נשארה שאלה אחת על המדבר בלי מענה, והיא השאלה שבה נפתח כל הספר הזה: עד מתי? כמה זמן נשארת האישה שם, ניזונה ונסתרת ומחוזרת? ומה שם לכך קץ? על השאלה הזאת נותן אותו נביא עצמו שפיתה אותה אל המדבר תשובה מפתיעה. מה ששם לכך קץ אינו בואו של אלוהים. מה ששם לכך קץ הוא שהיא מתחילה לבקש.
ממש לפני הצהרת האהבה של הושע 2 עומד דבר שכמעט אינך שם לב אליו, והוא מצמרר ומלא תקווה בבת אחת. אלוהים אומר: "אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי, עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי; בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי" (הושע 5:15).
מה שאלוהים עושה כאן כמעט אינו ניתן להאמנה. הוא הולך. הוא נסוג — במודע, אֶל מְקוֹמִי, כדרך שאוהב פגוע יוצא מן החדר וסוגר את הדלת אחריו. והעם עומד בבית ריק וחושב: הוא הלך, הוא עזב אותנו, תם הכול. אך יש שם שתי מילים קטנות הנושאות את הכול: עַד אֲשֶׁר. אין הוא הולך לתמיד. הוא הולך עַד אֲשֶׁר — ואין זה תאריך בלוח שנה, כי אם מהפך בָּהּ. הוא נשאר במקומו עד אשר יבקשו את פניו. קץ היעדרותו אינו מונח ביומן שלו כי אם בגעגועיה; הוא ממתין עד שתתגעגע אליו די כדי לצאת ולבקש.
ואלוהים אומר במפורש היכן ומתי ייפרץ הביקוש הזה: בַּצַּר לָהֶם. לא בשלוותם, לא בבוקר שבת שקט, כי אם במצוקה — ואותן אותיות עצמן חוזרות אצל ירמיהו: "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו 30:7). זו הצרה שאליה בורחת האישה אל המדבר, והכתוב אומר עליה בנשימה אחת שממנה — ולא למרותה — תבוא הישועה. אלוהים כיוון כך שעמו יבקש אותו דווקא במקום שבו לא נותר לו דבר אחר. המדבר, השמירה, שלוש השנים וחצי — כל אלה הם זמנו של העַד אֲשֶׁר. אין היא שם כדי להישכח. היא שם עד אשר, בידיים ריקות ובשמים ריקים מעליה, תתחיל סוף סוף לקרוא.
ולשתי המילים האלה יש אח תאום בברית החדשה, וברגע שאתה שומע אותם זה לצד זה, נכנסת כל תוכנית הישועה למקומה. שכן שאול השליח, הנאבק באותה שאלה עצמה — האם סיים אלוהים עם ישראל? — נוקט בדיוק אותו מבנה. "לֹא אֶחְפֹּץ, אַחַי, כִּי יֵעָלֵם מִכֶּם הַסּוֹד הַזֶּה: כִּי קְשִׁי לֵב מִקְצָת בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר יִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִם. וְכֵן כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשֵׁעַ" (רומים 11:25-26). שוב עומד שם הכול: נסיגה (קשי לב על ישראל), זמן ביניים, ועַד אֲשֶׁר — עד אשר ייכנס מלוא הגויים. ואז, בקצהו של העַד אֲשֶׁר: כל ישראל ייוושע. ובעברית עומדות אותן שתי מילים ממש בשני המקומות, בלי גישור.
הושע אומר: אני הולך, עד אשר יבקשו פניי. שאול אומר: קשי לב מונח, עד אשר ייכנס מלוא הגויים. זהו אותו ציר עצמו, נראה משני עבריו. מצדו של אלוהים — המתנה מודעת; מצדה של ההיסטוריה — זמן ביניים שבו נאספים הגויים פנימה; ובקצה, משני העברים, אותה תוצאה: ישראל השב ומבקש את חתנו. האישה שבמדבר היא ישראל בתוך ה"עד אשר". היא חיה בזמן הביניים שבין הביאה הראשונה, כשילדה את המשיח, לבין האחרונה, כשתחזה בו — ו־1,260 הימים הם קצהו החד של זמן הביניים הזה, השעה שבה מתמלא ה"עד אשר" סוף סוף.
ויש "עד אשר" שלישי, והוא החד שבשלושה, שכן הוא נוקב בשם במה שמבשר את קץ זמן הביניים. מיכה מכריז על המושל מבית לחם ומוסיף בנשימה אחת מה קורה עד אז: אלוהים נותן את עמו "עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה" — ואז: "וְיֶתֶר אֶחָיו יְשׁוּבוּן עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מיכה 5:2; תרגום השבעים קורא "יתר אחיהם", hoi epiloipoi tōn adelphōn autōn). ראה את הבניין: נתינה, "עד אשר", לידה כציר, ואז שיבת השארית. זהו רומים 11:25 במילות הנביאים — קשיות "מקצת", "עד כי ייכנס מלוא הגויים", ואז כל ישראל. וזוהי התגלות 12 בסדר הפרק עצמו: תחילה הלידה (12:5), ואז הloipoi של זרעה (12:17). שלושה כתובים, שלוש לשונות, תנועה אחת. השואל מדוע הודאתו המאוחרת של העם הזה מאוחרת היא, מקבל כאן את תשובתו, ואין זו תוכחה כי אם סדר: הקשיות הייתה "מקצת", והייתה מאת אלוהים, והיה לה מועד סיום התלוי בלידה.
ואז זה קורה. במצוקה העמוקה מכול, כשבאמת לא נותר עוד דבר, בא הדבר שאלוהים ישב וחיכה לו כל העת — והוא אינו יוצא מפיו, כי אם מפיה: "לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל יְהוָה, כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ, יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ. יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו" (הושע 6:1-2). הנה זה: לְכוּ וְנָשׁוּבָה. היא יוצאת לבקש. העַד אֲשֶׁר מלא. ויש נחמה במה שהיא אומרת באותה נשימה עצמה: אותה יד שטרפה היא שתרפא; אותה שהכתה היא שתחבוש. היא מבינה סוף סוף שפצעי המדבר לא באו מידו של אויב כי אם מידו של אוהב, ושאוהב אינו טורף כדי להמית כי אם כדי שיוכל לרפא.
ובפסוק הבא נסגר מעגל קטן שאין העין רואה אותו אלא בעברית. אלוהים אמר: בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי — יבקשוני, ישחרו את פניי. והיא עונה: "וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יְהוָה, כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ; וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ, כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ" (6:3). אותן אותיות בדיוק: הם מְשַׁחֲרִים אותו, והוא יוצא כַּשַּׁחַר. מי שביקש בלילה מוצא אותו עולה בבוקר; ומי שביקש במדבר מקבל גשם.
ויש בווידויה מידת זמן המהדהדת בכל בית הספרים הזה: מִיֹּמָיִם [...] בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. נקראת עם המפתח שהכתוב עצמו מושיט — "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר" (תהלים 90:4; והשווה פטרוס ב 3:8) — היא מדברת על שני ימים בני 1,000 שנה כל אחד: שני אלפי שנים שבהם שכב ישראל מפוזר וטרוף, ואחריהם היום השלישי, התקומה, השיבה. מי ששכבה זמן כה רב כמתה בקבר העמים מוקמת ביום השלישי לחיות לפניו. המדבר לא היה קברה; הוא היה רחמהּ — המקום שבו היא נולדת מחדש אחרי הלילה הארוך.
וכשהיא מבקשת סוף סוף את פניו — מה היא רואה? כאן נופל החלק האחרון והרך מכול על מקומו — אף כי רק בחלק ח׳ יתברר אילו פנים הם הפנים המביטים בה. לעת עתה די בזה: הפנים שהיא מבקשת ביקשו אותה תחילה, והחתן שאליו היא נושאת עיניים במצוקתה אינו בא לקטרג עליה כי אם לתת להיוודע. זהו הרגע שבו מתקיים הושע 2: אין היא קוראת לו עוד בַּעְלִי, כי אם אִישִׁי. האירוסין שבמדבר נעשים נישואין מחודשים.
וכך נסגרת הקשת שמתח הספר הזה. אישה ברחה אל המדבר — מטה, פנימה, על נפשה, נרדפת בידי תנין ובידי שיטפון. ובסוף היא יוצאת מן המדבר, והיא אינה בורחת עוד. לשיר השירים יש לכך דימוי הנוטל את הנשימה, והוא עומד שם כשאלה שכל השמים שואלים אותה: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ?" (שיר השירים 8:5). והיא יוצאת אחרת משנכנסה: לא רצה, לא לבדה, לא נרדפת. נשענת. על זרוע דודה, אשר נשא אותה בכל המדבר, הזין אותה, הסתיר אותה וחיזר אחריה. היא נכנסה אל הארץ הריקה כפליטה. היא יוצאת ממנה ככלה.
אולי אתה קורא זאת בתוך ה"עד אשר" שלך — בזמן שבו השמים נראים סגורים ואלוהים, כך זה מרגיש, נסוג אל מקומו. אם כן, נותן לך הושע את זאת: אלוהים ההולך אינו אלוהים העוזב. הוא הולך עַד אֲשֶׁר. והוא כיוון כך שתבקש אותו דווקא במצוקתך — כך שהצרה שאתה נתון בה אינה הראיה שהוא איננו, כי אם האמצעי הדוחף אותך אליו. הפצעים שאתה מקבל במדבר, אם תעז להביט בהם, אינם מידו של אויב כי אם מידו של אוהב הטורף כדי לרפא. וביום שבו תבקש סוף סוף את פניו, תגלה שהפנים שאתה מבקש הביטו בך כל העת — ומעולם לא הרפו ממך.
האישה נכנסה אל המדבר כפליטה. היא יוצאת ממנו, נשענת על דודה, ככלה. לשם מוליך כל הספר הזה — ולשם הולכים החלקים הבאים, צעד אחר צעד.
לבו של פרק זה הוא מקבילה מבנית בין שני כתובי "עד אשר". הושע 5:15 אומר עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ — "עד אשר יאשמו (ויבקשו פניי)"; רומים 11:25 אומר ביוונית achris hou — "עד אשר ייכנס מלוא הגויים". שניהם משרטטים אותו דפוס עצמו: נסיגה מצדו של אלוהים (הושע: "אשובה אל מקומי"; שאול: "קשי לב מקצת"), זמן ביניים מוגבל, ומהפך בקצהו שבו שב ישראל ונושע (וּבִקְשׁוּ פָנָי / "וכן כל ישראל ייוושע"). ייאמר בכנות: הזהות המילולית הגמורה קיימת רק במהדורה העברית. achris hou היוונית ועַד אֲשֶׁר העברית אינן אותה מילה, ורומים 11 אינו מצטט את הושע 5. מה שיש כאן אינו שרשרת ציטוט כי אם דקדוק משותף. שהאישה־שבמדבר היא ישראל בתוך זמן הביניים הזה, וש־1,260 ימיה הם קצהו החד — קריאה שקולה, חזקה ומתלכדת על פני הקאנון (מיכה 5, הושע 5-6, רומים 11, עם רצועת יֶתֶר זַרְעָהּ מחלק א׳), אך נשענת על דקדוק משותף ולא על ציטוט. אין כאן אפוא טענה להוכחה.
שלוש הערות נוספות. (1) שחר — הבקשה והבוקר. הפועל שאלוהים נוקט ב־5:15, יְשַׁחֲרֻנְנִי ("יבקשוני, ישחרו אותי"), ותשובתה של האישה ב־6:3, כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ, הם אותו שורש. שהצירוף קיים — מתועד היטב (עובדה מילונית, ניתנת לבדיקה בשתי שורות); שהושע מצליל אותו בכוונה — שקול. בעברית הוא עומד גלוי על הדף; בתרגום הוא נעלם. (2) "מִיֹּמָיִם [...] בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" (הושע 6:2). נקרא עם מפתח יום־כאלף־שנה (תהלים 90:4; פטרוס ב 3:8), קוראות המסורת היהודית והנוצרית כאחת שני אלפי פיזור ותקומה ביום השלישי; ספר זה הולך בדרך הזאת ומסמן אותה השערתי · מסגרת — קריאה מסורתית ונשואה ברוחב, אך יישום כרונולוגי, לא פשוטו של מקרא. (3) העלייה מן המדבר (שיר השירים 3:6; 8:5) היא בת־זוגה הספרותית של המנוסה אל המדבר (התגלות 12:6): אותו מקום, התנועה ההפוכה — עתה מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ. פיתוחה המלא שמור לסופו של ספר זה. שקול (בן־זוג טיפולוגי־ספרותי).
[לשון המקור והסימונים] הושע 5:15 — עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי, בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי; צַר ↔ "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו 30:7). רומים 11:25 — achris hou. הערת כנות אחת נוספת: "מלוא הגויים" עומד בעברית באותן מילים ממש שבהן מתברך אפרים — "וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" (בראשית 48:19) — הד הנשמע במהדורה העברית ואינו נשמע ביוונית (תרגום השבעים נוקט שם plēthos ולא plērōma); לפיכך הוא מסומן שקול ואינו נושא משקל. (רגע ההכרה של זכריה 12:10 — <em>"וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ" — מקבל את פיתוחו הגאוגרפי והנבואי, עם בצרה, בחלק ח׳.)</em>
נשארה שאלה אחת על המדבר בלי מענה, והיא השאלה שבה נפתח כל הספר הזה: עד מתי? כמה זמן נשארת האישה שם, ניזונה ונסתרת ומחוזרת? ומה שם לכך קץ? על השאלה הזאת נותן אותו נביא עצמו שפיתה אותה אל המדבר תשובה מפתיעה. מה ששם לכך קץ אינו בואו של אלוהים. מה ששם לכך קץ הוא שהיא מתחילה לבקש.
ממש לפני הצהרת האהבה של הושע 2 עומד דבר שכמעט אינך שם לב אליו, והוא מצמרר ומלא תקווה בבת אחת. אלוהים אומר: "אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי, עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי; בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי" (הושע 5:15).
מה שאלוהים עושה כאן כמעט אינו ניתן להאמנה. הוא הולך. הוא נסוג — במודע, אֶל מְקוֹמִי, כדרך שאוהב פגוע יוצא מן החדר וסוגר את הדלת אחריו. והעם עומד בבית ריק וחושב: הוא הלך, הוא עזב אותנו, תם הכול. אך יש שם שתי מילים קטנות הנושאות את הכול: עַד אֲשֶׁר. אין הוא הולך לתמיד. הוא הולך עַד אֲשֶׁר — ואין זה תאריך בלוח שנה, כי אם מהפך בָּהּ. הוא נשאר במקומו עד אשר יבקשו את פניו. קץ היעדרותו אינו מונח ביומן שלו כי אם בגעגועיה; הוא ממתין עד שתתגעגע אליו די כדי לצאת ולבקש.
ואלוהים אומר במפורש היכן ומתי ייפרץ הביקוש הזה: בַּצַּר לָהֶם. לא בשלוותם, לא בבוקר שבת שקט, כי אם במצוקה — ואותן אותיות עצמן חוזרות אצל ירמיהו: "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו 30:7). זו הצרה שאליה בורחת האישה אל המדבר, והכתוב אומר עליה בנשימה אחת שממנה — ולא למרותה — תבוא הישועה. אלוהים כיוון כך שעמו יבקש אותו דווקא במקום שבו לא נותר לו דבר אחר. המדבר, השמירה, שלוש השנים וחצי — כל אלה הם זמנו של העַד אֲשֶׁר. אין היא שם כדי להישכח. היא שם עד אשר, בידיים ריקות ובשמים ריקים מעליה, תתחיל סוף סוף לקרוא.
ולשתי המילים האלה יש אח תאום בברית החדשה, וברגע שאתה שומע אותם זה לצד זה, נכנסת כל תוכנית הישועה למקומה. שכן שאול השליח, הנאבק באותה שאלה עצמה — האם סיים אלוהים עם ישראל? — נוקט בדיוק אותו מבנה. "לֹא אֶחְפֹּץ, אַחַי, כִּי יֵעָלֵם מִכֶּם הַסּוֹד הַזֶּה: כִּי קְשִׁי לֵב מִקְצָת בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר יִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִם. וְכֵן כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשֵׁעַ" (רומים 11:25-26). שוב עומד שם הכול: נסיגה (קשי לב על ישראל), זמן ביניים, ועַד אֲשֶׁר — עד אשר ייכנס מלוא הגויים. ואז, בקצהו של העַד אֲשֶׁר: כל ישראל ייוושע. ובעברית עומדות אותן שתי מילים ממש בשני המקומות, בלי גישור.
הושע אומר: אני הולך, עד אשר יבקשו פניי. שאול אומר: קשי לב מונח, עד אשר ייכנס מלוא הגויים. זהו אותו ציר עצמו, נראה משני עבריו. מצדו של אלוהים — המתנה מודעת; מצדה של ההיסטוריה — זמן ביניים שבו נאספים הגויים פנימה; ובקצה, משני העברים, אותה תוצאה: ישראל השב ומבקש את חתנו. האישה שבמדבר היא ישראל בתוך ה"עד אשר". היא חיה בזמן הביניים שבין הביאה הראשונה, כשילדה את המשיח, לבין האחרונה, כשתחזה בו — ו־1,260 הימים הם קצהו החד של זמן הביניים הזה, השעה שבה מתמלא ה"עד אשר" סוף סוף.
ויש "עד אשר" שלישי, והוא החד שבשלושה, שכן הוא נוקב בשם במה שמבשר את קץ זמן הביניים. מיכה מכריז על המושל מבית לחם ומוסיף בנשימה אחת מה קורה עד אז: אלוהים נותן את עמו "עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה" — ואז: "וְיֶתֶר אֶחָיו יְשׁוּבוּן עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מיכה 5:2; תרגום השבעים קורא "יתר אחיהם", hoi epiloipoi tōn adelphōn autōn). ראה את הבניין: נתינה, "עד אשר", לידה כציר, ואז שיבת השארית. זהו רומים 11:25 במילות הנביאים — קשיות "מקצת", "עד כי ייכנס מלוא הגויים", ואז כל ישראל. וזוהי התגלות 12 בסדר הפרק עצמו: תחילה הלידה (12:5), ואז הloipoi של זרעה (12:17). שלושה כתובים, שלוש לשונות, תנועה אחת. השואל מדוע הודאתו המאוחרת של העם הזה מאוחרת היא, מקבל כאן את תשובתו, ואין זו תוכחה כי אם סדר: הקשיות הייתה "מקצת", והייתה מאת אלוהים, והיה לה מועד סיום התלוי בלידה.
ואז זה קורה. במצוקה העמוקה מכול, כשבאמת לא נותר עוד דבר, בא הדבר שאלוהים ישב וחיכה לו כל העת — והוא אינו יוצא מפיו, כי אם מפיה: "לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל יְהוָה, כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ, יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ. יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו" (הושע 6:1-2). הנה זה: לְכוּ וְנָשׁוּבָה. היא יוצאת לבקש. העַד אֲשֶׁר מלא. ויש נחמה במה שהיא אומרת באותה נשימה עצמה: אותה יד שטרפה היא שתרפא; אותה שהכתה היא שתחבוש. היא מבינה סוף סוף שפצעי המדבר לא באו מידו של אויב כי אם מידו של אוהב, ושאוהב אינו טורף כדי להמית כי אם כדי שיוכל לרפא.
ובפסוק הבא נסגר מעגל קטן שאין העין רואה אותו אלא בעברית. אלוהים אמר: בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי — יבקשוני, ישחרו את פניי. והיא עונה: "וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יְהוָה, כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ; וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ, כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ" (6:3). אותן אותיות בדיוק: הם מְשַׁחֲרִים אותו, והוא יוצא כַּשַּׁחַר. מי שביקש בלילה מוצא אותו עולה בבוקר; ומי שביקש במדבר מקבל גשם.
ויש בווידויה מידת זמן המהדהדת בכל בית הספרים הזה: מִיֹּמָיִם [...] בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. נקראת עם המפתח שהכתוב עצמו מושיט — "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר" (תהלים 90:4; והשווה פטרוס ב 3:8) — היא מדברת על שני ימים בני 1,000 שנה כל אחד: שני אלפי שנים שבהם שכב ישראל מפוזר וטרוף, ואחריהם היום השלישי, התקומה, השיבה. מי ששכבה זמן כה רב כמתה בקבר העמים מוקמת ביום השלישי לחיות לפניו. המדבר לא היה קברה; הוא היה רחמהּ — המקום שבו היא נולדת מחדש אחרי הלילה הארוך.
וכשהיא מבקשת סוף סוף את פניו — מה היא רואה? כאן נופל החלק האחרון והרך מכול על מקומו — אף כי רק בחלק ח׳ יתברר אילו פנים הם הפנים המביטים בה. לעת עתה די בזה: הפנים שהיא מבקשת ביקשו אותה תחילה, והחתן שאליו היא נושאת עיניים במצוקתה אינו בא לקטרג עליה כי אם לתת להיוודע. זהו הרגע שבו מתקיים הושע 2: אין היא קוראת לו עוד בַּעְלִי, כי אם אִישִׁי. האירוסין שבמדבר נעשים נישואין מחודשים.
וכך נסגרת הקשת שמתח הספר הזה. אישה ברחה אל המדבר — מטה, פנימה, על נפשה, נרדפת בידי תנין ובידי שיטפון. ובסוף היא יוצאת מן המדבר, והיא אינה בורחת עוד. לשיר השירים יש לכך דימוי הנוטל את הנשימה, והוא עומד שם כשאלה שכל השמים שואלים אותה: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ?" (שיר השירים 8:5). והיא יוצאת אחרת משנכנסה: לא רצה, לא לבדה, לא נרדפת. נשענת. על זרוע דודה, אשר נשא אותה בכל המדבר, הזין אותה, הסתיר אותה וחיזר אחריה. היא נכנסה אל הארץ הריקה כפליטה. היא יוצאת ממנה ככלה.
אולי אתה קורא זאת בתוך ה"עד אשר" שלך — בזמן שבו השמים נראים סגורים ואלוהים, כך זה מרגיש, נסוג אל מקומו. אם כן, נותן לך הושע את זאת: אלוהים ההולך אינו אלוהים העוזב. הוא הולך עַד אֲשֶׁר. והוא כיוון כך שתבקש אותו דווקא במצוקתך — כך שהצרה שאתה נתון בה אינה הראיה שהוא איננו, כי אם האמצעי הדוחף אותך אליו. הפצעים שאתה מקבל במדבר, אם תעז להביט בהם, אינם מידו של אויב כי אם מידו של אוהב הטורף כדי לרפא. וביום שבו תבקש סוף סוף את פניו, תגלה שהפנים שאתה מבקש הביטו בך כל העת — ומעולם לא הרפו ממך.
האישה נכנסה אל המדבר כפליטה. היא יוצאת ממנו, נשענת על דודה, ככלה. לשם מוליך כל הספר הזה — ולשם הולכים החלקים הבאים, צעד אחר צעד.
העמקהה"עַד אֲשֶׁר" — הושע 5:15–6:3 ורומים 11:25-26
לבו של פרק זה הוא מקבילה מבנית בין שני כתובי "עד אשר". הושע 5:15 אומר עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ — "עד אשר יאשמו (ויבקשו פניי)"; רומים 11:25 אומר ביוונית achris hou — "עד אשר ייכנס מלוא הגויים". שניהם משרטטים אותו דפוס עצמו: נסיגה מצדו של אלוהים (הושע: "אשובה אל מקומי"; שאול: "קשי לב מקצת"), זמן ביניים מוגבל, ומהפך בקצהו שבו שב ישראל ונושע (וּבִקְשׁוּ פָנָי / "וכן כל ישראל ייוושע"). ייאמר בכנות: הזהות המילולית הגמורה קיימת רק במהדורה העברית. achris hou היוונית ועַד אֲשֶׁר העברית אינן אותה מילה, ורומים 11 אינו מצטט את הושע 5. מה שיש כאן אינו שרשרת ציטוט כי אם דקדוק משותף. שהאישה־שבמדבר היא ישראל בתוך זמן הביניים הזה, וש־1,260 ימיה הם קצהו החד — קריאה שקולה, חזקה ומתלכדת על פני הקאנון (מיכה 5, הושע 5-6, רומים 11, עם רצועת יֶתֶר זַרְעָהּ מחלק א׳), אך נשענת על דקדוק משותף ולא על ציטוט. אין כאן אפוא טענה להוכחה.
שלוש הערות נוספות. (1) שחר — הבקשה והבוקר. הפועל שאלוהים נוקט ב־5:15, יְשַׁחֲרֻנְנִי ("יבקשוני, ישחרו אותי"), ותשובתה של האישה ב־6:3, כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ, הם אותו שורש. שהצירוף קיים — מתועד היטב (עובדה מילונית, ניתנת לבדיקה בשתי שורות); שהושע מצליל אותו בכוונה — שקול. בעברית הוא עומד גלוי על הדף; בתרגום הוא נעלם. (2) "מִיֹּמָיִם [...] בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" (הושע 6:2). נקרא עם מפתח יום־כאלף־שנה (תהלים 90:4; פטרוס ב 3:8), קוראות המסורת היהודית והנוצרית כאחת שני אלפי פיזור ותקומה ביום השלישי; ספר זה הולך בדרך הזאת ומסמן אותה השערתי · מסגרת — קריאה מסורתית ונשואה ברוחב, אך יישום כרונולוגי, לא פשוטו של מקרא. (3) העלייה מן המדבר (שיר השירים 3:6; 8:5) היא בת־זוגה הספרותית של המנוסה אל המדבר (התגלות 12:6): אותו מקום, התנועה ההפוכה — עתה מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ. פיתוחה המלא שמור לסופו של ספר זה. שקול (בן־זוג טיפולוגי־ספרותי).
[לשון המקור והסימונים] הושע 5:15 — עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי, בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי; צַר ↔ "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו 30:7). רומים 11:25 — achris hou. הערת כנות אחת נוספת: "מלוא הגויים" עומד בעברית באותן מילים ממש שבהן מתברך אפרים — "וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" (בראשית 48:19) — הד הנשמע במהדורה העברית ואינו נשמע ביוונית (תרגום השבעים נוקט שם plēthos ולא plērōma); לפיכך הוא מסומן שקול ואינו נושא משקל. (רגע ההכרה של זכריה 12:10 — <em>"וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ" — מקבל את פיתוחו הגאוגרפי והנבואי, עם בצרה, בחלק ח׳.)</em>