נהר מתוך לוע. זהו דימוי גרוטסקי, והוא גרוטסקי בכוונה. אין התנין יכול לתפוס אותה בטפריו — היא גבוהה מדי, רחוקה מדי, נסתרת מחוץ לטווח מבטו — ולכן הוא שולח אחריה שיטפון, חומת מים שתפיל אותה מרגליה ותסחוף אותה ותטביע אותה. המילה היוונית לאותה שטיפה, potamophorēton, מופיעה בכל הברית החדשה פעם אחת ויחידה: "נישא בידי הנהר". זה בדיוק מה שעושה שיטפון למי שנופל לתוכו — הוא מרים אותך, הוא נושא אותך עמו, הוא אינו מותיר לך עוד קרקע מתחת לרגליים. וזו הכוונה: לא לפגוע בה, כי אם ליטול ממנה את הקרקע.
ומי שמכיר את הנביאים יודע מיד מהו השיטפון ההוא, שכן הדימוי עתיק והוא תמיד אותו דימוי עצמו. הנהר השוטף הוא בכתוב המלכות הפולשת, גאותו של כוח עוין המציף ארץ.
ישעיהו מצייר זאת בחדוּת רבה מכול. כאשר מעדיפה יהודה לבטוח בבעלי ברית ולא באלוהים, אומר הנביא: טוב, אם כן יבואו לך מים — אך לא המים הרכים שקיווית להם. "וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים, אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ, וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו וְהָלַךְ עַל כָּל גְּדוֹתָיו. וְחָלַף בִּיהוּדָה, שָׁטַף וְעָבַר, עַד צַוָּאר יַגִּיעַ" (ישעיהו 8:7-8). הנהר הוא מלך אשור; השיטפון הוא צבאו. והמים עולים ועולים — עד צוואר, עד ממש מתחת לפה, עד הנקודה שבה גל אחד נוסף הוא הטביעה. כך חש עם קטן כאשר מעצמה עולמית גועשת מעבר לגבולותיו.
ולישראל התחושה הזאת בעצמות. הם ידעו גם את השיר מן הצד האחר, שירם של אלה שנמלטו: "לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ [...] אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ, נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ; אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים" (תהלים 124:2-5). עַל נַפְשֵׁנוּ — לא על ארצנו, לא על בתינו, כי אם על הנפש עצמה, עד לטביעה. זהו שיטפונו של התנין: לא אסון אחד, כי אם הגאות המבקשת להטביע אותך מבפנים, הזרם העובר על הנפש. השם מתחלף לאורך המאות — אשור, בבל, וכל המלכויות שאחריהן — אך המים הם אותם מים, והם באים תמיד מאותו לוע.
והתנין יודע מה הוא עושה, שכן המים היו נשקו הראשון והם החביב עליו. שוב אל הגן: שם לא פתח בצבא כי אם בפלג דק של מילים — אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים? — קילוח דק של ספק ההולך ותופח עד לשיטפון. התנין נלחם בלשון לפני שהוא נלחם בחרב. נהרו אינו עשוי חיילים בלבד; הוא עשוי דיבה, שקר, האשמה, זרם בלתי נדלה של כתבי אישום היורדים על עם שנוא. שאל את מי שהודר אי פעם, שהוטל בו חשד, שהושמץ עד שכמעט האמין בעצמו שאינו ראוי לחיות — זהו השיטפון. אלה הם המים העוברים על הנפש.
וכאן הדבר נורא ורב־משמעות בעת ובעונה אחת: התנין מביא מים אל המדבר. דווקא שם, ביובש, במקום שבו מים אמורים להיות חיים, הוא שולח שיטפון שפירושו מוות. שכן זו חתימת ידו: הוא המחקה, הזייפן, והוא מזייף אפילו את החסד. אלוהים הבטיח לתת מים דווקא במדבר — "אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ, בִּישִׁמוֹן נְהָרוֹת [...] לְהַשְׁקוֹת עַמִּי בְחִירִי" (ישעיהו 43:19-20). נהרות בישימון, מן הסלע, מלמעלה — חיים במקום שדבר אינו יכול לצמוח בו. והתנין, שאינו יכול לברוא דבר ואינו יכול אלא לחקות, מציע גם הוא לאישה נהר במדבר — אך שלו הוא כדי להטביע. שני נהרות באותה ארץ צחיחה, ומרחוק הם דומים זה לזה; אך האחד יוצא מידו של החתן כדי להשקות, והאחר מלועו של הנחש כדי לבלוע. המערבב בין השניים שותה את המוות במקום החיים.
זו העמידה שבמנוסה. אין השאלה רק אם תימלט האישה מן הטפרים, כי אם אם תזהה את הנהר הנכון. והיא הייתה אובדת — שכן מול שיטפון אין לאדם בורח הגנה, אי אפשר להילחם במים — אלמלא התרחש, בדיוק ברגע שהגל היה אמור להציף אותה, דבר בלתי נתפס. דבר שהתנין לא לקח בחשבון, ואשר סביבו סובב כאן הכול: הקרקע שתחת רגליה בוחרת צד.
אך זהו הפרק הבא. הישאר עוד רגע אצל המים, ואצל מה שיש להם לומר לך.
שכן אולי אתה עצמך עומד עד צוואר בנהר כזה. לא צבא של חיילים, כי אם גאותם של החיים הללו המאיימת לעבור על נפשך: הקטרוג שאינו חדל, הדאגה ההולכת ותופחת, השקר על מי שאתה, שנשנה כה הרבה פעמים עד שאתה כמעט מאמין בו, המים המפילים אותך מרגליך עד שאינך יודע עוד היכן אתה עומד. אותה תחושה של potamophorēton — מורם, נסחף, בלי קרקע — אינה מדומה. השיטפון ממשי, והוא בא באמת מתוך כוונה להטביע אותך.
אך שני דברים יש שהתנין אינו רוצה שתדע. הראשון: שהוא שולח את השיטפון רק משום שאין הוא יכול עוד לתפוס אותך במישרין. המים הם נשקו של מי שאין לו עוד טופר המגיע. השיטפון אינו אות לכוחו כי אם לחוסר אונו — האמצעי האחרון של אויב הרואה את טרפו מחוץ להישג ידו. והשני: שאלוהים עושה לו מנהג לפרוש דרך יבשה דווקא שם שבו המים היו אמורים להטביע. הוא עשה זאת בים סוף, הוא מבטיח זאת במדבר, והוא עושה זאת, כפי שתראה, גם כאן בעבור האישה. הנהר המבקש לעבור על נפשך אינו המילה האחרונה. יש קול קדום ממנו, שנוהג לומר למים: עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף.
התנין יורק. השיטפון בא.
העמקה iPotamophorēton והנהר השוטף
הפועל שמאחורי ה"שטיפה" בהתגלות 12:15 בנוי מpotamos (נהר) ומpherō (לשאת): potamophorēton, "נישא בידי נהר" — מילה שהיא בברית החדשה יחידאית (hapax: היא מופיעה פעם אחת בלבד). דימוי הנהר השוטף ככוח עוין הוא מטפורה קבועה בתנ״ך: ישעיהו 8:7-8 (אשור כנהר העולה על גדותיו, עַד צַוָּאר); ישעיהו 17:12-13 (שאון לאומים כשאון מים כבירים); תהלים 124:4-5 (הזרם אשר היה עובר עַל נַפְשֵׁנוּ); נחום 1:8 (וּבְשֶׁטֶף עֹבֵר כָּלָה יַעֲשֶׂה מְקוֹמָהּ); וקרוב להתגלות, דניאל 9:26 (וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף). ששיטפון התנין של 12:15 שואב משדה דימויים זה — הגאות העוינת המבקשת לבלוע עם — מתועד היטב.
העמקה iiשני נהרות במדבר — הזיוף שנחשף
השכבה העמוקה ביותר של 12:15 היא הניגוד למי המדבר של אלוהים עצמו. ההבטחה בדבר נְהָרוֹת בִּישִׁימֹן להשקות את העם הנבחר (ישעיהו 43:19-20; והשווה 35:6-7; 41:18; 48:21, המים מן הסלע) היא דימוי מפתח של היציאה השנייה — חיים במקום שדבר אינו צומח בו. התנין מציע לאישה אף הוא נהר במדבר, אך בתוצאה הפוכה: לא להשקות כי אם להטביע. הדבר משתלב בדפוס הזיוף הרחב העובר בכל ההתגלות (התנין המחקה כוח, כיסא והשתחוויה, נביא השקר העושה אותות, החיה ותחייתה המזויפת): הזייפן אינו יכול לברוא, אלא רק לחקות, והוא מחקה אפילו את החסד — מים במדבר, אך ממיתים. שהניגוד מים־חיים ↔ מים־מוות משחק כאן במודע היא קריאה שקולה (חזקה מבחינה נושאית, בלי הפניה מפורשת בתוך 12:15 עצמו); שדה הדימויים של כל אחד משני הנהרות לחוד — מתועד היטב.
[לשון המקור והסימונים] התגלות 12:15 — kai ebalen ho ophis [...] hydōr hōs potamon, hina autēn potamophorēton poiēsē. מטפורת השיטפון לכוח עוין: מתועד (ישעיהו 8; תהלים 124; נחום 1:8; דניאל 9:26). ניגוד מי־החיים (ישעיהו 43:19-20): שקול, כניגוד מכוון.
האישה ברחה אל ההרים, מחוץ לטווח מבטו, מחוץ להישג ידו. ואז עושה התנין את מה שעושה נחש כשאין הוא מגיע עוד אל טרפו: הוא יורק.
"וַיַּשְׁלֵךְ הַנָּחָשׁ מִפִּיו אַחֲרֵי הָאִשָּׁה מַיִם כְּנָהָר, לְמַעַן יִשְׁטְפֶנָּה הַנָּהָר" (התגלות 12:15).
נהר מתוך לוע. זהו דימוי גרוטסקי, והוא גרוטסקי בכוונה. אין התנין יכול לתפוס אותה בטפריו — היא גבוהה מדי, רחוקה מדי, נסתרת מחוץ לטווח מבטו — ולכן הוא שולח אחריה שיטפון, חומת מים שתפיל אותה מרגליה ותסחוף אותה ותטביע אותה. המילה היוונית לאותה שטיפה, potamophorēton, מופיעה בכל הברית החדשה פעם אחת ויחידה: "נישא בידי הנהר". זה בדיוק מה שעושה שיטפון למי שנופל לתוכו — הוא מרים אותך, הוא נושא אותך עמו, הוא אינו מותיר לך עוד קרקע מתחת לרגליים. וזו הכוונה: לא לפגוע בה, כי אם ליטול ממנה את הקרקע.
ומי שמכיר את הנביאים יודע מיד מהו השיטפון ההוא, שכן הדימוי עתיק והוא תמיד אותו דימוי עצמו. הנהר השוטף הוא בכתוב המלכות הפולשת, גאותו של כוח עוין המציף ארץ.
ישעיהו מצייר זאת בחדוּת רבה מכול. כאשר מעדיפה יהודה לבטוח בבעלי ברית ולא באלוהים, אומר הנביא: טוב, אם כן יבואו לך מים — אך לא המים הרכים שקיווית להם. "וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים, אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ, וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו וְהָלַךְ עַל כָּל גְּדוֹתָיו. וְחָלַף בִּיהוּדָה, שָׁטַף וְעָבַר, עַד צַוָּאר יַגִּיעַ" (ישעיהו 8:7-8). הנהר הוא מלך אשור; השיטפון הוא צבאו. והמים עולים ועולים — עד צוואר, עד ממש מתחת לפה, עד הנקודה שבה גל אחד נוסף הוא הטביעה. כך חש עם קטן כאשר מעצמה עולמית גועשת מעבר לגבולותיו.
ולישראל התחושה הזאת בעצמות. הם ידעו גם את השיר מן הצד האחר, שירם של אלה שנמלטו: "לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ [...] אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ, נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ; אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים" (תהלים 124:2-5). עַל נַפְשֵׁנוּ — לא על ארצנו, לא על בתינו, כי אם על הנפש עצמה, עד לטביעה. זהו שיטפונו של התנין: לא אסון אחד, כי אם הגאות המבקשת להטביע אותך מבפנים, הזרם העובר על הנפש. השם מתחלף לאורך המאות — אשור, בבל, וכל המלכויות שאחריהן — אך המים הם אותם מים, והם באים תמיד מאותו לוע.
והתנין יודע מה הוא עושה, שכן המים היו נשקו הראשון והם החביב עליו. שוב אל הגן: שם לא פתח בצבא כי אם בפלג דק של מילים — אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים? — קילוח דק של ספק ההולך ותופח עד לשיטפון. התנין נלחם בלשון לפני שהוא נלחם בחרב. נהרו אינו עשוי חיילים בלבד; הוא עשוי דיבה, שקר, האשמה, זרם בלתי נדלה של כתבי אישום היורדים על עם שנוא. שאל את מי שהודר אי פעם, שהוטל בו חשד, שהושמץ עד שכמעט האמין בעצמו שאינו ראוי לחיות — זהו השיטפון. אלה הם המים העוברים על הנפש.
וכאן הדבר נורא ורב־משמעות בעת ובעונה אחת: התנין מביא מים אל המדבר. דווקא שם, ביובש, במקום שבו מים אמורים להיות חיים, הוא שולח שיטפון שפירושו מוות. שכן זו חתימת ידו: הוא המחקה, הזייפן, והוא מזייף אפילו את החסד. אלוהים הבטיח לתת מים דווקא במדבר — "אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ, בִּישִׁמוֹן נְהָרוֹת [...] לְהַשְׁקוֹת עַמִּי בְחִירִי" (ישעיהו 43:19-20). נהרות בישימון, מן הסלע, מלמעלה — חיים במקום שדבר אינו יכול לצמוח בו. והתנין, שאינו יכול לברוא דבר ואינו יכול אלא לחקות, מציע גם הוא לאישה נהר במדבר — אך שלו הוא כדי להטביע. שני נהרות באותה ארץ צחיחה, ומרחוק הם דומים זה לזה; אך האחד יוצא מידו של החתן כדי להשקות, והאחר מלועו של הנחש כדי לבלוע. המערבב בין השניים שותה את המוות במקום החיים.
זו העמידה שבמנוסה. אין השאלה רק אם תימלט האישה מן הטפרים, כי אם אם תזהה את הנהר הנכון. והיא הייתה אובדת — שכן מול שיטפון אין לאדם בורח הגנה, אי אפשר להילחם במים — אלמלא התרחש, בדיוק ברגע שהגל היה אמור להציף אותה, דבר בלתי נתפס. דבר שהתנין לא לקח בחשבון, ואשר סביבו סובב כאן הכול: הקרקע שתחת רגליה בוחרת צד.
אך זהו הפרק הבא. הישאר עוד רגע אצל המים, ואצל מה שיש להם לומר לך.
שכן אולי אתה עצמך עומד עד צוואר בנהר כזה. לא צבא של חיילים, כי אם גאותם של החיים הללו המאיימת לעבור על נפשך: הקטרוג שאינו חדל, הדאגה ההולכת ותופחת, השקר על מי שאתה, שנשנה כה הרבה פעמים עד שאתה כמעט מאמין בו, המים המפילים אותך מרגליך עד שאינך יודע עוד היכן אתה עומד. אותה תחושה של potamophorēton — מורם, נסחף, בלי קרקע — אינה מדומה. השיטפון ממשי, והוא בא באמת מתוך כוונה להטביע אותך.
אך שני דברים יש שהתנין אינו רוצה שתדע. הראשון: שהוא שולח את השיטפון רק משום שאין הוא יכול עוד לתפוס אותך במישרין. המים הם נשקו של מי שאין לו עוד טופר המגיע. השיטפון אינו אות לכוחו כי אם לחוסר אונו — האמצעי האחרון של אויב הרואה את טרפו מחוץ להישג ידו. והשני: שאלוהים עושה לו מנהג לפרוש דרך יבשה דווקא שם שבו המים היו אמורים להטביע. הוא עשה זאת בים סוף, הוא מבטיח זאת במדבר, והוא עושה זאת, כפי שתראה, גם כאן בעבור האישה. הנהר המבקש לעבור על נפשך אינו המילה האחרונה. יש קול קדום ממנו, שנוהג לומר למים: עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף.
התנין יורק. השיטפון בא.
העמקה iPotamophorēton והנהר השוטף
הפועל שמאחורי ה"שטיפה" בהתגלות 12:15 בנוי מpotamos (נהר) ומpherō (לשאת): potamophorēton, "נישא בידי נהר" — מילה שהיא בברית החדשה יחידאית (hapax: היא מופיעה פעם אחת בלבד). דימוי הנהר השוטף ככוח עוין הוא מטפורה קבועה בתנ״ך: ישעיהו 8:7-8 (אשור כנהר העולה על גדותיו, עַד צַוָּאר); ישעיהו 17:12-13 (שאון לאומים כשאון מים כבירים); תהלים 124:4-5 (הזרם אשר היה עובר עַל נַפְשֵׁנוּ); נחום 1:8 (וּבְשֶׁטֶף עֹבֵר כָּלָה יַעֲשֶׂה מְקוֹמָהּ); וקרוב להתגלות, דניאל 9:26 (וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף). ששיטפון התנין של 12:15 שואב משדה דימויים זה — הגאות העוינת המבקשת לבלוע עם — מתועד היטב.
העמקה iiשני נהרות במדבר — הזיוף שנחשף
השכבה העמוקה ביותר של 12:15 היא הניגוד למי המדבר של אלוהים עצמו. ההבטחה בדבר נְהָרוֹת בִּישִׁימֹן להשקות את העם הנבחר (ישעיהו 43:19-20; והשווה 35:6-7; 41:18; 48:21, המים מן הסלע) היא דימוי מפתח של היציאה השנייה — חיים במקום שדבר אינו צומח בו. התנין מציע לאישה אף הוא נהר במדבר, אך בתוצאה הפוכה: לא להשקות כי אם להטביע. הדבר משתלב בדפוס הזיוף הרחב העובר בכל ההתגלות (התנין המחקה כוח, כיסא והשתחוויה, נביא השקר העושה אותות, החיה ותחייתה המזויפת): הזייפן אינו יכול לברוא, אלא רק לחקות, והוא מחקה אפילו את החסד — מים במדבר, אך ממיתים. שהניגוד מים־חיים ↔ מים־מוות משחק כאן במודע היא קריאה שקולה (חזקה מבחינה נושאית, בלי הפניה מפורשת בתוך 12:15 עצמו); שדה הדימויים של כל אחד משני הנהרות לחוד — מתועד היטב.
[לשון המקור והסימונים] התגלות 12:15 — kai ebalen ho ophis [...] hydōr hōs potamon, hina autēn potamophorēton poiēsē. מטפורת השיטפון לכוח עוין: מתועד (ישעיהו 8; תהלים 124; נחום 1:8; דניאל 9:26). ניגוד מי־החיים (ישעיהו 43:19-20): שקול, כניגוד מכוון.