עתה הנפשות הפועלות מוכרות. האישה היא ישראל, מעוטפת בשמש. התנין הוא הנחש הקדמוני מן הגן. הילד הוא זרע ההבטחה. שני הפסוקים הם הציר שסביבו סובב הכול. הגיעה העת לראות פעם אחת את הפרק כולו בתנועה אחת — לא עוד פיסה אחר פיסה, אלא כסרט שהוא באמת, מן התמונה הראשונה ועד השורה האחרונה, המאיימת. וכאשר יסתיים הסרט, תיוותר שאלה חדה כל כך שכל יתר הספר הזה אינו אלא ניסיון להשיב עליה.
המסך עולה.
תחילה האישה, גבוה בשמים, מעוטפת בשמש, הירח תחת רגליה, 12 כוכבים בעטרתה (12:1). והיא שרויה בחבלי לידה; היא זועקת (12:2). כך אין זה מתחיל בהדר כי אם בזעקה — שכן עם זה קיים כדי ללדת. הנביאים כבר שמעו את הזעקה ההיא, והבחינו בה בדבר מוזר: "בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה [...] אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת?" (ישעיהו 66:7-8). ומיכה אף ידע היכן תמצא היולדת את ישועתה — לא בירושלים, לא במקדש, כי אם בפזורה: "וּבָאת עַד בָּבֶל, שָׁם תִּנָּצֵלִי" (מיכה 4:10). דווקא במקום שבו לא היית מצפה לה.
ואז, לצדה, התנין — גדול, אדום כדם, שבעה ראשים, 10 קרניים — רובץ לפני מיטת הלידה ולועו פתוח, ממתין לבלוע את הילד ברגע שיופיע (12:3-4). והילד נולד, הבן אשר ירעה את הגויים בשבט ברזל, ובתנועה אחת — אתה רואה את הלוע נטרק על לא כלום — הוא נֶחֱטָף אֶל הָאֱלֹהִים וְאֶל כִּסְאוֹ (12:5). מעלה. החוצה. מחוץ להישג יד.
ואז פורצת המלחמה העומדת מאחורי כל המלחמות. "מִיכָאֵל וּמַלְאָכָיו נִלְחֲמוּ בַּתַּנִּין" (12:7), והתנין מפסיד; ואז נופל משפט שבית דין שלם כלוא בתוכו: "וּמְקוֹמָם לֹא נִמְצָא עוֹד בַּשָּׁמָיִם" (12:8). המקטרג מוצא מאולם המשפט. מאות בשנים עמד שם, אצבעו מורה, כשם שהורה על איוב ועל יהושע הכהן הגדול; ועתה נשללת כניסתו.
קול מריע בשמים — "עַתָּה בָאָה הַיְשׁוּעָה וּמַלְכוּת אֱלֹהֵינוּ וּמֶמְשֶׁלֶת מְשִׁיחוֹ" — והקול נוקב בנשימה אחת במי שמריעים: "וְהֵם נִצְּחוּ אֹתוֹ בְּדַם הַשֶּׂה" (12:11). שים לב לפועל הזה. לנצח הוא מילת שבע האיגרות; שבע פעמים מבטיח האדון דבר־מה ל"מנצח", והאחרונה שבהבטחות האלה היא הכיסא של 3:21 — בדיוק הכיסא שאליו נחטף הילד. כאן הוא עומד בלשון עבר מושלם: הם כבר ניצחו. אם כן, ההבטחות מגיעות להם. ואחר כך אין הקול קורא אל המלאכים כי אם אל "שָׁמַיִם וְשֹׁכְנֵיהֶם" (12:12) — פועל שספר זה נוקט ארבע פעמים, ותמיד על אלוהים ועל עמו, לעולם לא על מלאכים: על ההמון שלפני הכיסא, ושם הוא נאמר על אלוהים (7:15), כאן, על אלה שהחיה מגדפת בעודה עורכת למטה מלחמה בקדושים (13:6), ועל אלוהים השוכן עם בני האדם בסוף (21:3). קריאת התרועה היא אפוא שני דברים בבת אחת, וזהו הפרק כולו בזעיר אנפין: למעלה בשורת הגעה, למטה אוי. "אוֹי לָאָרֶץ וְלַיָּם, כִּי יָרַד אֲלֵיכֶם הַשָּׂטָן בְּחֵמָה גְדוֹלָה, בְּיָדְעוֹ כִּי קְצָרָה עִתּוֹ." כל הבא מכאן ואילך הוא חמתו של מפסיד שראה את השעון פועל — ושל מי שזה עתה נאלץ לראות כיצד אין עוד כתובת לקטרוגו. כל רדיפה, כל מות קדושים במחציתו השנייה של הספר, הם גסיסתו של מקטרג שהודח ממשרתו והוא מבזבז את קצבתו האחרונה.
ועל מי ניתכת החמה הזאת? תחילה עליה (12:13). אך היא מקבלת את כנפי הנשר ועפה אל המדבר, אל מקומה המוכן, מחוץ לטווח עינו (12:14). הוא מנסה עוד פעם אחת, בדרך היחידה שנחש קדמוני יודע: הוא יורק אחריה נהר, שיטפון מפיו, לסחוף אותה ולהטביע אותה (12:15). ואז מתרחש המוזר שבכל הפרק: "וַתַּעֲזֹר הָאָרֶץ לָאִשָּׁה, וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֶת הַנָּהָר" (12:16). האדמה עצמה בוחרת צד; השיטפון נעלם בחול. היודע את יציאת מצרים שומע כאן הד עתיק — ים שנפתח, ארץ שבלעה, אויב שטבע בעוד העם עובר ביבשה — אך זהו חוט לחלק ג׳; כאן נחשב רק זה: הבריאה עצמה מגינה עליה. והתנין, חסר אונים מול האישה השמורה, פונה ומחפש מטרה אחרת. זו השורה האחרונה של הסרט, והיא איום: "וַיֵּלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם יֶתֶר זַרְעָהּ, הַשֹּׁמְרִים אֶת מִצְוֺת הָאֱלֹהִים וַאֲשֶׁר לָהֶם עֵדוּת יֵשׁוּעַ" (12:17).
המסך יורד.
ושם, בחשכה שאחרי השורה האחרונה, נכפית השאלה. שכן בפרק האחד הזה אין יחס אחד אל הדין כי אם שלושה, והם עומדים זה לצד זה ממש, ואינם זהים. הראשון הוא הילד, והוא נחטף — מעלה, החוצה, אל הכיסא, בטרם פורץ הכאב. מוגן בדרך של הסרה; הוא איננו שם עוד כאשר בא הגרוע מכול, והוא נושא את שם ראשו משום שהוא גופו. השנייה היא האישה, והיא נשמרת — לא מעלה כי אם החוצה, לא נלקחת כי אם נסתרת, ניזונה, נישאת, למלוא 1,260 הימים. גם היא נמצאת מחוץ לכאב לפני בואו, אך במפלס האחר: לא אל הכיסא כי אם אל החדר שדלתו סגורה, "עַד יַעֲבָר זָעַם" (ישעיהו 26:20). והשלישיים הם יתר זרעה, ונגדם עורך התנין מלחמה — ושם נופל הכאב. גם בתוך החבורה השלישית הזאת אין הכול זהה: יש בהם החתומים, המוגנים מפני החרון, לא מפני החיה (9:4; 13:15; 14:1 מונה את מספרם ללא כל גירעון), ויש בהם אלה שהחיה מנצחת (13:7) והקמים רק אחריו (20:4). שלושה אופנים, ובשלישי עוד תפר.
נחטף, נשמרה, נמסרו. מעל לסערה, דרך הסערה, מתחת לסערה. הבדל ברגע ובאופן, בשום מקום לא במעמד — זו אותה אהבה עצמה, מחולקת אחרת, והיא בוחרת לכל ילד את מה שאותו ילד צריך. ומרגע שאתה מבחין ביניהן, נפתח הספר כולו — שכן הבלבול הגדול של מאות שנות פרשנות היה תמיד ערבוב השלוש לערמה אחת: שהאישה בולבלה בילד הנחטף, או שהשמירה בולבלה בלקיחה, או שנחשב כי לנשמר ולנמסר גורל אחד. אין להם. הפרק מציב אותם במתכוון זה לצד זה, בתמונה אחת, כדי שלא תוכל להחמיץ את ההבדל.
ובדיוק שם מונחת השאלה שסביבה סובב הספר הזה. לא: האם ניצלת האישה? — זה ברור, היא ניצלת. אלא: מדוע היא ניצלת בדרך הזאת דווקא? מדוע אין היא נחטפת כמו הילד, מעלה והחוצה, בשלום ובבטח? מדוע עליה לצאת אל המדבר, אל הסערה, למלוא שלוש השנים וחצי, נישאת אך לא מורחקת, נשמרת אך לא חסוכה מקרבתו של התנין? מדוע בוחר אלוהים דווקא לה בדרך הקשה — לא במילוט, כי אם במעבר?
אין זו שאלה טכנית. זו שאלה על לבו של אלוהים, ועל מקומו המיוחד של העם האחד הזה בתוכניתו. והתשובה — כפי שיתברר בהמשך — קשורה כל כולה במדבר שאיננו מקום עונש כי אם חדר כלולות, באלוהים שאינו בא כדי להרים את עמו מן המצוקה כי אם כדי להיות עמו בתוכה, ובאהבה המכבדת לפעמים יותר בכך שהיא נשארת מאשר בכך שהיא לוקחת משם.
וזאת, בטרם תמשיך לקרוא: להישמר אינו פחות מלהיחטף. זה מרגיש כבד יותר — הנשמר נשאר בסערה, שומע את התנין שואג, חש את הנהר על רגליו — אך אין זה פחות. יש ילדים שאתה נושא אותם החוצה מן הבית הבוער, ויש ילדים שאליהם אתה נכנס אל תוך הבית הבוער ועומד שם, משום שאינך רוצה להשאירם לבדם. אל תשאל איזו משתי אלה היא האהבה הגדולה; זו אותה אהבה עצמה, והיא בוחרת לכל ילד את מה שאותו ילד צריך. האישה איננה מורחקת. היא נישאת — ולהינשא פירושו שיש מישהו מתחתיך, בכל צעד, כל שלוש השנים וחצי: "וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל [...] וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט" (ישעיהו 46:4). מי שנישא כך אינו שכוח במדבר. הוא נבחר להיות קרוב.
היא ברחה. היא נישאת. הספר הולך אחריה עתה אל המדבר — לא כדי להתבונן בסבלה, כי אם כדי לראות מי הוא הנושא אותה.
העמקה i"וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל" — השעון שבתוך הפרק
התגלות 12 נראה כעומד מחוץ לזמן, ובכל זאת יש בו שעון מדויק, שנקבע בידי מידה אחת, ושם אחד מהדהד בו. האישה נשמרת "עֵת וְעִתִּים וַחֲצִי עֵת" (12:14), המידה של דניאל (7:25; 12:7); זו מניחה את השרשרת בשבוע האחרון. וכאשר פורצת המלחמה בשמים (12:7) והמקטרג נופל, מהדהד בו דניאל: "וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל [...] וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא" (דניאל 12:1). אותו שר, אותה אחרית; הד, לא תאריך, שכן אין כאן אירוע משותף ואין סימן זמן, ומילת הזמן של דניאל 12:1 נקשרת לקץ המלך (דניאל 11:45). הנפילה קודמת במודל לצרה: לאחר חטיפת הילד, לפני השופר החמישי (שקול). ולאותה "צרה" יש שם אצל ירמיהו: "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו 30:7). דיוקו של הפסוק ההוא בולט: "גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ" — נוסחה של ייחוד מוחלט, שהתנ״ך שומר אותה ליום האחד הזה. הצרה הגדולה שהייתה מעולם; ודווקא בלבה שומר אלוהים על האישה.
השם מיכאל אינו מקרה בפרק הזה: מִי כָּאֵל? — שאלה שאינה סובלת תשובה, שאלה המכריזה על אלוהים כעל מי שאין דומה לו. ורב־משמעות הוא שעבודת החיה, פרק אחד לאחר מכן, נשמעת כהד לגלגני שלה: "מִי כַחַיָּה? וּמִי יוּכַל לְהִלָּחֵם בָּהּ?" (13:4). במקום שבו שואלים בשמים "מי כאל?", מגחכת הארץ "מי כחיה?" בין שתי השאלות הללו מתרחשת כל מחציתו השנייה של הספר — והאישה נשמרת בקפל שבין שתיהן. מתועד היטב (השם מיכאל בדניאל 12:1 ובהתגלות 12:7; ההד tis homoios); דניאל 12:1 כהד ו־12:14 כשעון: שקול.
העמקה ii"יֶתֶר זַרְעָהּ" — וה"עַד" הפותח את החלון
מי הם "יתר זרעה" (12:17)? זו החבורה השלישית, לצד האישה (12:6, 14) ולצד הילד (12:5), וזו הבטחת הציר לעתידו של ישראל — שכן עובר כאן חוט לשוני שנוטים להחמיצו. אצל מיכה נאמר, על המושל היוצא מבית לחם, כי אלוהים נותן את ישראל "עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה" — ומיד: "וְיֶתֶר אֶחָיו יְשׁוּבוּן" (מיכה 5:2). אותה מילה — יֶתֶר — חוזרת ב"יֶתֶר זַרְעָהּ" (התגלות 12:17); ביוונית זו מילה קרובה, לא אותה מילה: οἱ ἐπίλοιποι אצל מיכה בתרגום השבעים, τῶν λοιπῶν בהתגלות. לידה ← מרווח ← שיבת השארית: זהו הדפוס שמשרטט פאולוס ברומים 11, שם רובצת על ישראל קשיות "עַד כִּי יִכָּנֵס מְלֹא הַגּוֹיִם; וְכֵן כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשֵׁעַ" (11:25-26). עץ זית אחד, שורש אחד — הגויים כענפי בר המורכבים על גזעו של ישראל, והענפים הטבעיים שנשברו לזמן כדי להירכב שוב. אין האישה, אפוא, שארית שנשכחה; היא האם שאליה שבה ההבטחה.
לאור אותו דפוס קורא ספר זה את שלוש החבורות כך: האישה (12:6, 14) = ישראל הלאומי הנשמר; "יתר זרעה" (12:17) = מה שנותר אחרי הלידה, ואין זו חבורה אחת — החתומים, המסומנים והמוגנים מפני החרון, לא מפני החיה (9:4; 13:15; 14:1 מונה את מספרם ללא כל גירעון), וגם המאמינים־המאוחרים, שעליהם מקבלת החיה שלטון (13:7) והקמים רק אחריו (20:4); והילד (12:5) אינו המשיח לבדו, אשר חטיפתו הייתה אז הטיפוס של חבורה מאוחרת יותר, כי אם המשיח בגופו: הדמות השלמה, הנולדת בלידת אחרית הימים שהנביאים מניחים אצל הצרה, והנחטפת לפני הכאב אל הכיסא המובטח למנצח (2:26-28; 3:21). הראש אינו נחטף ב־12:5 כי אם מונח מראש — הוא כבר שם, כ"מְשִׁיחוֹ" שממשלתו באה וכ"דַּם הַשֶּׂה" שבו הם מנצחים (12:10-11) — והראש והאיברים עומדים בשני סדרים: "הַבִּכּוּרִים הַמָּשִׁיחַ; וְאַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר הֵם לַמָּשִׁיחַ בְּבוֹאוֹ" (קורינתים א 15:23). הפרק הבא, "חבלי הנביאים", פורש את העניין במלואו: מקומות הנביאים, קול הנגד והמחיר. קשר היֶתֶר (loipoi) בין מיכה 5:2 ובין התגלות 12:17 שקול; שארבעת הכתובים (מיכה, ההתגלות, רומים 11, הושע) מרכיבים דפוס אחד — שקול: התכנסות, לא שרשרת ציטוט. התגלות 12:17 אינו מצטט את מיכה, ורומים 11:26 מצטט את ישעיהו 59:20. זיהוי הילד עם המשיח בגופו נושא את הסימון שהוא מקבל ב"חבלי הנביאים": שנוי במחלוקת, וכמעט כל תולדות הפרשנות עומדות מולו במלואן כקול נגד.
[הסימונים] התלת־מפתח (נחטף / נשמר / נמסר) נשען על הכתוב עצמו: hērpasthē (12:5), נשמרה־וניזונה (12:6, 14), נרדפים־ומנוצחים (12:17; 13:7). מתועד היטב כהבחנה; זהותה המדויקת של כל חבורה נשקלת בחלקים הבאים.
עתה הנפשות הפועלות מוכרות. האישה היא ישראל, מעוטפת בשמש. התנין הוא הנחש הקדמוני מן הגן. הילד הוא זרע ההבטחה. שני הפסוקים הם הציר שסביבו סובב הכול. הגיעה העת לראות פעם אחת את הפרק כולו בתנועה אחת — לא עוד פיסה אחר פיסה, אלא כסרט שהוא באמת, מן התמונה הראשונה ועד השורה האחרונה, המאיימת. וכאשר יסתיים הסרט, תיוותר שאלה חדה כל כך שכל יתר הספר הזה אינו אלא ניסיון להשיב עליה.
המסך עולה.
תחילה האישה, גבוה בשמים, מעוטפת בשמש, הירח תחת רגליה, 12 כוכבים בעטרתה (12:1). והיא שרויה בחבלי לידה; היא זועקת (12:2). כך אין זה מתחיל בהדר כי אם בזעקה — שכן עם זה קיים כדי ללדת. הנביאים כבר שמעו את הזעקה ההיא, והבחינו בה בדבר מוזר: "בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה [...] אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת?" (ישעיהו 66:7-8). ומיכה אף ידע היכן תמצא היולדת את ישועתה — לא בירושלים, לא במקדש, כי אם בפזורה: "וּבָאת עַד בָּבֶל, שָׁם תִּנָּצֵלִי" (מיכה 4:10). דווקא במקום שבו לא היית מצפה לה.
ואז, לצדה, התנין — גדול, אדום כדם, שבעה ראשים, 10 קרניים — רובץ לפני מיטת הלידה ולועו פתוח, ממתין לבלוע את הילד ברגע שיופיע (12:3-4). והילד נולד, הבן אשר ירעה את הגויים בשבט ברזל, ובתנועה אחת — אתה רואה את הלוע נטרק על לא כלום — הוא נֶחֱטָף אֶל הָאֱלֹהִים וְאֶל כִּסְאוֹ (12:5). מעלה. החוצה. מחוץ להישג יד.
ואז פורצת המלחמה העומדת מאחורי כל המלחמות. "מִיכָאֵל וּמַלְאָכָיו נִלְחֲמוּ בַּתַּנִּין" (12:7), והתנין מפסיד; ואז נופל משפט שבית דין שלם כלוא בתוכו: "וּמְקוֹמָם לֹא נִמְצָא עוֹד בַּשָּׁמָיִם" (12:8). המקטרג מוצא מאולם המשפט. מאות בשנים עמד שם, אצבעו מורה, כשם שהורה על איוב ועל יהושע הכהן הגדול; ועתה נשללת כניסתו.
קול מריע בשמים — "עַתָּה בָאָה הַיְשׁוּעָה וּמַלְכוּת אֱלֹהֵינוּ וּמֶמְשֶׁלֶת מְשִׁיחוֹ" — והקול נוקב בנשימה אחת במי שמריעים: "וְהֵם נִצְּחוּ אֹתוֹ בְּדַם הַשֶּׂה" (12:11). שים לב לפועל הזה. לנצח הוא מילת שבע האיגרות; שבע פעמים מבטיח האדון דבר־מה ל"מנצח", והאחרונה שבהבטחות האלה היא הכיסא של 3:21 — בדיוק הכיסא שאליו נחטף הילד. כאן הוא עומד בלשון עבר מושלם: הם כבר ניצחו. אם כן, ההבטחות מגיעות להם. ואחר כך אין הקול קורא אל המלאכים כי אם אל "שָׁמַיִם וְשֹׁכְנֵיהֶם" (12:12) — פועל שספר זה נוקט ארבע פעמים, ותמיד על אלוהים ועל עמו, לעולם לא על מלאכים: על ההמון שלפני הכיסא, ושם הוא נאמר על אלוהים (7:15), כאן, על אלה שהחיה מגדפת בעודה עורכת למטה מלחמה בקדושים (13:6), ועל אלוהים השוכן עם בני האדם בסוף (21:3). קריאת התרועה היא אפוא שני דברים בבת אחת, וזהו הפרק כולו בזעיר אנפין: למעלה בשורת הגעה, למטה אוי. "אוֹי לָאָרֶץ וְלַיָּם, כִּי יָרַד אֲלֵיכֶם הַשָּׂטָן בְּחֵמָה גְדוֹלָה, בְּיָדְעוֹ כִּי קְצָרָה עִתּוֹ." כל הבא מכאן ואילך הוא חמתו של מפסיד שראה את השעון פועל — ושל מי שזה עתה נאלץ לראות כיצד אין עוד כתובת לקטרוגו. כל רדיפה, כל מות קדושים במחציתו השנייה של הספר, הם גסיסתו של מקטרג שהודח ממשרתו והוא מבזבז את קצבתו האחרונה.
ועל מי ניתכת החמה הזאת? תחילה עליה (12:13). אך היא מקבלת את כנפי הנשר ועפה אל המדבר, אל מקומה המוכן, מחוץ לטווח עינו (12:14). הוא מנסה עוד פעם אחת, בדרך היחידה שנחש קדמוני יודע: הוא יורק אחריה נהר, שיטפון מפיו, לסחוף אותה ולהטביע אותה (12:15). ואז מתרחש המוזר שבכל הפרק: "וַתַּעֲזֹר הָאָרֶץ לָאִשָּׁה, וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֶת הַנָּהָר" (12:16). האדמה עצמה בוחרת צד; השיטפון נעלם בחול. היודע את יציאת מצרים שומע כאן הד עתיק — ים שנפתח, ארץ שבלעה, אויב שטבע בעוד העם עובר ביבשה — אך זהו חוט לחלק ג׳; כאן נחשב רק זה: הבריאה עצמה מגינה עליה. והתנין, חסר אונים מול האישה השמורה, פונה ומחפש מטרה אחרת. זו השורה האחרונה של הסרט, והיא איום: "וַיֵּלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם יֶתֶר זַרְעָהּ, הַשֹּׁמְרִים אֶת מִצְוֺת הָאֱלֹהִים וַאֲשֶׁר לָהֶם עֵדוּת יֵשׁוּעַ" (12:17).
המסך יורד.
ושם, בחשכה שאחרי השורה האחרונה, נכפית השאלה. שכן בפרק האחד הזה אין יחס אחד אל הדין כי אם שלושה, והם עומדים זה לצד זה ממש, ואינם זהים. הראשון הוא הילד, והוא נחטף — מעלה, החוצה, אל הכיסא, בטרם פורץ הכאב. מוגן בדרך של הסרה; הוא איננו שם עוד כאשר בא הגרוע מכול, והוא נושא את שם ראשו משום שהוא גופו. השנייה היא האישה, והיא נשמרת — לא מעלה כי אם החוצה, לא נלקחת כי אם נסתרת, ניזונה, נישאת, למלוא 1,260 הימים. גם היא נמצאת מחוץ לכאב לפני בואו, אך במפלס האחר: לא אל הכיסא כי אם אל החדר שדלתו סגורה, "עַד יַעֲבָר זָעַם" (ישעיהו 26:20). והשלישיים הם יתר זרעה, ונגדם עורך התנין מלחמה — ושם נופל הכאב. גם בתוך החבורה השלישית הזאת אין הכול זהה: יש בהם החתומים, המוגנים מפני החרון, לא מפני החיה (9:4; 13:15; 14:1 מונה את מספרם ללא כל גירעון), ויש בהם אלה שהחיה מנצחת (13:7) והקמים רק אחריו (20:4). שלושה אופנים, ובשלישי עוד תפר.
נחטף, נשמרה, נמסרו. מעל לסערה, דרך הסערה, מתחת לסערה. הבדל ברגע ובאופן, בשום מקום לא במעמד — זו אותה אהבה עצמה, מחולקת אחרת, והיא בוחרת לכל ילד את מה שאותו ילד צריך. ומרגע שאתה מבחין ביניהן, נפתח הספר כולו — שכן הבלבול הגדול של מאות שנות פרשנות היה תמיד ערבוב השלוש לערמה אחת: שהאישה בולבלה בילד הנחטף, או שהשמירה בולבלה בלקיחה, או שנחשב כי לנשמר ולנמסר גורל אחד. אין להם. הפרק מציב אותם במתכוון זה לצד זה, בתמונה אחת, כדי שלא תוכל להחמיץ את ההבדל.
ובדיוק שם מונחת השאלה שסביבה סובב הספר הזה. לא: האם ניצלת האישה? — זה ברור, היא ניצלת. אלא: מדוע היא ניצלת בדרך הזאת דווקא? מדוע אין היא נחטפת כמו הילד, מעלה והחוצה, בשלום ובבטח? מדוע עליה לצאת אל המדבר, אל הסערה, למלוא שלוש השנים וחצי, נישאת אך לא מורחקת, נשמרת אך לא חסוכה מקרבתו של התנין? מדוע בוחר אלוהים דווקא לה בדרך הקשה — לא במילוט, כי אם במעבר?
אין זו שאלה טכנית. זו שאלה על לבו של אלוהים, ועל מקומו המיוחד של העם האחד הזה בתוכניתו. והתשובה — כפי שיתברר בהמשך — קשורה כל כולה במדבר שאיננו מקום עונש כי אם חדר כלולות, באלוהים שאינו בא כדי להרים את עמו מן המצוקה כי אם כדי להיות עמו בתוכה, ובאהבה המכבדת לפעמים יותר בכך שהיא נשארת מאשר בכך שהיא לוקחת משם.
וזאת, בטרם תמשיך לקרוא: להישמר אינו פחות מלהיחטף. זה מרגיש כבד יותר — הנשמר נשאר בסערה, שומע את התנין שואג, חש את הנהר על רגליו — אך אין זה פחות. יש ילדים שאתה נושא אותם החוצה מן הבית הבוער, ויש ילדים שאליהם אתה נכנס אל תוך הבית הבוער ועומד שם, משום שאינך רוצה להשאירם לבדם. אל תשאל איזו משתי אלה היא האהבה הגדולה; זו אותה אהבה עצמה, והיא בוחרת לכל ילד את מה שאותו ילד צריך. האישה איננה מורחקת. היא נישאת — ולהינשא פירושו שיש מישהו מתחתיך, בכל צעד, כל שלוש השנים וחצי: "וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל [...] וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט" (ישעיהו 46:4). מי שנישא כך אינו שכוח במדבר. הוא נבחר להיות קרוב.
היא ברחה. היא נישאת. הספר הולך אחריה עתה אל המדבר — לא כדי להתבונן בסבלה, כי אם כדי לראות מי הוא הנושא אותה.
העמקה i"וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל" — השעון שבתוך הפרק
התגלות 12 נראה כעומד מחוץ לזמן, ובכל זאת יש בו שעון מדויק, שנקבע בידי מידה אחת, ושם אחד מהדהד בו. האישה נשמרת "עֵת וְעִתִּים וַחֲצִי עֵת" (12:14), המידה של דניאל (7:25; 12:7); זו מניחה את השרשרת בשבוע האחרון. וכאשר פורצת המלחמה בשמים (12:7) והמקטרג נופל, מהדהד בו דניאל: "וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל [...] וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא" (דניאל 12:1). אותו שר, אותה אחרית; הד, לא תאריך, שכן אין כאן אירוע משותף ואין סימן זמן, ומילת הזמן של דניאל 12:1 נקשרת לקץ המלך (דניאל 11:45). הנפילה קודמת במודל לצרה: לאחר חטיפת הילד, לפני השופר החמישי (שקול). ולאותה "צרה" יש שם אצל ירמיהו: "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו 30:7). דיוקו של הפסוק ההוא בולט: "גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ" — נוסחה של ייחוד מוחלט, שהתנ״ך שומר אותה ליום האחד הזה. הצרה הגדולה שהייתה מעולם; ודווקא בלבה שומר אלוהים על האישה.
השם מיכאל אינו מקרה בפרק הזה: מִי כָּאֵל? — שאלה שאינה סובלת תשובה, שאלה המכריזה על אלוהים כעל מי שאין דומה לו. ורב־משמעות הוא שעבודת החיה, פרק אחד לאחר מכן, נשמעת כהד לגלגני שלה: "מִי כַחַיָּה? וּמִי יוּכַל לְהִלָּחֵם בָּהּ?" (13:4). במקום שבו שואלים בשמים "מי כאל?", מגחכת הארץ "מי כחיה?" בין שתי השאלות הללו מתרחשת כל מחציתו השנייה של הספר — והאישה נשמרת בקפל שבין שתיהן. מתועד היטב (השם מיכאל בדניאל 12:1 ובהתגלות 12:7; ההד tis homoios); דניאל 12:1 כהד ו־12:14 כשעון: שקול.
העמקה ii"יֶתֶר זַרְעָהּ" — וה"עַד" הפותח את החלון
מי הם "יתר זרעה" (12:17)? זו החבורה השלישית, לצד האישה (12:6, 14) ולצד הילד (12:5), וזו הבטחת הציר לעתידו של ישראל — שכן עובר כאן חוט לשוני שנוטים להחמיצו. אצל מיכה נאמר, על המושל היוצא מבית לחם, כי אלוהים נותן את ישראל "עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה" — ומיד: "וְיֶתֶר אֶחָיו יְשׁוּבוּן" (מיכה 5:2). אותה מילה — יֶתֶר — חוזרת ב"יֶתֶר זַרְעָהּ" (התגלות 12:17); ביוונית זו מילה קרובה, לא אותה מילה: οἱ ἐπίλοιποι אצל מיכה בתרגום השבעים, τῶν λοιπῶν בהתגלות. לידה ← מרווח ← שיבת השארית: זהו הדפוס שמשרטט פאולוס ברומים 11, שם רובצת על ישראל קשיות "עַד כִּי יִכָּנֵס מְלֹא הַגּוֹיִם; וְכֵן כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשֵׁעַ" (11:25-26). עץ זית אחד, שורש אחד — הגויים כענפי בר המורכבים על גזעו של ישראל, והענפים הטבעיים שנשברו לזמן כדי להירכב שוב. אין האישה, אפוא, שארית שנשכחה; היא האם שאליה שבה ההבטחה.
לאור אותו דפוס קורא ספר זה את שלוש החבורות כך: האישה (12:6, 14) = ישראל הלאומי הנשמר; "יתר זרעה" (12:17) = מה שנותר אחרי הלידה, ואין זו חבורה אחת — החתומים, המסומנים והמוגנים מפני החרון, לא מפני החיה (9:4; 13:15; 14:1 מונה את מספרם ללא כל גירעון), וגם המאמינים־המאוחרים, שעליהם מקבלת החיה שלטון (13:7) והקמים רק אחריו (20:4); והילד (12:5) אינו המשיח לבדו, אשר חטיפתו הייתה אז הטיפוס של חבורה מאוחרת יותר, כי אם המשיח בגופו: הדמות השלמה, הנולדת בלידת אחרית הימים שהנביאים מניחים אצל הצרה, והנחטפת לפני הכאב אל הכיסא המובטח למנצח (2:26-28; 3:21). הראש אינו נחטף ב־12:5 כי אם מונח מראש — הוא כבר שם, כ"מְשִׁיחוֹ" שממשלתו באה וכ"דַּם הַשֶּׂה" שבו הם מנצחים (12:10-11) — והראש והאיברים עומדים בשני סדרים: "הַבִּכּוּרִים הַמָּשִׁיחַ; וְאַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר הֵם לַמָּשִׁיחַ בְּבוֹאוֹ" (קורינתים א 15:23). הפרק הבא, "חבלי הנביאים", פורש את העניין במלואו: מקומות הנביאים, קול הנגד והמחיר. קשר היֶתֶר (loipoi) בין מיכה 5:2 ובין התגלות 12:17 שקול; שארבעת הכתובים (מיכה, ההתגלות, רומים 11, הושע) מרכיבים דפוס אחד — שקול: התכנסות, לא שרשרת ציטוט. התגלות 12:17 אינו מצטט את מיכה, ורומים 11:26 מצטט את ישעיהו 59:20. זיהוי הילד עם המשיח בגופו נושא את הסימון שהוא מקבל ב"חבלי הנביאים": שנוי במחלוקת, וכמעט כל תולדות הפרשנות עומדות מולו במלואן כקול נגד.
[הסימונים] התלת־מפתח (נחטף / נשמר / נמסר) נשען על הכתוב עצמו: hērpasthē (12:5), נשמרה־וניזונה (12:6, 14), נרדפים־ומנוצחים (12:17; 13:7). מתועד היטב כהבחנה; זהותה המדויקת של כל חבורה נשקלת בחלקים הבאים.