המונחים העבריים, היווניים והטכניים, לפי סדר האלף־בית
5 דק׳ קריאה
העמקות:
המונחים העבריים, היווניים וכמה מונחים טכניים של ספר זה, לפי סדר האלף־בית. במקום שמילה עומדת בטקסט בכתב נטוי, נמסר כאן בקצרה מה היא נושאת. במונחים העבריים אין הכוונה לתרגם — הקורא העברי אינו זקוק לכך — כי אם לומר מהו השימוש שספר זה עושה בהם, מהו פיזורם במקרא, והיכן עומד הקושי. המילים היווניות באות בתעתיק לטיני, כמקובל בספר זה, עם ביאור עברי.
אֵל רֳאִי — השם שנותנת הגר לאלוהים אצל הבאר במדבר (בראשית 16:13); היא האדם הראשון בכתובים הנותן לאלוהים שם. הצירוף פתוח לשני צדדיו באותן אותיות עצמן: האל הרואה אותי, והאל אשר אני ראיתי. הכתוב אינו מכריע, וספר זה מניח לשתי הקריאות לעמוד.
ארבעת הסימונים — סימני השקילה שספר זה מציב אצל כל קריאה נושאת־משקל: מתועד היטב, שקול, שנוי במחלוקת, השערתי / מסגרת. ראה "הערה על השיטה".
ארמוס — erēmos (ἔρημος), המילה היוונית העומדת כנגד מִדְבָּר. בהתגלות היא מופיעה שלוש פעמים בלבד: פעמיים אצל האישה (12:6, 14) ופעם אחת אצל הזונה (17:3) — אותו מקום עצמו, פעם מחסה ופעם זירת המשפט.
בָּלַע — פועלו של ים סוף (שמות 15:12) ושל הארץ הבולעת את הנהר (התגלות 12:16). ביוונית עומד כנגדו katapinō (καταπίνω). המילה איננה נייטרלית בכתוב: היא שייכת לזירת התהום — מה שנפער וסוגר.
בַּעְלִי / אִישִׁי — שני השמות שבהם קוראת ישראל לאלוהים בהושע 2. המעבר מ"בעלי" ל"אישי" הוא בבת אחת מעבר מקניין לאהבה והדחת שמו של האליל משפתיה — ובעברית אין המשחק הזה זקוק לפרשן: שתי המילים עומדות זו מול זו על הדף. (מניין הפסוקים בספר זה הוא מניין המסורה.)
בָּצְרָה — עיר באדום; בישעיהו 34 ובישעיהו 63 המקום שממנו שב הגואל ודם על בגדו. ולקורא העברי עומדת המילה במלוא כפילותה: בָּצְרָה שם העיר, או "דיר צאן" (מיכה 2:12). הניקוד וההקשר מושכים לשני הכיוונים, וספר זה משאיר את שתי הקריאות פתוחות — הכפילות עצמה היא הנתון.
ekpheugō / exephygen (ἐκφεύγω) — "להימלט"; הפועל של ישעיהו 66:7 בתרגום השבעים, שם היא נמלטת ויולדת בטרם יבוא הכאב. בברית החדשה הוא עומד פעמיים במובן אסכטולוגי: "שִׁקְדוּ וְהִתְפַּלְּלוּ לְמַעַן תּוּכְלוּ לְהִמָּלֵט מִכָּל הָעֲתִידוֹת הָאֵלֶּה" (לוקס 21:36) ו"לֹא יִמָּלֵטוּ" (תסלוניקים א 5:3); ועוד עברים 2:3 ו־12:25, וארבע פעמים שלא במובן אסכטולוגי.
גֹּאֵל הַדָּם — קרוב המשפחה שהיה רשאי לגאול את דם הנרצח; הדמות שמפניה הגנה עיר המקלט. בספר זה נושא השורש את ההיפוך כולו: גואל הדם הרודף את האישה, והגואל המחכה לה בעברו האחר של המדבר — שורש אחד, שני הפכים.
הטוימאזו — hetoimazō (ἑτοιμάζω), "להכין, להתקין"; המילה של המקום המוכן לאישה (12:6), של הכלה שהוכנה (19:7) ושל העיר המוכנה (21:2; יוחנן 14:2); ובמקומות אחרים בהתגלות גם של חצוצרות, סוסים, מלאכים ודרך המלכים (8:6; 9:7, 15; 16:12). בעברית עומד כנגדה השורש כון (219×).
הַפֹּרֵץ — הפורץ את השער לפני העדר ומוציא את העם הכלוא החוצה (מיכה 2:13). בספר זה זו דמות היציאה השנייה: מי שפותח את החומה מבפנים.
הרפאזו — harpazō (ἁρπάζω), "לחטוף, ליטול בכוח"; הפועל שבו נחטף הילד אל כיסא האלוהים (התגלות 12:5), ושבו נחטפים החיים לקראת האדון באוויר (תסלוניקים א 4:17). אין זו עלייה שקטה כי אם תפיסה בכוח, בעוד הלוע פתוח.
השואה — רצח שליש מיהדות העולם במאה ה־20; בספר זה מביטים בו בעיניים פקוחות אצל "צרת יעקב" ואצל השליש המצורף של זכריה 13. הספר אינו מרכך אותו ואינו עושה ממנו חשבון.
זֶרַע — המילה הנושאת בבת אחת קיבוץ (הצאצאים; "יֶתֶר זַרְעָהּ") ויחיד (האחד): בראשית 3:15; גלטים 3:16; התגלות 12:17. ביוונית sperma (σπέρμα) — ושם, במקום שהמין הסתמי היה מחייב auto, כתבו המתרגמים autos בלשון זכר. בעברית אין הצרימה הזאת קיימת כלל, שכן זֶרַע לשון זכר; הצרימה שייכת ליוונית בלבד.
חוּפָּה — יריעת הכלולות; במסורת ישראל הדימוי שדרכו נקרא הר סיני כהר החתונה של אלוהים וישראל.
חָסָה — מילה פיוטית, ברובה מתהלים, לחסות באלוהים — ולרוב "בצל כנפיו". אין היא ציון מקום, וזו הסיבה שאין היא נפגשת עם מִדְבָּר ולו פעם אחת בכל התנ״ך; אין זה נתון תוכני כי אם לקסיקלי (ראה הקונקורדנציה הראשית, סעיף 3).
טקסטוס רצפטוס — לשון המקור היוונית (על פי סקריבנר) שספר זה מחזיק בה לברית החדשה.
טרפו — trephō (τρέφω), "להזין"; הפועל אצל האישה (12:6, 14), ובשני המקומות בצורה שבה היד המזינה נשארת מחוץ לתמונה — דקדוק המן.
יַם סוּף — הים שנבקע לפני ישראל ונסגר על מצרים (שמות 14–15); הרקע לארץ הבולעת את הנהר.
כָּנָף — "כנף", וגם "כנף הבגד, שוליו". הכפילות הזאת היא הקושרת את הכנף המגוננת עם פרישת הבגד על הכלה (רות 3:9; יחזקאל 16:8) — מי שקורא עברית שומע את שתי המשמעויות בבת אחת, ובזה עומד כל החוט.
כְּתִיב / קְרִי — מונחי ביקורת הנוסח: הכתיב הוא מה שכתוב, הקרי מה שנקרא. בישעיהו 63:9 תלויה בהם משמעות הפסוק כולו: לפי הקרי (לוֹ) — "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר", אלוהים צר בצרתם; לפי הכתיב (לֹא) — "לא הייתה לו צרה". ספר זה הולך אחר הקרי המסורתי, ואומר זאת במפורש.
לויפוי — loipoi / epiloipoi (λοιποί), "הנותרים"; המילה של "יֶתֶר זַרְעָהּ" (התגלות 12:17), החוזרת אל "הנותרים" (hoi epiloipoi tōn adelphōn autōn) של מיכה 5:2 בתרגום השבעים — שם קוראת העברית "יֶתֶר אֶחָיו".
מִדְבָּר — 271 היקרויות בתנ״ך: המילה עצמה אינה אות, ומה שנושא משקל הוא הצירוף. בספר זה היא נושאת שני קטבים בבת אחת — המדבר כמקום מוות (מִדְבָּר + מוּת, 20×) והמדבר כחדר כלולות (הושע 2).
מָן — הלחם מן השמים במדבר; שמו בא מן השאלה מָן הוּא (שמות 16:15). בספר זה הוא דקדוק ההזנה: מזון שאין אוגרים אותו, מיד שאינה נראית.
nikaō (νικάω) — "לנצח"; מילת שבע הבטחות המנצח באיגרות אל הקהילות (2-3), שהאחרונה שבהן היא הכיסא של 3:21. ב־12:11 היא עומדת בלשון עבר מושלם: הם כבר ניצחו בדם השה.
מָקוֹם — ביוונית topos (τόπος): המקום המוכן לאישה (התגלות 12:6) והמקום שהבן מכין (יוחנן 14:2). לא מרחב מופשט, כי אם מקום שמישהו הלך אליו לפניה.
מִקְלָט — במובנו המשפטי עיר מקלט: העיר שאליה יכול היה מכה־נפש בשגגה לנוס ולהינצל, ובה נשאר "עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל" (במדבר 35). התנאי הזה — לא מניין שנים ולא כופר, אלא מוות — הוא לבו של חלק ה׳.
נוּס / בָּרַח — שני פעלים למנוסה, ובעברית ההבדל ביניהם נשמע: נוּס יכול לשאת מנוסה אל מקלט, בָּרַח הוא בריחה מן. הכתוב אינו מערבב את השניים: בָּרַח אינו נקשר ולו פעם אחת למילת מקלט (ראה הקונקורדנציה הראשית, סעיף 3).
נֶשֶׁר — דימוי הנשיאה (שמות 19:4; דברים 32:11), ובכתובים אחרים דווקא דימוי המשפט הבא במהירות. אותה ציפור עצמה, שני כיוונים — ובהתגלות 12:14 היא בכיוון הנושא.
skēnoō (σκηνόω) — "לשכון, לשכון באוהל"; בהתגלות ארבע פעמים, ותמיד על אלוהים ועל עמו, לעולם לא על מלאכים: אלוהים על ההמון שלפני הכיסא (7:15), השמים ושוכניהם (12:12), אלה שהחיה מגדפת (13:6), ואלוהים אצל בני האדם (21:3).
סֻכָּה — ה"סוכה" המגוננת של אלוהים מעל המדבר (ישעיהו 4:5-6), הקשורה בחג הסוכות כזיכרון ימי המדבר. 31 היקרויות בלבד; משקלה בא מן ההקשר, לא מן השכיחות.
עֲקָרָה — האישה חשוכת הילדים אשר הנביאים מצווים עליה לרון, משום שרבים בני שוממה מבני בעולה (ישעיהו 54:1). בספר זה היא הצד השני של האישה הזועקת בחבליה: העקרות אינה הסוף כי אם הרחם.
עֵת וְעִתִּים וַחֲצִי עֵת — הנוסחה מדניאל (7:25; 12:7) לשלוש שנים וחצי, ובהתגלות 12:14 היא נאמרת על שמירת האישה; שווה ל־1,260 הימים (12:6); 42 חודשי החיה (13:5) מודדים את אותן שלוש שנים וחצי ביחידה הרחבה יותר.
קטפיין — katépien (κατέπιεν), צורת העבר "בָּלְעָה" (מן katapinō); ראה בָּלַע.
רָחַף — "לרחף, לדגור"; מילה נדירה מאוד, ומן הנדירות הזאת בא כוחה: היא של הרוח מעל המים (בראשית 1:2) ושל הנשר מעל גוזלו (דברים 32:11); היקרות שלישית, אחרת בטיבה, בירמיהו 23:9.
שִׁקּוּץ מְשֹׁמֵם — האות מדניאל (9:27; 11:31; 12:11), הניצב במקום הקודש, ושבו העמיד המשיח את הפקודה לנוס לתוקף (מתי 24:15-16).
תורת ההחלפה — התורה שלפיה באה הקהילה במקומו של ישראל; ספר זה דוחה אותה במפורש (רומים 11). לא במקום — מתוך.
תַּנִּין / לִוְיָתָן / רַהַב — התנין, מפלצת התוהו של הכתובים העתיקים: תַּנִּין הוא שם המין, לִוְיָתָן ורַהַב שמות פרטיים של אותה דמות עצמה, שאלוהים כבש בבריאה ובים סוף (איוב 26:12-13; תהלים 74:13-14; 89:11; ישעיהו 27:1; 51:9). המניינים קטנים — 26 · 6 · 3 — והמשקל בא מן ההקשר.
מטריצת החבלים — שישת מקומות הנביאים המניחים את לידת אחרית הימים אצל הצרה: ישעיהו 26:17-19; 66:7-9; ירמיהו 30:6-7; מיכה 4:9-10; 5:2; דניאל 12:1-2. ראה חלק א׳ והקונקורדנציה הראשית, מדור 4.
תנ״ך — המקרא, על שם שלושת חלקיו: תורה, נביאים וכתובים.
המונחים העבריים, היווניים וכמה מונחים טכניים של ספר זה, לפי סדר האלף־בית. במקום שמילה עומדת בטקסט בכתב נטוי, נמסר כאן בקצרה מה היא נושאת. במונחים העבריים אין הכוונה לתרגם — הקורא העברי אינו זקוק לכך — כי אם לומר מהו השימוש שספר זה עושה בהם, מהו פיזורם במקרא, והיכן עומד הקושי. המילים היווניות באות בתעתיק לטיני, כמקובל בספר זה, עם ביאור עברי.
אֵל רֳאִי — השם שנותנת הגר לאלוהים אצל הבאר במדבר (בראשית 16:13); היא האדם הראשון בכתובים הנותן לאלוהים שם. הצירוף פתוח לשני צדדיו באותן אותיות עצמן: האל הרואה אותי, והאל אשר אני ראיתי. הכתוב אינו מכריע, וספר זה מניח לשתי הקריאות לעמוד.
ארבעת הסימונים — סימני השקילה שספר זה מציב אצל כל קריאה נושאת־משקל: מתועד היטב, שקול, שנוי במחלוקת, השערתי / מסגרת. ראה "הערה על השיטה".
ארמוס — erēmos (ἔρημος), המילה היוונית העומדת כנגד מִדְבָּר. בהתגלות היא מופיעה שלוש פעמים בלבד: פעמיים אצל האישה (12:6, 14) ופעם אחת אצל הזונה (17:3) — אותו מקום עצמו, פעם מחסה ופעם זירת המשפט.
בָּלַע — פועלו של ים סוף (שמות 15:12) ושל הארץ הבולעת את הנהר (התגלות 12:16). ביוונית עומד כנגדו katapinō (καταπίνω). המילה איננה נייטרלית בכתוב: היא שייכת לזירת התהום — מה שנפער וסוגר.
בַּעְלִי / אִישִׁי — שני השמות שבהם קוראת ישראל לאלוהים בהושע 2. המעבר מ"בעלי" ל"אישי" הוא בבת אחת מעבר מקניין לאהבה והדחת שמו של האליל משפתיה — ובעברית אין המשחק הזה זקוק לפרשן: שתי המילים עומדות זו מול זו על הדף. (מניין הפסוקים בספר זה הוא מניין המסורה.)
בָּצְרָה — עיר באדום; בישעיהו 34 ובישעיהו 63 המקום שממנו שב הגואל ודם על בגדו. ולקורא העברי עומדת המילה במלוא כפילותה: בָּצְרָה שם העיר, או "דיר צאן" (מיכה 2:12). הניקוד וההקשר מושכים לשני הכיוונים, וספר זה משאיר את שתי הקריאות פתוחות — הכפילות עצמה היא הנתון.
ekpheugō / exephygen (ἐκφεύγω) — "להימלט"; הפועל של ישעיהו 66:7 בתרגום השבעים, שם היא נמלטת ויולדת בטרם יבוא הכאב. בברית החדשה הוא עומד פעמיים במובן אסכטולוגי: "שִׁקְדוּ וְהִתְפַּלְּלוּ לְמַעַן תּוּכְלוּ לְהִמָּלֵט מִכָּל הָעֲתִידוֹת הָאֵלֶּה" (לוקס 21:36) ו"לֹא יִמָּלֵטוּ" (תסלוניקים א 5:3); ועוד עברים 2:3 ו־12:25, וארבע פעמים שלא במובן אסכטולוגי.
גֹּאֵל הַדָּם — קרוב המשפחה שהיה רשאי לגאול את דם הנרצח; הדמות שמפניה הגנה עיר המקלט. בספר זה נושא השורש את ההיפוך כולו: גואל הדם הרודף את האישה, והגואל המחכה לה בעברו האחר של המדבר — שורש אחד, שני הפכים.
הטוימאזו — hetoimazō (ἑτοιμάζω), "להכין, להתקין"; המילה של המקום המוכן לאישה (12:6), של הכלה שהוכנה (19:7) ושל העיר המוכנה (21:2; יוחנן 14:2); ובמקומות אחרים בהתגלות גם של חצוצרות, סוסים, מלאכים ודרך המלכים (8:6; 9:7, 15; 16:12). בעברית עומד כנגדה השורש כון (219×).
הַפֹּרֵץ — הפורץ את השער לפני העדר ומוציא את העם הכלוא החוצה (מיכה 2:13). בספר זה זו דמות היציאה השנייה: מי שפותח את החומה מבפנים.
הרפאזו — harpazō (ἁρπάζω), "לחטוף, ליטול בכוח"; הפועל שבו נחטף הילד אל כיסא האלוהים (התגלות 12:5), ושבו נחטפים החיים לקראת האדון באוויר (תסלוניקים א 4:17). אין זו עלייה שקטה כי אם תפיסה בכוח, בעוד הלוע פתוח.
השואה — רצח שליש מיהדות העולם במאה ה־20; בספר זה מביטים בו בעיניים פקוחות אצל "צרת יעקב" ואצל השליש המצורף של זכריה 13. הספר אינו מרכך אותו ואינו עושה ממנו חשבון.
זֶרַע — המילה הנושאת בבת אחת קיבוץ (הצאצאים; "יֶתֶר זַרְעָהּ") ויחיד (האחד): בראשית 3:15; גלטים 3:16; התגלות 12:17. ביוונית sperma (σπέρμα) — ושם, במקום שהמין הסתמי היה מחייב auto, כתבו המתרגמים autos בלשון זכר. בעברית אין הצרימה הזאת קיימת כלל, שכן זֶרַע לשון זכר; הצרימה שייכת ליוונית בלבד.
חוּפָּה — יריעת הכלולות; במסורת ישראל הדימוי שדרכו נקרא הר סיני כהר החתונה של אלוהים וישראל.
חָסָה — מילה פיוטית, ברובה מתהלים, לחסות באלוהים — ולרוב "בצל כנפיו". אין היא ציון מקום, וזו הסיבה שאין היא נפגשת עם מִדְבָּר ולו פעם אחת בכל התנ״ך; אין זה נתון תוכני כי אם לקסיקלי (ראה הקונקורדנציה הראשית, סעיף 3).
טקסטוס רצפטוס — לשון המקור היוונית (על פי סקריבנר) שספר זה מחזיק בה לברית החדשה.
טרפו — trephō (τρέφω), "להזין"; הפועל אצל האישה (12:6, 14), ובשני המקומות בצורה שבה היד המזינה נשארת מחוץ לתמונה — דקדוק המן.
יַם סוּף — הים שנבקע לפני ישראל ונסגר על מצרים (שמות 14–15); הרקע לארץ הבולעת את הנהר.
כָּנָף — "כנף", וגם "כנף הבגד, שוליו". הכפילות הזאת היא הקושרת את הכנף המגוננת עם פרישת הבגד על הכלה (רות 3:9; יחזקאל 16:8) — מי שקורא עברית שומע את שתי המשמעויות בבת אחת, ובזה עומד כל החוט.
כְּתֻבָּה — שטר הנישואין; בקריאת החופה, הדימוי ל־10 הדיברות כתנאי הברית.
כְּתִיב / קְרִי — מונחי ביקורת הנוסח: הכתיב הוא מה שכתוב, הקרי מה שנקרא. בישעיהו 63:9 תלויה בהם משמעות הפסוק כולו: לפי הקרי (לוֹ) — "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר", אלוהים צר בצרתם; לפי הכתיב (לֹא) — "לא הייתה לו צרה". ספר זה הולך אחר הקרי המסורתי, ואומר זאת במפורש.
לויפוי — loipoi / epiloipoi (λοιποί), "הנותרים"; המילה של "יֶתֶר זַרְעָהּ" (התגלות 12:17), החוזרת אל "הנותרים" (hoi epiloipoi tōn adelphōn autōn) של מיכה 5:2 בתרגום השבעים — שם קוראת העברית "יֶתֶר אֶחָיו".
מִדְבָּר — 271 היקרויות בתנ״ך: המילה עצמה אינה אות, ומה שנושא משקל הוא הצירוף. בספר זה היא נושאת שני קטבים בבת אחת — המדבר כמקום מוות (מִדְבָּר + מוּת, 20×) והמדבר כחדר כלולות (הושע 2).
מָן — הלחם מן השמים במדבר; שמו בא מן השאלה מָן הוּא (שמות 16:15). בספר זה הוא דקדוק ההזנה: מזון שאין אוגרים אותו, מיד שאינה נראית.
nikaō (νικάω) — "לנצח"; מילת שבע הבטחות המנצח באיגרות אל הקהילות (2-3), שהאחרונה שבהן היא הכיסא של 3:21. ב־12:11 היא עומדת בלשון עבר מושלם: הם כבר ניצחו בדם השה.
מָקוֹם — ביוונית topos (τόπος): המקום המוכן לאישה (התגלות 12:6) והמקום שהבן מכין (יוחנן 14:2). לא מרחב מופשט, כי אם מקום שמישהו הלך אליו לפניה.
מִקְלָט — במובנו המשפטי עיר מקלט: העיר שאליה יכול היה מכה־נפש בשגגה לנוס ולהינצל, ובה נשאר "עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל" (במדבר 35). התנאי הזה — לא מניין שנים ולא כופר, אלא מוות — הוא לבו של חלק ה׳.
נוּס / בָּרַח — שני פעלים למנוסה, ובעברית ההבדל ביניהם נשמע: נוּס יכול לשאת מנוסה אל מקלט, בָּרַח הוא בריחה מן. הכתוב אינו מערבב את השניים: בָּרַח אינו נקשר ולו פעם אחת למילת מקלט (ראה הקונקורדנציה הראשית, סעיף 3).
נֶשֶׁר — דימוי הנשיאה (שמות 19:4; דברים 32:11), ובכתובים אחרים דווקא דימוי המשפט הבא במהירות. אותה ציפור עצמה, שני כיוונים — ובהתגלות 12:14 היא בכיוון הנושא.
skēnoō (σκηνόω) — "לשכון, לשכון באוהל"; בהתגלות ארבע פעמים, ותמיד על אלוהים ועל עמו, לעולם לא על מלאכים: אלוהים על ההמון שלפני הכיסא (7:15), השמים ושוכניהם (12:12), אלה שהחיה מגדפת (13:6), ואלוהים אצל בני האדם (21:3).
סֻכָּה — ה"סוכה" המגוננת של אלוהים מעל המדבר (ישעיהו 4:5-6), הקשורה בחג הסוכות כזיכרון ימי המדבר. 31 היקרויות בלבד; משקלה בא מן ההקשר, לא מן השכיחות.
עֲקָרָה — האישה חשוכת הילדים אשר הנביאים מצווים עליה לרון, משום שרבים בני שוממה מבני בעולה (ישעיהו 54:1). בספר זה היא הצד השני של האישה הזועקת בחבליה: העקרות אינה הסוף כי אם הרחם.
עֵת וְעִתִּים וַחֲצִי עֵת — הנוסחה מדניאל (7:25; 12:7) לשלוש שנים וחצי, ובהתגלות 12:14 היא נאמרת על שמירת האישה; שווה ל־1,260 הימים (12:6); 42 חודשי החיה (13:5) מודדים את אותן שלוש שנים וחצי ביחידה הרחבה יותר.
קטפיין — katépien (κατέπιεν), צורת העבר "בָּלְעָה" (מן katapinō); ראה בָּלַע.
רָחַף — "לרחף, לדגור"; מילה נדירה מאוד, ומן הנדירות הזאת בא כוחה: היא של הרוח מעל המים (בראשית 1:2) ושל הנשר מעל גוזלו (דברים 32:11); היקרות שלישית, אחרת בטיבה, בירמיהו 23:9.
שִׁקּוּץ מְשֹׁמֵם — האות מדניאל (9:27; 11:31; 12:11), הניצב במקום הקודש, ושבו העמיד המשיח את הפקודה לנוס לתוקף (מתי 24:15-16).
תורת ההחלפה — התורה שלפיה באה הקהילה במקומו של ישראל; ספר זה דוחה אותה במפורש (רומים 11). לא במקום — מתוך.
תַּנִּין / לִוְיָתָן / רַהַב — התנין, מפלצת התוהו של הכתובים העתיקים: תַּנִּין הוא שם המין, לִוְיָתָן ורַהַב שמות פרטיים של אותה דמות עצמה, שאלוהים כבש בבריאה ובים סוף (איוב 26:12-13; תהלים 74:13-14; 89:11; ישעיהו 27:1; 51:9). המניינים קטנים — 26 · 6 · 3 — והמשקל בא מן ההקשר.
מטריצת החבלים — שישת מקומות הנביאים המניחים את לידת אחרית הימים אצל הצרה: ישעיהו 26:17-19; 66:7-9; ירמיהו 30:6-7; מיכה 4:9-10; 5:2; דניאל 12:1-2. ראה חלק א׳ והקונקורדנציה הראשית, מדור 4.
תנ״ך — המקרא, על שם שלושת חלקיו: תורה, נביאים וכתובים.