ארבעה שעונים, עת אחת

על האישה שבמדבר ידוע עתה כמעט הכול: מי היא, מפני מה היא בורחת, על כנפי מי היא נישאת, אל איזה מקום מוכן, ומידי מי היא אוכלת. דבר אחד נותר: כמה זמן. כמה נמשכת שמירתה? ובעניין הזה הכתוב מדויק להפליא. אין הוא אומר "זמן מה", אין הוא אומר "עד יעבור זעם". הוא סופר. והוא אינו סופר פעם אחת כי אם ארבע פעמים — כאילו חוששים השמים שתחמיץ את המספר.

בפעם הראשונה, בימים: היא ניזונה "אֶלֶף וּמָאתַיִם וְשִׁשִּׁים יוֹם" (התגלות 12:6). בפעם השנייה, בלשון הנביאים העתיקה: היא נשמרת "עֵת וְעִתִּים וַחֲצִי עֵת" (12:14). ואם תוסיף לקרוא בספר, תשמע את אותו מספר עצמו חוזר עוד פעמיים, עתה על שחקנים אחרים: לחיה ניתן שלטון "אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם חֳדָשִׁים" (13:5), ושני העדים מתנבאים "אֶלֶף וּמָאתַיִם וְשִׁשִּׁים יוֹם" (11:3). ארבע ספירות, וכולן מודדות את אותו מרווח עצמו. 42 חודשים הם שלוש שנים וחצי; 1,260 יום הם שלוש שנים וחצי; ושלוש וחצי הן בדיוק עת אחת, ועוד שתי עתים, ועוד חצי עת. ארבעה שעונים, וכולם מורים על אותה שעה עצמה — הימים מדויקים עד היום, חודשי החיה רחבים מעט יותר. הכתוב חג סביב אותו מספר אחד מכל צד וצד, והוא עושה זאת מטעם אחד: כדי שתדע שהעת הזאת מדודה. לא מעורפלת, לא פתוחה, לא "עד להודעה חדשה" — אלא ספורה, מוגבלת, קבועה עד היום האחרון.

ויש דבר מעורר יראה בכך שארבעת השעונים אינם נותנים רק את אותו מרווח, אלא נותנים את אותו מרווח לדברים שונים מאוד המתרחשים בעת ובעונה אחת. ומי הם החיים כולם תחת אותם 1,260 יום? שם היא האישה, נסתרת וניזונה במדבר. באותו רגע עצמו עומדים בירושלים שני עדים, והם מתנבאים — בדיוק 1,260 יום (11:3). ובאותם ימים עצמם משתוללת החיה ומולכת — 42 חודשים (13:5), מידה רחבה מעט יותר, המתחילה קודם. שעון אחד, שלושה מחזות המסתיימים יחדיו: הכלה הנשמרת, העדים המדברים, והחיה המשתוללת. ימי שמירתה של האישה וימי עדותם של העדים הם גם ימים בשעתה של החיה. אין אלוהים מריץ שלושה שעונים נפרדים, אחד לאויב ואחד לאשר לו; הוא מריץ שעון אחד על הכול בבת אחת. זעמו של התנין ושמירתה של האישה נמדדים באותו קנה מידה עצמו, והוא קנה המידה שלו. אף העת שהחיה מקבלת — מידו היא מקבלת אותה, מדודה עד תום, ולא יום אחד יותר.

זו מחשבה שנראית דלה, ובעומקה היא מרגיעה עד מאוד. החיה סבורה שהיא הקובעת את שעתה; ובאמת יש בידה רישיון ולו תאריך תפוגה. 42 חודשיה אינם ניצחונה כי אם הקצבתה, נתונים לה — הספר נוקט בכל פעם את המילה הזאת — מידי האלוהים המחזיק את השעון. וכל עוד מתקתק השעון הזה, אין הוא מתקתק רק את זמנה של החיה אל קצו, אלא גם את הזמן אל גאולתה של האישה. כל יום שעובר על החיה הוא יום אחד קרוב יותר לשובה הביתה.

והמילים שבהן מובע השעון השני — עת ועתים וחצי עת — אינן המצאתו של יוחנן. הוא מצטט. מאות שנים קודם לכן כבר שמע הנביא דניאל בדיוק את המילים האלה, פעמיים. בפעם הראשונה על הקרן הקטנה המתנשאת על עליון, ואשר הקדושים "וְיִתְיַהֲבוּן בִּידֵהּ עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן" (דניאל 7:25). בפעם השנייה על שפת הנהר, כאשר שאל דניאל עד מתי, והאיש לבוש הבדים הרים את ידיו אל השמים ונשבע בחי העולם: "לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי, וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה" (דניאל 12:7). אותו חלון מדוד עצמו, שנמסר מדור לדור, פורש עתה יוחנן על בריחתה של האישה. מה שעוברת האישה הוא העת שדניאל כבר ראה — אותן שלוש וחצי מדודות, עתה מתקתקות מעל ראשה. שני נביאים, 500 שנה ביניהם, אותו שעון. ובלשון הקודש הדבר גלוי לעין: הארמית של דניאל 7 — עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן — והעברית של דניאל 12 — לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי — הן נוסחה משולשת אחת, ועליה נופלת מילה במילה לשונו של יוחנן: עֵת וְעִתִּים וַחֲצִי עֵת.

האם אתה עצמך שרוי בעת שאין לה סוף נראה לעין — ניסיון הנמשך ונמשך? אם כן, זה מה שיש לארבעת השעונים לומר לך. אלוהים סופר את ימי צרתו של עמו. אין הוא מריץ אותם "עד להודעה חדשה". יש עליהם מספר, ומאחורי המספר ההוא שוכן בוקר. לאישה הם 1,260, ולא אחד יותר; ואותה יד עצמה המניחה לה את המן מנהלת את הלוח ההוא, ואת היום האחרון כבר הקיפה בעיגול. ניסיונך אולי נחווה כחסר גבול, אך אין הוא כזה. יש לו שפה, יש לו קיר, יש לו בוקר אחרון — שכן האלוהים הסופר עד 1,260 הוא אלוהים אשר קבע את הסוף עוד בטרם החל.

ארבעה שעונים, עת אחת מדודה. אך מדוע שלוש וחצי, ולא שבע? מדוע עת שנשברה לשתיים?