הנה אנוכי מפתיה

יש נביא שאלוהים ביקש ממנו דבר שלא ביקש מאיש: שא לך אישה שאתה יודע כי תבגוד בך, הוליד ממנה ילדים, וחיֵה בנישואיך שלך את אשר אני עובר עם ישראל. שם הנביא היה הושע, ונישואיו נעשו דמות חיה של לבו של אלוהים. ובאמצע הספר ההוא עומדת הצהרת האהבה היפה בכל הכתובים — אך היא פותחת באופן הנוטל את הנשימה, שכן בטרם ישיב אלוהים את אשתו אליו, הוא נוטל ממנה תחילה את הכול.

תחילה: כיצד השתבש. ישראל, כלת אלוהים, הלכה אחרי מאהבים אחרים — הבעלים, אלי הפריון של הארץ. והיא נימקה כדרך שמנמקת אישה בוגדת: "אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי, נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי, צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי" (הושע 2:7; מניין הפסוקים בפרק זה הוא מניין המסורה, והוא גבוה בשלושה מן המניין שבמהדורות הלועזיות של ספר זה — ה"פיתוי" הנקרא שם 2:13 הוא כאן 2:16). היא סברה שמאהביה מפרנסים אותה. וזו הטרגדיה שבכל עבודה זרה: אתה זוקף את מתנותיו הטובות של אלוהים לזכותם של אלים שמעולם לא נתנו אותן. שכן, אומר אלוהים, "וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר" (2:10). כל אשר חשבה כי הבעל נתן — מידו שלו יצא.

וכיצד מגיב אלוהים המרומה? לא, כפי שהיית מצפה, מיד במילים רכות. תחילה בחומה. "לָכֵן הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים, וְגָדַרְתִּי אֶת גְּדֵרָהּ, וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא" (2:8). הוא חוסם לה את הדרך אל מאהביה. ואז הוא נוטל בחזרה את אשר ייחסה שלא כדין: "לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ, וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת עֶרְוָתָהּ" (2:11). הוא מרוקן אותה. הוא נוטל ממנה בדיוק את מה שסברה כי בא ממאהביה, עד שידיה ריקות ואלוהיה אילמים ולא נותר עוד דבר להתחבא מאחוריו.

נראה אכזרי. זה ההפך הגמור. שכן על כל הנטילה הזאת בא דבר — והוא פותח במילת קישור אחת, בלתי אפשרית:

"לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר, וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ" (הושע 2:16).

לָכֵן. אחרי כל הנטילה אתה מצפה: לכן אשלחנה. לכן תם ונשלם. ואלוהים אומר: לכן אחזר אחריה. והמילה הזאת אינה מזדמנת כאן לראשונה — היא כבר פתחה את חומת הסירים (2:8), והיא כבר פתחה את נטילת הדגן (2:11); בפעם השלישית, באותן אותיות ממש, היא פותחת את החיזור. הנטילה לא הייתה עונש שסופו גירושין; היא הייתה הפתיח לאירוסין חדשים. הוא רוקן את ידיה, לא כדי שתרעב, כי אם כדי שיוכל למלא אותן שוב — הפעם בעצמו. הוא חסם את הדרך אל מאהביה, לא כדי לכלוא אותה, כי אם כדי להותיר פתוחה את הדרך היחידה המובילה אליו. והדרך ההיא עוברת, כתמיד, במדבר.

וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר, וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ. מדוע מוכרח זה להיות המדבר? בארץ מלאת דגן ותירוש הבעלים בכל מקום; שם תמיד יש קול אחר, מאהב אחר, הסבר אחר לשאלה מהיכן בא לחמך. במדבר אין דבר מכל אלה. אין שדות שתדמה עצמך עשיר בהם, אין מקדשי בעל, אין המון להיעלם בתוכו. רק היא, והוא, והדממה. רק שם, משנפלו כל הקולות האחרים, יכול הוא לדבר עַל לִבָּהּ — לא אל שכלה, לא אל חוש חובתה, כי אם אל אותו חלק עמוק ונסתר הנפתח רק כשהשקט בטוח דיו. והצירוף עצמו אינו מקרי: לדבר על לב הוא בכתוב לשון של פיוס ורוך, כדרך שבועז מדבר אל רות (רות 2:13), לא לשון של פקודה. אלוהים מוליך את כלתו אל הארץ הריקה משום שאהבה אינה משגשגת ברעש. הוא רוצה אותה לבדה, כדי שיוכל לומר לה את הדבר האחד שמעולם לא שמעה מפי אף אחד ממאהביה.

ומה שהוא מבטיח לה במדבר ההוא הופך את המקום הגרוע ביותר בעברהּ. "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה" (2:17). עֵמֶק עָכוֹר — מקום חרפתו העמוקה ביותר של ישראל בכניסה לארץ: שם נסקל עכן על אשר מעל בחרם, שם רבצה הקללה שהכשילה עם שלם. והשם עצמו אומר זאת בקול, ואין צורך להסבירו: "מֶה עֲכַרְתָּנוּ? יַעְכֳּרְךָ יְהוָה בַּיּוֹם הַזֶּה" (יהושע 7:25) — העמק נקרא על שם הפועל שנעשה בו. ודווקא את העמק ההוא מבטיח אלוהים להפוך לפֶּתַח תִּקְוָה — מקום כישלונך הגדול ביותר נעשה המעבר אל ראשיתך החדשה. כך הוא עושה תמיד: מן המדבר הוא עושה חדר כלולות, מעמק העכירות פתח תקווה, ומן המקום שבו נפלת את הסף שעליו אתה שב.

ואז בא הדבר האינטימי מכולם. "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, נְאֻם יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי, וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (2:18). כאן אין מה לתרגם ואין מה לתווך: שתי המילים עומדות זו מול זו על הדף. בַּעַל הוא "אדון, בעלים, קונה" — והוא גם שמו של האליל שמעבר לפינה. ישראל קראה לאלוהים עד כה בַּעְלִי, באותן אותיות בדיוק שבשם האליל. ואלוהים אומר: תם. מעתה תקראי לי אִישִׁי. לא עוד בעלים, כי אם איש. היחס עובר מקניין לאהבה, מעבדות לחתונה — ושמו של האליל נעלם אפילו משפתיה.

ואז אומר אלוהים שלוש פעמים, כדרך שחתן תחת החופה אומר את הבטחתו שלוש פעמים למען לא יישאר ספק: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת יְהוָה" (2:21-22). שלוש פעמים וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי — לעולם, בצדק, באמונה. אלה אינם תיקון של הנישואין הישנים והרעועים; אלה נישואין חדשים, הדוקים מן הראשונים, ומוהרם אינו יכול להתקלקל: משפט, חסד, רחמים, אמונה. והנדוניה שהוא נותן לה היא העמוקה מכול: וְיָדַעַתְּ אֶת יְהוָה — לא לדעת עליו, כי אם לדעת אותו, כדרך שאישה יודעת את אישהּ. ואין פלא שדווקא שלוש השורות האלה הן הנאמרות מדי בוקר בכריכת רצועת התפילין סביב האצבע כטבעת: הכתוב עצמו כבר קרא להן שבועת אירוסין.

לצד האישה שבמדבר נדלקת התמונה כולה. מדוע היא ניזונה שם בידי יד שאינה נוקבת בשמה (התגלות 12:6)? משום שאלוהים נטל כל מזין אחר — אין בעל הנותן לה דגן, אין מאהב המפרנס אותה, רק הוא, נסתר, המניח לפניה את המן כדי שתדע סוף סוף מידי מי היא חיה. מדוע אותן שלוש שנים וחצי בדממה, מחוץ לעיניהם של הכול? משום שהוא רוצה אותה לבדה, כדי לדבר על לבה. שמירתה של האישה אינה מבצע הישרדות קר. היא חיזור. 1,260 הימים הם מדברו של הושע 2: הארץ הריקה שבה משיב אלוהים אליו את אשתו, מרוקנת ומושתקת. מה שמבחוץ נראה מצור, הוא מבפנים מסע כלולות.

האם אתה קורא זאת בידיים ריקות — כשנלקח ממך, כך זה מרגיש, כל מה שחשבת שאתה זקוק לו, ונשארת בארץ צחיחה שבה אין צומחת עוד אף אחת מוודאויותיך הישנות? אם כן, אולי זהו הדבר שאתה זקוק לו יותר מכול. הריקון הזה אינו מוכרח להיות הסוף. הוא עשוי להיות הלָכֵן של הושע 2: לא "לכן אניח לך ללכת", כי אם "לכן אשיב אותך אליי". הוא חסם את הדרך אל מאהבייך כדי לפנות את הדרך אל לבו. הוא רוקן את ידיך כדי למלא אותן בעצמו. ועמק העכירות העמוק ביותר שלך — המקום שבו נכשלת יותר מכול — הוא בדיוק העמק שהוא מבטיח להפוך לפתח תקווה. אין הוא מוליך אותך אל המדבר כדי לאבד אותך. הוא מוליך אותך לשם כדי שיוכל לומר לך, בלי כל הקולות האחרים ביניכם, דבר אחד: כלתי.

האישה אינה רק נשמרת במדבר. מחזרים אחריה.