לעולם העתיק לא היה הים יעד לחופשה. הים היה קצה המפה, המקום שבו נגמר הסדר ומתחיל התוהו; המים האפלים והגועשים אשר מהם עשוי לעלות כל מה שאדם ירא ממנו בלילה. לכל עם סביב הים התיכון שכנה שם מפלצת משלו — תנין במצולה, נחש המתפתל סביב העולם, לוע מתחת לגלים. ואם רצית לומר שאלוהיך הוא הגדול מכולם, נתת לו להכריע את המפלצת ההיא.
ישראל הכיר אף הוא את המפלצת ההיא. אך ישראל הכיר מי שגדול ממנה.
שכן התנין העומד בהתגלות 12 לפני האישה היולדת אינו בא חדש. יוחנן קורא לו "הַתַּנִּין הַגָּדוֹל וְהָאָדֹם כָּאֵשׁ" (12:3), ומעט לאחר מכן "הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי" (12:9), ובמילים הללו הוא מעלה דמות השוחה לאורך כל התנ״ך. שמה שם לוויתן, או רהב, או פשוט תַּנִּין. ובכל מקום שבו היא צפה ועולה, היא עולה כאויב מוכרע.
שירת הבריאה שבתהלים 74 מראה זאת. המשורר במצוקה, המקדש בהריסות, והוא נאחז בעתיק שבדברים הידועים לו — כיצד כבש אלוהים בראשית את אי־הסדר: "אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן" (תהלים 74:13-14). כך התחיל העולם: לא באלוהים הנאבק בעמל באי־הסדר, כי אם באלוהים המרסק את ראשי המפלצת כאילו אינם דבר, ומשאיר אחריו סדר. התנין היה שם מן ההתחלה. ומן ההתחלה הוא היה המפסיד.
והוא שב בסוף. הנביא ישעיהו רואה את היום האחרון ומצייר אותו בדיוק באותה לשון דימויים: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם" (ישעיהו 27:1). הנחש הבריח, המתפתל, התנין שבים — הוא הוא הנקרא בהתגלות 12 "הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי". ספרו של יוחנן וספרו של ישעיהו מתארים, כך מתברר, את אותו אויב ואת אותו סוף.
ולתנין הזה נוסף בינתיים פרצוף ארצי. שכן כאשר מוציא אלוהים בפי יחזקאל את משפטה של מצרים, אין הוא קורא לפרעה "מלך" כי אם מפלצת: "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו" (יחזקאל 29:3). התנין שבמצולה נושא את כתר המלכות אשר שעבדה את עם אלוהים. מצרים הייתה לוויתן עם צבא. וכל מצרים שאחריה — כל מלכות ששמה את עקבה על צוואר העם הזה — הייתה התנין הקדמון העולה שוב מעל פני המים.
כך אפוא הוא עומד בהתגלות 12: לא כאימה חדשה, כי אם כעתיקה שבאימות, התנין של המצולה, הפרעה שבכל הפרעונים, רובץ לפני מיטת לידה ולועו פתוח.
ועתה באה השורה שסביבה נסב כל החלק הזה, שכן היא קושרת יחדיו את התנין הקדמון, את ים סוף ואת האישה במדבר לתנועה אחת. ישעיהו מעיר את זרוע אלוהים, והוא עושה זאת בשורה של שאלות שנשימתך נעצרת בהן:
שלוש השאלות הללו הן נשימה אחת — שכן הן מעשה אחד. מי חולל את התנין? מי החריב את הים? מי שם דרך במעמקים? זו בכל פעם אותה זרוע עצמה — ואותה זרוע עשתה את שלושתם בבת אחת. ביום שבו בקע אלוהים את המים בים סוף והעביר את ישראל בחרבה, פצע באותה תנועה עצמה גם את התנין; ים סוף לא היה רק מילוט ממצרים, הוא היה מפלתו של התנין עצמו. ו — כאן נסב הכול — אותה זרוע ממש אשר חוללה את התנין והחריבה את הים היא הזרוע המביאה את הגאולים הביתה אל ציון. תנין התוהו מוכרע, הים נבקע, העם נפדה: אין אלה שלושה סיפורים, כי אם אחד.
ואז האישה אשר בהתגלות 12, זו שעליה לברוח מפני התנין. אין היא מביטה באויב שלא הוכרע. היא מביטה בלוויתן שיש בו צלקת, ברהב שכבר חולל, בתנין אשר אלוהים כבר ריסק את ראשיו על הים. התנין גדול, הוא אדום כאש, הוא מסוכן באמת — אך הוא חיה פצועה, והזרוע אשר פצעה אותו פעם עומדת עדיין בינו לבינה. כל מה שעוד מעולל התנין במחצית השנייה של הספר אינו אלא חבטותיה של מפלצת בשרשרת, היודעת שכבר הפסידה.
האם מזדקר משהו בחייך שלך ומרים ראשים — כוח הנראה גדול מדי, פחד בגודלו של ים? זה הדבר הראשון שמבקש החלק הזה לתת לך. התנין שאתה ירא מפניו, ממשי ככל שיהיה, אינו בלתי־פצוע. לאלוהים יש עבר עם המפלצת הזאת. הוא ריסק את ראשיה בבריאה, הוא חולל אותה בים סוף, והוא הודיע שבסוף יהרוג אותה בחרבו. אינך מביט באויב שעוד יש להכריעו; אתה מביט באויב שכבר הוכרע, ואינו רוצה עדיין להודות בכך.
אין בכך כדי להפוך את פחדך למגוחך — תנין פצוע מסוגל עדיין לחבוט סביבו, והחבטות כואבות. אך יש בכך כדי לשנות מי מנצח. אין האישה צריכה להכריע את התנין; זה כבר נעשה, הרבה לפני שיצאה לברוח. עליה רק להישמר מאחורי הזרוע אשר גברה על המפלצת פעם אחת כבר. ואותה זרוע עצמה, אומר ישעיהו, היא הזרוע הנושאת את הפדויים הביתה ברינה. היד אשר פצעה את התנין והיד המביאה אותך הביתה — היא היד עצמה.
התנין קדמון. הוא מחולל. אך מפלצת שנגזר דינה מסוכנת מתמיד — ודווקא עתה היא מושלכת מן השמים אל הארץ, והשעון בעורפה. ואז יורד התנין למטה: בכבודו ובעצמו, על הקרקע, ביהודה.
העמקה iלוויתן, רהב, תנין — שדה הדימויים של תנין הים
הכתוב מכיר רשת עשירה סביב תנין התוהו, תנין הים. תַּנִּין — "מפלצת ים, תנין" — עומד בהקשרי הבריאה והמשפט (בראשית 1:21; תהלים 74:13; ישעיהו 27:1; 51:9; יחזקאל 29:3; 32:2). לִוְיָתָן ורַהַב הם שמותיה הפרטיים של אותה מפלצת עצמה (איוב 26:12-13; תהלים 74:14; 89:10-11; ישעיהו 51:9). ההתגלות מאגדת את שדה הדימויים הזה: drakōn — "תנין" — מופיע בכל הברית החדשה אך ורק בהתגלות, כ־13 פעמים, ובכל פעם על השטן כאויב הקדמון (12:3-17; 13; 16:13; 20:2). שיוחנן מעלה במודע, ב"נחש הקדמוני" וב"תנין", את שדה תנין־הים מן התנ״ך — מתועד היטב.
גבול אחד, בכנות. מחוץ למקרא קיימים טקסטים קדומים יותר — ובראשם עלילות בעל האוגריתיות — שבהם אל מכריע תנין ים (לוטן/ים), והדמיון בבחירת המילים (הנחש "הבריח" ו"העקלתון" של ישעיהו 27:1) מפליא. אך החומר ההוא הוא לספר זה משני: הוא מראה שהכתוב נוטל דימוי קיים והופך אותו מן היסוד — לא אל בין האלים, כי אם הבורא הכובש את המפלצת ככדור משחק בידו —, אך אין הוא מוכיח דבר על מושאה של התגלות 12. שהאישה היא שם ישראל אינו נשען על התנין כי אם על עטרת הכוכבים שבחלומו של יוסף (בראשית 37:9). קריאת תנין־הים נושאת אפוא את הדימוי ואת האווירה, לא את הזיהוי. שקול.
העמקה iiהזרוע שעשתה שלושה דברים בבת אחת (ישעיהו 51:9-11)
כוחו של ישעיהו 51:9-11 טמון בהתלכדותם של שלושה מעשים תחת נושא אחד, "זרוע יהוה": (1) לחולל את רהב/התנין, (2) להחריב את הים, (3) לשים דרך "לַעֲבֹר גְּאוּלִים", ובאחריתם (4) "וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשׁוּבוּן [...] וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה". הטקסט קורא אפוא את ים סוף במפורש הן כניצחון על תנין התוהו והן כדגם לשיבת העם באחרית הימים. הקישור הזה — תנין, ים, יציאה, שיבה — הוא בדיוק תצורתה של התגלות 12: תנין, שיטפון, עם נשמר במדבר, בדרכו אל משיחו. שהתגלות 12 חוזרת במודע על תצורת ישעיהו הזאת היא קריאה שקולה (התכנסות נושאית חזקה); ששדה הדימויים עצמו קיים ומצטרף כך יחדיו — מתועד היטב.
[לשון המקור והסימונים] זיהוי התנין בהתגלות נשען על הטקסט עצמו (12:9; 20:2: ho ophis ho archaios). הקישור ללוויתן/רהב/תנין מתועד לרוחב שדה הדימויים; הרקע האוגריתי משני ואינו נושא משקל בטיעון. רקע תנין־הים של התנין מוכר בפרשנות באופן רחב; מה שספר זה מוסיף הוא שהוא מותח את שדה הדימויים ההוא עד לתוך סצנת השיטפון־והארץ של 12:15-16.
לעולם העתיק לא היה הים יעד לחופשה. הים היה קצה המפה, המקום שבו נגמר הסדר ומתחיל התוהו; המים האפלים והגועשים אשר מהם עשוי לעלות כל מה שאדם ירא ממנו בלילה. לכל עם סביב הים התיכון שכנה שם מפלצת משלו — תנין במצולה, נחש המתפתל סביב העולם, לוע מתחת לגלים. ואם רצית לומר שאלוהיך הוא הגדול מכולם, נתת לו להכריע את המפלצת ההיא.
ישראל הכיר אף הוא את המפלצת ההיא. אך ישראל הכיר מי שגדול ממנה.
שכן התנין העומד בהתגלות 12 לפני האישה היולדת אינו בא חדש. יוחנן קורא לו "הַתַּנִּין הַגָּדוֹל וְהָאָדֹם כָּאֵשׁ" (12:3), ומעט לאחר מכן "הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי" (12:9), ובמילים הללו הוא מעלה דמות השוחה לאורך כל התנ״ך. שמה שם לוויתן, או רהב, או פשוט תַּנִּין. ובכל מקום שבו היא צפה ועולה, היא עולה כאויב מוכרע.
שירת הבריאה שבתהלים 74 מראה זאת. המשורר במצוקה, המקדש בהריסות, והוא נאחז בעתיק שבדברים הידועים לו — כיצד כבש אלוהים בראשית את אי־הסדר: "אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן" (תהלים 74:13-14). כך התחיל העולם: לא באלוהים הנאבק בעמל באי־הסדר, כי אם באלוהים המרסק את ראשי המפלצת כאילו אינם דבר, ומשאיר אחריו סדר. התנין היה שם מן ההתחלה. ומן ההתחלה הוא היה המפסיד.
והוא שב בסוף. הנביא ישעיהו רואה את היום האחרון ומצייר אותו בדיוק באותה לשון דימויים: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם" (ישעיהו 27:1). הנחש הבריח, המתפתל, התנין שבים — הוא הוא הנקרא בהתגלות 12 "הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי". ספרו של יוחנן וספרו של ישעיהו מתארים, כך מתברר, את אותו אויב ואת אותו סוף.
ולתנין הזה נוסף בינתיים פרצוף ארצי. שכן כאשר מוציא אלוהים בפי יחזקאל את משפטה של מצרים, אין הוא קורא לפרעה "מלך" כי אם מפלצת: "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו" (יחזקאל 29:3). התנין שבמצולה נושא את כתר המלכות אשר שעבדה את עם אלוהים. מצרים הייתה לוויתן עם צבא. וכל מצרים שאחריה — כל מלכות ששמה את עקבה על צוואר העם הזה — הייתה התנין הקדמון העולה שוב מעל פני המים.
כך אפוא הוא עומד בהתגלות 12: לא כאימה חדשה, כי אם כעתיקה שבאימות, התנין של המצולה, הפרעה שבכל הפרעונים, רובץ לפני מיטת לידה ולועו פתוח.
ועתה באה השורה שסביבה נסב כל החלק הזה, שכן היא קושרת יחדיו את התנין הקדמון, את ים סוף ואת האישה במדבר לתנועה אחת. ישעיהו מעיר את זרוע אלוהים, והוא עושה זאת בשורה של שאלות שנשימתך נעצרת בהן:
"עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז, זְרוֹעַ יְהוָה! עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם [...] הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין? הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה, הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים? וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה" (ישעיהו 51:9-11).
שלוש השאלות הללו הן נשימה אחת — שכן הן מעשה אחד. מי חולל את התנין? מי החריב את הים? מי שם דרך במעמקים? זו בכל פעם אותה זרוע עצמה — ואותה זרוע עשתה את שלושתם בבת אחת. ביום שבו בקע אלוהים את המים בים סוף והעביר את ישראל בחרבה, פצע באותה תנועה עצמה גם את התנין; ים סוף לא היה רק מילוט ממצרים, הוא היה מפלתו של התנין עצמו. ו — כאן נסב הכול — אותה זרוע ממש אשר חוללה את התנין והחריבה את הים היא הזרוע המביאה את הגאולים הביתה אל ציון. תנין התוהו מוכרע, הים נבקע, העם נפדה: אין אלה שלושה סיפורים, כי אם אחד.
ואז האישה אשר בהתגלות 12, זו שעליה לברוח מפני התנין. אין היא מביטה באויב שלא הוכרע. היא מביטה בלוויתן שיש בו צלקת, ברהב שכבר חולל, בתנין אשר אלוהים כבר ריסק את ראשיו על הים. התנין גדול, הוא אדום כאש, הוא מסוכן באמת — אך הוא חיה פצועה, והזרוע אשר פצעה אותו פעם עומדת עדיין בינו לבינה. כל מה שעוד מעולל התנין במחצית השנייה של הספר אינו אלא חבטותיה של מפלצת בשרשרת, היודעת שכבר הפסידה.
האם מזדקר משהו בחייך שלך ומרים ראשים — כוח הנראה גדול מדי, פחד בגודלו של ים? זה הדבר הראשון שמבקש החלק הזה לתת לך. התנין שאתה ירא מפניו, ממשי ככל שיהיה, אינו בלתי־פצוע. לאלוהים יש עבר עם המפלצת הזאת. הוא ריסק את ראשיה בבריאה, הוא חולל אותה בים סוף, והוא הודיע שבסוף יהרוג אותה בחרבו. אינך מביט באויב שעוד יש להכריעו; אתה מביט באויב שכבר הוכרע, ואינו רוצה עדיין להודות בכך.
אין בכך כדי להפוך את פחדך למגוחך — תנין פצוע מסוגל עדיין לחבוט סביבו, והחבטות כואבות. אך יש בכך כדי לשנות מי מנצח. אין האישה צריכה להכריע את התנין; זה כבר נעשה, הרבה לפני שיצאה לברוח. עליה רק להישמר מאחורי הזרוע אשר גברה על המפלצת פעם אחת כבר. ואותה זרוע עצמה, אומר ישעיהו, היא הזרוע הנושאת את הפדויים הביתה ברינה. היד אשר פצעה את התנין והיד המביאה אותך הביתה — היא היד עצמה.
התנין קדמון. הוא מחולל. אך מפלצת שנגזר דינה מסוכנת מתמיד — ודווקא עתה היא מושלכת מן השמים אל הארץ, והשעון בעורפה. ואז יורד התנין למטה: בכבודו ובעצמו, על הקרקע, ביהודה.
העמקה iלוויתן, רהב, תנין — שדה הדימויים של תנין הים
הכתוב מכיר רשת עשירה סביב תנין התוהו, תנין הים. תַּנִּין — "מפלצת ים, תנין" — עומד בהקשרי הבריאה והמשפט (בראשית 1:21; תהלים 74:13; ישעיהו 27:1; 51:9; יחזקאל 29:3; 32:2). לִוְיָתָן ורַהַב הם שמותיה הפרטיים של אותה מפלצת עצמה (איוב 26:12-13; תהלים 74:14; 89:10-11; ישעיהו 51:9). ההתגלות מאגדת את שדה הדימויים הזה: drakōn — "תנין" — מופיע בכל הברית החדשה אך ורק בהתגלות, כ־13 פעמים, ובכל פעם על השטן כאויב הקדמון (12:3-17; 13; 16:13; 20:2). שיוחנן מעלה במודע, ב"נחש הקדמוני" וב"תנין", את שדה תנין־הים מן התנ״ך — מתועד היטב.
גבול אחד, בכנות. מחוץ למקרא קיימים טקסטים קדומים יותר — ובראשם עלילות בעל האוגריתיות — שבהם אל מכריע תנין ים (לוטן/ים), והדמיון בבחירת המילים (הנחש "הבריח" ו"העקלתון" של ישעיהו 27:1) מפליא. אך החומר ההוא הוא לספר זה משני: הוא מראה שהכתוב נוטל דימוי קיים והופך אותו מן היסוד — לא אל בין האלים, כי אם הבורא הכובש את המפלצת ככדור משחק בידו —, אך אין הוא מוכיח דבר על מושאה של התגלות 12. שהאישה היא שם ישראל אינו נשען על התנין כי אם על עטרת הכוכבים שבחלומו של יוסף (בראשית 37:9). קריאת תנין־הים נושאת אפוא את הדימוי ואת האווירה, לא את הזיהוי. שקול.
העמקה iiהזרוע שעשתה שלושה דברים בבת אחת (ישעיהו 51:9-11)
כוחו של ישעיהו 51:9-11 טמון בהתלכדותם של שלושה מעשים תחת נושא אחד, "זרוע יהוה": (1) לחולל את רהב/התנין, (2) להחריב את הים, (3) לשים דרך "לַעֲבֹר גְּאוּלִים", ובאחריתם (4) "וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשׁוּבוּן [...] וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה". הטקסט קורא אפוא את ים סוף במפורש הן כניצחון על תנין התוהו והן כדגם לשיבת העם באחרית הימים. הקישור הזה — תנין, ים, יציאה, שיבה — הוא בדיוק תצורתה של התגלות 12: תנין, שיטפון, עם נשמר במדבר, בדרכו אל משיחו. שהתגלות 12 חוזרת במודע על תצורת ישעיהו הזאת היא קריאה שקולה (התכנסות נושאית חזקה); ששדה הדימויים עצמו קיים ומצטרף כך יחדיו — מתועד היטב.
[לשון המקור והסימונים] זיהוי התנין בהתגלות נשען על הטקסט עצמו (12:9; 20:2: ho ophis ho archaios). הקישור ללוויתן/רהב/תנין מתועד לרוחב שדה הדימויים; הרקע האוגריתי משני ואינו נושא משקל בטיעון. רקע תנין־הים של התנין מוכר בפרשנות באופן רחב; מה שספר זה מוסיף הוא שהוא מותח את שדה הדימויים ההוא עד לתוך סצנת השיטפון־והארץ של 12:15-16.