון היורד מן האוויר במקום שדבר אינו צומח בו. היד המזינה נשארה בלתי נראית; רק הלחם היה שם.
ואלוהים הסביר מדוע עשה זאת כך — מדוע לחם שאינך רואה בא, ולא אסם מלא. "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ [...] לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים 8:3). המן היה בית מדרש. הוא לימד את העם את העמוק ביותר שאדם יכול ללמוד: שאינך חי ממה שמונח לך באסם, כי אם ממה שיוצא מפי אלוהים — שכל לחם, גם הרגיל, נופל בסופו של דבר מידו, ושהשוכח זאת רעב בתוך שפעו. המן היה גם ניסיון. אלוהים נתן אותו "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" (שמות 16:4), "לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ" (דברים 8:2). ניסיון זה נוגע גם באישה שבמדבר. שהתגלות 12:17 מתארת את יתר זרעה כמי ששומרים את מצוות האלוהים, אין בכך כדי לשלול את הניסיון שלה עצמה.
ולאותו מן נלוותה תקנה אחת האומרת הכול על האופן שבו מזין אלוהים את עמו. אי אפשר היה לאגור אותו. משה אמר: "אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" — ואחדים הותירו בכל זאת, מפחד המחר, ולמחרת "וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ" (שמות 16:19-20). המן לא נתן לעצמו להיאגר. הוא בא טרי, יום יום מחדש, והמנסה לשמרו כדי לבטח את עצמו מפני יום המחר נשאר עם ריקבון בלבד. היה עליך לבוא בכל בוקר מחדש, בידיים ריקות, ולבטוח שיהיה מונח שוב. יום אחד היה יוצא מן הכלל — לפני השבת ירד לחם משנה, והוא כן נשמר (16:22-26) — אך הכלל היה: חיה ליומך, לקוט את הניתן, וסמוך על הנותן למחר.
ומשום כך מעלים הטקסט את היד המזינה: האישה ניזונה כדרך שניזון העם אז, במן. לא ממחסן שמישהו הכין מראש, לא ממרתף מלא צידה לשלוש שנים וחצי, כי אם מלחם המונח בכל בוקר מחדש על הארץ מיד שאינה נראית. ביטחונה במדבר אינו תלוי במה שנאגר, כי אם במי שמזין. ומשום כך עומד הפועל בלשון סביל: היא ניזונה. אין היא זורעת, אין היא צדה, אין היא אוגרת. תפקידה היחיד הוא תפקידו של העם במדבר הראשון — לבוא בכל בוקר מחדש ולקבל את המונח.
וכאן נוגע המדבר בדבר שכל אדם מכיר בעומק אי־שקטו. שכן הפחד הבא בלילה הוא כמעט תמיד פחד המחר: איך אתקיים, ומה אם ייגמר, ומה אם בעוד זמן מה לא יהיה מונח דבר? והמן הוא תשובת אלוהים בדיוק לפחד הזה, והיא תשובה קשה ורכה בבת אחת. קשה, משום שהוא מסרב לתת לך מלאי שיעשה אותך בלתי תלוי בו; אין הוא נותן אסם מלא, שכן אסם מלא מלמד אותך לבטוח באסם במקום בו. ורכה, משום שתחת זאת הוא נותן דבר טוב יותר: את עצמו, בכל בוקר מחדש, נאמן כשחר. משום כך לא התפלל הבן לימים "תן לנו מלאי לשנה", כי אם "תֵּן לָנוּ הַיּוֹם לֶחֶם חֻקֵּנוּ" (מתי 6:11) — זו תפילת מן, תפילתו של מי שלמד לחיות ליומו מתוך יד שמעולם לא דילגה על בוקר. והאוזן העברית שומעת מאחוריה את דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ של שמות 16.
אולי אתה מונה את מלאיך ורואה שאינו מספיק — מעט מדי כסף, מעט מדי כוח, מעט מדי ימים לשאת את כל הבא עליך. אם כן, זה מה שיש לאישה שבמדבר לומר לך: אינך חי ממלאיך. אתה חי מכל מוצא פי אלוהים, וזה אינו אוזל. היד המזינה נשארת בלתי נראית, אך היא שם בכל בוקר, והיא מבקשת ממך דבר אחד בלבד — שתבוא, בידיים ריקות, ותיקח את המונח. האלוהים אשר הזין עם שלם 40 שנה בארץ בלי קציר, והמבטיח להזין את אשתו במדבר שדבר אינו צומח בו, אינו עומד לדלג דווקא אצלך על הבוקר הראשון.
היא ניזונה, יום יום מחדש, מיד שאין היא רואה. אך לאותה יד יש יותר מדרך אחת.
העמקההנותן הנסתר — trephō, המן, והאנטי־מלאי
הפועל ל"הזין" בשני הפסוקים הוא trephō. ב־12:6 הוא עומד בלשון רבים סתמית (hina trephōsin autēn, "למען יזינו אותה") — דרך יוונית מקובלת לנקוב בפעולה בלי לנקוב בעושה אותה; ב־12:14 בלשון סביל (hopou trephetai, "אשר היא ניזונה שם"). שתי הצורות מחזיקות את היד המזינה מחוץ לתמונה. אין זו עמימות כי אם רבת־משמעות: זהו דקדוקו של המן, שהיה מונח בכל בוקר על הארץ "בלי שולח" (שמות 16). והשם מָן עצמו בא מן השאלה מָן הוּא, "מה הוא?" (שמות 16:15) — הלחם היה כפשוטו חסר השם, והעברית מעמידה את השאלה ואת השם באותו פסוק. מתועד היטב (התצפית הדקדוקית ורקע המן).
שני נתונים מסיפור המן נושאים את הפרק הזה. (1) הלקח. דברים 8:2-3 מפרש את המן במפורש: הוא לימד "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם" — תלות, לא הסתפקות עצמית. (2) אי־אפשרות האגירה. שמות 16:19-20: מן שנשמר "וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ"; היה צריך ללקטו טרי בכל יום (עם יוצא הדופן של השבת, 16:22-26). שמירת האישה מסומנת בכך כאספקה יומית מידו של אלוהים, לא כמלאי שנאגר. שהזנת האישה הולכת בדפוס הזה (טיפוס המן, נותן נסתר, בלי מחסן) — קריאה שקולה, נישאת היטב בידי דקדוק ה־trephō ורקע שמות 16. (תיאור מודרני ורווח שלפיו נאגרו מלאים ממשיים לקראת מנוסת אחרית הימים עומד כאן מפורשות מבחוץ: הטקסט אינו מצביע על מחסן כי אם על מן.)