המדבר היה מקלט, ומקלט מציל את חייך. אך יש דבר מחניק בכל מקלט, ומי שיושב בו די זמן חש בו: אתה בטוח, אך אתה גם כלוא. האישה נשמרה — נסתרת, ניזונה, מכוסה — אך אין היא חופשית. היא יושבת בכלוב, מוגן בהגנת אלוהים ככל שיהיה, והאויב אי שם בחוץ, ואין מוצא שהיא עצמה יכולה לפרוץ. והשאלה הגדולה של הסוף אינה אם תשרוד, כי אם כיצד תצא אי פעם החוצה.
מיכה ראה זאת, והוא משרטט את הדבר בשני פסוקים המסכמים את הסוף כולו. תחילה העדר המקובץ: "קַבֵּץ אֲקַבֵּץ שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, יַחַד אֲשִׂימֶנּוּ כְּצֹאן בָּצְרָה, כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ" (מיכה 2:12). צאן בצרה — עם המכונס אל מבצר הסלע, דחוס, בטוח אך מוקף, ככלוב מלא חיות שאין להן לאן. זו האישה שבמדבר בתום 1,260 הימים: נשמרת, אך כלואה, וצבאותיו האחרונים של האויב סביב הסלעים. ואז, בפסוק הבא, הכול נע: "עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם, פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ שַׁעַר וַיֵּצְאוּ בוֹ, וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם, וַיהוָה בְּרֹאשָׁם" (2:13).
הַפֹּרֵץ — הוא הפותח את החומה, הבוקע פרץ במקום שלא הייתה בו דרך. והפסוק חוזר על השורש מיד: עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם, פָּרְצוּ — הוא פורץ, והם פורצים אחריו. בא מי שעולה לפני העדר הכלוא ומבקיע את קיר כלאו, ודרך הפרץ ההוא זורם כל העם החוצה, בעקבותיו, אל תוך החירות. ומי הולך בראש? לא שר צבא, לא מורה דרך, כי אם מַלְכָּם, יהוה עצמו, בראשם. אין זו בריחה שהעם מארגן לעצמו. זו פריצה המובלת בידי המלך הבא מבחוץ ובועט בדלת.
ושהמלך בא מבחוץ — זהו כל העניין, שכן מבפנים לא הייתה דרך החוצה. כלוב בצרה היה בטוח כל עוד עמד סביבו המגן, אך בסוף — וגם את זה ראו הנביאים — נופל המגן ההוא, ואז נסגרים צבאותיו האחרונים של האויב סביב הסלעים כחבל חנק. השארית לכודה: חלשה מכדי לפלס לעצמה דרך החוצה בחרב, מוקפת מכדי לברוח. ודווקא ברגע ההוא, כאשר מבחינה אנושית אין עוד דבר אפשרי, מופיע הפורץ באופק. אין הוא בא כדי להסתתר עמם בכלוב; הוא בא כדי לפרוץ את הכלוב.
והוא כבר נראה מתקרב, בחלק ה׳, ואז עוד לא נפל שמו — אך בגדו כן. זוהי אותה דמות עצמה שישעיהו רואה קרֵבה מן הדרום: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה? [...] פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי, וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי" (ישעיהו 63:1-3). הפורץ בא מבצרה ודם על בגדו — לא דמו שלו הפעם, כי אם דמו של הצר אשר דרך אותו. הוא בא אל בצרה, דרך בגת את האויב שהקיף את העדר, ועתה הוא פורץ את השער כדי שהגאולים יוכלו לצאת. הצבע האדום על גלימתו הוא ההוכחה שהמצור תם: הוא גמר את חשבונו עם שומר הכלא בטרם הוציא את האסירים. ובלשון הקודש עומדת המילה פעמיים בעינה: כְּצֹאן בָּצְרָה אצל מיכה, מִבָּצְרָה אצל ישעיהו.
כך נסגר המעגל שהתווה הספר הזה, והוא נסגר בהיפוך מושלם. בראשית ברחה האישה אל המדבר, דרך פתח שאלוהים עשה לה — כנפי הנשר, הבריחה הנתונה. בסוף היא יוצאת מן המדבר, דרך פתח שאלוהים עושה לה — פרצתו של הפורץ. בפעם האחת היא נישאה, הרחק מן התנין; בפעם האחרת היא מובלת, הרחק מן הסלעים. וההבדל אומר הכול על מה שהתרחש בינתיים. היא נכנסה פנימה אחרי אינסטינקט, רצה בעיוורון על נפשה; היא יוצאת החוצה אחרי מלך, בצעד מאחורי ההולך בראש. היא נכנסה כפליטה נרדפת; היא יוצאת כעם משוחרר בעקבות נסיכו.
ואם אתה קורא זאת ויודע את עצמך בטוח אך כלוא — נשמר בחסד שאינך מכחיש אותו, ובכל זאת תקוע, בלי מוצא שאתה עצמך יכול לפרוץ — אזי זה מה שיש לפורץ לומר לך. המוצא אינו בא מכוחך. הוא בא מבחוץ, ממי שנוסע אליך ופורץ את החומה שאתה עצמך לא יכולת להבקיע בה פרץ. אינך צריך לנגח את השער בעצמך; עליך רק לנוע בעקבות המלך ההולך לפניך. ואם אתה ירא מפני מה שמחכה לך מחוץ לשער — האויב שסגר עליך, הכוח שנראה גדול מדי — אזי זו נחמתך: למלך המוציא אותך יש דם על בגדו עוד לפני שצעדת צעד אחד. את הצר הוא כבר גמר. הנותר הוא שתלך אחריו דרך הפרץ שפרץ, אל תוך החירות, והמלך בראש, ולא שה אחד נשאר מאחור.
השער פתוח, המלך הולך בראש, והעדר זורם החוצה. אך יש עוד דבר אחד המוכרח להתרחש בטרם תהיה זו גאולה באמת — העמוק ביותר, הרך ביותר, הרגע שלו חיכה הספר כולו. עליה לראות מי הוא גואלה.
העמקההַפֹּרֵץ, הפורץ של מיכה 2:12-13
מיכה 2:12-13 הם מחזה אחד קטן וצפוף: קיבוצה של השארית "כצאן בצרה / בגדרה" (2:12) ואחר כך היציאה בעקבות הַפֹּרֵץ (2:13) — הבוקע פֶּרֶץ, ואחריו העם ה"עובר בשער ויוצא בו", עם "מלכם" ועם "יהוה" בראשם. הדימוי הוא של פריצה: עדר מוקף המשתחרר דרך פרץ שנפרץ מבחוץ, מובל בידי המלך עצמו. הקריאה המשיחית של הפורץ (המלך/יהוה בראש = המשיח המוציא את עמו) עתיקה היא ונישאת גם במסורת היהודית — שם נקשר "הפורץ" למכין הדרך (דמות אליהו), ו"מלכם" למשיח בן דוד. שקול, בתמיכה רחבה — ובכללה יהודית.
שני קשרים נושאים את הפרק הזה. (1) בצרה וה"גם וגם" (ראה חלק ה׳): הצורה בָּצְרָה ב־2:12 יכולה לשאת "מכלאה / גדרת צאן" וגם את שם המקום בצרה, ושתיהן מהדהדות כאן — עדר כלוא כבמכלאה, וגם ליד בצרה. ספר זה הולך (תוך ציון הוגן של קריאת ה"מכלאה") אחר שם המקום, משום שהוא סוגר את הקו עם ישעיהו 63 ו־34. (2) ישעיהו 63:1-4: הגואל הבא "מבצרה" ודם על בגדו — יום הנקם (בצר) ושנת הגאולים — נותן לפורץ את דמותו: הוא דורך את האויב שהקיף את העדר, ואז פורץ את השער. שנפילת ה"מגן" הפרוש על האישה והמצור הבא בעקבותיה (עילת הפריצה) שייכות לתצורת אחרית הימים — מסגרת (שקול); שמיכה 2:13 וישעיהו 63 משרטטים יחדיו מחזה גאולה אחד — שארית מוקפת, מלך המוציא, דם האויב — מתועד היטב כדפוס טקסטואלי. בצרה אינה, אפוא, שדה קרב של הר מגידו הרחק מן הכלה, כי אם המקום שבו מגיע המלך אליה תחילה ומוציא אותה.
המדבר היה מקלט, ומקלט מציל את חייך. אך יש דבר מחניק בכל מקלט, ומי שיושב בו די זמן חש בו: אתה בטוח, אך אתה גם כלוא. האישה נשמרה — נסתרת, ניזונה, מכוסה — אך אין היא חופשית. היא יושבת בכלוב, מוגן בהגנת אלוהים ככל שיהיה, והאויב אי שם בחוץ, ואין מוצא שהיא עצמה יכולה לפרוץ. והשאלה הגדולה של הסוף אינה אם תשרוד, כי אם כיצד תצא אי פעם החוצה.
מיכה ראה זאת, והוא משרטט את הדבר בשני פסוקים המסכמים את הסוף כולו. תחילה העדר המקובץ: "קַבֵּץ אֲקַבֵּץ שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, יַחַד אֲשִׂימֶנּוּ כְּצֹאן בָּצְרָה, כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ" (מיכה 2:12). צאן בצרה — עם המכונס אל מבצר הסלע, דחוס, בטוח אך מוקף, ככלוב מלא חיות שאין להן לאן. זו האישה שבמדבר בתום 1,260 הימים: נשמרת, אך כלואה, וצבאותיו האחרונים של האויב סביב הסלעים. ואז, בפסוק הבא, הכול נע: "עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם, פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ שַׁעַר וַיֵּצְאוּ בוֹ, וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם, וַיהוָה בְּרֹאשָׁם" (2:13).
הַפֹּרֵץ — הוא הפותח את החומה, הבוקע פרץ במקום שלא הייתה בו דרך. והפסוק חוזר על השורש מיד: עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם, פָּרְצוּ — הוא פורץ, והם פורצים אחריו. בא מי שעולה לפני העדר הכלוא ומבקיע את קיר כלאו, ודרך הפרץ ההוא זורם כל העם החוצה, בעקבותיו, אל תוך החירות. ומי הולך בראש? לא שר צבא, לא מורה דרך, כי אם מַלְכָּם, יהוה עצמו, בראשם. אין זו בריחה שהעם מארגן לעצמו. זו פריצה המובלת בידי המלך הבא מבחוץ ובועט בדלת.
ושהמלך בא מבחוץ — זהו כל העניין, שכן מבפנים לא הייתה דרך החוצה. כלוב בצרה היה בטוח כל עוד עמד סביבו המגן, אך בסוף — וגם את זה ראו הנביאים — נופל המגן ההוא, ואז נסגרים צבאותיו האחרונים של האויב סביב הסלעים כחבל חנק. השארית לכודה: חלשה מכדי לפלס לעצמה דרך החוצה בחרב, מוקפת מכדי לברוח. ודווקא ברגע ההוא, כאשר מבחינה אנושית אין עוד דבר אפשרי, מופיע הפורץ באופק. אין הוא בא כדי להסתתר עמם בכלוב; הוא בא כדי לפרוץ את הכלוב.
והוא כבר נראה מתקרב, בחלק ה׳, ואז עוד לא נפל שמו — אך בגדו כן. זוהי אותה דמות עצמה שישעיהו רואה קרֵבה מן הדרום: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה? [...] פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי, וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי" (ישעיהו 63:1-3). הפורץ בא מבצרה ודם על בגדו — לא דמו שלו הפעם, כי אם דמו של הצר אשר דרך אותו. הוא בא אל בצרה, דרך בגת את האויב שהקיף את העדר, ועתה הוא פורץ את השער כדי שהגאולים יוכלו לצאת. הצבע האדום על גלימתו הוא ההוכחה שהמצור תם: הוא גמר את חשבונו עם שומר הכלא בטרם הוציא את האסירים. ובלשון הקודש עומדת המילה פעמיים בעינה: כְּצֹאן בָּצְרָה אצל מיכה, מִבָּצְרָה אצל ישעיהו.
כך נסגר המעגל שהתווה הספר הזה, והוא נסגר בהיפוך מושלם. בראשית ברחה האישה אל המדבר, דרך פתח שאלוהים עשה לה — כנפי הנשר, הבריחה הנתונה. בסוף היא יוצאת מן המדבר, דרך פתח שאלוהים עושה לה — פרצתו של הפורץ. בפעם האחת היא נישאה, הרחק מן התנין; בפעם האחרת היא מובלת, הרחק מן הסלעים. וההבדל אומר הכול על מה שהתרחש בינתיים. היא נכנסה פנימה אחרי אינסטינקט, רצה בעיוורון על נפשה; היא יוצאת החוצה אחרי מלך, בצעד מאחורי ההולך בראש. היא נכנסה כפליטה נרדפת; היא יוצאת כעם משוחרר בעקבות נסיכו.
ואם אתה קורא זאת ויודע את עצמך בטוח אך כלוא — נשמר בחסד שאינך מכחיש אותו, ובכל זאת תקוע, בלי מוצא שאתה עצמך יכול לפרוץ — אזי זה מה שיש לפורץ לומר לך. המוצא אינו בא מכוחך. הוא בא מבחוץ, ממי שנוסע אליך ופורץ את החומה שאתה עצמך לא יכולת להבקיע בה פרץ. אינך צריך לנגח את השער בעצמך; עליך רק לנוע בעקבות המלך ההולך לפניך. ואם אתה ירא מפני מה שמחכה לך מחוץ לשער — האויב שסגר עליך, הכוח שנראה גדול מדי — אזי זו נחמתך: למלך המוציא אותך יש דם על בגדו עוד לפני שצעדת צעד אחד. את הצר הוא כבר גמר. הנותר הוא שתלך אחריו דרך הפרץ שפרץ, אל תוך החירות, והמלך בראש, ולא שה אחד נשאר מאחור.
השער פתוח, המלך הולך בראש, והעדר זורם החוצה. אך יש עוד דבר אחד המוכרח להתרחש בטרם תהיה זו גאולה באמת — העמוק ביותר, הרך ביותר, הרגע שלו חיכה הספר כולו. עליה לראות מי הוא גואלה.
העמקההַפֹּרֵץ, הפורץ של מיכה 2:12-13
מיכה 2:12-13 הם מחזה אחד קטן וצפוף: קיבוצה של השארית "כצאן בצרה / בגדרה" (2:12) ואחר כך היציאה בעקבות הַפֹּרֵץ (2:13) — הבוקע פֶּרֶץ, ואחריו העם ה"עובר בשער ויוצא בו", עם "מלכם" ועם "יהוה" בראשם. הדימוי הוא של פריצה: עדר מוקף המשתחרר דרך פרץ שנפרץ מבחוץ, מובל בידי המלך עצמו. הקריאה המשיחית של הפורץ (המלך/יהוה בראש = המשיח המוציא את עמו) עתיקה היא ונישאת גם במסורת היהודית — שם נקשר "הפורץ" למכין הדרך (דמות אליהו), ו"מלכם" למשיח בן דוד. שקול, בתמיכה רחבה — ובכללה יהודית.
שני קשרים נושאים את הפרק הזה. (1) בצרה וה"גם וגם" (ראה חלק ה׳): הצורה בָּצְרָה ב־2:12 יכולה לשאת "מכלאה / גדרת צאן" וגם את שם המקום בצרה, ושתיהן מהדהדות כאן — עדר כלוא כבמכלאה, וגם ליד בצרה. ספר זה הולך (תוך ציון הוגן של קריאת ה"מכלאה") אחר שם המקום, משום שהוא סוגר את הקו עם ישעיהו 63 ו־34. (2) ישעיהו 63:1-4: הגואל הבא "מבצרה" ודם על בגדו — יום הנקם (בצר) ושנת הגאולים — נותן לפורץ את דמותו: הוא דורך את האויב שהקיף את העדר, ואז פורץ את השער. שנפילת ה"מגן" הפרוש על האישה והמצור הבא בעקבותיה (עילת הפריצה) שייכות לתצורת אחרית הימים — מסגרת (שקול); שמיכה 2:13 וישעיהו 63 משרטטים יחדיו מחזה גאולה אחד — שארית מוקפת, מלך המוציא, דם האויב — מתועד היטב כדפוס טקסטואלי. בצרה אינה, אפוא, שדה קרב של הר מגידו הרחק מן הכלה, כי אם המקום שבו מגיע המלך אליה תחילה ומוציא אותה.