יש משהו מוזר בבריחתה של האישה, ורוב הקוראים אינם שמים לב אליו. שכן היא בורחת פעמיים.
לא פעם אחת בקצרה ופעם אחת בהרחבה — זה קורה לא אחת בכתובים. לא: יוחנן מספר את בריחתה פעם אחת בראשית הפרק, ושמונה פסוקים לאחר מכן עוד פעם, במילים אחרות, בדימויים אחרים, ובכמה פרטים חדשים שנעדרו בפעם הראשונה. שני פסוקים, ובכל אחד מהם אותה אישה, אותו מדבר, אותו זמן מדוד — ובכל זאת אין זה העתק. כאילו אומרים השמים: הרגע הזה חשוב כל כך שאין די בהתבוננות אחת; בוא, אראה לך אותו עוד פעם, מן הצד האחר. על שני הפסוקים האלה בנוי כל הספר הזה. הם נחלצים אפוא כאן מלשון המקור, מילה במילה.
חמישה דברים כתובים כאן, וכל אחד מהם דלת שמאחוריה פרק שלם.
היא ברחה. הפועל היווני הוא ephygen — אוריסט, זמן המעשה היחיד והמוגמר. לא: היא שוטטה, היא תעתה. תנועה אחת, חדה ונחרצת: היא ברחה, הרחק מן הלוע. זהו אותו שורש עצמו הנשמע בציווי המשיח: "אֲשֶׁר בִּיהוּדָה יִבְרְחוּ אֶל הֶהָרִים" (מתי 24:16). הרואה את השיקוץ מוצב אינו מונה את רכושו; הוא רץ. האישה עושה בדיוק את שציווה בנה.
אל המדבר. ביוונית eis tēn erēmon — עם ה"א הידיעה, כאילו מדובר במדבר מסוים ומוכר. וכך הוא אכן, למי שמכיר את הכתובים. המדבר בספר הזה אינו ריק; זהו המקום שבו פוגש העם הזה את אלוהיו פעם אחר פעם — היכן שהגר, ליד הבאר, נראתה בעיני הרואה אותה; היכן שהעם היה תלוי במן ארבעים שנה; היכן שאליהו נזון תחת הרותם; היכן שהחתן בנביאים מבטיח לפתות את כלתו כדי לקנות את לבה. כשהאישה בורחת אל "המדבר", אין היא בורחת אל האין. היא בורחת אל תוך זיכרון.
אל מקום אשר הוכן לה מאת האלוהים. כאן נעתקת הנשימה לרגע. Topon hētoimasmenon apo tou Theou — מקום, מוכן, מאת אלוהים. אין היא מגיעה אל ריק שבו עליה להסתדר לבדה; משהו מונח שם ומוכן בשבילה. מישהו הקדים אותה. למען יזינו אותה שם. והצורה מוזרה: hina trephōsin autēn — "למען יזינו אותה", לשון רבים סתמית, בלי שנאמר מי. הכתוב אינו נוקב ביד המזינה; היא נשארת, בכוונה, בצל — בדיוק כשם שהמן היה מונח על הארץ בכל בוקר בלי שולח, לחם מן האין, מנותן שלא נתן להיראות. אלף ומאתיים ושישים יום. לא "זמן מה", לא "הרבה", אלא ספור עד היום האחרון.
ושמונה פסוקים לאחר מכן היא בורחת שוב — עתה במצלמה מוסטת. בפעם הראשונה היא נראתה רצה. עתה מתברר כיצד היא נישאת:
ובכל הבדל טמונה משמעות. נִתְּנוּ — edothēsan, לשון סביל, ובספר הזה הצורה הסבילה היא כמעט תמיד דרך עקיפה לומר "אלוהים" בלי להשתמש בשמו: היא לא רכשה את הכנפיים האלה, היא קיבלה אותן. שתי כנפי הנשר הגדול — והדימוי הזה בא היישר מסיני: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות 19:4). מה שקורה כאן אינו רעיון חדש; זו ההבטחה העתיקה ביותר, נפרעת מחדש. אל מקומה — וכינוי הקניין עושה עבודה. בפסוק 6 היה זה "מקום אשר הוכן מאת האלוהים"; עתה זהו ton topon autēs, "מקומה שלה". בין הבריחה הראשונה לשנייה הפך המוכן לקניין. אשר היא ניזונה שם — עתה trephetai, לשון סביל: הדגש אינו עוד על היד הנותנת, כי אם עליה, המקבלת; אין עליה לעשות דבר מלבד להיות שם ולהיות ניזונה. זהו חסד בתוך הדקדוק. עת ועתים וחצי עת — וכאן משנה יוחנן אפילו את דרך ספירתו: במקום שפסוק 6 אמר ביובש "אלף ומאתיים ושישים יום", נשמעת עתה נוסחה עתיקה וחגיגית שכל מי שמכיר את דניאל מזהה מיד (7:25; 12:7). מפני הנחש — המילים האחרונות, שבפסוק 6 עוד לא היו שם: היא אינה רק ניזונה, היא נסתרת. התנין יודע שהיא קיימת, הוא יורק אחריה נהר — אך אין לו טווח ראייה אליה. היא יושבת בקפל של יד שאין הוא יכול לפתוח.
זה לצד זה מראים שני הפסוקים מה עושה הכפילות. בפעם הראשונה הוא מספר לך שהיא בורחת: העובדה, המעשה, המדבר, המקום המוכן, המספר. בפעם השנייה הוא מספר לך כיצד: נישאת, על כנפיים שקיבלה, אל מקום שהוא בינתיים שלה, ניזונה כילדה, נסתרת מפני האויב (כמו אליהו, שנצטווה להסתתר וכולכל שם, שלוש שנים וחצי: κρύβηθι [...] διατρέφειν σε ἐκεῖ, מלכים א 17:3-4 בתרגום השבעים; לוקס 4:25; יעקב 5:17; השוו ישעיהו 26:20), למשך בדיוק אותו זמן שדניאל כבר רשם. הפסוק הראשון הוא המפה; השני הוא המסע. ויחד הם תוכן העניינים של הספר הזה. פזורים על פני שני הפסוקים האלה מונחים דברים רבים המחכים שיפרשו אותם: המדבר — מדוע דווקא שם? כנפי הנשר — כיצד נושא אלוהים עם שלם? המקום המוכן — היכן הוא, ומי הכין אותו? המזון בלי שולח — מי מזין עם במקום שבו דבר אינו צומח? הזמן — מדוע אותן שלוש שנים וחצי בדיוק, ומדוע באמצע ולא לפני כן? וההיסתרות — כיצד נשארים בלתי נראים לתנין? כל אחת מן המילים האלה היא חוט, וספר זה יאסוף אותן אחת אחת ויעקוב אחריהן עד מקורן. 46 מילים יווניות בסך הכול. אפשר לקרוא מעליהן. אך יש בהן ספר שלם, ואלוהים שלם.
ואולי זהו הדבר הראשון ששני הפסוקים האלה מבקשים ללמד אותך, עוד בטרם נפרם ולו חוט אחד: שמקום המבחן העמוק ביותר שלך הוכן עוד לפני שהגעת אליו. האישה באה מתנשמת, נרדפת, והאבק בגרונה, רצה אל תוך המדבר — וזה כבר מונח שם. המקום. המזון. אפילו הכנפיים היו מוכנות עוד לפני שנזקקה להן. מעולם לא אלתרה שנייה אחת בתוך ריק; בכל צעד קלטה אותה הכנה עתיקה ממצוקתה. כל מי שהונס פעם אל תוך מדבר — מחלה, אובדן, לילה שאינו נגמר — מכיר את השקר הלוחש שם: כאן אין דבר, כאן אין איש, כאן עליך להסתדר לבדך. ושני הפסוקים עונים: יש דבר מונח ומוכן, בכתובת שבה דבר אינו צומח, והיד שהניחה אותו אינה נוקבת בשמה — היא מניחה למן לדבר במקומה — אך היא שם. היא ניזונה. הפועל הזה עומד בלשון סביל, בכוונה: יש עונות שבהן כל מה שאלוהים מבקש ממך הוא שתיתן לעצמך להינשא.
היא ברחה. המקום מוכן.
העמקה iדיפטיכון, וארבעה שעונים המכוונים יחד
שני הפסוקים אינם כפילות כי אם דיפטיכון — אותו מחזה עצמו, מצויר פעמיים באור מוסט. ב־12:6: ephygen (הבריחה כמעשה מוגמר), המקום "מוכן מאת האלוהים" (עדיין לא שלה), ההזנה סתמית (trephōsin), הזמן בימים. ב־12:14: הבריחה נישאת (edothēsan, סביל אלוהי), "מקומה שלה" (קניין), ההזנה סבילה (trephetai), הזמן בנוסחת דניאל, ובנוסף גם ההיסתרות. בקיצור: הפסוק הראשון נותן את העובדה, השני את האופן.
ארבעה ציוני זמן מצביעים יתר על כן אל חלון אחד: "אלף ומאתיים ושישים יום" (12:6), "עת ועתים וחצי עת" (12:14; מדניאל 7:25 — "עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן" — ומדניאל 12:7 — "לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי"), "ארבעים ושניים חודשים" (החיה, 13:5), ו"אלף ומאתיים ושישים הימים" של שני העדים (11:3) — כולם מודדים את מחציתו השנייה של השבוע האחרון. על היום אין הם נופלים זה על זה: ימי האישה והעדים הם המידה המדויקת יותר, חודשי החיה המידה הרחבה יותר, המתחילה מעט קודם. שהאישה נשמרת דווקא למחצית הזאת — החדה ביותר — פירושו ששמירתה אינה עקיפה של הסערה כי אם נשיאה דרכה. החישוב המלא בא בחלק ז׳. מתועד היטב (המרווח המשותף של שלוש שנים וחצי והציטוט מדניאל); שקול (שהחודשים רחבים מן הימים).
העמקה iiמדוע "לברוח אל המדבר" היא הקריאה הנדירה, המצילה
כאן במקומה ספירה — והיא מרמזת, ובלבד שתישקל ביושר. בתנ״ך פירושה של "בריחה" ברובו בריחה מפני משהו: פחד, תבוסה. זו משמעותו היסודית של השורש נוס, והצירופים מאששים זאת: נוס + פנים ("לנוס מפני") מופיע כ־49 פעמים, לעומת נוס + מקלט ("לנוס אל מקלט", עיר המקלט) בשבעה מקומות בלבד. השוואה גולמית כזאת אינה רשאית להכריע יתר על המידה — פנים היא מן המילים השכיחות ביותר בכתובים, מקלט מן הנדירות ביותר (כ־20 מראי מקום), ולכן באחוזים הדבר אומר פחות משנראה במבט ראשון. מה שכן עומד הוא שהבריחה המצילה, הבריחה אל מקלט, מועטה במניין מוחלט: כמעט מוגבלת לטיפוס עיר המקלט. ועל המדבר עצמו מדברת ספירה אחת בבירור רב יותר: מדבר נופל כ־20 פעם יחד עם מות — המדבר כמקום מיתה. (שאין מדבר נופל לעולם יחד עם חסה אומר כאן מעט: חסה היא מילה פיוטית לחסות באלוהים, לא ציון מקום — והמדבר הוא בהחלט מקלט במקומות אחרים, להגר ולאליהו, רק בלי אותה מילה.)
ודווקא אותה גוונית רגילה ואפלה הופכת התגלות 12 על פיה. כאן הבריחה אינה תבוסה כי אם הצלה; המדבר אינו מקום מיתה כי אם מסתור; האישה הנרדפת אינה נבלעת כי אם נשמרת. העוגן החיובי אינו מונח בסטטיסטיקה כי אם בטיפוס עיר המקלט: הנס אל מקלט נשאר שם בטוח "עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל" (במדבר 35:25) — שמירה עד מועד, בדיוק דפוסה של האישה ו־1,260 ימיה. ובסיפורים עצמם המדבר הוא כבר המקום שבו קולט אלוהים דווקא את הבורח: הגר ליד הבאר, אליהו תחת הרותם. שהתגלות 12 בוחרת בקוטב המציל הזה כנגד הגוון הראשי האפל — קריאה שקולה, נישאת בידי טיפוס עיר המקלט ובידי הסיפורים ההם; הספירות ממחישות אותה, אך אינן נושאות אותה.
העמקה iiiשתי נשים, מילת מדבר אחת — ומקום הקרוי "מוכן"
Erēmos ("מדבר") מופיעה בכל ההתגלות שלוש פעמים בלבד: פעמיים כאן, אצל האישה (12:6, 12:14), ופעם אחת אצל אישה אחרת לגמרי — הזונה הגדולה, המוצגת יושבת על החיה "במדבר" (17:3). שתי נשים, מילת מדבר אחת, גורלות הפוכים: האחת נסתרת שם וניזונה בידי אלוהים, והאחרת שיכורה שם ונישאת בידי החיה. המראה הזאת נשארת עומדת; חלק ט׳ ייתן לה את מלוא צמרמורתה.
ומילה אחת מגיעה רחוק מן הספר הזה. המקום הוא hētoimasmenon apo tou Theou, "מוכן מאת האלוהים" — וhetoimazō היא המילה שבה מכינה הכלה את עצמה בבוא העת (19:7), שבה יורדת עיר הקודש מוכנה (21:2), ושבה מבטיח הבן: "הוֹלֵךְ אֲנִי לְהָכִין לָכֶם מָקוֹם" (יוחנן 14:2). לאלה מקום מוכן למעלה, בבית האב; לאישה מקום מוכן החוצה, במדבר — עם המתח הכן שבין שני הכיוונים האלה, שחלק ה׳ שוקל אותו. מתועד היטב (הד המילים topos + hetoimazō).
[לשון המקור] 12:6 — kai hē gunē ephygen eis tēn erēmon, hopou echei ekei topon hētoimasmenon apo tou Theou, hina ekei trephōsin autēn hēmeras chilias diakosias hexēkonta. · 12:14 — kai edothēsan tē gunaiki hai dyo pteryges tou aetou tou megalou, hina petētai eis tēn erēmon eis ton topon autēs, hopou trephetai ekei kairon kai kairous kai hēmisy kairou, apo prosōpou tou opheōs.
יש משהו מוזר בבריחתה של האישה, ורוב הקוראים אינם שמים לב אליו. שכן היא בורחת פעמיים.
לא פעם אחת בקצרה ופעם אחת בהרחבה — זה קורה לא אחת בכתובים. לא: יוחנן מספר את בריחתה פעם אחת בראשית הפרק, ושמונה פסוקים לאחר מכן עוד פעם, במילים אחרות, בדימויים אחרים, ובכמה פרטים חדשים שנעדרו בפעם הראשונה. שני פסוקים, ובכל אחד מהם אותה אישה, אותו מדבר, אותו זמן מדוד — ובכל זאת אין זה העתק. כאילו אומרים השמים: הרגע הזה חשוב כל כך שאין די בהתבוננות אחת; בוא, אראה לך אותו עוד פעם, מן הצד האחר. על שני הפסוקים האלה בנוי כל הספר הזה. הם נחלצים אפוא כאן מלשון המקור, מילה במילה.
"וְהָאִשָּׁה בָּרְחָה הַמִּדְבָּרָה, אֶל מָקוֹם אֲשֶׁר הוּכַן לָהּ מֵאֵת הָאֱלֹהִים, לְמַעַן יָזִינוּ אוֹתָהּ שָׁם אֶלֶף וּמָאתַיִם וְשִׁשִּׁים יוֹם" (התגלות 12:6).
חמישה דברים כתובים כאן, וכל אחד מהם דלת שמאחוריה פרק שלם.
היא ברחה. הפועל היווני הוא ephygen — אוריסט, זמן המעשה היחיד והמוגמר. לא: היא שוטטה, היא תעתה. תנועה אחת, חדה ונחרצת: היא ברחה, הרחק מן הלוע. זהו אותו שורש עצמו הנשמע בציווי המשיח: "אֲשֶׁר בִּיהוּדָה יִבְרְחוּ אֶל הֶהָרִים" (מתי 24:16). הרואה את השיקוץ מוצב אינו מונה את רכושו; הוא רץ. האישה עושה בדיוק את שציווה בנה.
אל המדבר. ביוונית eis tēn erēmon — עם ה"א הידיעה, כאילו מדובר במדבר מסוים ומוכר. וכך הוא אכן, למי שמכיר את הכתובים. המדבר בספר הזה אינו ריק; זהו המקום שבו פוגש העם הזה את אלוהיו פעם אחר פעם — היכן שהגר, ליד הבאר, נראתה בעיני הרואה אותה; היכן שהעם היה תלוי במן ארבעים שנה; היכן שאליהו נזון תחת הרותם; היכן שהחתן בנביאים מבטיח לפתות את כלתו כדי לקנות את לבה. כשהאישה בורחת אל "המדבר", אין היא בורחת אל האין. היא בורחת אל תוך זיכרון.
אל מקום אשר הוכן לה מאת האלוהים. כאן נעתקת הנשימה לרגע. Topon hētoimasmenon apo tou Theou — מקום, מוכן, מאת אלוהים. אין היא מגיעה אל ריק שבו עליה להסתדר לבדה; משהו מונח שם ומוכן בשבילה. מישהו הקדים אותה. למען יזינו אותה שם. והצורה מוזרה: hina trephōsin autēn — "למען יזינו אותה", לשון רבים סתמית, בלי שנאמר מי. הכתוב אינו נוקב ביד המזינה; היא נשארת, בכוונה, בצל — בדיוק כשם שהמן היה מונח על הארץ בכל בוקר בלי שולח, לחם מן האין, מנותן שלא נתן להיראות. אלף ומאתיים ושישים יום. לא "זמן מה", לא "הרבה", אלא ספור עד היום האחרון.
ושמונה פסוקים לאחר מכן היא בורחת שוב — עתה במצלמה מוסטת. בפעם הראשונה היא נראתה רצה. עתה מתברר כיצד היא נישאת:
"וְנִתְּנוּ לָאִשָּׁה שְׁתֵּי כַּנְפֵי הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, לְמַעַן תָּעוּף אֶל הַמִּדְבָּר אֶל מְקוֹמָהּ, אֲשֶׁר הִיא נִזּוֹנָה שָׁם עֵת וְעִתִּים וַחֲצִי עֵת, מִפְּנֵי הַנָּחָשׁ" (12:14).
ובכל הבדל טמונה משמעות. נִתְּנוּ — edothēsan, לשון סביל, ובספר הזה הצורה הסבילה היא כמעט תמיד דרך עקיפה לומר "אלוהים" בלי להשתמש בשמו: היא לא רכשה את הכנפיים האלה, היא קיבלה אותן. שתי כנפי הנשר הגדול — והדימוי הזה בא היישר מסיני: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות 19:4). מה שקורה כאן אינו רעיון חדש; זו ההבטחה העתיקה ביותר, נפרעת מחדש. אל מקומה — וכינוי הקניין עושה עבודה. בפסוק 6 היה זה "מקום אשר הוכן מאת האלוהים"; עתה זהו ton topon autēs, "מקומה שלה". בין הבריחה הראשונה לשנייה הפך המוכן לקניין. אשר היא ניזונה שם — עתה trephetai, לשון סביל: הדגש אינו עוד על היד הנותנת, כי אם עליה, המקבלת; אין עליה לעשות דבר מלבד להיות שם ולהיות ניזונה. זהו חסד בתוך הדקדוק. עת ועתים וחצי עת — וכאן משנה יוחנן אפילו את דרך ספירתו: במקום שפסוק 6 אמר ביובש "אלף ומאתיים ושישים יום", נשמעת עתה נוסחה עתיקה וחגיגית שכל מי שמכיר את דניאל מזהה מיד (7:25; 12:7). מפני הנחש — המילים האחרונות, שבפסוק 6 עוד לא היו שם: היא אינה רק ניזונה, היא נסתרת. התנין יודע שהיא קיימת, הוא יורק אחריה נהר — אך אין לו טווח ראייה אליה. היא יושבת בקפל של יד שאין הוא יכול לפתוח.
זה לצד זה מראים שני הפסוקים מה עושה הכפילות. בפעם הראשונה הוא מספר לך שהיא בורחת: העובדה, המעשה, המדבר, המקום המוכן, המספר. בפעם השנייה הוא מספר לך כיצד: נישאת, על כנפיים שקיבלה, אל מקום שהוא בינתיים שלה, ניזונה כילדה, נסתרת מפני האויב (כמו אליהו, שנצטווה להסתתר וכולכל שם, שלוש שנים וחצי: κρύβηθι [...] διατρέφειν σε ἐκεῖ, מלכים א 17:3-4 בתרגום השבעים; לוקס 4:25; יעקב 5:17; השוו ישעיהו 26:20), למשך בדיוק אותו זמן שדניאל כבר רשם. הפסוק הראשון הוא המפה; השני הוא המסע. ויחד הם תוכן העניינים של הספר הזה. פזורים על פני שני הפסוקים האלה מונחים דברים רבים המחכים שיפרשו אותם: המדבר — מדוע דווקא שם? כנפי הנשר — כיצד נושא אלוהים עם שלם? המקום המוכן — היכן הוא, ומי הכין אותו? המזון בלי שולח — מי מזין עם במקום שבו דבר אינו צומח? הזמן — מדוע אותן שלוש שנים וחצי בדיוק, ומדוע באמצע ולא לפני כן? וההיסתרות — כיצד נשארים בלתי נראים לתנין? כל אחת מן המילים האלה היא חוט, וספר זה יאסוף אותן אחת אחת ויעקוב אחריהן עד מקורן. 46 מילים יווניות בסך הכול. אפשר לקרוא מעליהן. אך יש בהן ספר שלם, ואלוהים שלם.
ואולי זהו הדבר הראשון ששני הפסוקים האלה מבקשים ללמד אותך, עוד בטרם נפרם ולו חוט אחד: שמקום המבחן העמוק ביותר שלך הוכן עוד לפני שהגעת אליו. האישה באה מתנשמת, נרדפת, והאבק בגרונה, רצה אל תוך המדבר — וזה כבר מונח שם. המקום. המזון. אפילו הכנפיים היו מוכנות עוד לפני שנזקקה להן. מעולם לא אלתרה שנייה אחת בתוך ריק; בכל צעד קלטה אותה הכנה עתיקה ממצוקתה. כל מי שהונס פעם אל תוך מדבר — מחלה, אובדן, לילה שאינו נגמר — מכיר את השקר הלוחש שם: כאן אין דבר, כאן אין איש, כאן עליך להסתדר לבדך. ושני הפסוקים עונים: יש דבר מונח ומוכן, בכתובת שבה דבר אינו צומח, והיד שהניחה אותו אינה נוקבת בשמה — היא מניחה למן לדבר במקומה — אך היא שם. היא ניזונה. הפועל הזה עומד בלשון סביל, בכוונה: יש עונות שבהן כל מה שאלוהים מבקש ממך הוא שתיתן לעצמך להינשא.
היא ברחה. המקום מוכן.
העמקה iדיפטיכון, וארבעה שעונים המכוונים יחד
שני הפסוקים אינם כפילות כי אם דיפטיכון — אותו מחזה עצמו, מצויר פעמיים באור מוסט. ב־12:6: ephygen (הבריחה כמעשה מוגמר), המקום "מוכן מאת האלוהים" (עדיין לא שלה), ההזנה סתמית (trephōsin), הזמן בימים. ב־12:14: הבריחה נישאת (edothēsan, סביל אלוהי), "מקומה שלה" (קניין), ההזנה סבילה (trephetai), הזמן בנוסחת דניאל, ובנוסף גם ההיסתרות. בקיצור: הפסוק הראשון נותן את העובדה, השני את האופן.
ארבעה ציוני זמן מצביעים יתר על כן אל חלון אחד: "אלף ומאתיים ושישים יום" (12:6), "עת ועתים וחצי עת" (12:14; מדניאל 7:25 — "עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן" — ומדניאל 12:7 — "לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי"), "ארבעים ושניים חודשים" (החיה, 13:5), ו"אלף ומאתיים ושישים הימים" של שני העדים (11:3) — כולם מודדים את מחציתו השנייה של השבוע האחרון. על היום אין הם נופלים זה על זה: ימי האישה והעדים הם המידה המדויקת יותר, חודשי החיה המידה הרחבה יותר, המתחילה מעט קודם. שהאישה נשמרת דווקא למחצית הזאת — החדה ביותר — פירושו ששמירתה אינה עקיפה של הסערה כי אם נשיאה דרכה. החישוב המלא בא בחלק ז׳. מתועד היטב (המרווח המשותף של שלוש שנים וחצי והציטוט מדניאל); שקול (שהחודשים רחבים מן הימים).
העמקה iiמדוע "לברוח אל המדבר" היא הקריאה הנדירה, המצילה
כאן במקומה ספירה — והיא מרמזת, ובלבד שתישקל ביושר. בתנ״ך פירושה של "בריחה" ברובו בריחה מפני משהו: פחד, תבוסה. זו משמעותו היסודית של השורש נוס, והצירופים מאששים זאת: נוס + פנים ("לנוס מפני") מופיע כ־49 פעמים, לעומת נוס + מקלט ("לנוס אל מקלט", עיר המקלט) בשבעה מקומות בלבד. השוואה גולמית כזאת אינה רשאית להכריע יתר על המידה — פנים היא מן המילים השכיחות ביותר בכתובים, מקלט מן הנדירות ביותר (כ־20 מראי מקום), ולכן באחוזים הדבר אומר פחות משנראה במבט ראשון. מה שכן עומד הוא שהבריחה המצילה, הבריחה אל מקלט, מועטה במניין מוחלט: כמעט מוגבלת לטיפוס עיר המקלט. ועל המדבר עצמו מדברת ספירה אחת בבירור רב יותר: מדבר נופל כ־20 פעם יחד עם מות — המדבר כמקום מיתה. (שאין מדבר נופל לעולם יחד עם חסה אומר כאן מעט: חסה היא מילה פיוטית לחסות באלוהים, לא ציון מקום — והמדבר הוא בהחלט מקלט במקומות אחרים, להגר ולאליהו, רק בלי אותה מילה.)
ודווקא אותה גוונית רגילה ואפלה הופכת התגלות 12 על פיה. כאן הבריחה אינה תבוסה כי אם הצלה; המדבר אינו מקום מיתה כי אם מסתור; האישה הנרדפת אינה נבלעת כי אם נשמרת. העוגן החיובי אינו מונח בסטטיסטיקה כי אם בטיפוס עיר המקלט: הנס אל מקלט נשאר שם בטוח "עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל" (במדבר 35:25) — שמירה עד מועד, בדיוק דפוסה של האישה ו־1,260 ימיה. ובסיפורים עצמם המדבר הוא כבר המקום שבו קולט אלוהים דווקא את הבורח: הגר ליד הבאר, אליהו תחת הרותם. שהתגלות 12 בוחרת בקוטב המציל הזה כנגד הגוון הראשי האפל — קריאה שקולה, נישאת בידי טיפוס עיר המקלט ובידי הסיפורים ההם; הספירות ממחישות אותה, אך אינן נושאות אותה.
העמקה iiiשתי נשים, מילת מדבר אחת — ומקום הקרוי "מוכן"
Erēmos ("מדבר") מופיעה בכל ההתגלות שלוש פעמים בלבד: פעמיים כאן, אצל האישה (12:6, 12:14), ופעם אחת אצל אישה אחרת לגמרי — הזונה הגדולה, המוצגת יושבת על החיה "במדבר" (17:3). שתי נשים, מילת מדבר אחת, גורלות הפוכים: האחת נסתרת שם וניזונה בידי אלוהים, והאחרת שיכורה שם ונישאת בידי החיה. המראה הזאת נשארת עומדת; חלק ט׳ ייתן לה את מלוא צמרמורתה.
ומילה אחת מגיעה רחוק מן הספר הזה. המקום הוא hētoimasmenon apo tou Theou, "מוכן מאת האלוהים" — וhetoimazō היא המילה שבה מכינה הכלה את עצמה בבוא העת (19:7), שבה יורדת עיר הקודש מוכנה (21:2), ושבה מבטיח הבן: "הוֹלֵךְ אֲנִי לְהָכִין לָכֶם מָקוֹם" (יוחנן 14:2). לאלה מקום מוכן למעלה, בבית האב; לאישה מקום מוכן החוצה, במדבר — עם המתח הכן שבין שני הכיוונים האלה, שחלק ה׳ שוקל אותו. מתועד היטב (הד המילים topos + hetoimazō).
[לשון המקור] 12:6 — kai hē gunē ephygen eis tēn erēmon, hopou echei ekei topon hētoimasmenon apo tou Theou, hina ekei trephōsin autēn hēmeras chilias diakosias hexēkonta. · 12:14 — kai edothēsan tē gunaiki hai dyo pteryges tou aetou tou megalou, hina petētai eis tēn erēmon eis ton topon autēs, hopou trephetai ekei kairon kai kairous kai hēmisy kairou, apo prosōpou tou opheōs.