האישה ברחה אל המדבר על נפשה, נרדפת בידי שיטפון שהארץ שתתה בעבורה. והשאלה שנשארה תלויה בסופו של חלק א׳ עודנה בלי מענה: מדוע דווקא המדבר? מדוע אין אלוהים מוליך את עמו אל מבצר, אל ארמון, אל עורף בטוח — מדוע דווקא אל הארץ הריקה, הצחיחה, הממיתה?
התשובה מונחת בדבר שאלוהים עצמו אמר על המדבר ההוא, מאות שנים לפני ההתגלות. ואין זה דבר של עונש. זהו דבר של אהבה.
אלוהים עצמו נזכר בראשית, בימים שלאחר יציאת מצרים, כאשר הוליך את עמו המשוחרר זה עתה במדבר. היית מצפה שיזכור את הזמן ההוא כקינה אחת ארוכה — העם התלונן על מים, השתוקק אל סיר הבשר, רקד סביב עגל הזהב. אך לא כך זוכר זאת אלוהים. בפי ירמיהו הוא אומר: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו 2:2).
אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ. אלוהים מביט לאחור אל שנות המדבר כשם שאיש זקן מביט לאחור אל ימי אירוסיו. לא: הזוכרת אַתְּ כמה קשה היית. כי אם: הזוכרת אַתְּ כיצד הלכת אחריי אל תוך הארץ הריקה ההיא, בלי לדעת היכן תאכלי, רק משום שאני הוא שהלכתי לפנייך? את זאת קורא אלוהים היפה בכל אשר היה ביניהם. בעיניו לא היה המדבר מחנה עונשין כי אם מסע כלולות — והוא המילה שבפסוק עצמו.
וזה משנה כל דבר באופן שבו יש לקרוא את האישה שבמדבר. סיני, שעליו עמד כבר חלק ב׳, לא היה בראש ובראשונה הר התורה; הוא היה הר החתונה — העם ככלה הנישאת על כנפי נשרים אל חתנה. אלוהים לא הביא את ישראל אל המדבר כדי לאבד אותו, כי אם כדי שיהיה לו לבדו. הרחק ממצרים, הרחק מן האלילים, הרחק מכל אשר נלחם על תשומת לבו — הוא והיא, בדממה, במקום שבו אין צומח דבר מלבד מה שהוא עצמו מצמיח.
שכן זהו סודו של המדבר: הוא המקום היחיד שבו אין לאדם דבר מלבד אלוהים. בארץ מלאת דגן ותירוש אתה יכול לשכנע את עצמך שאתה חי משדך, ממסחרך, מאלוהיך שלך. במדבר נופל כל זה. שם אתה אוכל מן שלא זרעת, שותה מים מסלע שלא הכית, הולך אחרי ענן שלא קראת לו — אֶרֶץ לֹא זְרוּעָה, בלשונו של ירמיהו ממש. המדבר נוטל ממך כל מאהב אחר ומותיר אותך לבדך עם האחד. ומשום כך דווקא הוא מקום האהבה הראשונה — לא למרות הריקנות, כי אם בזכותה.
ויש מי שגילתה זאת ראשונה, הרבה לפני העם, הרבה לפני סיני. אישה, לבדה, על נפשה, במדבר — ואין זה מקרה שהפעם הראשונה בכל הכתובים שאדם פוגש את אלוהים במדבר, מדובר באישה שגורשה.
הגר. שפחת שרי, הרה ומעונה, נמלטת אל המדבר, אל העין אשר בדרך שור. אין לה דבר: לא בית, לא זכות, לא עתיד — רק ילד בבטנה ומדבר סביבה. ושם, ליד המים ההם בארץ ההפקר, מוצא אותה מלאך יהוה — לא מלכה בארמונה, כי אם שפחה בורחת ליד באר. הוא קורא לה בשמה. הוא רואה את הריונה, את מצוקתה, את עתידה. והגר עושה דבר שאיש לא עשה לפניה בכתובים: היא נותנת לאלוהים שם. "וַתִּקְרָא שֵׁם יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ: אַתָּה אֵל רֳאִי. כִּי אָמְרָה: הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי?" (בראשית 16:13).
אֵל רֳאִי. וכאן אין צורך במתווך: המילה עומדת פתוחה לשני צדדיה בעברית עצמה — האל הרואה אותי, והאל אשר אני ראיתי אותו. שני הכיוונים כתובים באותן אותיות, והכתוב אינו מכריע ביניהם. ושלוש פעמים בפסוק אחד חוזר ראה, כאילו לא נותרה בפיה של האישה ההיא מילה אחרת.
ומי אומרת זאת ראשונה? לא אברהם, אוהבו של אלוהים. לא משה בסנה. שפחה מנוצלת, מגורשת, נוכרייה, לבדה במדבר — היא היא האדם הראשון בכל התנ״ך הנותן לאלוהים שם, והשם שהיא נותנת לו הוא: אתה רואה אותי. שכן זה מה שעושה המדבר: הוא נוטל את כל מה שאתה מתחבא מאחוריו, עד שאתה נותר ערום ונראה. בעיר אתה יכול להיות בלתי נראה בתוך ההמון. במדבר אין איש המביט בך — מלבד אחד, והוא מביט דווקא במי שכל האחרים הסבו ממנו את מבטם.
וכך נעשה המדבר, שבעיני הכול הוא מקום השִׁכחה, דווקא המקום שבו אתה נראה עמוק מכול. האישה של התגלות 12 בורחת אל ארץ שבה אין אדם רואה אותה עוד — וזה בדיוק המקום שבו האלוהים אשר עיטף אותה בשמש יודע את שמה וממתין לה ליד הבאר.
האם אתה עצמך בתוך מדבר משלך — מרוקן, מוסט מן המבט, נמצא במקום שבו אין צומח עוד דבר ממה שנשאת פעם? אם כן, מבקש הפרק הזה לומר לך לפני כל דבר אחר: הריק שסביבך אינו אות לכך שאלוהים הרפה ממך. ייתכן שההפך הוא הנכון. ייתכן שנטל את כל אשר נלחם על לבך, לא כדי להעניש אותך, כי אם כדי שיהיה לו סוף סוף לבדו. המדבר הוא המקום שבו נושרים המאהבים השקריים ונשאר החתן האמיתי. הוא חמור, והוא שקט, ולפעמים ריקנותו מטילה אימה — אך הוא החדר שבו הוא רוצה לדבר על לבך, ושבו תוכל, אולי בפעם הראשונה, לשמוע את דבריו בלי ש־100 קולות אחרים יצעקו מעליהם.
ואם אתה חש שם נשכח, בלתי נראה, מוסט מעיניו של כל מי שקיווית אי פעם למצוא חן בעיניו — הרי מישהי הלכה שם לפניך: שפחה ליד באר, ולא כלום בידיה, אשר נשאה עיניה והבינה: הוא רואה אותי. וזה לא השתנה. אלוהי המדבר עודנו אֵל רֳאִי, ודרכו לחכות דווקא למגורשים ליד המים.
המדבר אינו מקום עונש. הוא מקום האהבה הראשונה.
העמקההמדבר כאירוסין, והשם אֵל רֳאִי
קריאת המדבר כמקום אירוסין ולא כמקום עונש נשענת על קו נבואי קבוע. ירמיהו 2:2 קורא לשנות המדבר "חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ" — לשון חתונה, וכְּלוּלוֹת אינה מטפורה רחוקה: היא נישואין ממש. הושע 2:16-22 (במניין המסורה; הפרק הבא) מותח את הקו הלאה: אלוהים מְפַתֶּה את ישראל בחזרה אל המדבר כדי לארשׂ אותה מחדש. יחזקאל 16:8 מצייר את הברית כנישואין — "וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ [...] וַתִּהְיִי לִי". והמסורת היהודית קוראת את סיני כחופה. שהמדבר ברשת הזאת הוא בראש ובראשונה מקום מפגש ואירוסין — עם המן כמזונה של הכלה — מתועד היטב; היישום הישיר על האישה הנשמרת של התגלות 12 שקול (נישא היטב בידי דימוי המדבר המשותף).
אֵל רֳאִי (בראשית 16:13) ראוי להערה נפרדת, והיא בולטת. הגר היא האדם היחיד בכל התנ״ך הנותן לאלוהים שם (רוב השמות לאלוהים נגלים מפיו שלו, או שאברהם ויעקב נוקבים בהם על שם מקום). שדווקא שפחה מגורשת ונוכרייה, לבדה במדבר, זוכה בכך — "אַתָּה אֵל רֳאִי" — מדגיש את מוטיב הפרק כולו: המדבר הוא המקום שבו הבלתי נראים נראים. דקדוקה של רֳאִי דו־משמעי (הוא רואה אותי, או אני רואה אותו?), והכתוב משחק בשניהם ואינו מכריע; בעברית עומד הכפל הזה גלוי על הדף ואין הוא זקוק לתרגום שיפרש אותו. מתועד היטב (ייחוד מתן השם); היישום הרחב (הגר כראשונה ל"נראית במדבר") שקול.
[לשון המקור והסימונים] ירמיהו 2:2 — חֶסֶד נְעוּרַיִךְ · אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ · בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. בראשית 16:13 — שלוש היקרויות של השורש ראה בפסוק אחד (רֳאִי, רָאִיתִי, רֹאִי). סיני כחופה: מסורת חז״ל; הבסיס המקראי הוא שמות 19:4 יחד עם יחזקאל 16:8. (טיפולוגיית הגר/שרה במלואה נופלת מחוץ לספר זה; כאן עומדת הגר בפני עצמה, כראשונה ל"נראית במדבר".)
האישה ברחה אל המדבר על נפשה, נרדפת בידי שיטפון שהארץ שתתה בעבורה. והשאלה שנשארה תלויה בסופו של חלק א׳ עודנה בלי מענה: מדוע דווקא המדבר? מדוע אין אלוהים מוליך את עמו אל מבצר, אל ארמון, אל עורף בטוח — מדוע דווקא אל הארץ הריקה, הצחיחה, הממיתה?
התשובה מונחת בדבר שאלוהים עצמו אמר על המדבר ההוא, מאות שנים לפני ההתגלות. ואין זה דבר של עונש. זהו דבר של אהבה.
אלוהים עצמו נזכר בראשית, בימים שלאחר יציאת מצרים, כאשר הוליך את עמו המשוחרר זה עתה במדבר. היית מצפה שיזכור את הזמן ההוא כקינה אחת ארוכה — העם התלונן על מים, השתוקק אל סיר הבשר, רקד סביב עגל הזהב. אך לא כך זוכר זאת אלוהים. בפי ירמיהו הוא אומר: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו 2:2).
אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ. אלוהים מביט לאחור אל שנות המדבר כשם שאיש זקן מביט לאחור אל ימי אירוסיו. לא: הזוכרת אַתְּ כמה קשה היית. כי אם: הזוכרת אַתְּ כיצד הלכת אחריי אל תוך הארץ הריקה ההיא, בלי לדעת היכן תאכלי, רק משום שאני הוא שהלכתי לפנייך? את זאת קורא אלוהים היפה בכל אשר היה ביניהם. בעיניו לא היה המדבר מחנה עונשין כי אם מסע כלולות — והוא המילה שבפסוק עצמו.
וזה משנה כל דבר באופן שבו יש לקרוא את האישה שבמדבר. סיני, שעליו עמד כבר חלק ב׳, לא היה בראש ובראשונה הר התורה; הוא היה הר החתונה — העם ככלה הנישאת על כנפי נשרים אל חתנה. אלוהים לא הביא את ישראל אל המדבר כדי לאבד אותו, כי אם כדי שיהיה לו לבדו. הרחק ממצרים, הרחק מן האלילים, הרחק מכל אשר נלחם על תשומת לבו — הוא והיא, בדממה, במקום שבו אין צומח דבר מלבד מה שהוא עצמו מצמיח.
שכן זהו סודו של המדבר: הוא המקום היחיד שבו אין לאדם דבר מלבד אלוהים. בארץ מלאת דגן ותירוש אתה יכול לשכנע את עצמך שאתה חי משדך, ממסחרך, מאלוהיך שלך. במדבר נופל כל זה. שם אתה אוכל מן שלא זרעת, שותה מים מסלע שלא הכית, הולך אחרי ענן שלא קראת לו — אֶרֶץ לֹא זְרוּעָה, בלשונו של ירמיהו ממש. המדבר נוטל ממך כל מאהב אחר ומותיר אותך לבדך עם האחד. ומשום כך דווקא הוא מקום האהבה הראשונה — לא למרות הריקנות, כי אם בזכותה.
ויש מי שגילתה זאת ראשונה, הרבה לפני העם, הרבה לפני סיני. אישה, לבדה, על נפשה, במדבר — ואין זה מקרה שהפעם הראשונה בכל הכתובים שאדם פוגש את אלוהים במדבר, מדובר באישה שגורשה.
הגר. שפחת שרי, הרה ומעונה, נמלטת אל המדבר, אל העין אשר בדרך שור. אין לה דבר: לא בית, לא זכות, לא עתיד — רק ילד בבטנה ומדבר סביבה. ושם, ליד המים ההם בארץ ההפקר, מוצא אותה מלאך יהוה — לא מלכה בארמונה, כי אם שפחה בורחת ליד באר. הוא קורא לה בשמה. הוא רואה את הריונה, את מצוקתה, את עתידה. והגר עושה דבר שאיש לא עשה לפניה בכתובים: היא נותנת לאלוהים שם. "וַתִּקְרָא שֵׁם יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ: אַתָּה אֵל רֳאִי. כִּי אָמְרָה: הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי?" (בראשית 16:13).
אֵל רֳאִי. וכאן אין צורך במתווך: המילה עומדת פתוחה לשני צדדיה בעברית עצמה — האל הרואה אותי, והאל אשר אני ראיתי אותו. שני הכיוונים כתובים באותן אותיות, והכתוב אינו מכריע ביניהם. ושלוש פעמים בפסוק אחד חוזר ראה, כאילו לא נותרה בפיה של האישה ההיא מילה אחרת.
ומי אומרת זאת ראשונה? לא אברהם, אוהבו של אלוהים. לא משה בסנה. שפחה מנוצלת, מגורשת, נוכרייה, לבדה במדבר — היא היא האדם הראשון בכל התנ״ך הנותן לאלוהים שם, והשם שהיא נותנת לו הוא: אתה רואה אותי. שכן זה מה שעושה המדבר: הוא נוטל את כל מה שאתה מתחבא מאחוריו, עד שאתה נותר ערום ונראה. בעיר אתה יכול להיות בלתי נראה בתוך ההמון. במדבר אין איש המביט בך — מלבד אחד, והוא מביט דווקא במי שכל האחרים הסבו ממנו את מבטם.
וכך נעשה המדבר, שבעיני הכול הוא מקום השִׁכחה, דווקא המקום שבו אתה נראה עמוק מכול. האישה של התגלות 12 בורחת אל ארץ שבה אין אדם רואה אותה עוד — וזה בדיוק המקום שבו האלוהים אשר עיטף אותה בשמש יודע את שמה וממתין לה ליד הבאר.
האם אתה עצמך בתוך מדבר משלך — מרוקן, מוסט מן המבט, נמצא במקום שבו אין צומח עוד דבר ממה שנשאת פעם? אם כן, מבקש הפרק הזה לומר לך לפני כל דבר אחר: הריק שסביבך אינו אות לכך שאלוהים הרפה ממך. ייתכן שההפך הוא הנכון. ייתכן שנטל את כל אשר נלחם על לבך, לא כדי להעניש אותך, כי אם כדי שיהיה לו סוף סוף לבדו. המדבר הוא המקום שבו נושרים המאהבים השקריים ונשאר החתן האמיתי. הוא חמור, והוא שקט, ולפעמים ריקנותו מטילה אימה — אך הוא החדר שבו הוא רוצה לדבר על לבך, ושבו תוכל, אולי בפעם הראשונה, לשמוע את דבריו בלי ש־100 קולות אחרים יצעקו מעליהם.
ואם אתה חש שם נשכח, בלתי נראה, מוסט מעיניו של כל מי שקיווית אי פעם למצוא חן בעיניו — הרי מישהי הלכה שם לפניך: שפחה ליד באר, ולא כלום בידיה, אשר נשאה עיניה והבינה: הוא רואה אותי. וזה לא השתנה. אלוהי המדבר עודנו אֵל רֳאִי, ודרכו לחכות דווקא למגורשים ליד המים.
המדבר אינו מקום עונש. הוא מקום האהבה הראשונה.
העמקההמדבר כאירוסין, והשם אֵל רֳאִי
קריאת המדבר כמקום אירוסין ולא כמקום עונש נשענת על קו נבואי קבוע. ירמיהו 2:2 קורא לשנות המדבר "חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ" — לשון חתונה, וכְּלוּלוֹת אינה מטפורה רחוקה: היא נישואין ממש. הושע 2:16-22 (במניין המסורה; הפרק הבא) מותח את הקו הלאה: אלוהים מְפַתֶּה את ישראל בחזרה אל המדבר כדי לארשׂ אותה מחדש. יחזקאל 16:8 מצייר את הברית כנישואין — "וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ [...] וַתִּהְיִי לִי". והמסורת היהודית קוראת את סיני כחופה. שהמדבר ברשת הזאת הוא בראש ובראשונה מקום מפגש ואירוסין — עם המן כמזונה של הכלה — מתועד היטב; היישום הישיר על האישה הנשמרת של התגלות 12 שקול (נישא היטב בידי דימוי המדבר המשותף).
אֵל רֳאִי (בראשית 16:13) ראוי להערה נפרדת, והיא בולטת. הגר היא האדם היחיד בכל התנ״ך הנותן לאלוהים שם (רוב השמות לאלוהים נגלים מפיו שלו, או שאברהם ויעקב נוקבים בהם על שם מקום). שדווקא שפחה מגורשת ונוכרייה, לבדה במדבר, זוכה בכך — "אַתָּה אֵל רֳאִי" — מדגיש את מוטיב הפרק כולו: המדבר הוא המקום שבו הבלתי נראים נראים. דקדוקה של רֳאִי דו־משמעי (הוא רואה אותי, או אני רואה אותו?), והכתוב משחק בשניהם ואינו מכריע; בעברית עומד הכפל הזה גלוי על הדף ואין הוא זקוק לתרגום שיפרש אותו. מתועד היטב (ייחוד מתן השם); היישום הרחב (הגר כראשונה ל"נראית במדבר") שקול.
[לשון המקור והסימונים] ירמיהו 2:2 — חֶסֶד נְעוּרַיִךְ · אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ · בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. בראשית 16:13 — שלוש היקרויות של השורש ראה בפסוק אחד (רֳאִי, רָאִיתִי, רֹאִי). סיני כחופה: מסורת חז״ל; הבסיס המקראי הוא שמות 19:4 יחד עם יחזקאל 16:8. (טיפולוגיית הגר/שרה במלואה נופלת מחוץ לספר זה; כאן עומדת הגר בפני עצמה, כראשונה ל"נראית במדבר".)