ספר זה קורא את הכתוב מתוך הכתוב. אין זו מציאה מקרית כי אם שיטה: דימוי מתוך התגלות 12 אינו מוסבר מדמיונו של הכותב, אלא מן המקומות שבהם מופיעים אותה מילה עצמה, אותה נוסחה, אותו דימוי, מוקדם יותר בכתובים. במקום שיכולתי, שבתי אל לשון המקור עצמה — העברית של נוסח המסורה, והיוונית — ולא אל תקציר שלה. ספירות המילים שבסוף הספר (הקונקורדנציה הראשית) נערכו על לשון המקור הזאת, וניתן לשחזר אותן.
ארבעת הסימונים. כדי שלא יאמין הקורא לעולם ביותר ממה שכתוב, נושאת כמעט כל קריאה בספר זה סימון. ארבעה סימונים יש:
- מתועד היטב — הכתוב אומר זאת בעצמו, או שהד המילה קשה וניתן לספירה; - שקול — קריאה שהכתוב נושא אותה בכוח אך אינו כופה אותה: התכנסות של נתונים, לא ראיה חותכת; - שנוי במחלוקת — קריאה שקוראים זהירים חלוקים עליה, והיא מוצגת כאן ביושר כאפשרות אחת; - השערתי / מסגרת — פירוש החורג מן הכתוב עצמו (כרונולוגיה, יישום היסטורי), המוצע כאפשרות ולא כיסוד.
ספר זה אינו טוען בשום מקום להוכחה. מה שהכתוב מביא לכלל חפיפה אינו ראיה כי אם התכנסות — והתכנסות מתחזקת ככל שהיא באה מכיוונים רבים יותר ובלתי תלויים יותר. במקום שספירה מניבה "פגיעה", נלווית אליה השאלה כמה פעמים מופיעה המילה בכלל; בלי אותו שיעור בסיס, מספר אומר מעט. במקום שהדבר נוגע בפירוש, כך נאמר גם בהערות — אף כשהדבר הפחית מוודאותה של הקריאה שבספר זה עצמו.
שני מפתחות בבית הזה. ספרי המפעל הזה נקראים בשני מפתחות, וטוב לדעת זאת מראש. יש מפתח מספר, שבו נקרא הכתוב כסיפור רצוף והקריאה אף היא מונחת כסיפור; ויש המפתח המסומן הזה, שבו נושאת כמעט כל קריאה נושאת־משקל סימון, וגבולותיה נאמרים בקול. אותו דימוי עצמו עשוי לעמוד בספר אחד כסיפור וכאן כ"שקול" — אין זו סתירה, כי אם הבדל במה שפרק מבטיח. במקום שספר זה מחמיר יותר משכניו, זו כוונת תחילה.
בלי אנשי קש. השתדלתי להביא את הקריאה האחרת לעולם לא בחולשתה כי אם בכוחה. במקום שיש בקריאה נקודה שאינה חותכת, גם היא כתובה. במקום שהמסורת קוראת אחרת, הדבר נאמר. הכוונה אינה לנצח כי אם לראות.
התרגום. פסוקי התנ״ך מובאים בנוסח המסורה עצמו, בניקודו. ציטוטי הברית החדשה הם, במקום שהיה אפשר להביאם בלשון נקייה, תרגום עבודה קונקורדנטי משלי: מילים נושאות וחוזרות תורגמו בכל מקום באותה מילה עצמה, כדי שההדים שבין הכתובים יישארו גלויים — שכן דווקא ההדים הללו הם לב הקריאה הקושרת כתוב אל כתוב. במקום שתרגום כזה היה נעשה מאולץ, נבחרה הלשון המקובלת. שם ההוויה נכתב במלואו: יהוה. לשון המקור היוונית שנקבעה היא הטקסטוס רצפטוס (על פי סקריבנר); במקום שיש לכך משמעות לקטע, הדבר צוין.
יסוד אחד, לא קריאה. לבסוף יש קו אחד שאינו מוצע כקריאה שקולה כי אם כיסוד קבוע, נשמר מן העמוד הראשון עד האחרון: ספר זה אינו הולך אחר תורת ההחלפה. הקהילה אינה באה במקומו של ישראל, אלא יוצאת מישראל; ההבטחות שניתנו לאישה נשארות שלה. במקום שהכתוב והיסוד הזה נוגעים זה בזה, הושארה המילה האחרונה לכתוב — והכתוב, עד רומים 11 ועד בכלל, מצדיק את היסוד הזה.
ספר זה קורא את הכתוב מתוך הכתוב. אין זו מציאה מקרית כי אם שיטה: דימוי מתוך התגלות 12 אינו מוסבר מדמיונו של הכותב, אלא מן המקומות שבהם מופיעים אותה מילה עצמה, אותה נוסחה, אותו דימוי, מוקדם יותר בכתובים. במקום שיכולתי, שבתי אל לשון המקור עצמה — העברית של נוסח המסורה, והיוונית — ולא אל תקציר שלה. ספירות המילים שבסוף הספר (הקונקורדנציה הראשית) נערכו על לשון המקור הזאת, וניתן לשחזר אותן.
ארבעת הסימונים. כדי שלא יאמין הקורא לעולם ביותר ממה שכתוב, נושאת כמעט כל קריאה בספר זה סימון. ארבעה סימונים יש:
- מתועד היטב — הכתוב אומר זאת בעצמו, או שהד המילה קשה וניתן לספירה; - שקול — קריאה שהכתוב נושא אותה בכוח אך אינו כופה אותה: התכנסות של נתונים, לא ראיה חותכת; - שנוי במחלוקת — קריאה שקוראים זהירים חלוקים עליה, והיא מוצגת כאן ביושר כאפשרות אחת; - השערתי / מסגרת — פירוש החורג מן הכתוב עצמו (כרונולוגיה, יישום היסטורי), המוצע כאפשרות ולא כיסוד.
ספר זה אינו טוען בשום מקום להוכחה. מה שהכתוב מביא לכלל חפיפה אינו ראיה כי אם התכנסות — והתכנסות מתחזקת ככל שהיא באה מכיוונים רבים יותר ובלתי תלויים יותר. במקום שספירה מניבה "פגיעה", נלווית אליה השאלה כמה פעמים מופיעה המילה בכלל; בלי אותו שיעור בסיס, מספר אומר מעט. במקום שהדבר נוגע בפירוש, כך נאמר גם בהערות — אף כשהדבר הפחית מוודאותה של הקריאה שבספר זה עצמו.
שני מפתחות בבית הזה. ספרי המפעל הזה נקראים בשני מפתחות, וטוב לדעת זאת מראש. יש מפתח מספר, שבו נקרא הכתוב כסיפור רצוף והקריאה אף היא מונחת כסיפור; ויש המפתח המסומן הזה, שבו נושאת כמעט כל קריאה נושאת־משקל סימון, וגבולותיה נאמרים בקול. אותו דימוי עצמו עשוי לעמוד בספר אחד כסיפור וכאן כ"שקול" — אין זו סתירה, כי אם הבדל במה שפרק מבטיח. במקום שספר זה מחמיר יותר משכניו, זו כוונת תחילה.
בלי אנשי קש. השתדלתי להביא את הקריאה האחרת לעולם לא בחולשתה כי אם בכוחה. במקום שיש בקריאה נקודה שאינה חותכת, גם היא כתובה. במקום שהמסורת קוראת אחרת, הדבר נאמר. הכוונה אינה לנצח כי אם לראות.
התרגום. פסוקי התנ״ך מובאים בנוסח המסורה עצמו, בניקודו. ציטוטי הברית החדשה הם, במקום שהיה אפשר להביאם בלשון נקייה, תרגום עבודה קונקורדנטי משלי: מילים נושאות וחוזרות תורגמו בכל מקום באותה מילה עצמה, כדי שההדים שבין הכתובים יישארו גלויים — שכן דווקא ההדים הללו הם לב הקריאה הקושרת כתוב אל כתוב. במקום שתרגום כזה היה נעשה מאולץ, נבחרה הלשון המקובלת. שם ההוויה נכתב במלואו: יהוה. לשון המקור היוונית שנקבעה היא הטקסטוס רצפטוס (על פי סקריבנר); במקום שיש לכך משמעות לקטע, הדבר צוין.
יסוד אחד, לא קריאה. לבסוף יש קו אחד שאינו מוצע כקריאה שקולה כי אם כיסוד קבוע, נשמר מן העמוד הראשון עד האחרון: ספר זה אינו הולך אחר תורת ההחלפה. הקהילה אינה באה במקומו של ישראל, אלא יוצאת מישראל; ההבטחות שניתנו לאישה נשארות שלה. במקום שהכתוב והיסוד הזה נוגעים זה בזה, הושארה המילה האחרונה לכתוב — והכתוב, עד רומים 11 ועד בכלל, מצדיק את היסוד הזה.