שני הנשרים

שני נשרים חגים דרך הכתובים, ועליך לדעת איזה משניהם תלוי מעליך, שכן הם דומים זה לזה עד להפליא ומשמעותם הפוכה.

הראשון כבר בא לעין: הנשר הנושא. נשר סיני, שהרים את העם ממצרים; נשר שירת משה, המלמד את גוזלו לעוף; נשר ישעיהו, שעל אברותיו עולים העייפים. זהו נשר הישועה.

אך יש נשר שני, והוא אינו נושא. הוא צולל. פתח את הנביאים ותשמע אותו צווח מעל הראשים בכל מקום, ותמיד הוא עוף פורענות. כאשר מכריז אלוהים על דין נגד עמו שלו, הלשון היא זו: "יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר" (דברים 28:49) — האויב הצונח מן השמים על טרפו. חבקוק רואה את הכשדים באים, "וְקַלּוּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו [...] יָעֻפוּ כְּנֶשֶׁר חָשׁ לֶאֱכוֹל" (חבקוק 1:8). ירמיהו רואה את אבדן מואב ואת אבדן אדום ואומר בשתי הפעמים: "הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יִדְאֶה וּפָרַשׂ כְּנָפָיו" (ירמיהו 48:40; וכמעט אות באות 49:22). והמשיח עצמו נוקט את הדימוי לדין הבא: "כִּי בַּאֲשֶׁר הַפֶּגֶר, שָׁם יִקָּבְצוּ הַנְּשָׁרִים" (מתי 24:28) — העופות החגים מעל למה שגוסס.

שני נשרים, אפוא. האחד נושא את החיים מעלה, הרחק מן המוות. האחר חג מעל המתים, לבלוע. אותו עוף, אותן אברות רחבות כנגד השמש, ותהום של הבדל במה שהוא בא לעשות. והמדבר — למען האמת — מלא במין השני. מעל עם בורח חגים תמיד עופות הטרף, ממתינים שייפול. זה בדיוק מה שמקווה התנין: שהאישה תברח אל המדבר ותגיע שם, תשושה, אל תחת הכנפיים הלא נכונות.

ומשום כך אין זה עניין של מה בכך איזה נשר מציבה התגלות 12 מעליה.

"וַיֻּתְּנוּ לָאִשָּׁה שְׁתֵּי כַּנְפֵי הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל" (12:14). מכל הנשרים העפים בכתובים בוחרים כאן השמים בנושא. והדבר מסומן באותה ה״א ידיעה שכבר נדונה קודם: לא "נשר" מן הלהק החג מעל המדבר, כי אם הנשר הגדול — המוכר, האחד אשר כבר נשא את העם הזה. קיים גם "נשר גדול" הבולע; אצל יחזקאל הנשר הגדול הוא דווקא דימוי לבבל, עוף הטרף הקיסרי החוטף את צמרת הארז (יחזקאל 17). אך ה״א הידיעה שבהתגלות 12 אינה מצביעה אל בבל. היא מצביעה אל סיני. היא אומרת: מכל האברות החגות הללו, זו שלך — אותה אחת שנשאה אותך ממצרים. אלוהים אינו מרים את עמו הבורח סתם כך אל האוויר, במקום שבו ממתינים עופות הטרף; הוא בא בעצמו כנשר ומשליך את עצמו מתחתיה, כדי שאף עוף אחר לא ישיג אותה.

וזהו, אם תשים לב, הדפוס של כל הכתובים: שהמשמעות המושיעה היא כמעט תמיד הנדירה, המסומנת, המיעוט אל מול רוב של איום. הנשר הוא לרוב האויב; כאן הוא המושיע. המדבר הוא לרוב המקום שבו אתה מת; לאישה הזאת הוא המקום שבו היא נשמרת. הבריחה היא לרוב הסוף; לה היא ראשית ישועתה. פעם אחר פעם הופך אלוהים את המשמעות הרגילה, האפלה, אל היפוכה הנדיר והמואר — וההיפוך הזה הוא חסד. הוא נוטל את דימוי האיום ועושה ממנו את דימוי הישועה.

ובמילה כָּנָף טמונה עוד שכבה, וממנה נעשה הנשר בבת אחת קרוב מאוד ורך מאוד. שכן כנף אינה רק אברת עוף: היא גם שולי הבגד, הקצה, פינת האדרת שאפשר לפרוש על אדם. ובאותה מילה אחת נוגעות זו בזו שתי תמונות שלא תפריד ביניהן עוד לעולם.

כאשר באה רות הענייה, האלמנה והנוכרייה, אל בועז ומבקשת מחסה, היא אומרת: "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ" (רות 3:9) — וכל השומע יודע: אין זה עוף, זו הצעת נישואין. לפרוש את הכנף על מישהי פירושו: לקחת אותה אליך, לכסות אותה, לעשות אותה שלך. ואלוהים עצמו נוקט בדיוק את הדימוי הזה לבריתו עם ישראל: "וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ [...] וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, וַתִּהְיִי לִי" (יחזקאל 16:8). הכנף הנושאת היא הכנף המכסה, היא שולי המעיל שהחתן פורש על הכלה ואומר: את שלי.

ואז האישה במדבר. כנפי הנשר הנושאות אותה מן התנין אינן הובלה בלבד. זו אותה כנף שפרש בועז על רות, אותה כנף שפרש אלוהים על ישראל הצעיר — כנפו של החתן על כלתו. אין היא מוטסת סתם אל מקום מבטחים; היא מכוסה, נתבעת, מובאת הביתה. ולכן שרויה תחת אותן כנפיים בתהלים מנוחה רבה כל כך: "בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ, וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה" (תהלים 91:4); "וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן" (תהלים 36:8). ואצל אחרון הנביאים חולפת כנף עוד פעם אחת: "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי 3:20). מרפא בכנפיים — והאישה הרי מעוטפת בשמש (התגלות 12:1). הנשר הנושא אותה, האדרת המכסה אותה, השמש שהמרפא בכנפיה: הכול נשפך אל נקודה אחת, ואותה נקודה אינה מילוט כי אם חיבוק.

חש אתה עצמך תשוש — בורח, נקלע למדבר, ומעליך חג כל מיני דבר? אם כן, זו השאלה הנחשבת: איזה נשר תלוי מעליך? שכן עופות הטרף אמיתיים. יש מין אברות הממתינות שתיפול, החיות ממה שגוסס, החגות מעל כל מדבר שבו אדם כמעט ואינו שורד. התנין סומך על כך. אך הבטחתו של הפרק הזה היא שאלוהים אינו מפקיר אותך לאותן כנפיים. הוא בא בעצמו, כנשר הגדול, ואינו בא לחוג מעליך כי אם להשליך את עצמו מתחתיך. והכנף שהוא פורש עליך אינה מגן בלבד; היא שולי אדרת. זהו החתן הפורש את בגדו על האישה הבורחת, התשושה, הנרדפת, ואומר את שאמר פעם לעם צעיר: וַתִּהְיִי לִי.

זהו המדבר למי ששוכב תחת הכנפיים הנכונות. לא המקום שבו ישיגו אותך עופות הטרף סוף סוף. המקום שבו החתן מכסה אותך. ושם, תחת אותה כנף, מתגלה לאט לבו של כל הספר הזה — שכן אלוהים הנושא את עמו אל המדבר כדי לפרוש עליו אדרת עושה דבר אינטימי הרבה יותר מהצלה. הוא מחזר אחריה. הוא מפתה את כלתו אל הדממה כדי לקנות את לבה.

היא נישאת, מכוסה, נתבעת.