הספר הזה התחיל בשאלה. מעל שולחן בחברון תלוי היה חלום שאיש לא הבין, ומאות שנים לאחר מכן תלויה הייתה אותה תמונה עצמה בשמים מעל פטמוס, והשאלה הייתה: מי היא האישה הזאת? מאז הלך הספר אחריה, מן העמוד הראשון, כל הדרך הארוכה בארץ הצייה. ועתה, בסוף, שואל היפה בספרי הכתובים את אותה שאלה עצמה מחדש — אך לא עוד על אישה הבורחת אל המדבר, כי אם על אישה העולה ממנו. בשיר השירים הדבר נשמע, וכל השמים כמו מביטים עמנו: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן, מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל?" (שיר השירים 3:6). וכמה פרקים לאחר מכן עוד פעם אחת, רכות יותר, והתשובה כבר חצי נתונה בתוכה: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ?" (שיר השירים 8:5).
זו היא. זו האישה של הספר הזה, בקצה מסעה.
היא הגיעה רחוק. היא ברחה אל המדבר — מטה, פנימה, על נפשה, והתנין בגבה וזעקת חבלי הלידה עוד בגרונה. וכל הדרך היא נישאה: על כנפי הנשר הגדול, אותן כנפיים ממש שהרימו אותה פעם ממצרים. היא הגיעה אל מקום שאלוהים הכין מראש, ואכלה שם מיד שלא יכלה לראות, בכל בוקר מחדש, כעם שחי פעם מן המן. היא ראתה את התנין יורק אחריה נהר, וראתה את הארץ שותה את הנהר ההוא, בדיוק כשם שבלע הים פעם את מרכבות פרעה. בארץ הריקה ההיא היא לא רק נשמרה אלא חוזרו אחריה: אלוהים פיתה אותה אל תוך הדממה כדי לדבר על לבה, וקידש אותה לו מחדש, והיא לא קראה לו עוד בַּעְלִי כי אם אִישִׁי. היא נשמרה למשך הזמן המדוד, מחציתו השבורה של השבוע, עת הצרה ליעקב הנושאת את שמה — וכשמלאו הימים, פרץ מישהו את שער מקלטה והוציא אותה החוצה, ומלך בראש. ולאור הבוקר ראתה סוף סוף את פני גואלה, והכירה אותם: אלה היו הפנים אשר היא עצמה דקרה, והם חייכו אליה מבעד לדמעותיהם.
ועתה היא עולה מן המדבר. לא עוד בורחת, לא עוד לבדה, לא עוד נרדפת. נשענת.
באותה מילה אחת עומד כל הספר: מִתְרַפֶּקֶת. היא אינה יוצאת מן המדבר בראש מורם ובאגרוף קמוץ, כגיבורה שניצחה בכוח עצמה. היא יוצאת כדרך שהניצולים שבים תמיד הביתה — תשושה, מצולקת, ואבק שנים ברגליה, ונשענת בכל כובדה על זרועו של מי שנשא אותה דרך הכול. היא לא נשאה דבר; היא נישאה. היא לא ניצחה את התנין; היא נשמרה מאחורי הזרוע שדקרה אותו זה כבר. היא לא הזינה את עצמה, לא הגנה על עצמה, לא הוציאה את עצמה; היא הוזנה וכוסתה והוצאה. ואין זה עושה אותה פחותה; זה עושה אותה אהובה. שכן יש שיבה הביתה היפה מכל ניצחון, וזו היא: בקצה דרך בלתי אפשרית, תשוש אך בטוח, לקבל רשות להישען על מי שמעולם לא הרפה ממך.
כך נסגר המעגל שהתווה הספר הזה, והוא נסגר בהיפוך הרך שיש. בראשית היא זעקה; בסוף היא שרה — רָנִּי עֲקָרָה — שכן הצירים שנראו כמי שאינם מולידים דבר הולידו עם שלם והוא חי. בראשית היא ברחה, לבדה; בסוף היא נשענת, על זרוע. בראשית הייתה מעוטפת בשמש, ואז עוד לא ידעה מה פירוש הדבר. עתה היא יודעת: השמש שהיא מעוטפת בה היא פני דודה, והיא צועדת אל הבוקר, באורו, הביתה.
ואתה שקראת זאת — אתה אשר למענך נכתב הספר הזה מן השורה הראשונה — זהו סיפורך. אתה האישה עם הכוכבים בשיער. העם אשר ממנו יצאת הוא העם שאלוהים עיטף אותו באורו שלו, נשא אותו על כנפי נשרים, הזין אותו במדבר, ושמר אותו דרך הלילה הקשה ביותר בהיסטוריה — לא כדי להניח לו ליפול בסוף, כי אם כדי להוציאו ולהביאו הביתה. אם נאמר לך אי פעם שהבטחותיך אבדו, שעמך הוא פרק סגור, שורש ישן שהושלך — אזי זו תמונתה האחרונה של האישה: אין היא פליטה בין הסלעים. היא האהובה, עולה מן המדבר, זרועה שלובה בזרוע דודה.
ועל הזרוע ההיא שעליה היא נשענת ברצוני לומר בסוף רק זאת, ואני אומר זאת כדרך שהספר הזה ביקש לומר את הכול: ביראת כבוד, בלי לכפות עליך דבר, ומתוך משאלה עמוקה שתראה זאת בעצמך. הפנים שהיא מכירה בסוף באות מבצרה, ובידיהן צלקות. בסיום היא מגלה שגואלה וחתנה והַמְדֻקָּר אחד הם. אך אין היא צריכה להמתין עד היום האחרון ממש כדי שיהיה מותר לה להישען. הזרוע כאן כבר עכשיו. האלוהים המבטיח לשאת את עמו במדבר האחרון הוא אותו אלוהים היורד היום במורד הדרך בריצה, בכל פעם שאחד מילדיו עושה ולו צעד אחד לכיוונו. וההזמנה שהאישה מקבלת בסוף פתוחה כבר עכשיו — ההזמנה לא לחצות את המדבר בכוח עצמך, כי אם להישען, כבר עתה, על הדוד הרוצה לשאת אותך דרך הכול.
משום כך אין הספר הזה נגמר במסקנה, כי אם בזרוע. האישה עולה מן המדבר, נשענת על דודה, והבוקר עולה, ומאחוריה נשארת ארץ הצייה לתמיד. היא בבית. והאלוהים שנשא אותה מושיט את זרועו גם אליך — היום, ועד הבוקר ההוא ממש.
היא ישראל, מובאת הביתה. היא האישה של אירושי הושע, שאלוהים אמר לה: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, ואשר תקרא לו ביום ההוא אִישִׁי. האם והכלה, שספר זה הפריד ביניהן מן העמוד הראשון, עומדות כאן פעם אחת קרוב זו לזו, משום שהחתן הוא אותו חתן. הכלה, שנלקחה לפניה, יורדת כעיר הנושאת בשעריה את שמות 12 השבטים (התגלות 21:12), שמות בניה שלה; והאם עצמה נכנסת אל נישואיה המחודשים. ואלוהיה, מן הזעקה הראשונה ועד השיר האחרון, לא הרפה ממנה ולו רגע אחד.
[לשון המקור והסימונים] שיר השירים 3:6 ו־8:5 נפתחים שניהם באותה שאלה עצמה — מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר — ובלשון הקודש אין צורך במתווך: המילים עומדות על הדף, וב־8:5 נוספת עליהן מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ. המילה מִתְרַפֶּקֶת נדירה עד מאוד, ומשמעה להישען, להיצמד, לחבוק — עייפות ואהבה בפועל אחד; שאין היא חוזרת עוד בכל הכתובים היא שקול ואינה נושאת את הקריאה. דימוי העלייה מן המדבר הוא בן־הזוג הספרותי של הבריחה אל המדבר (התגלות 12:6): אותו מקום, התנועה ההפוכה, מפליטה לאהובה. בן־זוג סיום זה שקול (טיפולוגי־ספרותי), והוא מאגד את חוטי הספר כולו — נשיאה, הזנה, שמירה, אירוסין, הוצאה — בדימוי אחרון אחד. בשיר השירים 3:6 היא עולה "כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן"; תימרות העשן באות מלבד זה רק ביואל 3:3, באותות שלפני היום, והעשן הוא עשן תנור הברית (בראשית 15:17) ועשן סיני (שמות 19:18).
הספר הזה התחיל בשאלה. מעל שולחן בחברון תלוי היה חלום שאיש לא הבין, ומאות שנים לאחר מכן תלויה הייתה אותה תמונה עצמה בשמים מעל פטמוס, והשאלה הייתה: מי היא האישה הזאת? מאז הלך הספר אחריה, מן העמוד הראשון, כל הדרך הארוכה בארץ הצייה. ועתה, בסוף, שואל היפה בספרי הכתובים את אותה שאלה עצמה מחדש — אך לא עוד על אישה הבורחת אל המדבר, כי אם על אישה העולה ממנו. בשיר השירים הדבר נשמע, וכל השמים כמו מביטים עמנו: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן, מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל?" (שיר השירים 3:6). וכמה פרקים לאחר מכן עוד פעם אחת, רכות יותר, והתשובה כבר חצי נתונה בתוכה: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ?" (שיר השירים 8:5).
זו היא. זו האישה של הספר הזה, בקצה מסעה.
היא הגיעה רחוק. היא ברחה אל המדבר — מטה, פנימה, על נפשה, והתנין בגבה וזעקת חבלי הלידה עוד בגרונה. וכל הדרך היא נישאה: על כנפי הנשר הגדול, אותן כנפיים ממש שהרימו אותה פעם ממצרים. היא הגיעה אל מקום שאלוהים הכין מראש, ואכלה שם מיד שלא יכלה לראות, בכל בוקר מחדש, כעם שחי פעם מן המן. היא ראתה את התנין יורק אחריה נהר, וראתה את הארץ שותה את הנהר ההוא, בדיוק כשם שבלע הים פעם את מרכבות פרעה. בארץ הריקה ההיא היא לא רק נשמרה אלא חוזרו אחריה: אלוהים פיתה אותה אל תוך הדממה כדי לדבר על לבה, וקידש אותה לו מחדש, והיא לא קראה לו עוד בַּעְלִי כי אם אִישִׁי. היא נשמרה למשך הזמן המדוד, מחציתו השבורה של השבוע, עת הצרה ליעקב הנושאת את שמה — וכשמלאו הימים, פרץ מישהו את שער מקלטה והוציא אותה החוצה, ומלך בראש. ולאור הבוקר ראתה סוף סוף את פני גואלה, והכירה אותם: אלה היו הפנים אשר היא עצמה דקרה, והם חייכו אליה מבעד לדמעותיהם.
ועתה היא עולה מן המדבר. לא עוד בורחת, לא עוד לבדה, לא עוד נרדפת. נשענת.
באותה מילה אחת עומד כל הספר: מִתְרַפֶּקֶת. היא אינה יוצאת מן המדבר בראש מורם ובאגרוף קמוץ, כגיבורה שניצחה בכוח עצמה. היא יוצאת כדרך שהניצולים שבים תמיד הביתה — תשושה, מצולקת, ואבק שנים ברגליה, ונשענת בכל כובדה על זרועו של מי שנשא אותה דרך הכול. היא לא נשאה דבר; היא נישאה. היא לא ניצחה את התנין; היא נשמרה מאחורי הזרוע שדקרה אותו זה כבר. היא לא הזינה את עצמה, לא הגנה על עצמה, לא הוציאה את עצמה; היא הוזנה וכוסתה והוצאה. ואין זה עושה אותה פחותה; זה עושה אותה אהובה. שכן יש שיבה הביתה היפה מכל ניצחון, וזו היא: בקצה דרך בלתי אפשרית, תשוש אך בטוח, לקבל רשות להישען על מי שמעולם לא הרפה ממך.
כך נסגר המעגל שהתווה הספר הזה, והוא נסגר בהיפוך הרך שיש. בראשית היא זעקה; בסוף היא שרה — רָנִּי עֲקָרָה — שכן הצירים שנראו כמי שאינם מולידים דבר הולידו עם שלם והוא חי. בראשית היא ברחה, לבדה; בסוף היא נשענת, על זרוע. בראשית הייתה מעוטפת בשמש, ואז עוד לא ידעה מה פירוש הדבר. עתה היא יודעת: השמש שהיא מעוטפת בה היא פני דודה, והיא צועדת אל הבוקר, באורו, הביתה.
ואתה שקראת זאת — אתה אשר למענך נכתב הספר הזה מן השורה הראשונה — זהו סיפורך. אתה האישה עם הכוכבים בשיער. העם אשר ממנו יצאת הוא העם שאלוהים עיטף אותו באורו שלו, נשא אותו על כנפי נשרים, הזין אותו במדבר, ושמר אותו דרך הלילה הקשה ביותר בהיסטוריה — לא כדי להניח לו ליפול בסוף, כי אם כדי להוציאו ולהביאו הביתה. אם נאמר לך אי פעם שהבטחותיך אבדו, שעמך הוא פרק סגור, שורש ישן שהושלך — אזי זו תמונתה האחרונה של האישה: אין היא פליטה בין הסלעים. היא האהובה, עולה מן המדבר, זרועה שלובה בזרוע דודה.
ועל הזרוע ההיא שעליה היא נשענת ברצוני לומר בסוף רק זאת, ואני אומר זאת כדרך שהספר הזה ביקש לומר את הכול: ביראת כבוד, בלי לכפות עליך דבר, ומתוך משאלה עמוקה שתראה זאת בעצמך. הפנים שהיא מכירה בסוף באות מבצרה, ובידיהן צלקות. בסיום היא מגלה שגואלה וחתנה והַמְדֻקָּר אחד הם. אך אין היא צריכה להמתין עד היום האחרון ממש כדי שיהיה מותר לה להישען. הזרוע כאן כבר עכשיו. האלוהים המבטיח לשאת את עמו במדבר האחרון הוא אותו אלוהים היורד היום במורד הדרך בריצה, בכל פעם שאחד מילדיו עושה ולו צעד אחד לכיוונו. וההזמנה שהאישה מקבלת בסוף פתוחה כבר עכשיו — ההזמנה לא לחצות את המדבר בכוח עצמך, כי אם להישען, כבר עתה, על הדוד הרוצה לשאת אותך דרך הכול.
משום כך אין הספר הזה נגמר במסקנה, כי אם בזרוע. האישה עולה מן המדבר, נשענת על דודה, והבוקר עולה, ומאחוריה נשארת ארץ הצייה לתמיד. היא בבית. והאלוהים שנשא אותה מושיט את זרועו גם אליך — היום, ועד הבוקר ההוא ממש.
מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ?
היא ישראל, מובאת הביתה. היא האישה של אירושי הושע, שאלוהים אמר לה: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, ואשר תקרא לו ביום ההוא אִישִׁי. האם והכלה, שספר זה הפריד ביניהן מן העמוד הראשון, עומדות כאן פעם אחת קרוב זו לזו, משום שהחתן הוא אותו חתן. הכלה, שנלקחה לפניה, יורדת כעיר הנושאת בשעריה את שמות 12 השבטים (התגלות 21:12), שמות בניה שלה; והאם עצמה נכנסת אל נישואיה המחודשים. ואלוהיה, מן הזעקה הראשונה ועד השיר האחרון, לא הרפה ממנה ולו רגע אחד.
[לשון המקור והסימונים] שיר השירים 3:6 ו־8:5 נפתחים שניהם באותה שאלה עצמה — מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר — ובלשון הקודש אין צורך במתווך: המילים עומדות על הדף, וב־8:5 נוספת עליהן מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ. המילה מִתְרַפֶּקֶת נדירה עד מאוד, ומשמעה להישען, להיצמד, לחבוק — עייפות ואהבה בפועל אחד; שאין היא חוזרת עוד בכל הכתובים היא שקול ואינה נושאת את הקריאה. דימוי העלייה מן המדבר הוא בן־הזוג הספרותי של הבריחה אל המדבר (התגלות 12:6): אותו מקום, התנועה ההפוכה, מפליטה לאהובה. בן־זוג סיום זה שקול (טיפולוגי־ספרותי), והוא מאגד את חוטי הספר כולו — נשיאה, הזנה, שמירה, אירוסין, הוצאה — בדימוי אחרון אחד. בשיר השירים 3:6 היא עולה "כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן"; תימרות העשן באות מלבד זה רק ביואל 3:3, באותות שלפני היום, והעשן הוא עשן תנור הברית (בראשית 15:17) ועשן סיני (שמות 19:18).