מכל המילים שבשני הפסוקים אשר עליהם נשען הספר הזה, יש אחת שעדיין לא נפתחה, והיא אולי הרכה מכולן. לא כתוב שהאישה מגיעה לאיזה מקום. כתוב שהיא בורחת "אֶל מָקוֹם אֲשֶׁר הוּכַן לָהּ מֵאֵת הָאֱלֹהִים" (התגלות 12:6). מקום. מוכן. מראש. בשבילה.
וזה אומר משהו. אין היא מגיעה אל חלקת מדבר אקראית שבה תצטרך להסתדר לבדה. משהו מונח שם ומוכן. מישהו הקדים אותה, בחר את המקום, סידר אותו, התקין אותו — עוד לפני שנסה. והפועל היווני שמאחורי "הוּכַן", hetoimazō, אינו מילה סתמית בספר הזה. הוא נושא היסטוריה, וההיסטוריה ההיא היא חתונה.
המילה מופיעה בהתגלות שבע פעמים. ארבע פעמים מדובר בחצוצרות, בסוסים, במלאכים ובדרך המלכים (8:6; 9:7, 15; 16:12); בסוף, פעמיים בכלה (19:7; 21:2). שהמקום של 12:6 שייך אל השתיים האחרונות, זו בחירה: הפועל עצמו ניטרלי. "הִגִּיעָה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה, וְאִשְׁתּוֹ הֵכִינָה אֶת עַצְמָהּ" (התגלות 19:7). ואז, בחזון האחרון: "וָאֵרֶא אֶת עִיר הַקֹּדֶשׁ, יְרוּשָׁלַיִם הַחֲדָשָׁה, יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם מֵאֵת הָאֱלֹהִים, מוּכָנָה כְּכַלָּה הַמְקֻשֶּׁטֶת לְבַעְלָהּ" (התגלות 21:2). הקו ברור: המקום מוכן (12:6); הכלה מכינה את עצמה (19:7); העיר יורדת מוכנה, ככלה (21:2). שלוש פעמים אותה מילה: שמירת האישה עומדת באותו מוטיב של הכנה כמו הכלה, בלי שהאישה נעשית הכלה; סופה שלה הוא הנישואין המחודשים של הושע 2. המקום המוכן שבמדבר אינו מחנה פליטים. הוא ראשיתו של חדר כלולות.
והחתן עצמו נקט את המילה הזאת, בלילה שלפני מותו, מול תלמידים שפחדו שיישאיר אותם מאחור. "בְּבֵית אָבִי מְעוֹנוֹת רַבִּים [...] הוֹלֵךְ אֲנִי לְהָכִין לָכֶם מָקוֹם. וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר אֵלֵךְ וְהֵכִינוֹתִי לָכֶם מָקוֹם, אָשׁוּב וְאֶקַּח אֶתְכֶם אֵלַי, לְמַעַן תִּהְיוּ גַּם אַתֶּם בַּאֲשֶׁר אֶהְיֶה אָנִי" (יוחנן 14:2-3). שוב אותן שתי מילים: מָקוֹם, ומוּכָן. החתן מכין תמיד תחילה את המקום. כזה הוא. אין הוא מאלתר את האהבה; הוא מכין אותה, מסדר את החדר, עורך את השולחן, ואז בא לקחת את כלתו.
המקום שהבן מכין ביוחנן 14 הוא מקום למעלה — בבית האב, שם הוא לוקח את שלו אליו. המקום המוכן בהתגלות 12 הוא מקום החוצה — אל המדבר, על הארץ, שם נשמרת האישה. שני כיוונים, שני מקומות, ואינם אותו מקום; השוואתם זה לזה תעשה עוול לכתוב. אך יש כן קו בין השניים, והוא עובר דרך 12:5. שכן הילד נחטף אֶל הָאֱלֹהִים וְאֶל כִּסְאוֹ — וזהו, במילותיו של אותו ספר עצמו, המקום המובטח למנצח (3:21) ואשר הבן הלך להכינו ביוחנן 14. מה שהוכן שם, נכנסים אליו ב־12:5. כך אין שני המקומות המוכנים עומדים זה לצד זה כשני מאורעות נפרדים, כי אם כשני חצאיה של תנועה אחת: הגוף למעלה, אל החדר שהיה מוכן; האם החוצה, אל המקום שאף הוא היה מוכן. מכין אחד, שני כיוונים, ואף אחד מהם אינו מוצא ריקנות.
ושהמקום המוכן שבמדבר אינו המצאה חדשה מתברר מן השיר העתיק ביותר שישראל מכיר. בשירת הים, המושרת על שפת ים סוף — אותה שירה עצמה שממנה עלה קודם כיצד בלעה הארץ את האויב — צופה משה כבר קדימה אל המקום שאליו מביא אלוהים את עמו: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה, מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות 15:17). הנה זה: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ — מקום קבוע לשבת בו, אשר ידיו של אלוהים כּוֹנְנוּ. וכאן שומע קורא העברית מה שאין תרגום יכול למסור: מָכוֹן, כּוֹנְנוּ והוּכַן הם שורש אחד. כבר ביציאת מצרים, בטרם הוקם אוהל אחד, שר ישראל על מקום שאלוהים התקין — לא סתם שטח בטוח, כי אם מִקְדָּשׁ, משכן, מקום שבו ישכון אלוהים עצמו בקרב עמו. המקום המוכן היה מראשיתו מקום נוכחותו של אלוהים.
וכאן נופל הכול על מקומו. מדוע מקום המדבר ההוא בטוח? לא משום שהסלעים גבוהים או הדרכים בלתי עבירות. הוא בטוח משום שאלוהים שוכן בו. המקום המוכן אינו בסופו של דבר נקודת ציון כי אם נוכחות; אין הוא בראש ובראשונה כתובת, כי אם מי שגר בה — המקום שבו העליון עצמו הוא קורת הגג, הקיר והדלת. אין האישה מוסתרת בפינה נידחת שאלוהים עוד מצליח בקושי להגיע אליה. היא מובאת אל המקום האחד בכל הסערה שבו הוא שוכן.
האם אינך רואה לעצמך מקום בשום מקום — לא בית, לא מקלט, לא קרקע תחת רגליך שנדמית בטוחה? אם כן, אולי זהו הדבר שאתה זקוק לו יותר מכול: מונח בשבילך משהו מוכן. לא משום שהרווחת אותו או סידרת אותו, כי אם משום שהוא מכין תחילה את המקום ורק אז בא, כדי לקחת את כלתו או כדי לשאת את אשתו אל שם. כך הוא אוהב. הוא הקדים אותך. ובין שהדרך שאתה הולך בה עולה למעלה, אל בית האב, ובין שהיא יוצאת החוצה, אל מדבר של שמירה — אותו פועל ואותה יד: מוכן, מראש, בשבילך.
ומהיכן שואב המקום ההוא את ביטחונו? לא מחומות, לא ממרחק, לא מן המזל שאיש אינו מוצא אותך. מכך שהוא שוכן בו. במקום שבו מכין לך אלוהים מקום, הוא מכין אותו תמיד כך שהוא עצמו יהיה שם — שכן כל הסיבה שהוא מתקין מקום היא הסיבה עצמה שבגללה עשה את היקום ושלח את בנו: לְמַעַן תִּהְיוּ בַּאֲשֶׁר אֲנִי. זהו המקום המוכן. לא מקלט שבו אתה נפטר מאלוהים לרגע, כי אם חדר הכלולות שבו אתה מוצא אותו סוף סוף.
המקום מוכן, ואלוהים שוכן בו.
העמקהhetoimazō וכון — המקום המוכן והכלה המוכנה
מפתחו של פרק זה הוא קונקורדנציה של פועל אחד. Hetoimazō ("להכין, להתקין") קושר את מקומה המוכן של האישה (התגלות 12:6, topon hētoimasmenon apo tou Theou) בתוך ההתגלות עצמה אל שני כתובי כלה: 19:7 (hē gynē autou hētoimasen heautēn — האישה הכינה את עצמה) ו־21:2 (עיר הקודש hētoimasmenēn hōs nymphēn — מוכנה ככלה). הקו הזה — מקום מוכן ← כלה מוכנה ← עיר מוכנה — אינו נשען על נדירותה של מילה כי אם על מוטיב חוזר בתוך אותו ספר עצמו, והוא מעמיד את שמירת האישה באותו מוטיב של הכנה כמו הכלה, בלי לעשותה לכלה. מתועד היטב (הד המילה); שקול (היישום).
הקשר אל יוחנן 14:2-3 (topos + hetoimazō, "הולך אני להכין לכם מקום") עומד לצדו בדין, אך עם הבדל מסומן ביושר בכיוון: יוחנן 14 מכין מקום שמימי (למעלה, בבית האב), התגלות 12 מקום ארצי (החוצה, אל המדבר). ספר זה אינו קורא את שניהם כסתירה כי אם כשני המקומות המוכנים של התמונה הכפולה (הילד למעלה, האישה החוצה) — מכין אחד, שני כיוונים. השוואת שני המקומות זה לזה תעשה עוול לכתוב; המשותף הוא הפועל והמכין. שקול (הקישור חזק; זהותם של שני המקומות אינה נטענת).
ולבסוף מגיע המוטיב אחורה עד שמות 15:17, סופה של שירת הים: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ — מקום קבוע לשבת בו — במקבילה אל מִקְדָּשׁ, ובחתימה כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. כבר מסורת יציאת מצרים הקדומה ביותר מכירה אפוא "מקום מוכן" שהוא בראש ובראשונה משכן אלוהים, ולא סתם מיקום בטוח. שני עוגנים מחזקים כאן את הקו, ויש להבחין ביניהם בכנות. הראשון עברי, והוא המחשה: מָכוֹן, כּוֹנְנוּ והוּכַן באים כולם מן השורש כון, ולכן במהדורה העברית עומדת הזיקה גלויה על הדף במקום שביוונית היא מחייבת שתי מילים שונות — אך העברית שבפי ההתגלות כאן היא לשונו של ספר זה ולא לשון המקור, ועל כן אין זהות השורש ראיה. השני יווני, והוא כן ראיה: תרגום השבעים לשמות 15:17 מוסר את מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ בeis hetoimon katoikētērion ואת כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ בho hētoimasan hai cheires sou — כלומר באותו גזע hetoim- ממש שבו נוקטת התגלות 12:6. שהמקום המוכן של התגלות 12:6 הוא באור הזה מקום נוכחותו של אלוהים, ולא רק מחבוא גאוגרפי — קריאה שקולה, נישאת בידי עוגן שמות 15; קונקורדנציית hetoimazō ניטרלית.
[לשון המקור והסימונים] התגלות 12:6 — topon hētoimasmenon apo tou Theou; 19:7 — hētoimasen heautēn; 21:2 — hētoimasmenēn hōs nymphēn; יוחנן 14:2 — hetoimasai topon. שמות 15:17 — מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה, מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ; יש לשים לב שהמסורה נוקבת בצלע המקדש אֲדֹנָי ולא בשם המפורש. מָכוֹן שב ועולה ב"כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן" (ישעיהו 4:5) — אותו פסוק שממנו באה סוכת הצל של חלק ג׳, כך שהמקום המוכן וגג הסוכה נאמרים בעברית באותה מילה. (השאלה הגאוגרפית — <em>איזה מקום — באה בפרק 17; כאן מדובר בטיבו של המקום, לא בנקודת הציון שלו.)</em>
מכל המילים שבשני הפסוקים אשר עליהם נשען הספר הזה, יש אחת שעדיין לא נפתחה, והיא אולי הרכה מכולן. לא כתוב שהאישה מגיעה לאיזה מקום. כתוב שהיא בורחת "אֶל מָקוֹם אֲשֶׁר הוּכַן לָהּ מֵאֵת הָאֱלֹהִים" (התגלות 12:6). מקום. מוכן. מראש. בשבילה.
וזה אומר משהו. אין היא מגיעה אל חלקת מדבר אקראית שבה תצטרך להסתדר לבדה. משהו מונח שם ומוכן. מישהו הקדים אותה, בחר את המקום, סידר אותו, התקין אותו — עוד לפני שנסה. והפועל היווני שמאחורי "הוּכַן", hetoimazō, אינו מילה סתמית בספר הזה. הוא נושא היסטוריה, וההיסטוריה ההיא היא חתונה.
המילה מופיעה בהתגלות שבע פעמים. ארבע פעמים מדובר בחצוצרות, בסוסים, במלאכים ובדרך המלכים (8:6; 9:7, 15; 16:12); בסוף, פעמיים בכלה (19:7; 21:2). שהמקום של 12:6 שייך אל השתיים האחרונות, זו בחירה: הפועל עצמו ניטרלי. "הִגִּיעָה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה, וְאִשְׁתּוֹ הֵכִינָה אֶת עַצְמָהּ" (התגלות 19:7). ואז, בחזון האחרון: "וָאֵרֶא אֶת עִיר הַקֹּדֶשׁ, יְרוּשָׁלַיִם הַחֲדָשָׁה, יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם מֵאֵת הָאֱלֹהִים, מוּכָנָה כְּכַלָּה הַמְקֻשֶּׁטֶת לְבַעְלָהּ" (התגלות 21:2). הקו ברור: המקום מוכן (12:6); הכלה מכינה את עצמה (19:7); העיר יורדת מוכנה, ככלה (21:2). שלוש פעמים אותה מילה: שמירת האישה עומדת באותו מוטיב של הכנה כמו הכלה, בלי שהאישה נעשית הכלה; סופה שלה הוא הנישואין המחודשים של הושע 2. המקום המוכן שבמדבר אינו מחנה פליטים. הוא ראשיתו של חדר כלולות.
והחתן עצמו נקט את המילה הזאת, בלילה שלפני מותו, מול תלמידים שפחדו שיישאיר אותם מאחור. "בְּבֵית אָבִי מְעוֹנוֹת רַבִּים [...] הוֹלֵךְ אֲנִי לְהָכִין לָכֶם מָקוֹם. וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר אֵלֵךְ וְהֵכִינוֹתִי לָכֶם מָקוֹם, אָשׁוּב וְאֶקַּח אֶתְכֶם אֵלַי, לְמַעַן תִּהְיוּ גַּם אַתֶּם בַּאֲשֶׁר אֶהְיֶה אָנִי" (יוחנן 14:2-3). שוב אותן שתי מילים: מָקוֹם, ומוּכָן. החתן מכין תמיד תחילה את המקום. כזה הוא. אין הוא מאלתר את האהבה; הוא מכין אותה, מסדר את החדר, עורך את השולחן, ואז בא לקחת את כלתו.
המקום שהבן מכין ביוחנן 14 הוא מקום למעלה — בבית האב, שם הוא לוקח את שלו אליו. המקום המוכן בהתגלות 12 הוא מקום החוצה — אל המדבר, על הארץ, שם נשמרת האישה. שני כיוונים, שני מקומות, ואינם אותו מקום; השוואתם זה לזה תעשה עוול לכתוב. אך יש כן קו בין השניים, והוא עובר דרך 12:5. שכן הילד נחטף אֶל הָאֱלֹהִים וְאֶל כִּסְאוֹ — וזהו, במילותיו של אותו ספר עצמו, המקום המובטח למנצח (3:21) ואשר הבן הלך להכינו ביוחנן 14. מה שהוכן שם, נכנסים אליו ב־12:5. כך אין שני המקומות המוכנים עומדים זה לצד זה כשני מאורעות נפרדים, כי אם כשני חצאיה של תנועה אחת: הגוף למעלה, אל החדר שהיה מוכן; האם החוצה, אל המקום שאף הוא היה מוכן. מכין אחד, שני כיוונים, ואף אחד מהם אינו מוצא ריקנות.
ושהמקום המוכן שבמדבר אינו המצאה חדשה מתברר מן השיר העתיק ביותר שישראל מכיר. בשירת הים, המושרת על שפת ים סוף — אותה שירה עצמה שממנה עלה קודם כיצד בלעה הארץ את האויב — צופה משה כבר קדימה אל המקום שאליו מביא אלוהים את עמו: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה, מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות 15:17). הנה זה: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ — מקום קבוע לשבת בו, אשר ידיו של אלוהים כּוֹנְנוּ. וכאן שומע קורא העברית מה שאין תרגום יכול למסור: מָכוֹן, כּוֹנְנוּ והוּכַן הם שורש אחד. כבר ביציאת מצרים, בטרם הוקם אוהל אחד, שר ישראל על מקום שאלוהים התקין — לא סתם שטח בטוח, כי אם מִקְדָּשׁ, משכן, מקום שבו ישכון אלוהים עצמו בקרב עמו. המקום המוכן היה מראשיתו מקום נוכחותו של אלוהים.
וכאן נופל הכול על מקומו. מדוע מקום המדבר ההוא בטוח? לא משום שהסלעים גבוהים או הדרכים בלתי עבירות. הוא בטוח משום שאלוהים שוכן בו. המקום המוכן אינו בסופו של דבר נקודת ציון כי אם נוכחות; אין הוא בראש ובראשונה כתובת, כי אם מי שגר בה — המקום שבו העליון עצמו הוא קורת הגג, הקיר והדלת. אין האישה מוסתרת בפינה נידחת שאלוהים עוד מצליח בקושי להגיע אליה. היא מובאת אל המקום האחד בכל הסערה שבו הוא שוכן.
האם אינך רואה לעצמך מקום בשום מקום — לא בית, לא מקלט, לא קרקע תחת רגליך שנדמית בטוחה? אם כן, אולי זהו הדבר שאתה זקוק לו יותר מכול: מונח בשבילך משהו מוכן. לא משום שהרווחת אותו או סידרת אותו, כי אם משום שהוא מכין תחילה את המקום ורק אז בא, כדי לקחת את כלתו או כדי לשאת את אשתו אל שם. כך הוא אוהב. הוא הקדים אותך. ובין שהדרך שאתה הולך בה עולה למעלה, אל בית האב, ובין שהיא יוצאת החוצה, אל מדבר של שמירה — אותו פועל ואותה יד: מוכן, מראש, בשבילך.
ומהיכן שואב המקום ההוא את ביטחונו? לא מחומות, לא ממרחק, לא מן המזל שאיש אינו מוצא אותך. מכך שהוא שוכן בו. במקום שבו מכין לך אלוהים מקום, הוא מכין אותו תמיד כך שהוא עצמו יהיה שם — שכן כל הסיבה שהוא מתקין מקום היא הסיבה עצמה שבגללה עשה את היקום ושלח את בנו: לְמַעַן תִּהְיוּ בַּאֲשֶׁר אֲנִי. זהו המקום המוכן. לא מקלט שבו אתה נפטר מאלוהים לרגע, כי אם חדר הכלולות שבו אתה מוצא אותו סוף סוף.
המקום מוכן, ואלוהים שוכן בו.
העמקהhetoimazō וכון — המקום המוכן והכלה המוכנה
מפתחו של פרק זה הוא קונקורדנציה של פועל אחד. Hetoimazō ("להכין, להתקין") קושר את מקומה המוכן של האישה (התגלות 12:6, topon hētoimasmenon apo tou Theou) בתוך ההתגלות עצמה אל שני כתובי כלה: 19:7 (hē gynē autou hētoimasen heautēn — האישה הכינה את עצמה) ו־21:2 (עיר הקודש hētoimasmenēn hōs nymphēn — מוכנה ככלה). הקו הזה — מקום מוכן ← כלה מוכנה ← עיר מוכנה — אינו נשען על נדירותה של מילה כי אם על מוטיב חוזר בתוך אותו ספר עצמו, והוא מעמיד את שמירת האישה באותו מוטיב של הכנה כמו הכלה, בלי לעשותה לכלה. מתועד היטב (הד המילה); שקול (היישום).
הקשר אל יוחנן 14:2-3 (topos + hetoimazō, "הולך אני להכין לכם מקום") עומד לצדו בדין, אך עם הבדל מסומן ביושר בכיוון: יוחנן 14 מכין מקום שמימי (למעלה, בבית האב), התגלות 12 מקום ארצי (החוצה, אל המדבר). ספר זה אינו קורא את שניהם כסתירה כי אם כשני המקומות המוכנים של התמונה הכפולה (הילד למעלה, האישה החוצה) — מכין אחד, שני כיוונים. השוואת שני המקומות זה לזה תעשה עוול לכתוב; המשותף הוא הפועל והמכין. שקול (הקישור חזק; זהותם של שני המקומות אינה נטענת).
ולבסוף מגיע המוטיב אחורה עד שמות 15:17, סופה של שירת הים: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ — מקום קבוע לשבת בו — במקבילה אל מִקְדָּשׁ, ובחתימה כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. כבר מסורת יציאת מצרים הקדומה ביותר מכירה אפוא "מקום מוכן" שהוא בראש ובראשונה משכן אלוהים, ולא סתם מיקום בטוח. שני עוגנים מחזקים כאן את הקו, ויש להבחין ביניהם בכנות. הראשון עברי, והוא המחשה: מָכוֹן, כּוֹנְנוּ והוּכַן באים כולם מן השורש כון, ולכן במהדורה העברית עומדת הזיקה גלויה על הדף במקום שביוונית היא מחייבת שתי מילים שונות — אך העברית שבפי ההתגלות כאן היא לשונו של ספר זה ולא לשון המקור, ועל כן אין זהות השורש ראיה. השני יווני, והוא כן ראיה: תרגום השבעים לשמות 15:17 מוסר את מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ בeis hetoimon katoikētērion ואת כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ בho hētoimasan hai cheires sou — כלומר באותו גזע hetoim- ממש שבו נוקטת התגלות 12:6. שהמקום המוכן של התגלות 12:6 הוא באור הזה מקום נוכחותו של אלוהים, ולא רק מחבוא גאוגרפי — קריאה שקולה, נישאת בידי עוגן שמות 15; קונקורדנציית hetoimazō ניטרלית.
[לשון המקור והסימונים] התגלות 12:6 — topon hētoimasmenon apo tou Theou; 19:7 — hētoimasen heautēn; 21:2 — hētoimasmenēn hōs nymphēn; יוחנן 14:2 — hetoimasai topon. שמות 15:17 — מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה, מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ; יש לשים לב שהמסורה נוקבת בצלע המקדש אֲדֹנָי ולא בשם המפורש. מָכוֹן שב ועולה ב"כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן" (ישעיהו 4:5) — אותו פסוק שממנו באה סוכת הצל של חלק ג׳, כך שהמקום המוכן וגג הסוכה נאמרים בעברית באותה מילה. (השאלה הגאוגרפית — <em>איזה מקום — באה בפרק 17; כאן מדובר בטיבו של המקום, לא בנקודת הציון שלו.)</em>