יש שאלה אחת שנעקפה עד כה, והיא החדה ביותר בפרק: איזו לידה בדיוק מצייר התגלות 12? כולם קוראים כאן בית לחם, והיושר עצמו מחייב לומר שכמעט כל תולדות הפרשנות עושות כן. אך הנביאים מכירים לידה אחת של אחרית הימים, והם מניחים אותה בלי יוצא מן הכלל אצל הצרה — ויוחנן מכניס דווקא את דבריהם שלהם.
ספור אותם. ישעיהו רואה יולדת הזועקת בחבליה, ומיד אחר כך: "יִחְיוּ מֵתֶיךָ" (ישעיהו 26:17-19). ירמיהו שומע שאלה בלתי אפשרית — "הַאִם יֹלֵד זָכָר?" — ואומר באותה נשימה: "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (30:6-7). מיכה קורא: "חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה [...] שָׁם תִּנָּצֵלִי" (4:9-10), ומעט אחר כך נותן אלוהים את עמו "עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה" (5:2). דניאל רואה את מיכאל עומד, את הצרה אשר לא נהייתה מעולם — ואז את התחייה (12:1-2). וישעיהו פעם נוספת, במשפט המוזר מכולם: "בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה, בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר" (66:7).
שישה מקומות בנביאים, תמונה אחת: חבלים, לידה, תחייה, ישועה — ובכל פעם בצרת השעה האחרונה. ועתה התגלות 12. היא זועקת בחבליה (12:2) הוא ישעיהו 26:17 במילים היווניות של תרגום השבעים. היא ילדה בן זכר (12:5) הוא ישעיהו 66:7 באותה יוונית עצמה. הבריחה אל השטח הפתוח שבו היא ניצלת (12:6, 14) מזכירה את מיכה 4:10. והמלאך מיכאל מופיע מחוץ לדניאל בכל הכתובים רק בשני מקומות נוספים: כאן וביהודה 9. שלושה מגעים מילוליים ואחד נושאי עם לידת אחרית הימים, ובית לחם אינה מסופרת.
ומכאן השאלה הבאה: מי נולד בלידה ההיא? הברית החדשה מכירה "היוולדות" בשתי דרכים, ואף אחת מהן אינה אורווה. על ישוע עצמו נקראת דווקא התקומה לידתו: "אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" מיושם בידי פאולוס על הקמתו מן המתים (מעשי השליחים 13:33), והספר הזה קורא לו "הַבְּכוֹר מִן הַמֵּתִים" (1:5). ועל שלו נקרא פדיון גופם לידה: כל הבריאה בְּחֶבְלֵי לֵדָה בעוד אנו מחכים אל "פְּדוּת גּוּפֵנוּ" (רומים 8:22-23). מי שנולד בחבלים האלה אינו אפוא תינוק בבית לחם, כי אם גוף הקם לתחייה.
ולכן אני מעז לומר זאת כפי שהדבר כתוב: הילד של 12:5 הוא המשיח בגופו. אין זו המצאה שלי כי אם לשונו של פאולוס. "כַּאֲשֶׁר הַגּוּף אֶחָד וְלוֹ אֵבָרִים רַבִּים [...] כֵּן גַּם הַמָּשִׁיחַ" (קורינתים א 12:12) — הגוף נושא את שם הראש. "לֹא: וְלַזְּרָעִים, כְּעַל רַבִּים, כִּי אִם כְּעַל אֶחָד: וּלְזַרְעֲךָ, אֲשֶׁר הוּא הַמָּשִׁיחַ", ו־13 פסוקים אחר כך: "אִם שֶׁל הַמָּשִׁיחַ אַתֶּם, זֶרַע אַבְרָהָם אַתֶּם" (גלטים 3:16, 29). השניים נעשים "אָדָם חָדָשׁ אֶחָד" (אפסים 2:15), וגדלים יחד "לְאִישׁ בָּגִיר, לְמִדַּת מְלוֹא הַמָּשִׁיחַ" (4:13), ופאולוס עצמו שרוי בחבלי לידה "עַד אֲשֶׁר יִצְטַיֵּר הַמָּשִׁיחַ בְּקִרְבְּכֶם" (גלטים 4:19) — עם ירושלים של מעלה כאם וישעיהו 54:1 לצדה (4:26-27), אותו ספר ואותו דימוי כמו 66:7-8. אצל פאולוס שייכת ירושלים של עכשיו להגר (4:25); האם היא ציון של ההבטחה (ישעיהו 54:1), וכך גם האישה של התגלות 12 היא ישראל כנושאת ההבטחה, לא בחוסר האמונה הנוכחי שלה.
בתוך הספר הזה עצמו החלוקה ישירה עוד יותר. הדבר היחיד ש־12:5 אומר על הילד — רעיית הגויים בשבט ברזל — הוא בדיוק מה שיוחנן מבטיח ב־2:26-28 למנצח, "כַּאֲשֶׁר גַּם אֲנִי קִבַּלְתִּי מֵאֵת אָבִי". והמקום שאליו נחטף הילד, "אֶל הָאֱלֹהִים וְאֶל כִּסְאוֹ", הוא בדיוק המקום של 3:21. דניאל כבר הכיר את הרובד הכפול הזה: בר האנוש מקבל שלטון ומלכות (7:13-14), ואותו שלטון ואותה מלכות ניתנים "לְעַם הַקְּדוֹשִׁים" (7:27).
הראש אפוא אינו נחטף ב־12:5 כי אם מונח מראש. הוא כבר שם: הוא "מְשִׁיחוֹ", שממשלתו באה ב־12:10, והוא "דַּם הַשֶּׂה" שבו הם מנצחים ב־12:11. הראש והאיברים הם שני סדרים — "הַבִּכּוּרִים הַמָּשִׁיחַ; וְאַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר הֵם לַמָּשִׁיחַ בְּבוֹאוֹ" (קורינתים א 15:23) — ו־12:5 מספר את השני. מה שנולד ונחטף שם הוא הדמות השלמה, המלוא; וזוהי התשובה לשאלה מדוע הילד נולד רק כאן. לא משום שיוחנן מדלג על 20 מאות שנה, אלא משום שמלוא יכול להיוולד רק כשהוא מלא.
ואז נופל סדר הפרק סוף־סוף במקומו בלי תחבולות. תחילה הילד מעלה (12:5). אחר כך מושלך התנין לארץ (12:7-9), אחרי החטיפה ולפני השופר החמישי (9:1), ו־"כַּאֲשֶׁר רָאָה הַתַּנִּין כִּי הֻשְׁלַךְ אַרְצָה, רָדַף אֶת הָאִשָּׁה" (12:13): עם הנפילה מתחילה הרדיפה. הבריחה באה מאוחר יותר, באות השיקוץ (12:14; מתי 24:15-16); 12:6 ו־12:14 אינם מספרים שתי בריחות כי אם אותה בריחה, המסופרת פעם לפני ההשלכה ופעם אחריה. והכאב עצמו, צרת יעקב, נופל על מה שנותר אז: "יֶתֶר זַרְעָהּ" (12:17). שתי הימלטויות לפני הכאב, בשני מפלסים. הילד נמלט מעלה — "שִׁקְדוּ וְהִתְפַּלְלוּ לְמַעַן תּוּכְלוּ לְהִמָּלֵט מִכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָעֲתִידִים לִהְיוֹת, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי בֶּן הָאָדָם" (לוקס 21:36), ותמונת הנגד: "אָז יָבוֹא עֲלֵיהֶם שֶׁבֶר פִּתְאֹם כַּחֶבֶל עַל הָהָרָה, וְלֹא יִמָּלֵטוּ" (תסלוניקים א 5:3). האישה נמלטת החוצה — "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתֶיךָ בַּעֲדֶךָ, חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם" (ישעיהו 26:20), וגם "וּבָאת עַד בָּבֶל, שָׁם תִּנָּצֵלִי" (מיכה 4:10). זוהי בדיוק החלוקה לשניים של ישעיהו 66: היא נמלטה — exephygen, הפועל של ההימלטות בטרם בא הכאב — וילדה זכר (66:7); החבלים, כאשר הם באים, הם חבליהם של שאר בני ציון (66:8). והמשיח עצמו הציב לצד זה את השעון: מלחמות ורעידות אדמה הן "רֵאשִׁית הַחֲבָלִים" (מתי 24:8), השיקוץ בא אחר כך, הצרה הגדולה אחר כך.
מומחה iארבעה מגעים עם הנביאים, בית לחם אינה מסופרת — והמחיר
[הסימונים] שהתגלות 12 מצייר את לידת אחרית הימים של הנביאים ולא את בית לחם, נשען על ארבעה מגעים, שלושה מילוליים ואחד נושאי (מיכה 4:10); בית לחם אינה מסופרת, ותהלים 2:7 וישעיהו 7:14 חולקים כל אחד מילה אחת בלבד: שקול. שהלידה ההיא היא בכתובים קיבוצית (ישעיהו 66:8; רומים 8:22-23): מתועד היטב עד שקול. שהגוף רשאי לשאת את שם הראש: שקול, מפאולוס (קורינתים א 12:12; גלטים 3:16, 29). ש־12:5 ו־12:17 מחלקים ביניהם את שתי הלידות של ישעיהו 66:7-8: שקול. והמחיר, בקול רם: קריאה זו הולכת נגד כמעט כל תולדות הפרשנות, ונטל ההוכחה מוטל על מי שסוטה מהן. שני פסוקים אינם מצביעים לשום כיוון ולכן אינם נמנים כאן: 12:4 (התנין הבולע) ו־12:10 ("מְשִׁיחוֹ" לצד "אַחֵינוּ", דבר המתאים לקריאת הראש־והאיברים אך אינו מחייב אותה). ההתגלות משתמשת ב־prōtotokos רק לגבי ישוע (1:5), והמילה אינה מופיעה ב־12:5. 12:5 אינו נושא אפוא קריאה זו לבדו: הוא נושא אותה יחד עם 2:26-28, 3:21, 12:11-12, ישעיהו 66:7 בתרגום השבעים, המידה של 12:14 ופאולוס. מי שמסיר אחת מן המשענות האלה נשאר עם אפשרות, לא עם עד. שנוי במחלוקת, וקול הנגד נקוב במלואו.
מומחה iiמדוע 12:5 מצביע קדימה ולא אחורה
נגד קריאה זו עומדת התנגדות אחת הנראית חזקה: האם אין ההתגלות מביט שוב ושוב לאחור בתוך חזיונותיו? כך זה נראה, ואין זה כך. הכלל הוא: כל מבט לאחור בספר הזה הוא אפיון ולעולם לא סיפור — הספר מאפיין את דמויותיו במה שמאחוריהן, ומ־4:1 ואילך הוא מספר אך ורק "אֵת אֲשֶׁר צָרִיךְ לִהְיוֹת אַחֲרֵי כֵן"; המקומות הנראים כמביטים לאחור נשקלו פסוק אחר פסוק בההתגלות נפתחת, בפירוש ל־1:19. וההשלכה ל־12:5 מכרעת: היא ילדה והוא נחטף עומדים כאאוריסטים בשרשרת הסיפור הנמשכת מ־12:5 עד 12:17, ו־"כַּאֲשֶׁר רָאָה הַתַּנִּין כִּי הֻשְׁלַךְ אַרְצָה" (12:13) משמש בה חוליה מפורשת — ומה שעומד בשרשרת ההיא עומד לפנינו ולא מאחורינו.
גם 12:4א אינו מבט לאחור. "וּזְנָבוֹ גּוֹרֵר שְׁלִישִׁית כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְהִשְׁלִיכָם אַרְצָה" שייך לתיאור האות עצמו (גורר בזמן הווה, השליך באאוריסט), ולפעולה יש מילים משלה בספר הזה עצמו: "וְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם נָפְלוּ אַרְצָה" הוא החותם השישי (6:13). השופר הרביעי (8:12) חולק רק את השבר "שליש", ושם מוחשך שליש מן השמש, הירח והכוכבים, ואינו מושלך לארץ. נפילת השטן ומלאכיו אינה מסופרת ב־12:4א כי אם ב־12:7-9; 12:4א הוא דיוקן של התנין ומשאיר את המועד פתוח; 6:13 מפנה אליו, ובו המאורות הנופלים הם הצד הטבעי וצבא התנין הוא הרובד הרוחני שמאחוריו (שנוי במחלוקת) — וכך הוא קושר את אות התנין ליום שבו הספר הזה מציב את הלידה. מתועד היטב (הד המילים 12:4א ↔ 6:13); יישום מפתח הקריאה שקול, חזק.
יש שאלה אחת שנעקפה עד כה, והיא החדה ביותר בפרק: איזו לידה בדיוק מצייר התגלות 12? כולם קוראים כאן בית לחם, והיושר עצמו מחייב לומר שכמעט כל תולדות הפרשנות עושות כן. אך הנביאים מכירים לידה אחת של אחרית הימים, והם מניחים אותה בלי יוצא מן הכלל אצל הצרה — ויוחנן מכניס דווקא את דבריהם שלהם.
ספור אותם. ישעיהו רואה יולדת הזועקת בחבליה, ומיד אחר כך: "יִחְיוּ מֵתֶיךָ" (ישעיהו 26:17-19). ירמיהו שומע שאלה בלתי אפשרית — "הַאִם יֹלֵד זָכָר?" — ואומר באותה נשימה: "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (30:6-7). מיכה קורא: "חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה [...] שָׁם תִּנָּצֵלִי" (4:9-10), ומעט אחר כך נותן אלוהים את עמו "עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה" (5:2). דניאל רואה את מיכאל עומד, את הצרה אשר לא נהייתה מעולם — ואז את התחייה (12:1-2). וישעיהו פעם נוספת, במשפט המוזר מכולם: "בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה, בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר" (66:7).
שישה מקומות בנביאים, תמונה אחת: חבלים, לידה, תחייה, ישועה — ובכל פעם בצרת השעה האחרונה. ועתה התגלות 12. היא זועקת בחבליה (12:2) הוא ישעיהו 26:17 במילים היווניות של תרגום השבעים. היא ילדה בן זכר (12:5) הוא ישעיהו 66:7 באותה יוונית עצמה. הבריחה אל השטח הפתוח שבו היא ניצלת (12:6, 14) מזכירה את מיכה 4:10. והמלאך מיכאל מופיע מחוץ לדניאל בכל הכתובים רק בשני מקומות נוספים: כאן וביהודה 9. שלושה מגעים מילוליים ואחד נושאי עם לידת אחרית הימים, ובית לחם אינה מסופרת.
ומכאן השאלה הבאה: מי נולד בלידה ההיא? הברית החדשה מכירה "היוולדות" בשתי דרכים, ואף אחת מהן אינה אורווה. על ישוע עצמו נקראת דווקא התקומה לידתו: "אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" מיושם בידי פאולוס על הקמתו מן המתים (מעשי השליחים 13:33), והספר הזה קורא לו "הַבְּכוֹר מִן הַמֵּתִים" (1:5). ועל שלו נקרא פדיון גופם לידה: כל הבריאה בְּחֶבְלֵי לֵדָה בעוד אנו מחכים אל "פְּדוּת גּוּפֵנוּ" (רומים 8:22-23). מי שנולד בחבלים האלה אינו אפוא תינוק בבית לחם, כי אם גוף הקם לתחייה.
ולכן אני מעז לומר זאת כפי שהדבר כתוב: הילד של 12:5 הוא המשיח בגופו. אין זו המצאה שלי כי אם לשונו של פאולוס. "כַּאֲשֶׁר הַגּוּף אֶחָד וְלוֹ אֵבָרִים רַבִּים [...] כֵּן גַּם הַמָּשִׁיחַ" (קורינתים א 12:12) — הגוף נושא את שם הראש. "לֹא: וְלַזְּרָעִים, כְּעַל רַבִּים, כִּי אִם כְּעַל אֶחָד: וּלְזַרְעֲךָ, אֲשֶׁר הוּא הַמָּשִׁיחַ", ו־13 פסוקים אחר כך: "אִם שֶׁל הַמָּשִׁיחַ אַתֶּם, זֶרַע אַבְרָהָם אַתֶּם" (גלטים 3:16, 29). השניים נעשים "אָדָם חָדָשׁ אֶחָד" (אפסים 2:15), וגדלים יחד "לְאִישׁ בָּגִיר, לְמִדַּת מְלוֹא הַמָּשִׁיחַ" (4:13), ופאולוס עצמו שרוי בחבלי לידה "עַד אֲשֶׁר יִצְטַיֵּר הַמָּשִׁיחַ בְּקִרְבְּכֶם" (גלטים 4:19) — עם ירושלים של מעלה כאם וישעיהו 54:1 לצדה (4:26-27), אותו ספר ואותו דימוי כמו 66:7-8. אצל פאולוס שייכת ירושלים של עכשיו להגר (4:25); האם היא ציון של ההבטחה (ישעיהו 54:1), וכך גם האישה של התגלות 12 היא ישראל כנושאת ההבטחה, לא בחוסר האמונה הנוכחי שלה.
בתוך הספר הזה עצמו החלוקה ישירה עוד יותר. הדבר היחיד ש־12:5 אומר על הילד — רעיית הגויים בשבט ברזל — הוא בדיוק מה שיוחנן מבטיח ב־2:26-28 למנצח, "כַּאֲשֶׁר גַּם אֲנִי קִבַּלְתִּי מֵאֵת אָבִי". והמקום שאליו נחטף הילד, "אֶל הָאֱלֹהִים וְאֶל כִּסְאוֹ", הוא בדיוק המקום של 3:21. דניאל כבר הכיר את הרובד הכפול הזה: בר האנוש מקבל שלטון ומלכות (7:13-14), ואותו שלטון ואותה מלכות ניתנים "לְעַם הַקְּדוֹשִׁים" (7:27).
הראש אפוא אינו נחטף ב־12:5 כי אם מונח מראש. הוא כבר שם: הוא "מְשִׁיחוֹ", שממשלתו באה ב־12:10, והוא "דַּם הַשֶּׂה" שבו הם מנצחים ב־12:11. הראש והאיברים הם שני סדרים — "הַבִּכּוּרִים הַמָּשִׁיחַ; וְאַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר הֵם לַמָּשִׁיחַ בְּבוֹאוֹ" (קורינתים א 15:23) — ו־12:5 מספר את השני. מה שנולד ונחטף שם הוא הדמות השלמה, המלוא; וזוהי התשובה לשאלה מדוע הילד נולד רק כאן. לא משום שיוחנן מדלג על 20 מאות שנה, אלא משום שמלוא יכול להיוולד רק כשהוא מלא.
ואז נופל סדר הפרק סוף־סוף במקומו בלי תחבולות. תחילה הילד מעלה (12:5). אחר כך מושלך התנין לארץ (12:7-9), אחרי החטיפה ולפני השופר החמישי (9:1), ו־"כַּאֲשֶׁר רָאָה הַתַּנִּין כִּי הֻשְׁלַךְ אַרְצָה, רָדַף אֶת הָאִשָּׁה" (12:13): עם הנפילה מתחילה הרדיפה. הבריחה באה מאוחר יותר, באות השיקוץ (12:14; מתי 24:15-16); 12:6 ו־12:14 אינם מספרים שתי בריחות כי אם אותה בריחה, המסופרת פעם לפני ההשלכה ופעם אחריה. והכאב עצמו, צרת יעקב, נופל על מה שנותר אז: "יֶתֶר זַרְעָהּ" (12:17). שתי הימלטויות לפני הכאב, בשני מפלסים. הילד נמלט מעלה — "שִׁקְדוּ וְהִתְפַּלְלוּ לְמַעַן תּוּכְלוּ לְהִמָּלֵט מִכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָעֲתִידִים לִהְיוֹת, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי בֶּן הָאָדָם" (לוקס 21:36), ותמונת הנגד: "אָז יָבוֹא עֲלֵיהֶם שֶׁבֶר פִּתְאֹם כַּחֶבֶל עַל הָהָרָה, וְלֹא יִמָּלֵטוּ" (תסלוניקים א 5:3). האישה נמלטת החוצה — "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתֶיךָ בַּעֲדֶךָ, חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם" (ישעיהו 26:20), וגם "וּבָאת עַד בָּבֶל, שָׁם תִּנָּצֵלִי" (מיכה 4:10). זוהי בדיוק החלוקה לשניים של ישעיהו 66: היא נמלטה — exephygen, הפועל של ההימלטות בטרם בא הכאב — וילדה זכר (66:7); החבלים, כאשר הם באים, הם חבליהם של שאר בני ציון (66:8). והמשיח עצמו הציב לצד זה את השעון: מלחמות ורעידות אדמה הן "רֵאשִׁית הַחֲבָלִים" (מתי 24:8), השיקוץ בא אחר כך, הצרה הגדולה אחר כך.
מומחה iארבעה מגעים עם הנביאים, בית לחם אינה מסופרת — והמחיר
[הסימונים] שהתגלות 12 מצייר את לידת אחרית הימים של הנביאים ולא את בית לחם, נשען על ארבעה מגעים, שלושה מילוליים ואחד נושאי (מיכה 4:10); בית לחם אינה מסופרת, ותהלים 2:7 וישעיהו 7:14 חולקים כל אחד מילה אחת בלבד: שקול. שהלידה ההיא היא בכתובים קיבוצית (ישעיהו 66:8; רומים 8:22-23): מתועד היטב עד שקול. שהגוף רשאי לשאת את שם הראש: שקול, מפאולוס (קורינתים א 12:12; גלטים 3:16, 29). ש־12:5 ו־12:17 מחלקים ביניהם את שתי הלידות של ישעיהו 66:7-8: שקול. והמחיר, בקול רם: קריאה זו הולכת נגד כמעט כל תולדות הפרשנות, ונטל ההוכחה מוטל על מי שסוטה מהן. שני פסוקים אינם מצביעים לשום כיוון ולכן אינם נמנים כאן: 12:4 (התנין הבולע) ו־12:10 ("מְשִׁיחוֹ" לצד "אַחֵינוּ", דבר המתאים לקריאת הראש־והאיברים אך אינו מחייב אותה). ההתגלות משתמשת ב־prōtotokos רק לגבי ישוע (1:5), והמילה אינה מופיעה ב־12:5. 12:5 אינו נושא אפוא קריאה זו לבדו: הוא נושא אותה יחד עם 2:26-28, 3:21, 12:11-12, ישעיהו 66:7 בתרגום השבעים, המידה של 12:14 ופאולוס. מי שמסיר אחת מן המשענות האלה נשאר עם אפשרות, לא עם עד. שנוי במחלוקת, וקול הנגד נקוב במלואו.
מומחה iiמדוע 12:5 מצביע קדימה ולא אחורה
נגד קריאה זו עומדת התנגדות אחת הנראית חזקה: האם אין ההתגלות מביט שוב ושוב לאחור בתוך חזיונותיו? כך זה נראה, ואין זה כך. הכלל הוא: כל מבט לאחור בספר הזה הוא אפיון ולעולם לא סיפור — הספר מאפיין את דמויותיו במה שמאחוריהן, ומ־4:1 ואילך הוא מספר אך ורק "אֵת אֲשֶׁר צָרִיךְ לִהְיוֹת אַחֲרֵי כֵן"; המקומות הנראים כמביטים לאחור נשקלו פסוק אחר פסוק בההתגלות נפתחת, בפירוש ל־1:19. וההשלכה ל־12:5 מכרעת: היא ילדה והוא נחטף עומדים כאאוריסטים בשרשרת הסיפור הנמשכת מ־12:5 עד 12:17, ו־"כַּאֲשֶׁר רָאָה הַתַּנִּין כִּי הֻשְׁלַךְ אַרְצָה" (12:13) משמש בה חוליה מפורשת — ומה שעומד בשרשרת ההיא עומד לפנינו ולא מאחורינו.
גם 12:4א אינו מבט לאחור. "וּזְנָבוֹ גּוֹרֵר שְׁלִישִׁית כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְהִשְׁלִיכָם אַרְצָה" שייך לתיאור האות עצמו (גורר בזמן הווה, השליך באאוריסט), ולפעולה יש מילים משלה בספר הזה עצמו: "וְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם נָפְלוּ אַרְצָה" הוא החותם השישי (6:13). השופר הרביעי (8:12) חולק רק את השבר "שליש", ושם מוחשך שליש מן השמש, הירח והכוכבים, ואינו מושלך לארץ. נפילת השטן ומלאכיו אינה מסופרת ב־12:4א כי אם ב־12:7-9; 12:4א הוא דיוקן של התנין ומשאיר את המועד פתוח; 6:13 מפנה אליו, ובו המאורות הנופלים הם הצד הטבעי וצבא התנין הוא הרובד הרוחני שמאחוריו (שנוי במחלוקת) — וכך הוא קושר את אות התנין ליום שבו הספר הזה מציב את הלידה. מתועד היטב (הד המילים 12:4א ↔ 6:13); יישום מפתח הקריאה שקול, חזק.